שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן רכ
שלום וברכת השנים לי"נ הרב המאור הגדול שלשלת היוחסין המופלג ומפורסם כש"ת מה"ו משה סג"ל נ"י אב"ד דק"ק צעהלים יע"א:
יקרתו הגיעני אודות אנשי קהלתו שזה כמה שנים קנו בית וועד לקהל ונמצא על זה העתק בפנקס כ' ביד נאמן הקהלה וחתום בידי אקרו"ט ופר"מ ושם כתוב לאמור וז"ל וכמו כן קימו וקבלו עליהם ועל זרעם בנדר ע"ד רבים וע"ד אקרו"ט דח"מ שלא יהיה הרשות ביד שום א' מאקרו"ט אשר יהיה בכל השנים ובכל הזמנים למכור או להחליף הבית הנ"ל דרך ערמה שבעולם אם לא יהיה עת הצורך ח"ו אשר יהיה ההכרח ליקח ס"ת מההיכל ח"ו עכ"ל ועתה ראו בני הקהל' למכור הבי' ולבנות בית אחר תחתיו מטעמי' המבוארים בדברי פר"מ ויבוארו לקמן אי"ה ואותה נפשו היפה לחוות לו דעתי בהיתר נדר עד"ר הנ"ל:
יהי ה' אלקינו עמנו ונעיי' בכל צדדי ההיתר ונראה על מה נסמוך אם שאמרו הנדר בלשון שבועה שלא יהי' רשות למכור הנה דברי ש"ע י"ד בסי' ר"ו תמוהים בעיני ע"כ אאריך קצת הרי דעת הרמב"ן נדר בלשון שבוע' וה"ה בהיפוך ידות הוה וע"כ נדר שהוציאו בלשון שבועה ה"ל יד לשבועה וממילא חל אפי' על דבר שאין בו ממש כמו שבועה ומביאו ר"ן נדרים ב' ע"ב וכן דעת רש"י בשבועות כ' ע"א ד"ה איסר מיתפס וכו' וכ' שם ר"ן מבואר דרש"י ס"ל כרמב"ן וכן נראה דעת ר"ן עצמו פ"ג דשבועו' דפוס זולצבאך דף רצ"ו שכ' וכי תימא כיון דשבועות לא הוה אלא מיסר נפשי' מן חפצא ואפילו אמרה בלשון נדר א"א שתועיל אלא משום יד איך יהיה טפל חמור מן העיקר וכו' ודעת הטור סי' ר"ו דגם דעת הרמב"ם כן אלא שב"י פקפק על זה ויבואר לקמן אי"ה עכ"פ קשה מ"ט קבע דעה זו בש"ע בשם יש מי שאומר ובלשון יחיד שונה אותה:
ודעת הרא"ש בנדרים וכן מייתי בטור בסי' ר"ו בשמו דאין כאן לא שבועה ולא נדר אלא שהב"י סוף סי' רל"ט כ' מלשון הטור בשם אביו משמע דשבועה בלשון נדר הוה שפיר נדר מן התורה ועיין היטב לשון רא"ש זה פ"ג דשבועו' סי' יו"ד מ"ש ועי"ל וכו' ובמס' נדרי' י"ו ולע"ד המעיין היטב יבין הדבר לאישורו דרב הדרך ביניה' בין רמב"ן ורא"ש דלרמב"ן באומר הרי עלי שלא אוכל ככר זה הרי זה הנדר הוא יד לשבועה ואסור משום שבועה ולרא"ש וסייעתו אין בזה שום איסור כלל אך אם יאמר הרי עלי שלא אוכל ככר זה בנדר כיון שהזכיר תיבת נדר ס"ל לרא"ש לפרש דבריו דהודאה הוא שמודה שככר זה כבר אסרו עלי' ובמה אסרו בנדר שאמר בנדר קונם עלי ככר זה וכן אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה הוה הודאה שישיבת סוכה אסורה ובמה אסרתי בשבועה שאמרתי בהי"ת שלא אשב בסוכ' נמצא אם יאמ' קונם שלא אוכל ככר זה לרמב"ן וסייעתו הוה יד לשבוע' ולרא"ש וסייעתו מותר לגמרי מן התורה אך אם אינו אומר קונם אלא נדר שלא אוכל ככר זה מפרשי' ככר זה אסרתיו שלא לאוכלו ובמה אסרתיו בנדר שאמרתי קונם ככר זה עלי וכן בשבועה נמצא בנידון שלפנינו שאמרו שנדרו עד"ר שלא למכור גם רא"ש וסייעתו מודים לרמב"ן דאסור מן התורה והכי מפרשי' אסרנו מכירת הבית עלינו בנדר שאמרנו הנאת מכירת הבית עלינו קונם ובזה יובן מה שהבין הטור ר"סי ר"ו בכוונת רמב"ם דס"ל כרמב"ן והכי קאמר האומר פירות לא מבעי' כשהזכיר בשבועה הרי הם אסורים מטעם הרא"ש הנ"ל אבל כשלא הזכיר תיבת בשבועה מ"מ אסורי' מטעם ידות וכהרמב"ן אבל פי' הב"י שפי' בכל לשון שיאסר עליו היינו אפי' בלשון חול ולעז זה הוא דוחק גדול דה"ל בכל לשון שיאמ' אבל בכל לשון שיאסר עליו משמע דקאי אאיסור חפצא ואיסור נפשו כמובן וא"כ קשה להקל ועוד דאין ספק דלהיו' לקהל בית עצה וועד מיוחד הוא צורך גדול לעניני הרבים וה"ל דבר מצוה כמ"ש הריב"ש בהרבה מקומות בתשובו' דכל צרכי רבים מקרי צרכי מצוה ומייתי ליה מהירושלמי דכשהיו עוסקים בצרכי רבים לא היו מפסיקים לתפלה וכדקיי"ל בש"ע א"ח ומייתי ליה ב"י י"ד סי' רכ"ח:
ועוד דמבואר בלשון התקנה שהיו נוהגים המנהיגים כפרהדרי' המתחדשים בכל שנה היו מתחדשים גזרותיו להרוס בנין הראשוני' לאבד שמם ולבנות במה חדשה כדי שיקרא על שמו ונעשית התקנ' הלזה לגדור פרצה זו וא"כ הוא דבר מצוה לגדור בפני עושי עול הבוני' חרבות למו לעשו' להם שם ואיתא בירושלמי פ"ד דשקלי' סוף הלכה ד' אמר ר' חנין שחצית גדולה הית' בכה"ג שהיה מוציאי' בה יותר מס' ככרי כסף פי' שהוא מגנה כה"ג שבבית שני שהי' בני שחץ שהוציאו כ"כ ככרי כסף בבנין כבש פרה והראשונה הי' עומדת והיה סותרה שלא יהיה א' מוציא פרתו בכבשו של חברו אלא סותר ובונ' משלו ופריך ר' עולא והא תנינא שמעון הצדיק ב' פרות עשה לו בכבש שהוציא זו הוציא זו אית לך למימר שמעון הצדיק שחץ היה ח"ו אלא מעלה עשו בפרה ע"ש יצא לנו מזה הירושלמי דאיסורא למיעבד כדין ומצוה לעם לגדור בפני עושי עול כאלה ונמצא הנדר שלא למכור הוא מצוה רבה והרי כ' הרא"ש דאע"ג דנדרי הדיוט שהוציאו בלשון שבועה איננו יד לדעתו מ"מ לדבר מצוה חל מקרא דבפיך זו צדקה וככל היוצא מפיו יעשה וא"כ הכא חל לכולי עלמא:
ותו דכ' הרא"ש כיון דרגילי אינשי בהאי לישנא בעי שאלה מדרבנן ומוכח מתשו' המיוחסת לרמב"ן דמייתי הב"י בבד"ה סי' ר"ו דאפי' במה שצריך שאלה רק מדרבנן נמי אין מתירים נדר שהותר עד"ר יע"ש ותמיה לי קצת לפמ"ש תשב"ץ ח"ב סי' קמ"א דבתקיעת כף אע"ג דס"ל כהרשב"א שאין בו שום שבועה מעיקר הדין מ"מ עכשיו דנהיגי בי' עלמא ורגילי בי' לא גרע מידות שבועות ע"ש וא"כ אמאי לא נימא נמי הכא הכי דנדר בלשון שבועה דרגילי בי' עלמא ליהוי ידות מן התורה וצ"ע קצת בהא סלקינין דאין להקל מטעם הלשון כלל:
נחזי אנן מה יהיה מדין שבועה בכתב שלא ביטו בשפתותיהם ראיתי כי הניחו מקום לקטן כמוני ע"כ אבאר בעזה"י ב' מיני שבועות בכתב יש א' בלשון הודא' שכותב שנשבע לפרוע ליום פלוני ואהא כ' ת"הד דחייב ובחו"י מסיים דחייב בדיני ארם ופטור מדיני שמים רצונו דהב"ד מחייבים אותו על הודאתו כמאה עדים אבל אם לא כפוהו ב"ד אם הוא ידע בעצמו שלא נשבע וההודאה הי' בשקר להפיס רצון שכנגדו אין צריך לקיים ופטור מדיני שמים ואם נותן אמתלא מוספקת מה טעם הודה כן ולעולם שקר ענה מקבלים הב"ד ממנו ופוטרים אותו ואין לחלק בין כותב נשבע בפועל ממש או לא כי כן העלה ט"ז לח"מ סי' ע"ג סעיף וי"ו דלא כסמ"ע וכן נלע"ד ולקמן יבואר אי"ה מ"ט הנהיגו הקדמונים נוסחא בפועל ממש ועיי' רמ"א ח"מ סי' ר"ז סעי' י"ט:
שנית כשכותב בלשון קבלה הריני נשבע דמשמעותו דמעשה הכתיבה בעצמה יהיה השבועה בזה כתב מהר"י הלוי (וכדומה לי שהוא הר"יאן מיגאש מצאתיו בתשו' הרשד"ם ס"סי פ') והובא בבאר הגולה בגליון ש"ע י"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בסופו דחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם והוא ההיפוך מהודאת שבועה הנ"ל ומיהו טעמא בעי וכל האחרונים העלימו עיניהם מדברי ר"י הלוי ונחזי אנן הנה החו"י סי' קצ"ד בתשו' פשיטא ליה דשבועה בכתב עדיפא וחמירא מבעל פה מהראיות שכ' שם והגאון שב יעקב סי' מ"ט שפך סוללה עליו ולא אאריך כל הרוצה לעיי' יותר ייתי ספר ויחזי ולא אבוא אלא לקיים דברי חו"י ולהצילו מקו' הגאון הנ"ל והסברא נ"ל דודאי כל דבר שבין אדם לחברו כגון הגדת עדות לפני ב"ד עדיף טפי דבור פיו מכתבו כי אדם שומע מבין כוונת חברו פנים אל פנים יותר ממה ששומע תוכן כוונתו במכתבו ע"כ בעדים דכתיב עפ"י שנים עדים ממעטי' מכתבם משא"כ אדם לעצמו לקיים כל דבר איכא טפי חזוק וקיום כשכותב השבועה לקיים הדבר ועביד מעשה הכתב ממה שיקוים ע"י הבל פיו וע"כ בשבועה דכתיב לבטא בשפתים ואי לאו בשפתי' ה"א אפי' מהרהר השבועה חייב לקיימה כמבואר פ"ג דשבועו' כ"ו ע"ב דאיצטריך שפתי' למעוטי הרהו' והשתא נמי דכתי' בשפתים לא אימעט אלא הרהור אבל כתיבה אתי' בק"ו מעקימת שפתיו נמצא לענין הגדת עדות גריעה כתיבה מדיבור ולענין קיום שבועה על עצמו נהפוך הוא ומ"ש שב יעקב מהי' כותבה דורשה דאינו יוצא במגלה התם כתי' אמר עם הספר ואמירה לא מקרי בכתב כמ"ש תוס' גיטין ע"א ע"א ד"ה והא וכו' ועיי' מס' מגלה י"ו ע"ב תוס' ד"ה אמרה וכו' ומ"מ נ"ל דעל שבוע' בכתב אינו לוקה כיון דלא אתיא אלא בק"ו משפתים אין עונשין מן הדין ומהאי טעמא לא תיקשי להסוברים דכל לאו דשייך בי' מעש' לוקה אפילו אין בו מעשה אם כן אמאי קרי לי' ש"ס לאו שאין בו מעשה נשבע ומימר הא שייך מעש' בכתיב' ולק"מ דאכתיבה גופי' לא לקי משום אין עונשין מן הדין ובלאו ה"נ י"ל דאלשעבר לא לקי אשבועת שוא בכתיבה רק אלהבא דיינינן דבא לקיים על עצמו שום דבר וזה מתקיים טפי ע"י מעשה כתב מע"י דבור פה וי"ל דהר"י הלוי הנ"ל סבירא לי' דגם עונש ממון אין עונשין מן הדין כחד תי' תוספות ב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים וכו' וע"ש ריש מסכת' תוס' ד"ה ולא זה כו' ע"ש ומשום הכי כתב חייב בדיני שמים מקל וחומר ופטור מדיני אדם אפי' ממון דאין עונשין מן הדין וי"ל פשוט דשבועה ונדר בכתב יש לו היתר על ידי התרה והפרה ולא נימא לא אתי דבור ומבטל מעשה עיין בקידושין רפ"ג דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ועיין תוספות נזיר י"א ע"א פשיטא להו דנזיר על ידי שליח לא מינזר והקשו איך יכול להתנות בנזירות הא לא מתעבד על ידי שליח ומ"ו בהפלאה בכתוב' ע"ד ע"א יישב בפשיטות דהא דבעינן דומיא דבני גד היינו משום מסברא לא אתי דבור דתנאי ומבטל מעשה כמ"ש תוס' ורק גז"ה מבני גד ומשום הכי בעי' דומיא ואין לך בו אלא חדושו ואם כן תינח במתנה תנאי על מעשה אבל הנשבע דליתא אלא בדבורא אם כן מסברא יכול להתנות ואתי דבור ומבטל דבור ואפילו לא מתקיים על ידי שליח ולא דמי לבני גד ובני ראובן אלו דבריו ז"ל ודפח"ח והנ' לכאור' בנשבע בכתב דהוה מעשה יש לעיין איך יכול להטיל תנאי כיון דליתא על ידי שליח ונ"ל הא דפשיטא להתוס' בלי שום ראיה דאין אדם יכול להנזיר על ידי שליח היינו משום דמילי לא מימסרי לשליח אבל בכתב דמימסר לשליח אה"נ יכול לעשות שליח והוא חותם ומקיים שבועתו ומשו"ה יכול להטיל בו תנאי:
ונ"ל היינו דוקא שבועה בכתב ונדר אבל ת"כ בכתב לא מהני משום דנפקא לן מקרא ונתן ידו עיין במרדכי דגיטין סי' תשנ"ז וצריך שתנתן ידו לתוך ידו ממש ובהא ליכא ק"ו כתיבה ממעשה דנתינת יד וגם על ידי שליח לא מהני דכל מעשה הנעשה בגופו של אדם א"א לקיים על ידי שליח כמו הנחת תפילין כמ"ש והאריך בכפות תמרים בסוכה מ"א ע"ב וי"ל מש"ה נהגו לכתוב בתקיעת כף בפועל ממש וקאי את"כ ולא אאינך מטעם הנ"ל ולפ"ז לא שייך תנאי בתקיעת כף כיון שהיא בפועל לא אתי דבור דתנאי ומבטל מעשה דתקיעת כף ומבני גד וראובן ליכא למילף כיון דא"א ע"י שליח ואולי יש לדחות:
ובחרם נ"ל בפשיטות דהרהור בחרם לא מהני וחרם בכתב מהני וזה מבואר בש"ס מ"ק י"ז ע"א גבי ההוא אלמא דהוה מצער לההוא צורבא מרבנן וכו' מוכח דהרהור לא מהני וכתיב' מהני וידוע דתקיעת שופר אינו מעיקר החרם ולא מעכב כלל וע"כ החרם הוא בכלל לבטא בשפתים וממעט הרהור וכתיבה אתי' בק"ו כמו בשבועה והגאון בנ"בי בהרבה מתשובותיו לא עמד בכל מה שכתבתי והנלע"ד כתבתי וכל הרוצה להשיב יבוא וישיב [ועיין לקמן בסי' רכ"ז]:
והנה בנדון שלפנינו שכתב בפנקס הקהל וכמו כן קימו וקבלו עליהם ועל זרעם וכו' נראה לכאורה דלא הוי רק הודאה ואם המה ידעו בנפשם שנכתבה בשקר רק לאיים קצת לא בעי התרה אבל מספיקא לא מקלינן לפמ"ש לעיל דנ"ל העיקר דהוה ספיקא דאוריי' לרוב או לכל הפוסקים ועוד נ"ל ע"כ לא אמרי' דאם נכתב בלשון עבר דהוה רק הודאה אלא בשטר העומד לראי' כגון בגוני דש"ע ח"מ סימן ע"ג דבשטר כתי' פלוני לוה מפלוני מנה ונשבע לפורעו ביום פלוני שכל גופו של שטר אינו אלא סיפור דברים ומעשה שהי' שלוה ממנו מנה ונשבע לפורעו ביום פלוני והשטר לראי' וה"נ מ"ש שנשבע אינו אלא הודאה שנשבע אם לא שכתב הריני נשבע שאז האי כתיבה גופה הודאה היא אבל בשטר שעושה הקנין כגון שדי נתונה לך שדי מכורה לך שהשטר והכתיבה בעצמה עושה קנין ובכתיבה וחתימת ידו ומסירת שטר מקנה לחברו אם כתב בו נשבעתי שתהי' שדי נתונה לך אע"פי שמשמעותו לשון עבר אין בכך כלום והיא גופי' שבועה היא תדע לך שהרי אמרי' שלהי כתובו' ג' שבועו' השביע הקב"ה את ישראל ומפיק להו מג' קראי השבעתי אתכם בנות ירושלים והתם לא שלח נביא שדבר עם כל ישראל והשביעם אלא אלו הפסוקים שנאמרו בר"הק לשהמע"ה היא גופי' השבועה ושם כתי' השבעתי אתכם ואיננו ספור דברים שכבר השביעם דאימתי השביעם וע"י מי אע"כ היא גופי' שבועה היא אע"ג דכתי' השבעתי וה"נ דכוותי' וה"נ כל מילי דקהלה עיקר קיומם איננו בע"פ ואפי' יתאספו ויתקנו תקנות כל זמן שלא נכתבו ונחתמו לא מתקיימים כנהוג וא"כ היינו שבועתי' אע"ג דכתיב וקבלו עליהם היינו זו הכתיבה גופי' ואין בידינו להקל לע"ד:
גם מטעם שכ' מעלתו שקבלו עליהם ועל זרעם ומתוך שאין הנדר יכול לחול על זרעם אינו חל גם עליהם דהותר מקצתו הותר כולו לא נ"ל חדא דציבור יכולים לנדור ע"ד רבים על זרעם דהרי פשוט בתשו' רשב"א וריב"ש בב"י ס"סי רי"ד דכל תקנת הצבור חל על זרעם אחריהם ויליף מקבלת התורה ושבועת הר סיני והנה במס' שבועות ובגיטין מ"ו ע"א תוס' ד"ה ר"נ בר יצחק וכו' רצו לומר דמה שאמר מרע"ה על דעת המקום שיהי' עד"ר שלא יהי' לו הפרה והתם הא השבועה על זרעם אחריהם מוכח מזה דכשהציבור מקבלי' עד"ר חל גם על בניהם אחריהם ותו א"נ לא חל משום דאין אדם משביע את מי שלא ב"ל אין זה נדר שהותר מקצתו כי לא היו בכלל השבועה והנדר מעולם ודוקא מי שהי' אפשר שיהי' נכלל בכלל והותר או ע"י שאלה או ממילא בגווני דמס' נדרים כ"ו ע"ב וע"ש לשון הר"ן ד"ה לרבא רישא וכו' והכא כ"ע מודים דכיון דנולדים לאו בר שבועה הוא כלל א"כ נימא דמיני' מחריב בי' דלאו מינא לא מחריב בי' וזה דומה קצת לסברת סמ"ע סי' ר"ג' סקי"ט ועיי' סברא זו ריש זבחים דף ג' ע"א וע"ב ע"כ לא נראה לעניית דעתי לסמוך גם על זה:
אבל נלע"ד להתיר מתרי טעמי' א' כמ"ש פר"מ דמלשון התקנה מבואר שלא הי' תקנתם ונדרם אלא על ראש הקהל וממוני קהל שלא ימכור אבל באסיפת כל בני הקהלה ורצונם מזה לא דברו כלל כי הטעם מבואר בהתקנה שז"ל ובאשר לא נעלם מעיני הקהל שכל פעם אין זכרון לפעולת הראשונים וכו' וע"כ זה בונה וזה סותר וכו' וכבר כתבתי לעיל שתקנה זו מצוה היא לגדור בפני השחצנים ועוד סיים שם שלא יהי' רשות ביד א' מאלופי הקהל אשר יהיה בכל השנים ובכל הזמנים וכו' ולשון זה שייך על ממוני ופרנסי הקהל המתחלפים מזמן לזמן אבל ציבור גופיה לא שייך זמן ועידן ומשו"ה הותנה נמי בתנאי אם לא יהיה עת הצורך עד אשר יהיה ההכרח ליקח ס"ת מההיכל וכוונתם רצוי' דעל כל מצוה שיזדמן שיהיה החיוב עפ"י הדין תורה למכור בית הקהל לעשות אותה מצוה אין בזה הפסד ע"י התקנה כי מה לו לראש הקהל למהר למכור הבית בלי אסיפת הקהלה והמה רשאים אך אם יזדמן צורך ח"ו למכור ס"ת והוא פדיון שבוי' ופקוח נפש כמ"ש ש"כ י"ד ר"סי רנ"ב ומג"א סי' קנ"ג סוף סק"ט (דללמוד תורה ולישא אשה לא שכיחא בציבור) ואפשר שלא יהי' פנאי לשאול כל הקהלה ואדהכי והכי יסתכן ע"כ הוציאו זה מן הכלל מכל הלין נראה דעיקר התקנה לא נעשה על ריצוי כל או רובא דאתי' מכח כל בני הקהלה ולזה לא הי' צריך שאלה כלל אלא מדרבנן שלא יקילו ראש בנדרים ועיי' סי' רי"ח בכוונת הנודר:
ותו נ"ל דבנדר עד"ר פליגי ר"ת ורוב הפוסקי' ור"ת מקיל בתחלתו ומחמיר בסופו דס"ל דתחלת עד"ר אינו חל אלא כשפרט אנשים ידועים ונדר על דעתם ולא סתם עד"ר עיי' תוס' גיטין ל"ו ע"א ד"ה אבל ולעומת זה מחמיר בהתירו דלא על כל דבר מצוה מתירים דמה להם לאותו הרבים ולמצותו של זה אולי בכל זאת לא יסכימו להתיר אלא דוקא במצוה שנוגע להם ושהוא טעות בעיקר הנדר עי"ז המצוה וגרס כי האי מיקרי דרדקי וס"ל שהודר ע"ד בני העיר עצמם וכל מגמת כוונתם שילמדו בניהם תורה והיו סוברים שיש למצוא אחר דדייק וגמיר וכי לא אשכחו דדייק וגמיר הרי המצוה נוגע להם עצמם והי' טעות מעיקרא בכי הא מתירין ולא באופן אחר יעויי' זה היטב בב"י סי' רכ"ח והרשב"א הקשה על זה מאונס שגירש שלהי מכות דמשמע אפי' כשהדירה עד"ר יש לו התרה משום מצוה דילי' ומה איכפת לאחריני במצוה להחזיר' ולע"ד ר"ת לטעמי' לק"מ דע"כ מיירי שהמגרש נדר ממנה הנאה ע"ד ג' אנשים ידועים ונדר זה מעיקרא איסור הוא משום לא יוכל לשלחה והאנשים האלו אם יתנו דעתם לזה הנדר המה מסייעים ידי עוברי עבירה ונכנסו בעונש עמו ואין להם תקנה אלא אם יסכימו דעתם להתיר הנדר להחזיר גרושתו ולק"מ לר"ת והם הקשו לשיטתיי' דכל עד"ר סתם אין לו התרה והתם לא שייכא מסייעי ידי עוברי עבירה ואין כאן עונש על שום אדם נמצא אין המצוה נוגעת לרבים ויפה הקשו אך לר"ת א"ש:
והנה הנידון שלפנינו הנדר עד"ר הוא נדר אפי' לר"ת שהרי פרטו ע"ד אקרו"ט חתומי מטה אך לעומת זה ההיתר הוא לדבר מצוה הנוגע להו וטעות בעיקר הנדר כעובדא דמיקרי דרדקי ממש דודאי מצוה איכא להיות לקהל בית ועד ועצה והמתקת סוד וצורך גדול לרבים ומשו"ה נדרו נדרם ונכזבה תוחלתם כי אדרבא בבית הזה שקנו אין מקום להמתקת סוד כמובן מלשון השאלה והוא כעיר פרוצה אין חומה וכל זמן שמחזיקים בזה הבית לא ישיגו אדם לבנות או לקנות בית הקהל הראוי' להנ"ל א"כ הוה ממש כמו מקרי דרדקי והמצוה נוגע לאותן הרבים בעצמן ואם כן לית דיין ולית דין שיותר ע"פ שלשה בפתח וחרטה:
והיינו שעכ"פ יתקנו תחלה בכל תוקף ועוז שיבנו בית חדש ושלא יוציאו המעות לשום דבר ולא יהיה ח"ו כקדרא דבי שותפי ולא יפשעו ח"ו ומה טוב שיזמינו עכ"פ בית הקהל אחר טרם שימכרו כמו בבנין ב"הכנ ואז ישלחו א' מהם לפני ב"ד של ג' חוץ לעירם שיפרש חרטתם ומה טוב אם יהיה גם בידו כתב מפורש חרטתם חתום מבני הקהלה כי להתיר ע"י שליח הרמב"ם ורוב הפוסקים אוסרים ויש אוסרים נמי ע"י כתב הגם דקו' ריב"ש מבת יפתח [עיי' ט"ז סי' רכ"ח סק"כ] י"ל דלכתוב לפנחס נמי היה שלא לכבודו כדמוכח ר"פ שבועות העדות דצורבא מרבנן לא בעי לאסהודי לב"ד דזוטר אע"ג דיכול לשלוח עדותו לב"ד בכתב לר"ת וכן ק' ממלך וכה"ג ואע"כ גם זה נגד כבודו מ"מ קשה לעשות מעשה אבל כשישלחו שליח מאנשי קהל עצמם איננו בגדר שליח אלא בעל דבר עצמו כדמחלק הש"ס רפ"ב דקידושין שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' ומהיות טוב יהיה בידו ג"כ כתב מהפרנסים ז' טובי העיר ויציע דבריו לפני ג' ויתירו להם כנלע"ד הבע"הח בכל חותמי ברכות: פ"ב יום ג' ז' אלול תקע"ז לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ: