שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קפד
שלום וכל טוב ליד"נ הרב המאוה"ג המפורסם הותיק מלא עתיק חרוץ ושנון תל תלפיות כש"ת מוהרר מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק יארמוטה יע"א:
נעימות ימין עוזו וזרוע תפארתו הגיעני ושם נאמר נפשו היפה בשאלתו ע"ד עובדא דאתאי לידו וז"ל אלמנה אחת דברו בה להנשא לאיש אשר לא ראתה מעולם ונתפייסה וקבע במכתב יום מועד לנשואין וספרה ז' ימים לטהרתה טרם בא האיש ונסתפק אם יעלו לה הימים דהא עיקר הטעם לתבעוה לינשא ונתפייסה שצריכה לישב ז"י נקיים הוא שמא מחמת חימוד ראתה דם וא"כ אפשר דעיקר החימוד יתעורר לאחר ראותה אותו ואין לחשוב הימים שלפני זה דהרי אמרו בסוטה דף ח' ע"א גמירי דאין יצ"ה שולט אלא מה שעיניו רואות ואע"ג דאליבא דר"י נאמר שם מ"מ נראה דרבנן לא פליגי מלשון גמירי וכן משמע מדברי תוס' שם שהקשו מחגיגה כו' ועוד האריך קצת:
הנה מסתימת לשון הפוסקים לא משמע לחלק בכך דלא הוי שתקי רבותינו ראשונים וגם אחרונים מחידוש דין זה אע"כ לא חשו להו ומטעם שיבואר לקמן אי"ה וקצת יש להוכיח בהיפוך דהרמב"ם פי"א מהל' א"ב הל' ט' כ' יתר על זה כל בת שתבעוה לינשא ורצתה שוהה ז' נקיים מאחר שרצתה ואח"כ תהיה מותרת להבעל שמא מחמדתה לאיש ראתה טיפה דם א' ולא ארגשה וכו' וכתב בהשגות כל ראתה שהוא מוזכר בכאן הוא טעות גדול מן הסופר שאפי' בלא הרגשה היא טמאה ודאי והאי ראתה רצתה היא עכ"ל פי' שהיה לפני הראב"ד ס' שכתב בו ראתה במקום רצתה ומשמע דמיירי שראתה דם ודלא נימא דם חימוד הוא וטהורה קמ"ל שטמאה שמא נתערב בו טיפה דם נדה [וסברא זו כ' בחידושי הר"ן ספ"ב דנדה] אבל אם לא ראתה דם טהורה קמ"ל הראב"ד שהוא ט"ס וכ' הכ"מ שמוכח כן מדברי רמב"ם עצמו שהרי סיים וכתב שמא מחמדה לאיש ראתה דם טיפה א' ולא ארגשה אלמא בלא ראי' והרגשה טמאה והנה לפמ"ש והסברתי הי' אפשר ליישב אותה הגרסה ולומר דמיירי שראתה דם חימוד בודאי וחיישינן שמא מחמדה לאיש ראתה ג"כ טיפה דם נדה ולא הרגישה מחמת טרדות בפתיחת פי המקור. אבל מ"מ לא נראה אותה הגי' דאיך שביק הרמב"ם הדין דנתפייסה דאיתא בגמ' וכ' סתם תבעוה לינשא והשמיט ונתפייסה אע"כ רצתה גרסי' והיינו נתפייסה שבש"ס:
ומ"מ אי ס"ד דבעינן שתראה הבעל פ"א א"כ מה לנו להטעות כל רצתה דאיכפל הרמב"ם ד' פעמים וטעה הסופר כולי האי נימא ה"פ כל אשה שתבעוה לינשא ורצתה פי' נתפייסה שוהה ז' ימים נקיים מאחר שראתה הבעל דבלא ראיי' לא יועילו ז' נקיים וטעו הסופרים יש שכתבו בשני הבבות ראתה ויש שכ' בשני הבבות רצתה וכן בשארי רצתה הנאמרים שם ומנ"ל לראב"ד וה"המ שכל ראתה שבכאן הוא ט"ס אע"כ לא עלה על דעת שום פוסק דבעי' ראתה אותו:
והגע עצמך סומא מה יהי' דינה אם נאמר שלא נאמ' כל דין חמדה אלא בשראתה אותו פ"א ולא זולת אם כן הנולדת סומא לא צריכה ז' נקיים מתביעה ואילך כלל ולא לשתמיט שום פוסק להשמיענו קולא זו באשה סומא ואי נימא עכ"פ יש חמדה בשעת פיוס אלא שבשעת ראי' נתחדש חימוד יותר וצריכה ז' נקיים מחדש וא"כ גם סומא צריכה נקיים מפיוס ואילך הנה עכ"פ לא יכחיש אדם בעולם שבשעת קירוב גופים לא גרע מראיית פני הבעל וא"כ סומא שלא ראתה אותו עדיין תהי' חידוש החימוד בשעת קריבה ותיאסר לעול' בודאי לתי' ב' של הט"ז סי' קצ"ב דכשהי' עמו במטה ליכא משום חימוד וזה נוטה דעת התוס' ביבמות ל"ו ע"ב וביומ' י"ח ע"ב ובת"י שם לק"מ אבל לתי' קמא של הט"ז דלית ליה הך סברא קשה סומא לית להתקנה כלל בשלמא פקחת י"ל משראתה אותו פ"א כבר שבעה לה חימוד ולא יוסיף אבל סומא שלא ראתה עדיין אי ס"ד חימוד שבשעת תביעה ופיוס לא השביעה אותה ולא תרווה צמאה א"כ כשתבוא לידי קירוב בשר תחמוד ותראה ולית לה תקנתא כלל אע"כ הא ליתא:
והנה הרב ב"ש סי' קי"ט ס"ק י"ג מסתפק בעתים שוטה ועתים חלומה ותבעוה בשעת שטותה ובדקוה בקיאות אי מותרת להבעל בחלימותה דלמא לא הי' חמדה בשטיותה ופשוט ליה להקל בקצת ראי' מדלא אמר בפ' חרש קי"ג ע"ב לר"א אין חרשת יכולה להנשא עיתים שוטי' עתים חלים ולענ"ד ראי' גדולה היא דהוא ז"ל כ' דה"ל לש"ס למימר האי נ"מ וזה באמת אינו ראי' כ"כ אבל הראי' מגוף הדין א"כ לר"א אין תקנה לחרשת להנשא כלל וגם לשמואל דס"ל התם כר"א בהא ואיך יפרנס עדותו של ר"י בן גודגדא פ"ה דגיטין וספ"ז דעדיות על החרשת שהשיאה אבי' וכו' ודוחק לומר דשמואל פליג על סתם מתני' ועדותו של ר"י בן גודגדא ואפי' ר"א לא יחלוק על משנה השנוי' בעדיות ועכ"פ מנ"ל לרב אשי להסתפק בדבר ולמימר דיחלוקו אע"כ מוכח דהחמדה שבימי שטותה מועיל ג"כ לזמן פקחת ודוחק לומר שהשיאה באיסור דהרי ה"ל לשנות שאירסה:
ונ"ל ראי' מקטנה גופה דכבר ביארתי במקום אחר דקטנה גופה אין כל הזמנים שווים והרי אפי' במופלא סמוך לאיש נדרי' נבדקין כל השנה לפעמים יודע ולפעמים אינו יודע לשם מי נדר וכתבתי דלרמב"ם דס"ל קטנה שנבעל' תחת בעלה אסורה לו לאו משום דפיתוי קטנה לאו אונס הוא לחלוטין אלא אין כל הזמנים והשעות שווים ולא כל הקטנות שוות וחייש דלמא היתה בעלת דעת ופתוי רצון הי' ובזה ישבתי דל"ק אהרמב"ם מיבמות ס"א ע"ב דאר"א כהן לא ישא קטנה שמא תתפתה עליו משא"כ ישראל דפיתוי קטנה אונס [עיין בסי' קמ"ד בביאור היטב]:
וכבר עוררני חכם א' לפמ"ש הרא"ש בתשו' דבן י"ג לגדלות הוא ככל השיעורין הלכה למשה מסיני ולפמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים הל' יו"ד לא נאמרו השיעורי' לב"נ א"כ ממילא אין דין גדלות וקטנות לב"נ ותקשי אהרמב"ם שכתב שם פ"י הל' ב' ולעולם אין עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה וכו' ע"ש והשבתי לו דודאי הא דבעינן שנים וסימנים הוא שיעורא הל"מ אפי' יהי' משכיל ובן דעת לא יתחייב עד שהגיע לשיעורא דמרע"ה בשנים ובסימנים וזה לא ניתן לב"נ אבל עכ"פ קטן שאינו בר דעת אשר פיתויו ורצונו אונס וכחש"ו גם ב"נ פטור ופשוט לפענ"ד:
והיות כן הלא ידוע דקטנה מבת ג' שנים ויום א' אין לה חמדה ואחז"ל שלהי קדושין קטנה היודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה והענין הזה גדל והולך עמה ואין אנו יכולים לשער זה ואפשר הוא ג"כ עתים לטובה ועתים כך וקיימ"ל אחד קטנה ואחד גדולה צריכה להמתין ז' נקיים וק' מה יועיל דלמא בשעת תביעה לא הית' חמדה שלימה ועתה נתוסף לה חמדה יתירה אע"כ אין חילוק:
ואולי י"ל הא דש"ס נדה ס"ו ע"א רבינא איעסק לברי' בי' רב חביבא א"ל אימר דאמר רבא בגדולה וכו' וי"ל דגם ר"ח ידע דע"י חימוד אפשר שתראה אפי' קטנה אך הא הו"ל ס"ס שמא לא חמדה כיון דקטנה היא ואת"ל חמדה דלמא לא ראתה אך אי הוי קטנה עלולה לראות בעלמא אע"ג דהשתא לא הוי שעת וסתה לא הוי זה ס"ס דאין כאן אלא ספק א' שמא ראתה שמא לא ראתה אך קטנה שא"א להסתפק בראי' אלא ע"י חמוד ובחמוד נמי כולי האי ואולי והחמוד בקטנה ספק הוא וי"ל שפיר ס"ס כעין דאר"א ספק ביאה טהור ספק מגע טמא ובארתי זה במקום אחר ומ"מ ר"ח פליג נמי אהא ולא משוי חילוק בין גדולה לקטנה ועכ"פ מוכח דקטנה אין חמדתה שוה ומ"מ מועיל ספירתה ונפשט ספיקא של ב"ש לקולא והנה בטעם בדיקה זו והמתנת ז' ימים נקיים ס"ל להרשב"א משום דברגע התביעה יגרום החמוד טפת דם כחרדל ע"כ צריכה ז' ימים נקיים כרואה ודאית והרא"ש הקשה בימי רבא עדיין לא נתפשט חומרא דר"ז והוה סגי בששה והוא ע"כ ס"ל להרא"ש דבכל יום שמתקרבת לנשואין ניתוסף תאותה וצריכה בדיקה ליומא שמא תראה היום ואז באמת תספור ז' ימים מאותו היום שתמצא טפה דם ודבריו צע"ג כבר נתעוררו האחרונים במקצת ואעתיק מ"ש אני בחי' וז"ל דברי הרא"ש צע"ג ממ"נ מאי ס"ל אי מהני בדיקה לדם חמוד א"כ אמאי צריכה ז' נקיים תבדוק עצמה בשעת תביעה ואם לא תמצא דם תהי' טהורה כדעת ראבי' בתשובת מיימ' ואי ס"ל ככל הפוסקים דלא מהני בדיקה א"כ מאי מועיל בדיקתה בכל יום כיון שכל יום מוסיף לה חמדה אמנם בס"ט משמע דמודה הרא"ש דביום התביעה לא מהני בדיקה שאם תראה טיפה תאבד ובשארי ימים עכ"פ מועיל בדיקה וזה צ"ע יציבא בארעא דהרי חמדה אחרונה קשה מהראשונה להרא"ש ותו קשה נהי בימי רבא לא נתפשט' חומרת ר"ז ולא הצריכ' ר"ח הפסק טהרה מ"מ למאי דקבלו עכשיו חומרת ר"ז למה לא נצטרך הפסק טהרה ליום ראשון יום התביעה דלא יועיל בדיקה לאותו יום ומשווינן לה רואה ולמה לא תצטרך הפסק טהרה גם בז"הז תו' קש' מאי יועיל בדיקה כל ז' הלא כל שעה ורגע מחמדת וכי ידיה בין עיני' כל ז' ימים עיין לקמן ס"ח ע"ב גם איך אמר רבא ז' נקיים ואין רק ששה דיום התביעה הי' אז מן המנין להרא"ש שהיה קודם חומרת ר"ז ע"כ שיטת הרא"ש קשה לי להלום עד כאן לשוני בחידושי:
והנה הרשב"א לא יכחיש הטבע שהיא מוספת תאוה וחימוד בכל שעה ורגע מ"מ לא חייש ליה משום דשבע לה חימוד מיום התביעה ואפילו חימוד קל דשוטית וקטנה ואפי' תבעוה בקטנותה ונתגדלה בנתיים מעשה דרמי שערי באסינתא עד כניסה לחופה מ"מ החמדה היותר קלה שבשעת תביעה משביע לה ומרווה צמאונה עכ"פ וה"נ דכוותי':
ועתה נבוא ע"ד הש"ס דסוטה ח' ע"א דמייתי מעלתו דאין יצ"הר שולט אלא במה שעיניו רואו' הנה פשטות פי' הש"ס הוא דע"י שרואה בגוף זה ומהרהר עליו אין זה גורם להרהר על גוף אחר כיון שכל ההרהור לא נולד לו אלא על גוף זה אין יצ"הר שולט להתגרות עי"ז בגוף אחר ואם מתגרה ג"כ בגוף אחר אין ההרהור שבגוף זה גורם אלא מעלמא קאתי לי' ואלו לא היה רואה גוף זה נמי הי' חומד על אותו הגוף ואין רוב עולם ניצולים מהרהור עברה ר"ל אבל לומר שלא תסקל ערומה מחשש עי"ז יתגרה באחרת אין היצ"הר שע"י גוף זה גורם גירוי באחר זהו כוונת הש"ס וכן משמע בסיום לשון התוס' שם אלא ממה שכ' התוס' מהא דר"פ אין דורשין כתבו להדי' כיון שראה אותה פ"א יהרהר בה משמע דתלי' בראיית אותה פ"א גם זה אינו דהתם קאמר הש"ס אם ישאו ויתנו בעריות יבואו להקל בערוה מפני שנפשו מחמדתה אפי' שלא בפניה עד"מ שישאו ויתנו בהלכו' בת אשתו וע"י מ"ש בזה המ"ומ של הלכה יזכור אותה שכבר ראה אותה פ"א ויהרהר ויתאוה לה ויהי' דעתו נוטה לחפש קולות בזה ויבוא להקל בערוה דאלו לא ראה מעולם את בת אשתו ל"ש הרהור בה ע"י פלפול הלכה זו זהו פי' אותה הסוגי' מיהו מלשון תוס' סנהדרין מ"ה ע"א שהקשו מכל האומר רחב רחב מיד נקרי ע"ש משמע קצת דס"ל דאין הרהור אלא במה שראה כבר מ"מ אין הכרח:
והכלל המהרהר על גוף זה לא יבוא עי"ז להרהר על גוף אחר אבל אשה המחמדת סתם על חיבת ביאה סתם לא על גוף ידוע אין שום הכרח לומר לכשתראה אותו יתחדש לה חמדה יתירה אדרבה לפעמים יתגנה בעיניה ואם יהיה קצת חימוד יותר כבר מבואר מהראיות דלעיל דליכא למיחש ומ"ש הט"ז סי' קצ"ב והסכימו עמו כל האחרונים בנתחלף החתן צריכה נקיים מחדש הנה הם לא מיירי אלא בנתיאש' מן הראשון שוב אפי' באותו מעמד מיד נתחלף ונתרצה לחתן אחר היינו טעמא משום שנתיאשה מן הראשון אפי' בראשון גופה בנתיאשה וחזרה ונתרצה באותו מעמד איכא פנים חדשות אלא שהש"ך והט"ז ס"ל מסתמא אין כאן יאוש כי עיניה תולות ומיחלו' שעוד יתרצו משא"כ כשלא נתרצו אע"ג דמיד ולאלתר נתרצית לחתן אחר מ"מ הראשון חלף הלך לו ושני פני' חדשות הוא אבל באמת נ"ל אפילו לא הי' יאוש וקטטה כלל משום הפסק אלא שנתרצו להחליף חתן בחתן אחר מכל מקום כיון דהחמדה ראשונה הי' על גוף זה ואין היצ"הר מתגרה מגוף זה לגוף אחר א"כ כיון שנתחלף בגוף אחר הוי חמדה חדשה לגמרי וצריכה ז' נקיים אבל אשה שלא ראתה הגוף מעולם והיתה חמדתה סתם על חיבת ביאה בעולם לא מצאתי שישתנה ויתרבה ע"י ראיית הגוף ומכ"ש שכבר הוכחתי שאפי' ישתנה ויתרבה קצת מ"מ כבר שבע לה מתחילת התביעה שכן משמע מסתימת הפוסקים וקצת מהראב"ד וה"המ ושאר ראיות ודעתי נוטה להקל ומעלתו שהחמיר תע"ב יתברך ויתרומם קרנו וכסא כבודו כנפשו ונפש א"נ דש"ת פ"ב יום ה' ג' כסלו פק"ח לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: