שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קעא
שלום וכ"ט לי"נ הרב החרוץ המופלג מהו' אברהם ני':
גי"ה הגיעני בזמנו וסיבת איחור תשובתי הוא כי אינני נכנס לדבר זה לרצוני להזדקק לשאלת (פאר פאה"ל) כי מימי לא יצא הדבר בהיתר מת"י להיותי מיראי הוראה בענין זה גם לא בעינא למיסר אתתא דא כי פן ואולי תמצא מי שיתיר לה ולא אהי' למכשול ח"ו ובפרט למ"ש פר"מ כבר יצא בהיתר מהגאון מהו' וואלף בסקאוויץ זצ"ל וא"כ לא צריכי לדידי ולמטלעתי אך להיותו מעורר בלוחות שניו' עוד הפעם לאו אורח ארעא למיקם לרבנן אבראי אמרתי להשיב מפני הכבוד לא כפוסק הלכה רק לברר הענין גם כי הדברים פשוטים ופר"מ ידיו רב לו בכל מ"מ בכפילת הדברים א"א בלי חידוש ולבב נבון כמוהו ילקט ילבין אמרים הטוב בעיניו ויעשם סמוכים לדינא כפי ראות עיניו:
הנה מה ענין ההרגשה מו"ז הגאון בעל מהרשש"כ והגאון שב יעקב הכריחו דע"כ הרגשת פ"המ או הזדעזעו' כל הגוף מכח הזלת הדם דאס"ד זיבת דבר לח א"כ ר"פ הרואה כתם דפריך אדשמואל מהאשה שהיא עושה צרכי' וקאמר אי דארגשה אי דלא ארגשה וק' בהטלת מ"ר מי לא ארגשה זיבת דבר לח ומי תוכל להבחין כלל בין לחות הדם ללחות מ"ר אע"כ ענין הרגשה הוא הרגשת הגוף והזדעזע באיברים ופתיחת פ"המ או עקוצה כעין עקוצה מ"ר המצערים כשהם נעצרים וכלשון הש"ס לעיל ג' ע"א ישנה נמי אגב צערא מתערא ולפע"ד זהו ראי' שאין עלי' תשובה אמנם הגאון נ"בי ז"ל הביא ראי' להיפך דהא מבבשרה נפקא ב' דרשות דעד שתרגיש בבשרה ועוד שמטמא בבית החיצון וא"כ האי בשר דקרא היינו בית החיצון שהוא חוץ למקור וא"כ ההרגשה נמי באותו הבשר בעצמו והיינו חוץ למקור ושם לא שייך הרגשת פ"המ אלא זיבת דבר לח אלו דבריו ז"ל והנה לשון התוס' לעיל ג' ע"א ד"ה מרגשת בעצמה פי' כשנעקר דם מן המקור ע"ש מתנגדים נגדו וגם לא פנה ליישב קו' הנ"ל מר"פ הרואה כתם וראיתו אינה מכרעת כלל [כמ"ש כ"ז בסי' קס"ז] ואדרבה דוק מיניה איפכא דהא דרשינן נמי בבשרה ולא בשפופרת והיינו שתכניס שפופרת עד פי המקור ממש ומקבלת הדם דאי מופלג קצת מפ"המ א"כ כבר נטמאה ביציאתו חוץ להמקור כ"ש שהוא בית החיצון בודאי ואיך תחזור ותטהר כשתקבלה לתוך השפופרת אע"כ שתחבה בשפופרת עד פ"המ ממש וקבלה משם הדם וכיון שהשפופרת חוצץ בין שפתי פ"המ לבין הדם טהורה משום דכתי' בבשרה ולא שתחוץ השפופרת וא"כ האי בבשרה הוא פ"המ ולא בית החיצון שחוץ לפה המקור ושם הוא מקום ההרגש נמי ולפ"ז שפופרת לאו דוקא ה"ה אם תכניס טבעת קצר לפ"המ באופן שתחוץ בין פ"המ לדם ושוב אחר שעבר הדם את פה הטבעת תיגע בבשר כותלי הרחם לא תטמא שמקום הגרמת הטומאה הוא בשפתי פה"מ וכיון שעבר הדם אותו המקום בטהרה שוב לא תטמא ולשון רש"י בנדה כ"א ע"ב ד"ה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם הוא לאו דוקא דרש"י לא נחית לכך דהא איירינן משפופרת שמפסיק באורך כל כותלי בית הרחם לכן לא דקדק רש"י בכך אבל האמת כמו שכתבתי:
ודברי רש"י הללו דקיימי' בי' אעורר עליהם כי לא זכיתי להבין מה רצה במ"ש דהאי קרא בנדה כתיב ופרשה שניה נאמרה בזבה ודוחק בעיני לומר דס"ל לרש"י דכולה שמעתא מיירי דוקא בימי נדותה אז בעי' שתראה כדרך שהאשה רואה בטבעה ולא ע"י שפופרת וחתיכה וכדומה אבל פרשת זיבה שהקרא מעיד שעיקר ראי' הוא בלא עת נדתה ורמב"ן כ' שמשום כן צריכה קרבן מפני שהוא מותרת וחולי באשה משא"כ נדה שוסתה וזמנה הוא וניקוי בגוף וא"כ כיון שכל ראית זיבה הוא בלא עתה ושלא כדרכה א"כ הכל טמא ולפ"ז הני נשי דידן דכולהון ספק זיבה נינהו נפל פיתא בבירא אלא שנ"ל דוחק כיון שלא ראיתי ולא שמעתי לא' מקדמונים כן וצריך תלמוד וגם בש"ס לקמן מ"א ע"ב דרשינן מזובה בבשרה לרבות זבה כנדה וצ"ע:
והנה לקמן מ"א ע"ב דר"י משום רשב"י דריש מקרא דדם היוצא דרך דופן טהור דבעי' שיצא דם דרך ערותה רשב"י לשיטתו איצטריך להך דרשא דס"ל לעיל כ"א ע"ב המפלת חתיכה אם יש בה דם אגור טמאה א"כ ס"ל אפי' רואה דם באופן שאין דינה של אשה לראות בכך טמאה משו"ה איצטריך לטהר אשה שיוצא דם דרך דופן וכ"כ בחדוד הלכה שבסוף ס' סדרי טהרה וצ"ל עוד שם דם אמר רחמנא ולא חתיכה לרשב"י איצטריך דאל"ה הא אין דרך ראיי' בכך אך הא קשי' כיון דגם לרשב"י אמרי' דם ולא חתיכה א"כ איך מטמא דם אגור ועכצ"ל דהאי חתיכה לא אחתיכה בעלמא קאי דהיכי רמיזא למעט חתיכה שיש דם בתוכה אבל הכי דרשי' דם יהי' זובה בבשרה שהדם יזוב ולא שהבשר עצמו יזוב והיינו המקור עצמו יצא ממקומו והדם לא נעקר ממנו אלא שהדם עומד במקומו והמקו' זב ויצא ממקומו אבל כל שהדם זב ונעקר ממקומו וזב מהמקור זה לא אימעט ותלי' בפלוגתת רשב"י ור"א ורבנן דף כ"א ע"ב הנ"ל וזה פירש"י שם מקור שנעקר חתיכת בשר רוצה לאסבורי לן דם ולא חתיכה דמסיק היינו בשר המקור קורא לי' חתיכת בשר וזה מיעט רחמנא אבל אם הדם נעקר ממקום חיותו שבמקור אינו מבואר אם יש חלוק בין יוצא בהפסק חתיכה או שפופרת או כיוצא בזה ותלי' בפלוגת' הנ"ל כ"א ע"ב א"כ מבואר גם מהא דבשר דקרא היינו מקור ולא בית החיצון ודלא כנ"בי הנ"ל:
ומה שצל"ע בזה אשיטת גדולי אחרונים נוחי נפש מהגאון מעיל צדקה ואילך שהם מפרשים כוונת הר"ש שברא"ש פ' המפלת וטש"ע סי' קפ"ח דכוונתו על חולי (פאר פאהל) דמחמת חולשה נשתרבב המקור ויצא חוץ למקומו ובין רגלי' נפל ומוציא דם שם וטיהרה הר"ש דאין דרך לראות כך א"כ ק' שם בש"ס הל"ל בהא פליגי תנאי [דבלא"ה ג' מחלוקות יש בדבר רשב"י ור"א ורבנן] נימא רשב"י מטמא כל חתיכה בכל אופן דמ"במ אינו חוצץ ומוקי דרשא בבשר אשפופרת ולא אחתיכה דמטעם חציצה אתאינן עלה ור"א ס"ל מטעם אין דרך לראות כך אתאינן עלה א"כ ולא בשפיר ולא בחתיכה כל מיני חתיכה אפי' שרבוב המקור ממקומו שבודאי דם נדות הוא מ"מ טהורה שאין דרכה לראות כך וטעמא דקרא משום דאין דרכה לראות בכך ולא משום חציצה דאי הי' טעמא משום חציצה פשיטא אפי' חתיכה בעלמא נמי אינו חוצץ דמ"במ אינו חוצץ ורבנן דר"א פליגי אמאי דאר"א בהדי' ולא בחתיכה סתם משמע אפי' שרבוב המקור וכמ"ש ר"ש ואתו רבנן אה"נ דחתיכה טהורה משום דאין זה דם נדות ולאפוקי מדרשב"י אבל לא מטע' אין דרכ' לראות בכך דמ"מ טמאה ונפקא מיניה חתיכת מקור דלר"א טהורה ולרבנן טמאה באופן דלרשב"י כל מיני חתיכות טמאה ולר"א כל מיני חתיכות טהורה ולרבנן איכא הכרעה שרבוב חתיכות המקור טמאה ושארי חתיכות טהורה והכי ה"ל לש"ס למימר וקו' זה נולד לי מדברינו הנ"ל דהש"ס בדף מ"א ע"ב קורא למקור חתיכה דם ולא חתיכה א"כ אה"נ הומ"ל לר"א ולא בחתיכה כולל גם שרבוב המקור וכנ"ל וצ"ע לכאורה ואפשר שזה הכריחו לרש"י ותוס' שלא לפרש כהר"ש אלא פשיטא להו דרואה דם נדה טמאה בכל אופן בין שיהי' דרכה לראות כך או לא ולא הו"מ הש"ס למימר כנ"ל:
ואפי' נימא דשיטת ר"ש מוכרח בש"ס דלפירש"י ק' קושי' תוספות ולשיטת תוס' ק' קו' מהרש"א ע"ש ומשו"ה הכריח הרא"ש כהר"ש וכ"כ מהר"י בתפארת ישראל מ"מ נהי דמוכח בש"ס דכל שאין דרכה של אשה לראות כך טהורה אבל עכ"פ דמיונו של הר"ש אינו עולה יפה שדימה שרבוב המקור לאין דרכה לראות בכך וא"כ ק' כנ"ל אבל נימא אם שיטה זו מוכרחת עכ"פ המקור שנשתרבב ממקומו ה"ל דרך לראות כך דמקור מה לי הכא מה לי התם ודלא כהר"ש לפי הבנת הגאונים הנ"ל:
ולישב דברי הר"ש נ"ל נהי דהש"ס קורא למקור חתיכה היינו כשנחתך ונתלש ונעקר ממקומו ונפל לחוץ מהגוף דבהכי מיירי בדף מ"א ע"א אבל שרבוב המקור ונשאר מחובר במקומו ולא נתלש ממקום חיותי' זה לא יכונה חתיכה והר"ש דקדק בלשונו וכמין חתיכה לא אמר חתיכה אלא כמין חתיכה דאשה השואלת נדמה לה בדמיונה לפי משמוש ידיה באותה מקום כאלו חתיכה בשר מונח שם ולא ידעה מה הוא אבל אנן ידעינן שאין זה חתיכה נפרדת אלא שרבוב המקור אבל בלשון חכמים לא יכונה בלשון חתיכה סתם וע"כ לא הו"מ הש"ס למימר דחתיכה דר"א כולל שרבוב המקור וממילא כיון שאיננו מפורש בדברי ר"א לא הומ"ל זה הנפקותא בין רבנן לר"א משום דא"כ לא הוה פליגי על מה דאר"א בהדי' וכמ"ש תוס' ד"ה הא דם נדה טמאה וכו' ומיושב דברי הר"ש ז"ל:
ומעתה נקל לומר דודאי שיטת הר"ש לא נפלאת היא בעיני רש"י ותוס' אלא הואיל ופשוט בעיניהם דמיונו של הר"ש ז"ל אמת ונכון כשאנו מטהרים כל שאין דרכה לראות בכך ממילא טהורה בשרבוב המקור ולא אמרי' מקור מה לי הכא מה לי התם והי' ק' להו על שיטה זו הנ"ל לימא חתיכה דר"א כולל גם חתיכה שרבוב מקור ומשו"ה נדחקו לפרש כפירושם ולהר"ש נראה כתי' שלי הנ"ל דבחבורו לא יתואר בשם חתיכה ע"כ תפס בשיטתו שהיא מחוורת ומסולקת מכל מיני ערעור והרווחנו בזה לפי מה שראוי לתפוס בפי' הש"ס כהר"ש מפני הקו' שנופלת על פירש"י ותוס' וכאשר הסכימו הרא"ש וטור א"כ דמיונו שדימה לדמות שרבוב מקור לאין דרכה לראות בכך הוא מוסכם מרש"י ותוס' וכל הראשונים דאל"ה היו מפרשים הש"ס כשיטתו המחוורת ויש בזה סעד גדול להקל בשרבוב המקור:
עוד רגע אדבר לפמ"ש חי' ר"ן ר"פ הרואה כתם דהא דאמרי' בבשרה תרתי שמעי' עד שתרגיש ולא בשפופרת דה"פ דמשו"ה טהורה בשפופרת שאין זה הרגשת דם אלא הרגשת שפופרת וחתיכה וראיתי בסדרי טהרה ר"סי ק"ץ דחאו בשתי ידים ואני אומר רבותא למדחו לרבי ואומר אני בכוונת משמעות בהא פליגי הני תנאי ואומר דודאי כל שאפשר שלא יהי' גז"ה ונסביר הענין טפי עדיף ומכ"ש לרשב"י דדריש טעמא דקרא בעלמא א"כ מה"ת לומר דמקפיד קרא על הרגשת זיבת דבר לח ומה טעם יש לזה אבל ההקפדה הוא שיהי' כדרך דם נדות וכל מיני מותרת שכח הדוחה דוחה אותם שהדבר הנדחה גורם שום הרגש והתעוררת בגוף הן בבני מעים או בשלפוחית מ"ר וכן הדם שבמקור וכל שאין הדם גורם ההרגש אין כח הדוחה מדחה אותו ואין דרך לראות כך והנה רשב"י ס"ל בודאי אם הוציאה בשפופרת בודאי טהורה דלא התעורר הדם לצאת אלא השפופרת עורר הדם וטהורה אך כשדם נדה יוצא מובלע בחתיכה נימא שכח הדוחה דחה הדם וההרגשה הי' מחמת הדם וממילא יצא חתיכה עמו ור"א ורבנן למסקנא תרוויי' ס"ל אין דרך של אשה לראות כך וממילא נימא ההרגשה הי' מחמת החתיכה והיא הוליכה הדם וטהורה ולהס"ד דמטמא ר"א בפלי פלוי י"ל הוה סד"א דר"א סגי לי' בהרגשת דבר לח והרי הרגישה לחות הדם בפלוי ומ"מ למסקנא כ"ע לא ס"ל הכי אלא כהנ"ל וא"כ גם להר"ן דברי הר"ש נכונים דכשנשתרבב המקור רוב או כל פעמים הדם יוצא מכח דוחק רגלים לצוואר המקור שברחם ומוציא דם ולא הדם מעורר לצאת כלל והרווחנו בזה גם ק' הנ"ל דלא הומ"ל לר"א דם שרבוב טהור ולרבנן טמא דא"א לטמאותו מ"הת כלל שאין כאן הרגש כלל וי"ל להר"ן אפי' מדרבנן לא גזרו דלא מצינו גזרה אלא בדמים דשכיחי כה"ג אבל ע"י חתיכה או שרבוב המקור לא מצינו גזירת כתמים והרי בלא"ה להראב"ד ליכא גזירת כתמים אלא לטהרות ונהי דהוא נדחה מכל מקום אפשר בכי האי גווני כולי עלמא מודים לו:
והשתא נהי כשמרגישה הרגשה ממש לא נסמוך לטהר אפילו כשהמקור משורבב ולא נימא דהרגשה הי' מחמת דוחק הרגלים מ"מ כשלא הרגישה ממש אפי' הרגישה זיבת דבר לח וגם הוא שלא בשעת וסתה הסומך על הנ"ל כ"ז שהמקור חוץ למקומו יש לו עמודי' לסמוך עלי' אבל כשהוחזר למקומו אין לנו ויען כבר הקדמתי שאינני רוצה לסמוך עלי בענין זה ולא יצאתי אלא לפלפל ולברר את ההלכה כמדומה לי כבר יצאתי ידי נדרי ובזה אחתום בברכה א"נ הדש"ת:
פ"ב יום ד' ח' מרחשון תק"פ לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ: