שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קמד
טרם אדבר באתי להפיל תחנה לפני הרב הגאון נ"י שאל יאשימני על גודל ערכי השפל כמוני ואיך אבוא לרמוס חצרותיו אמנם זאת נחמתי כי דברי תורה היא וללמוד אני צריך ובפרט בנידון כזה שמוטל על גדולי זמנינו להורות הדרך הישר אשר ילכו בו ע"כ אמרתי אם ישים איש מתג בפי לא ימנע אותי מלדבר בנידון זה אולי ימצא לה עילה ותרופה. אודות אשה אחת והיא אחותי העלובה אשר זה כמה שנים כמעט אינה יכולה לטהר לבעלה מחמת שום מכה שיש לה בבטן ורופאים קוראים (לעבער פערהערטונג) וממש מרגשת ביד מקום המכה הנ"ל ומתחלה היתה שופעת דם תמיד בלי הפסק וסת קבוע ועתה כמו שנה מחמת רפואות נעשה אורח כנשים רק רובא דרובא בימי ליבונה רואה דם נוטה לאדמימות ולפעמים כמראה שריית בשר או כמראה מוגלא ואינה יודעת אם דם בא מן הרחם או מצדדין רק יום קודם ראייתה מרגשת כאב גדול במקום המכה ושוב יודעת בודאי שתראה דם והנה אחותי העלובה הנ"ל מתוך כך ארכו לה הימים ועד שמגיע ליל טבילה חוזרת להיות לה אורח כנשים ע"כ יש לצדד היתר אולי ימצא עילה לתרופה ויורני הרב הגאון נ"י דעתו הרמה בזה והאריך השואל קצת בדברי תורה לא רציתי להעתיקם:
תשובה כבר הלכו נימושות בזה וכיוצא בזה וגם לנו כבר איזה תשו' בענין כזה מ"מ הפרטים משתנים לכל עת ואין למדין מן הכללות ע"כ אחזר ואשנה פרק זה ואשא כפי אל אלקי השמים יורני מדרכיו לכוון ההלכה אל האמת כי הוא ית"ש אמת ותורתו אמת הוא יעזור יגין ויושיע לכל החוסים בו אמן:
הרשב"א בת"הא סוף שער ד' כ' להדי' דביש לה מכה אע"פי שאינה יודעת שמוציאה דם תולה בה אפי' בשעת וסתה ממש וכן הבין הד"מ והב"ח והט"ז זולת הש"כ והח"ץ סתרו דבריהם ורצו להעמיס בדבריו מה שלא עלה על לבו וא"א לפרש כלל וכבר קמו אחרוני האחרונים כלם והחזירו העטרה ליושנה וכמ"ש והסכים גם בס' פלתי המכונה תפארת ישראל וכאשר הסכים ג"כ גדול האחרונים בס' סדרי טהרה שכוונת הרשב"א כפשוטו שאינה צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם ובתשו' א' הארכתי ובררתי שא"א לפרש כוונת הרשב"א בשום אופן אחר אך שם הצרכתי שעכ"פ תדע שמכה כזה מוציאה דם בעלמא וזה שכ' הרשב"א שיש שם דם ר"ל שיש דם בהמכה כגון מורסה או חבורה שיש בה דם אע"פי שלא ידעה שהוציאה דם בשום פעם לאפוקי כאב שקורין (רעמאדיסמוס) או (זאלצפלוס) וכדומה שהמה מכות שאין בהם דם כלל ונוטי' דברים אלו למ"ש ט"ז סי' קפ"ז סק"י וע"ש ומבואר בתשו' אמונת שמואל שתוכל להרגיש זה במשמושה ובישיבתה וכדומה:
ואמנם מה שנתעוררו רבותינו להקשות ע"ז דאם כדברי הרשב"א א"כ מה זה הסתכלו תלמידי ר"ע זה בזה עיין בנדה נ"ח ע"ב כשטיהר כתם לאשה במכה שיכולה להתגלע ולהוציא דם והלא אפי' בדם גמור מטהרים אפי' במכה שאינה יודעת שמוציאה דם האמת כמ"ש בתפארת ישראל דשם מיירי במכה יבישה שאין בה עתה דם ולא דרכה להוציא דם וחלוק זה מבואר במרדכי למעיין שם וכ"כ בסדרי טהרה ואמנם מה שקשה מזה עוד מדאמר להם ר"ע דם אמר רחמנא ולא כתם נ"ל דברי ר"ע תמוהים בלא"ה בזה דלא הי' לו לתלות בלשון הקרא דם ולא כתם דהרי באמת אין חלוק בין דם לכתם אלא שזה יצא בהרגשה וזה בלא הרגשה והול"ל בבשרה אמר רחמנא עד שתרגיש והאי לא ארגשה וא"נ דלמא אתא מעלמא ומה הי' לו להביא הך קרא דם ולא כתם ע"כ הי' נ"ל שעיקר מה שהיו מסתכלי' בי' לא על שטיהר האשה לבעלה דבודאי ראוי' לטהרה אם יש לה מכה וכהרשב"א ועוד שלא הרגישה אבל במה שטיהר ר"ע גם הדם מלטמא טומאת ערב אע"ג דקיי"ל מקור מקומו טמא ואפי' אי אתא ממכה שבבטן ואתא דרך מקור נמי טמא כמבואר מלשון הש"ס פ' כל היד ומכ"ש אי אתא ממקור ממש בלי הרגשה דטמא ואפ"ה היקל ר"ע וטיהר וע"ז היו מסתכלין וע"כ הבי' מיעט קרא להדי' דם ולא כתם וקרא זה לענין טומאת הדם נאמר כמבואר ר"פ דם הנדה דילפי' מדם תהי' שתהי' מדוה כמותה יע"ש וזה נ"ל ברור ומקום הניחו לי אבל שתהי' האשה טהורה הי' פשיטא:
תו הקשו על שיטה הנ"ל דס"ל דתלינן אפי' ביום הוסת במה שאינה יודעת שמוציאה דם הא ניהי דוסתות דרבנן מ"מ הא לעולם תלינן במצוי בין להקל בין להחמיר וביום הוסת עכ"פ מצוי טפי דם המקור מדם המכה שאין אנו יודעי' שמוציא' דם ומה"ת לטהר ולפע"ד ק' לי ולהתוס' מי ניחא שהם כ' פ' כל היד ט"ז ע"א ד"ה ומ"ס וסתות דרבנן נראה דוקא במרגשת שדם זה מן המכה ואפ"ה אם זמן וסת הוא אי וסתות דאוריי' חיישי' וכו' אבל אם אינה מרגשת שדם זה מן המכה טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאל"ה וכי לעולם לא תטמא והלא קודם מכה הי' לה וסתה עכ"ל וקשה מה בכך שלעולם לא תטמא וכי אנו ערבאין ואחראין לכך עיין זבי' משנה ב' פ"ב אבל הענין מובן בפשיטות דהא נהי שמספק מוקמי' אשה בחזקת טהרה מ"מ רוב עדיף מחזקה והרי רוב נשים רואות לזמן ידוע עכ"פ א' לשלשים יום או מאוחר זמן מה אבל שלא תראה לעולם זה לא שמענו וא"כ איך נטהר אשה זו משום ספק דם מכה ונוקמא אחזקת טהרה ותהי' טהורה לעולם ונוציאה מרוב נשים שעכ"פ חזי' פ"א בזמן מה וע"כ א"א לנו אלא שנקבע לה זמן לראיי' דם נדה נמי ומה"ת לא נאמר שזה היום הוא ביום וסתה דמעיקרא אע"פי שאינו מ"הת כצ"ל בכוונת התוס' ודלא כהבנת הש"כ ר"סי קצ"א יע"ש וכיון שכן ק' מה הועילו אם גם מרגשת שדם זו בא מהמכה אכתי אמאי לא נימא שגם דם נדה מעורב בו והרי אם ימשך שפעת המכה זה אחר זה כמה חדשים כמו שהי' בנידון שלפנינו ותרגש דם מכה נטהרה זמן רב ונוציאה מרוב נשים הרואות עכ"פ מעונה לעונה וצ"ע לכאורה:
והנל"עד בזה דאע"ג דודאי רוב או כל נשים בעלמא מוציאות מותרי דמיהן בזמן ידוע ולא ישנו את תפקידן כ"א ע"י מציאות רחוק מ"מ אם יש להם מכה שדרכה להתאסף שם דם ומוגלא וכדומה אזי נפל פיתא בבירא ואין כאן שום וסת ידוע וקבוע כי דם המותרות מתקבץ במקום המורסא ההיא ומתאסף ויוצא או סופו לצאת שם הגם אמנם ידעתי שע"פי הטבע לפעמים יקרה הענין בהיפך מזה דהיינו שע"י כאב ויסורים שבמקור לא יעצר העורק כח לבשל הדם המתאסף בתוכו ויוצא קודם זמנו בלתי מבושל ע"י תמונות שונות קרטין קטנים וטיפין שחורות ואדומות וכה"ג מ"מ ע"י מורסא הסמוכה לשם הענין בהיפך שמוליד עוצר בדם הנדות וה"ל כמו מעוברת שע"י הולד היונק דם נדות אמו ומינקת שדמה נעשה חלב או ע"י פירוק איברים מוליד עוצר ה"נ דכוותי' וע"כ ס"ל להתוספות דכשיודעת שדם זה ממש בא מהמכה אין כאן מקום לוסת כלל כי הדם ההוא בעצמו יוצא ע"י המכה והרי הוא טהור אלא שהתוס' ס"ל דזה דוקא בשעה שהמכה מזיל הדם אבל בשעת שנסתם נקב המכה נפתח מקור הרחם והרשב"א מוסיף דאין חשש וסת כלל למ"ד וסת דרבנן ומיהו למ"ד וסת דאוריי' הוה ס"ל להש"ס בס"ד דלא תלינן במכה דהרי אפי' במעוברת הוה ס"ד הכי למ"ד וסתות דאוריי' עיין פ"ק דנדה ט' ע"א:
וראי' לסברא זו מלשון הבריי' פ' כל היד ט"ז ע"א הנ"ל ר' אומר אם יש לה וסת חושש' לוסתה ולמסקנא ה"ק רבי אם חיישת לוסת אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לוסת מקור מקומו טהור והלשון תמוה דהא באשה שיש לה וסת עסקינן דאמרי' אפי' בימי נדתה טהורה ופירש"י בימי וסתה וא"כ הכי הו"ל לרבי למימר אי חיישת לוסתה ולא אם יש לה וסת דהא בהכי קיימי' אע"כ כנ"ל דהא דמטהרי' האשה הזאת אפי' בשעת וסתה בין להתוס' כשיודעת עתה שמכתה מוציאה דם ולהרשב"א כשהוא רק מכה שדרכה בעלמא להיות דם בתוכה כל זה אינו אלא משום ההנחה שהנחנו שאע"פי שקודם המכה הי' יום זה יום וסתה מ"מ עתה שיש לה מכה להתוס' המוציאה עתה דם ולרשב"א שמוציאה דם בשום פעם בטלה לה וסתה כי אין חזקה ולא רוב לשום אשה שתראה נדה עם מכה ואפ"ה מחמיר רשב"ג לטמא את הדם ועל זה אמר רבי אם יש לה וסת אם תאמר שגם עם מכתה עדיין יש לה וסת לדם נדה א"כ גם האשה טמאה שהרי דם נדה מעורב בו ואם אין לה וסת לזו מפני שהמכה מוליד עוצר א"כ הכל טהור ולפע"ד זה ראי' ברורה למ"ש בענין זה וממילא לק"מ אשטת הרשב"א שמטהר אשה שיש לה מכה שאינה יודעת שמוציאה דם וטהורה אפי' בשעת וסתה ממש ולעולם לא תטמא וכן פסק המחבר סתמא בש"ע:
אמנם למעשה חלילה וחלילה לסמוך על סברות הנ"ל ובפרט במקום שרוב הפוסקים חולקים אשעת וסת ממש ואפי' יודעת שמכתה מוציאה דם אם לא יודעת שעכשיו מוציאה דם כמ"ש תוס' שלעולם הלכה כדבריהם ובשגם לישנא דש"ס מורה כדבריהם מדאמרי' בבריי' דפ' כל היד הנ"ל הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהורה והנה לשון זה אינו מדוקדק והכי הול"ל אשה שיש לה מכה ורואה דם דהרי לרשב"א אין זה מוחלט שהיא רואה כלל מחמת מכה אלא שאנו תולין בהמכה ואיך החליט שהיא רואה מחמת מכה מיהו למסקנא י"ל אה"נ המ"ל הכי אלא דעיקר פלוגתיי' במקור מקומו טמא ואשמעי' רבותא לרשב"ג דאע"ג דידעה דהדם בא מחמת מכה מ"מ טמא משום דאתא דרך מקור דא"ל ה"ל לאשמעי' כח דהיתרא לרבי דמטהר אפי' כשאין יודעת שבא מהמכה דלזה י"ל דסמיך עצמו אברייתא דפ' כל היד דשם תנינא סתם ותולה במכתה גם בסיפא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו דם יוצא לא גריס רשב"א בתוספתא בסיפא שממנו דם יוצא ומיירי במכה שאינה יודעת שמוציא דם ואפ"ה פליגי התם רשב"ג ורבי ומטהר לה רבי והוה רבותא דהיתרא והכא אשמעי' כוחו דרשב"ג דמטמא אפי' בכה"ג ולק"מ למסקנא אבל להס"ד דהו"א דפליגי בוסתות דאוריי' ק' אמאי נקיט רשב"ג הרואה מחמת מכה אע"כ צ"ל דאל"ה לא הי' רשב"ג מטהר אפי' בימי נדתה דבשעת וסתה עכ"פ הי' טמאה דוכי לעולם לא תטמא וכשיטת התוס' ונהי במסקנא לא קאי הך אוקמתא ופליגי במקור מקומו טמא מ"מ בהך סברא לא פליגי הס"ד עם המסקנא דכי היכי דלפי הס"ד למ"ד וסתות דרבנן לא מטהר בשעת וסתה אא"כ ראתה מחמת מכה ה"ה במסקנא הכי הוא ולרשב"א צריכים לדחוק ולומר דאה"נ הומ"ל ולטעמיך אס"ד פליגי בוסתות מ"ש מחמת מכה דנקיט אבל זה דוחק ופשטות הסוגי' משמע כהחולקים דבשעת וסתה עכ"פ טמאה אם לא מרגשת שדם זה בא מהמכה:
אמנם שלא בשעת וסתה אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם מבואר דעת מרדכי ותשו' מהר"ם דפוס פראג סי' תרכ"ה לטהר וכן הסכמת רמ"א וכן הוכחתי דעת הראב"ד בס' בעלי הנפש שמפרש ואם יש לה וסת כפי' המרדכי וכן דעת רוב אחרונים בתשובותיהם וכ"כ בפלתי שאין להחמיר כיון דלכאורה הרשב"א מתיר אפי' בשעת וסתה ממש והמחבר פסק כוותי' איך נחמיר אנחנו אפי' שלא בשעת וסתה ואלו הש"ך כ' דוקא לבעלה שלא תתגרש מקלינן כולי האי אבל שלא להצריכה נקיים לא ס"ד להקל כ"כ ובאמת יש לעשות סמוכים לזה מהש"ס דאמר אם יש לה מכה תולה במכתה וכו' נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו הדם שותת ויורד וי"לד בבבא דרישא מיד הומ"ל נאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה הדם יוצא ותולה בה ומ"ט חלקו לשתי בבות וכבר דברו מזה בתשו' האחרונים ע"ש ובסדרי טהרה ונלע"ד דהנה בהא דמהימן האשה בכך יש לעיין קצת ועמ"ש מזה במנחת יעקב באמת דבשלמא בכל אשה דעלמא דנאמנת למיעקר וסתה לק"מ כיון דהיום בחזקת שתראה מנ"ל שתאומן ולקו' זו עוררני הרב הגדול מהו' סענדר אבדק"ק רעכניץ נ"י וכ' דלא דמי לוספרה לה דיומי ממילא אדכי כמ"ש תוס' בגטין ב' ע"ב ומהרש"א שם אבל היכי דאתחזק איסור כגון שקבעה וסת היום מנ"ל דמהימנת למיעקר וסתה או למימר שיש לה מכה שממנו הדם שותת עתה דזה לא מצינו למילף מוספרה לה אלו דברי הרב נ"י ולפע"ד משום הא לא ארי' כיון דכל עיקר הוסת נקבע אלא על פיה ומפיה אנו חיין נאמנת נמי למיעקרה וה"ל כעין הפה שאסר הה"ש:
וכבר מאז עמדתי על דברי הרמב"ם פי"ו מהל' סנהדרין הלכה וי"ו כ' וז"ל אינו צריך ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי כרם הם הפירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אף ע"פי שעיקר האיסור בע"א והכ"מ נדחק במוצא זה הדין והמשנה למלך פ"ג משגגות הל' ב' הראה מקומו מירושלמי דנזיר ועיין בקידושין ס"ג ע"ב ובפ"י שם ושם ס"ד ע"א בתוס' ד"ה נאמן לנדרים ע"ש והי' לי מקום עיון ת"ל מ"הת מוכח כהרמב"ם הנ"ל דאלת"ה כרת ומלקות וקרבן בבועל נדה היכי משכחת לי' דהא אפילו אם ראינו הדם שותת ויורד מבין רגלי' דלמא לא ארגשה וע"כ שהיא אמרה הרגשתי והוחזקה נדה עפ"י עצמה ושוב כשבא עלי' בשני עדים לוקה וחייב כרת א"כ הרי הדין מבואר מ"הת והי' ניחא לי דשאני הכא דחזקת דמים מן המקור בהרגשה כי כן צריכים לפרש לשון המשנה נדה י"ח ע"ב שחזקת דמים מן המקור והיוצאים מן המקור רובם יוצאים בהרגשה וכן מבואר להדי' בלשון הרמב"ם רפ"ט מא"ב יע"ש וא"ש הא:
אך לענין קביעת וסת אפי' ראינו ג"פ ביום זה דם שותת ממנה ונימא חזקה שהי' בהרגשה מ"מ מאן לימא לן שקבעה וסת ליום זה דלמא גם בנתיים ראתה באופן שאין ההפלגות שוות או שמא קפצה היום או אכלה שום וכדומה או שמא היא היום בימי זיבתה שאינה קובעת בו וסת וע"כ אנו סומכים על חשבונה ודבורה ונמצא שכל הקביעות הוא על פיה ומכ"ש כשלא ראינו כך דם שותת רק היא אמרה דם ראיתי א"כ מן הדין שתאומן לעקור הוסת או לומר דם זה מן המכה שותת ויורד וא"ש:
אבל אי קשי' הא קשי' הא חזינן אפי' גבי מת בעלה דמוקמי' אחזקה אלימתא דייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת עלי' ואפ"ה מת בעלי תתייבם לא מהימנת משום דזמנין מרחמת לי' ליבם ולא דייקא כמבואר ביבמות צ"ג ע"ב א"כ ה"נ איך נאמין להאשה המתירא' להתגרש מבעלה ותאסר עלי' עולמית והיא מרחמא לי' ניחוש שתשקר לומר מכתי מוציאה דם אע"פי שאינו ועיין היטב במנחת יעקב מ"ש מנאמנת האשה בענין זה ולא נחית למה שכתבתי ועמ"ש ח"ץ בזה ס"סי נ"ו דלא מחזקי' לה לא במשקרת ולא בטועה בדמיון ע"ש שהאריך ונ"ל חזקה אין אשה מקלקלת עצמה להיות באי' חמור דנדה כל ימי' לשמש באי' כרת וס' כזו כ' גם הרא"ש סוף נדרים באומרת טמאה אני לך חיישי' עיני' נתנה באחר משום שאינה באיסור אלא שהיא מטעת את בעלה שיתן לה גט משא"כ בגרשתני שהיא מקלקלת עצמה וצ"ל דלא דמי למת בעלי תתיבם דחיישי' משום מרחמא לי' תקלקל עצמה התם לא חיישי' שתאמר כן במזיד אלא דמחמת דמרחמא לי' לא תידוק שפיר ותאמר בדדמי אבל במזיד לא תקלקל עצמה [ומ"מ מצינו גבי צרה חיישי' משום שנאה תקלקל גם עצמה משום תמות נפשי עם פלשתי'] ולפ"ז ה"נ לא חשידה לקלקל עצמה ולעולם אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש והא דצריך לוספרה לה לעצמה ת"ל משום שלא תקלקל עצמה י"ל הא עיקר האי קרא לאו לבעלה כתי' אלא לטהרות ובשנגעה בטהרות ואמרה שהיא ספרה וטבלה מהימנת ולא מקלקלה עצמה אבל בעלה בההיא קרא לא כתיב עיין תוס' יבמות מ"ז ד"ה במקום וכו' וק"ל וראה זה מצאתי בתשו' מהר"יו סי' כ"ה כ' דאין נשים נאמנו' לומר שהתירו רבותינו כזה דאין נותנת לב לדקדק האיך התירו והא דנאמנת לומר כזה התיר לי חכם היינו לעצמה דהתורה האמינה על עצמה דכתיב וספרה לה לעצמה עכ"ל משמע מטעם דאינה מקלקלת עצמה וכנ"ל:
והשתא לפי דברי הש"ך דבאין ידוע שמכתה מוציאה דם אפי' בין וסת לוסת אינה טהורה לגמרי אלא שלא תתגרש שזהו הוא רק אי' דרבנן י"ל אהא לא מהימנא האשה אף ע"ג שהוא רק אי' דרבנן לא הימנוהו רבנן בדרבנן כה"ג שמתיראת שלא תתגרש מבעלה דמרחמא לי' וגם מורי' היתרא יכול הוא לבעול ולא תראה השתא ועיין פ"ב דשבועו' בשמש סמוך לוסתה אומר נמי בדדמי יכולני לבעול ומכ"ש שהיא מורה היתרא לכן לא מהימנת משא"כ בשיודעת שמכתה מוציאה דם שאז מתרת עצמה בלא נקיים ותהי' באי' נדה עמו על זה מהימנינן לה טפי שלא תקלקל עצמה והא"ש לשון הבריי' בדקדוק וה"ק ואם יש לה מכה תולה במכה ומיירי באינה יודעת שהיא מוציאה דם ותולה בה שלא תתגרש עכ"פ אבל נקיי' בעי' ומשו"ה אה"נ דאין האשה נאמנת ע"ז אלא אנו צריכים לידע שיש לה מכה ומסיים ע"ז ונאמנת אשה לומר מכה יש לי שהדם שותת ויורד ממנה דכיון דאמרה כ"כ שהדם שותת ממנה הרי מתרת עצמה בלא נקיים וטבילה ומשו"ה מהימנת והוא ממש כדברי הש"ך:
מיהו אע"ג דהוא פשט נאה וכפתור ופרח המכריע כדעת הש"ך מ"מ לדינא לא הי' נ"ל להחמיר כדעת הש"כ ולא משמע כן מכל הראשונים ואחרונים ועוד שיש ליישבו באופן אחר והוא דצריך להבין מ"ט לא נתלה במכה אם משונה מדם ראיי' נימא שמש עוכרן כמו בדם בתולים פ"ק דנדה י"א ע"ב ובסדרי טהרה תי' שאני התם בבתולי' שהמכה היא במקום דישת השמש משא"כ הכא שהמכה למעלה ודבריו לא נ"ל דעכ"פ הדם הבא בשעת תשמיש עובר דרך שם שהשמש דש ונימא שם נעכר ונשתנה ועכנ"ל דשאני בתולים שידעי' בודאי שמוציאי' דם משו"ה מקיל טפי משא"כ הכא מיירי באינ' יודעת שעדיין מוציאה דם והא"ש ע"ז אמר נאמנת אשה לומר שממנה דם יוצא ומועיל אפי' אם דם מכתה משונה מדם ראייתה וא"ש לדינא נמי לפע"ד אלא שאין אנו צריכים לכל זה דלו יהי' כדברי ש"כ מ"מ כל זה היינו ביודעת שהדם הזה יוצא מהמקור עצמו אבל כשאינה יודעת שזה הדם הוא יוצא מהמקור עצמו א"כ לא יהא אלא אשה שאין לה וסת שמטהרים מטעם ס"ס ספק מן הצדדים והאשה והדם טהורים ואת"ל מן המקור והדם טמא שמא מן המכה ועכ"פ האשה טהורה וכמ"ש רמ"א ע"ש ש"ד:
אמנם נחקור אחר שרש הדבר הרמ"א יהיב טעמא משום ס"ס ספק ממקור ספק מצדדים ואם תמצא לומר ממקור שמא ממכה והש"כ הקשה ע"ז דשם אונס חד הוא ופירש הפלתי בשלמא במקור י"ל מקור מקומו טמא אבל אם אין המכה במקור אין כאן שום נפקותא בין מכה שבצדדים למכה שבמקור וכ"כ בנ"בי ובסדרי טהרה ולפע"ד עדיין אם המכה בצדדים למעלה ממקום הרחם שהוא המקור שאפשר שתעבור הדם דרך מקור אכתי ה"ל ס"ס שהרי בביאור אמרי' בפ' כל היד דם טמא דאתי דרך מקור מבואר אע"פי שאינו עיקר גדולו במקור מ"מ כיון דעבר דרך מקור מ"מ טמא א"כ אכתי ה"ל ס"ס ספק אתי דרך מקור וטמא ספק לא אתי ואת"ל אתי וטמא הדם מ"מ דלמא מהמכה והאשה עכ"פ טהורה ועכ"פ במכה שבצדדין למטה ממקום המקור שא"א לבוא דרך מקור הי' טמאה לכ"ע לפ"ז:
ולפע"ד גם זה א"א דהרי הרמב"ן ז"ל כ' בהלכותיו דבז"הז לא מטהרינן ע"י מכה ק"ו מדם בתולים שלא תלי' בו ואין לך מכה גדולה ממכת בתולים והרא"ש בפ"ב דנדה שקיל וטרי בדבריו והטור מייתי לי' וגם הרשב"א סוף שער ד' מייתי לי' ובת"ה הקצר חשש לו וק' איך לא שמו לבם שדברי רמב"ן תמוהים מה ענין לדם מחמת מכה שבחדרי בטנה אפי' אינה במקור עצמה דאיכא עכ"פ ס"ס כנ"ל משא"כ דם בתולים דליכא אלא בשיפולי אותו מקום מקום שבירת הבתולים ושם לא עבר דם דרך מקור וליכא ס"ס דשם אונס חד הוא ומש"וה מחמרי' בהו טפי:
וראיתי במקור הענין דשם אונס חד הוא בכתובו' ט' ע"א דשם תי' תוס' כן וראיתי בש"מ שם שכן תי' תלמידי ר' יונה והרשב"א בעצמו וגם תי' הרא"ה שם נוטה לכך יע"ש ולפע"ד גם הרמב"ם דס"ל דפיתוי קטנה לאו אונס הוא לא יחלוק על זה וכבר כתבתי בזה בחי' למס' כתובות וז"ל שם ואב"א באשת ישראל הקשו תוס' דה"ל ס"ס דפיתוי קטנה אונס הוא כדאמר' בהבע"י ס"א ע"ב ולא הקשו מפ"ב דיבמו' ל"ג ע"ב דהתם י"ל דלאו לקושטא דמלתא אמר הכי אלא דהכי הוה איכא למימר וכ"כ ה"ה בדעת הרמב"ם פ"ג מא"ב ה"ב אבל מפ' הבע"י הוה ראי' גמורה וכ"כ מ"ל פי"א מאישות עיין שם והנה בגוף הדין אני תמה הא קיימא לן לענין איסור יחוד עם נשים אם יש שם קטנה היודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה מותר להתייחד עם הגדולה וכ' הב"ח בא"ע סי' כ"ב משום דלרצון דידה ליכא למיחש שלא תשמע לו שאינה מוסרת עצמה לביאה וע"ש בב"ש סקט"ו ונהי מ"מ אמרי' שפיר גבי כהן שמא תתפתה תחתיו דכיון שהיא כבר נשואה לזה הכהן ומסורה לביאת בעלה הרי תמסור עצמה גם לאחרים מ"מ מאי מסיק פיתוי קטנה אונס הוא אמאי יהי' אונס הלא חזיני' אם תרצה לשמור עצמה יכולה היא לשמור עצמה ואחרי' עמה דהרי כשהי' פנוי' אמרי' שמעמדת על עצמה ואינה מוסרת עצמה ואין אדם יכול לפתותה ולהעבירה על דעתה וא"כ השתא נמי שנישאת וטעמה טעם ביאה ונתפתי' גם לאחריני אינו אונס אלא מרצונה כמו פיתוי גדולה ממש וי"ל נהי דלענין אי' יחוד הקילו ונתנו תורת כל א' בידו לשער אם הגיעה לשיעור שאינה מוסרת עצמה לביאה מ"מ לענין נישואי כהן יש לנו למיחש שמא לא הגיעה לפלגות ראובן ולא תוכל לעמוד על עצמה ובשלמא בישראל אמרי' ממ"נפ אם הגיעה לפלגות ראובן חקרי לב ותוכל לעמוד על עצמה לא ניחוש שתתפתה אע"ג שכבר טעמה טעם ביאה כמו גדולה ואם לא הגיעה הרי פיתוי' אונס הוא משא"כ בכהן שאינה אסורה לו חיישי' ולשון פיתוי קטנה אונס רצונו פיתוי הבא מחמת קטנות שלא הגיעה לכלל דעת אותו הפיתוי הוא אונס ולפיתוי שאינה מחמת קטנות לא חיישי' והבן זה ומ"מ התוס' בשמעתין הקשו שפיר כיון דמיירי שקבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' ועכשיו היא נערה לפנינו א"כ כבר עברו עלי' כל הזמנים ויש בהם זמן שהי' פיתוי' אונס ומיושב היטב פסק הרמב"ם פ"ב מסוטה שפסק פיתוי קטנה לאו אונס והיינו אחר שכבר זנתה נאסרה על בעלה מספק שמא הי' פיתוי שלה כפיתוי' הגדולה ועיין בירושלמי פ"ק דסוטה במ"ש אין רצון לקטנה ובפני משה שם ד"ה קטנה וכו' ולפ"ז נ"ל דגם רמב"ם ס"ל הא דשם אונס חד הוא:
יהי' איך שיהי' ק' הא בודאי הכא שם ספק חד הוא ואפ"ה משמע מרמב"ן דמדינא מטהר לה והנה ראיתי בפלתי בבית הספק הקשה ג' קושיו' א' מחדש דאמרי' ס' שמא משנה זו שמא מדאשתקד ואת"ל משנה זו שמא קודם לעומר והקשה א"כ נימא שמא מטבת שמא משבט דהיינו קודם עומר היינו אשתקד ולפע"ד י"ל כיון דעכ"פ בפירות שבא"י יש לחלק בין פירות שנה זו לשנה אחרת לענין מעשרים מזה על זה ולענין מעשר שני ומעשר עני אפי' אי כבר הפריש מינ' מ"מ אי מתשיל והדרה לטבלי' א"ב טובא א"כ אפי' בפירו' ח"ל נמי ה"ל ס"ס וגדולה מזו כ' ש"כ בכללי ס"ס בס"ק י"ב בנקבה אי הוה זכר הוה שייך בי' דין בכור מיחשב לס"ס וכן מה שהקשה נמי בפלתי מסתם כלים אינם ב"י כבר כ' בזה הש"כ שם ע"ש והיותר פשוט הא כל ספק מתיר יותר באינו יומו אסור עכ"פ בדבר חריף דמחלי' לשבח משא"כ בפוגם בעין אז פוגם גם בדבר חריף ופוגם בעין אסור עכ"פ בדברים שמשביחו' ברוב המאכלי' כמ"ש מג"א לענין חמץ שמשביח ברוב הדברי' וכן חמאה משא"כ משום אינו ב"י ולק"מ אבל עיקר קושייתו מספק טריפות וספק דרוסה דכל אותן הס"ס אינם משתי שמות ואפ"ה מועילי' ועכנלע"ד דכל כיוצא באלו לא צריכי' לציורי ס"ס כיון דבלאה"נ רוב בהמות כשרות הם ורק משום דבעי' עכ"פ לתלות בהיתר לפנינו כיון דאיכא ריעותא לפנינו כמ"ש רשב"א בשם ר' יונה פ"ב דחולין וכמ"ש הפר"ח באריכות סי' כ"ט ע"ש מועיל ס"ס גרוע וראי' לזה מס"ס דר"פ האשה שהיא עושה צרכי' שאין לו שום ציור ס"ס וע"כ ה"ט משום דאשה בחזקת טהרה עומדת וכ"כ כה"ג בט"ז ר"סי ק"ץ וע"ש בפלתי וכן צריכי' לומר נמי הכא באשה זו דבחזקת טהרה עומדת מועיל עכ"פ ס"ס גרוע כזה ומכ"ש וק"ו באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה דה"ל רוב וחזקה אלימתא דרוב ימים אינה רואה בין וסת לוסת וחזקת טהרה שלה אלים טובא בין וסת לוסת ומשו"ה מועיל לה ס"ס גרוע לתלות אפי' בדסמכה שאינו עובר דרך המקור ומשו"ה סתמו כל הפוסקים בזה ולעולם טעמא משום ס"ס כהרמ"א:
וזה לשון התוספתא פ"ח מנדה נאמנת אשה לומר יש בי מכה במקור דברי רבי רשב"א אומר משום ר"מ דם היוצא מהמקור אע"פי שבידוע שהוא דם מכה טמא והנה מאי דשייך נאמנות באין בו מכה במקור לטמאת את עצמה היינו ללקות את בעלה או לשרוף עלי' תרומה אבל אי קשי' מאי קאמר רשב"א דם מקור טמא אע"פי שבא מהמכה מנ"ל דרבי לא ס"ל כן דלמא ה"פ נאמנת יש בי מכה במקור כשהדם יוצא בודאי מהמקור אז צריכה שתדע שגם המכה במקור עצמו ואז באמת הדם טמא והיא טהורה ואין בי מכה במקור ר"ל כשאינה יודעת שהדם יוצא מהמקור או מהצדדים אז האשה טהורה לעולם כשיש בה מכה בעולם כמו שהוכחנו ונאמנת לומר שהמכה אינה במקור לטהר גם הדם עצמו וי"ל וק"ל מ"מ מבואר מתוספת' דאפי' למ"ד מקור מקומו טהור גם האשה טהורה אפי' אין המכה מוציאה דם שהרי לא הוזכר שם מידי מזה ולאותו מ"ד לעולם ליכא ס"ס משני שמות דהא מקומו טהור ס"ל אע"כ בנדה דאיכא חזקת טהרה לא בעי' ס"ס משני שמות וכמ"ש לעיל וק"ל:
ונבוא לנדון שלפנינו בעזה"י לכאורה אתתא דא לא מבעי' שאינ' יודעת שיש לה מכה שמוציאה דם אלא אפילו מכה שיש בה דם דזה סגי להרשב"א מיהת זה נמי אינה יודעת דאף ע"ג דבכבדא אית ביה דמא ואמרינן ר"פ מי שאחזו האי דמא דאתי מפומא אי מכבד' אתי לית ליה תקנתא ומסיק שם כיון דמפומא אתי אימר אתמוהי אתמהה ופירש"י כיון דדמא דכבדא שהיא תלוי' למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימר אתמוהי אתמהי כולה כבדא ולא נשתייר הימנה כלום כו' והנרא' מזה דריאה שהיא סמוכה לפה מוציאה המותרת והליחה סרוחה שלה דרך הפה והכבד מוציאה דרך מטה ואם אמנם נסתמו השבילים שלא יצא דרך מטה ומתעכב בה כ"כ עד שע"כ מתוך הרבוי חוזר דרך מעלה על ידי קנה הריאה נמצא שנתעכב יותר מדאי מסתמא אכלה המכה את כל סביבותי' עד שאתמהי אתמוהי כולה וזהו סי' במה שאנו רואים יוצא הדם דרך הפה מסתמא נסתמו שבילים של מטה ובזה יובנו דברי ד"מ בי"ד סי' מ"א אמ"ש הב"י שם על הרוקח שכ' נימוק הכבד טריפה וכ' הרב"י דהיינו בלא נשתיירו ב' זיתים ורמ"א כתב דלא משמע כן בש"ס דגיטין וכוונתו כנ"ל דכיון שאם יוצא מן הפה אנו יודעים שנימוקה כולה דאל"כ היה יוצא א' א' דרך מטה אבל כיון שנתעכב כל כך עד שיוצא דרך הפה אכלה המכה סביבותיה א"כ כל כבד שהתחילה למוק צריכים אנו למיחש שמא לא היה מקום לפלוט דרך מטה והיה מתמוגג והולך ונימוס עד שלבסוף היה יוצא דרך פה וזה כלל גדול בטריפיות כל שסופו להטריף הרי אנו אוסרים אותו מיד ועל חנם השיג המשאת בנימין עליו והסכים הש"ך על ידו שם סק"ד וראוי' לחוש להרמ"א אלא שמ"מ סיים שם במ"ב ס"סי כ"א וז"ל ועוד אני אומר שגם הרמ"א ז"ל לא החמיר אלא בנימוק גוף בשר הכבד אבל בנ"ד שגוף בשר הכבד קיים ובריא רק שנצרר הדם וכשגוררים הדם הכבד שתחתיו קיים אין כאן בית מיחש כלל אפילו אם נחסר מבשר הכבד כשיעור הדם ולא שייך למימר נימוקה הכבד דאם איתא דנימוקה הכבד לא היה אפשר שלא היה בשר הכבד נרקב קצת תחת הדם אבל כל שגוררים הדם והבשר שתחת הדם בריא אין כאן נימוק כלל ואנו תולין שהדם בא מחמ' איזה מכה או חולי אחר והדר בריא ופשוט הוא עכ"ל משאת בנימין העתקתי זה להתלמד במקום אחר אעפ"י שאינו ענין לכאן ע"ד לשון חכמים מחכים:
הרי דמשמע לכאורה דהאי מכה אית ביה דם אבל אדרבא דוק מיניה לאידך גיסא דהיינו נימוק הכבד ונתמסמס אבל התקשות הכבד הרי פסק הרמ"א שם דקשה כאבן מותר אם נשתיירו ב' זיתים ואס"ד דאית ביה גם כן דם אלא שנעצר מחמת שנתקשה אם כן פשיטא שסופו להיות כולה דם כיון שאין לו מקום לצאת משם אלא על כרחך שאין זה מאותו המין והכא שמכתה שאומרים הרופאים היא התקשות הכבד אם כן הרי בודאי אין מכתה מוציאה דם לכאורה ואין לה תרופה להתירה:
אבל ז"א ואעידה לי ב' עדים נאמנים שיש לה מכה שמוציאה דם חדא כיון שבכל פעם קודם זילת הדם ההוא שבא שלא בזמנו קודם לזה היא מרגשת כאב גדול במקום ידוע וע"י אותו ההרגש אח"כ באו מיני דמים הללו ולא בשום פעם זולת זה הרי זה ראי' ברורה שיש לה מכה שם שממנו דם זה יוצא וז"ל סדרי טהרה ודע אע"ג שכתבתי לעיל כאב אינו כמכה מ"מ לענין זה מהני הכאב היכי דידעה בודאי שיש לה מכה וכמ"ש בתשוב' אמונת שמואל שהרגשה בהליכתה ובישיבתה או כדומה לזה רק שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אם בכל פעם ופעם שכואב לה המכה מוציאה הדם אזי מסתמא המכה היא שמוציאה דם וכנ"ל לדקדק מתשו' מהרי"ל המובא בהגה' ש"ד גבי הארי"ן ווינ"ד ועיין עוד בתשו' שבות יעקב וכנסת יחזקאל:
וכעין דמות ראי' לסברא זו ממ"ש הטור י"ד סי' קפ"ח באשה שנפלה לה חתיכות בב"הח ולא פסקה לראות כל זמן שהיו החתיכות בב"הח יע"ש והבין הרב"י שהכוונה שהיו חתיכות בשר ממש נופלים לה לחוץ ונתקשו האחרונים מה הוסיף הטור ורי"ו על דברת ר"ש שלא פסקה לראות כל זמן שהיו בבי"הח גם הב"ח כת' אם לא בדקה עצמה ברגע נפילת החתיכה ניחוש שמא אז היה דם נדה שם מקודם ולפע"ד המעיין היטב בשיטת הר"ש שם ר"פ המפלת יבין דלדידיה אין חילוק בין שהחתיכה פלי פלויי או שהוא חלוק ושיעא והדם טוח על פניו כל שיצא הדם עם החתיכה הרי הוא דם טהור אפילו אם יצא הדם מהעורק שבו דם נדות מ"מ טהור מפני שאין דרכה לראות כך ואלא דאיכא למיחש שמא היה ג"כ דם נדות שם מקדמת דנא טרם יצא החתיכה או שמא אחר שכבר נפל החתיכה לבי"הח יצאו אח"כ טפות דם מהמקור שאין להם שייכות עם החתיכה והנה אם היה לנו ברור גמור שיצא דם עם החתיכות בשעת נפילתן א"כ הרי דם טהור לפנינו ואפשר שאותו דם טהור שיצא מהחתיכות מהמקור לבי"הח נתעכב ויוצא לחוץ א' א' וה"ל כמכה שיודעת שמוציא' דם דמה לי דם טהור ממכה או מחתיכ' דרחמנא טהרי' וכיון שיש כאן דם טהור אזי אין חוששין בין וסת לוסת כלל לטפה דם נדה דאוקמה אחזקת טהר' אלא היא גופא מספקא לן אי יצא כלל שום דם טהור עם החתיכות וה"ל כמכה שאינה יודעת אם מוציאה דם וס"ס נמי ליכא דהת' בא בודאי מן המקור ולא מספקי' אלא אי אתי עם החתיכות או בפ"ע משום כך הוסיפו הטור ורי"ו תיבות אלו ולא פסקה לראות כל זמן שהחתיכות בבי"הח שרצונם שכל זמן שהיו החתיכו' בבי"הח ראתה וכשיצאו מבי"הח לא ראתה וכשחזרו לשם ראתה וכשיצאו לא ראתה וכן לעולם א"כ מזה ניקח ראיה שהחתיכות הובילו דם עמם עכ"פ וה"ל כמכה שברור לן שמוציאה דם ומצלת על כל דם שתראה בעת ההיא זה נ"ל ברור בכוונת הטור בעזה"י:
והשתא נדון ק"ו למכה ממש שהיא מרגשת במשמושה ויש לה סי' מובהק שכל זמן שמרגשת כאבה יוצא דם ולא זולת זה לפניו ולאחריו פשוט שהוא ראיה ברורה שזאת המכה היא המוציאה דם ומ"מ לא נסמוך על זה ונחקור בעדותו של עד שני והוא מה שרואה הדם כעין מוגלא שהוא ראיה ברורה שבא מן המכה כמבואר להדיא בהגה' ש"ד ובתשו' מהרי"ו סי' כ"ה כתב ועוד אם בשעה שהיא משתנת דם אז היא ג"כ משתנת חול אז מוכח מלתא דחול הוא הגורם דם עכ"ל ובסדרי טהרה השיג על הגאון שבות יעקב שרצה להקל על שדם משונה מדם וסתה וכ' עליו מה בכך הא חמשה דמים טמאים באשה ומייתי מתשו' דבר שמואל דכיון דיש לה מכה החמום והכאב גורם שתשתנה דם מקורה ואין ראי' משינוי מראה דמים ואחר זה מסיים הסדרי טהרה ולא דמי למ"ש בהג"ה ש"ד דהתם שהיה מראה מוגלא ולא היה דומה למראה אדום שזו ודאי הוכחה שמן המכה הוא וכ"כ בש"ות פ"י חי"ד סי' א' דמוגלא מוכיח שיש מכה באותה מקום ועיין עוד שם אם בא בשינוי ממה שבא בימי וסתה דרגלי' לדבר הוא דלאו מדם מקור הוא עכ"ל:
והנה מ"ש מראה מוגלא ולא היה דומה למראה אדום אין הכוונ' שלא היה שם שום מראה אדום דאם כן תיתי מהי תיתי אם מן המכה או מהמקור מראה מוגלא טהורה היא אלא כלפי דמיירי מלפני זה במראה דמים ממש רק שהם משונים ע"ז כתב דהגה' ש"ד מיירי שיש מראה מוגלא לבנה או ירוקה ממש וגם פשיטא שיש בו תערובות דם אבל עכ"פ כיון שיש בו תערובות דם ג"כ כדרך מוגלא היוצא מן המכה שעכ"פ מהמראה המוגלא מוכח שיש כאן מכה פתוחה המוציאה דם והמובן ממילא כיון שזה מעיד שיש כאן מכה פתוחה ממילא אם לפעמים בא דם בפ"ע שלא בשעת וסתה טהורה כמי שיודעת שמכתה מוציאה דם שטהורה שלא בשעת וסתה שתולה במכתה:
וקצת סמוכים לזה מהש"ס נ"ל במה דתני' ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה וחזר לדין מכה ואם דם מכתה משונה מדם ראיה אינה תולה וי"לד מ"ט הפסיק בדין וסת בין דין מכה למכה ובכמה ראשונים באמת אין הגירסאו' כן תו י"לד טובא דהא לכאור' קאי ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה ר"ל מדם שהיא רואה עתה בשעת תשמיש וכיון שדם התשמיש הוא שנתחדש עתה אצלה ואנו דנין עליו ה"ל למימר בהיפך ואם דם ראייתה שמחמת תשמיש משונה מדם מכתה אינה תולה במכה וזה מובן ובצ"צ ר"ל דאדם נדתה קאי והח"ץ השיג עליו והאמת שהפי' הפשוט הוא כהח"ץ דאדם ראיית התשמיש קאי אמנם בתוספתא פ"ח דנדה איתא להדיא ואם היה דם נדתה משונה מדם מכתה אינה תולה בה הרי דשם תניא כמו שכתבתי שהדם משונה מהמכה אלא שהגי' שם דם נדתה משמע אדם הוסת קאי ולא אראיית התשמיש דדם הוסת קרי ליה נדתה כדלעיל ט"ז ע"א אפי' בתוך ימי נדתה טהורה וחפשתי ומצאתי ברמזים פסקי הרא"ש פ"י דנדה סי' ג' כתב ואם היה דם נדה משונה מדם מכה אינו תולה עכ"ל והנלע"ד דתרתי אמר הש"ס דעיקר כוונת הברייתא דתלינן במצוי בין להקל בין להחמיר ע"כ הרואה דם מחמת תשמיש שאינו מצוי לראות מ"ת תולה במכה אע"פי שאינה יודעת שמוציאה דם משום שיותר מצוי דם ממכה מדם מחמת תשמיש הדר אומר ואם יש לה וסת תול' בוסתה בין להקל בין להחמיר דיותר מצוי דם בשעת וסת ממקור ואפילו בשעת תשמיש ממה שמצוי ממכה וע"כ אם יש לה וסת אינה תולה במכה וגם אינה תולה בגרם התשמיש והרי היא טמא' כאלו לא היה לה מכה ומבעלה לא תתגרש אפילו אין לה מכה כי הוסת גורם ששמשה סמוך לו תו קאמר ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה ר"ל ג"כ בין להקל בין להחמיר אם דם שרגילה לראות ממכתה משונה מדם שיוצא עתה בשעת תשמיש אזי היא טמאה ואינה תולה במכה וכן אם דם מכתה משונה מדם וסתה נמי תו אינה תולה בוסתה להחמיר דה"ל כאלו יודעת בודאי שמכתה מוציאה עתה דם בזה אפילו בשעת וסתה טהורה וכמ"ש תוס' פ' כל היד ט"ז ע"א הנ"ל:
הרי מוכח מהש"ס דשינוי הדס ראיה ברורה לטהר אלא שבודאי אין הכוונה על שינוי מראה לחוד דהא חמשה דמים טמאי' ואי משום שהוא משונה ז"א ראיה כמ"ש דבר שמואל הנ"ל שהכאב גורם חמום ושינוי מראה אע"כ הכוונה על מוגלא מעורב עם דם המעיד על פתיחת המכה וזילתה:
היות כן נ"ל לטהר אחותינו המדוברת בה עתה דהרי לכמה פוסקי' אפי' כאב בעלמא הוא כמכה ומכל שכן הכא שמרגשת בשמושה ולרשב"א דפסק המחבר כוותיה אפי' אינה יודעת שמכתה מוציאה דם טהורה אפילו בשעת וסתה ולכ"הפ לראב"ד ומרדכי ותשו' מהר"ם שלא בשעת וסתה מיהת ומכ"ש הכא דיש לנו הוכחות ברורות שמכתה מוציאה דם ועוד לצרף שאינה יודעת בברור שבא מהמקור וה"ל ס"ס כנ"ל ואע"ג שהמכה הוא למעלה מהמקור מ"מ כבר העלינו בעזה"י דמ"מ ה"ל ב' שמות משום דדלמא אתי הדם דרך מקור ובלאה"נ העלינו לעיל דהואיל ואשה בחזקת טהרה עומדת לא בעינן ס"ס טוב כ"כ ובפליתי סימן קפ"ז סמך עצמו להתיר על חזקת טהרה לחוד ואנן לא נסמוך עליו בצירוף ס"ס גרוע לכ"הפ ומכ"ש שלפע"ד הס"ס הוא טוב מאוד ואפשר שמכח סברת הנ"ל לא אתאינן כלל לס"ס כיון שיודעת שמכתה מוציאה דם:
וראיתי בנ"בי ברוב תשובותיו השריש דחזקת טהרה של אשה היינו כל זמן שהיא טהורה אמנם אם פעם א' תראה נדה ותהיה טמאה שוב א"א לה לטהר משום חזקת טהרה שהרי טמאה היא ובזה החזיק בכל תשובותיו אלא שנראה בסוף ימיו חזר וכ' בגליון תשובותיו וכן בס' דגול מרבבה שזה תליא בפלוגתא רש"י ותוס' זבחים כ"ט ע"א ד"ה וכיון שראו סתרו כו' ובמכ"ה דבריו תמוהים פה קדוש יאמר דבר זה דפשוט הוא דכיון שפסקו ימי הוסת הרגילות לזוב זוב דמה שוב אין לה חזקת ראיה עכ"פ ומה לנו בטהרתה לבעלה אנחנו דנין על ראייתה אם נפסק דם מקורה או לא ולדבריו כל רואה דם דתולה במכה שכתב שם הרא"ש דמשו"ה אין אנו צריכים להקיף אם נשתנה או לא משום דאשה בחזקת טהורה עומדת יהיה כל זה קודם וסתה אבל משתרא' פ"א בשעת וסתה ותהיה טמאה נדה שוב תהיה טמאה לעולם אם לא נבחין תחלה אם לא נשתנה דם מכתה א"כ מה הרעש הרעיש על רמב"ן שם שכתב שאין אנו סומכים עתה על מכה משו' שאין אנו בקיאי' להבחין בין נשתנה ללא נשתנה דם מכתה ואפי' על דם בתולים אינם בועלים מכ"ש על דם מכה והרעישו העול' הרשב"א וגם הרא"ש בשלמא דם בתולים הוא לשעה משא"כ הכא הוא להתגרש מבעלה לעולם ועוד דאין אנו צריכים להבחין בין דם לדם כיון דאשה בחזקת טהרה עומדת וק' מאי קושיין דלמא ה"ק רמב"ן כיון דעכ"פ אחר שיגיעו ימי וסתה לא יהא לה חזקת טהרה ונטמאנה כו' א"א לנו להבחין ואם כן ממילא משום ימים אחדים שבין תחלת ביאתה לחכם לשאול עד ימי וסתה נמי לא נטהרנה דמשום אותן ימים מועטים לא עדיפא מדם בתולים אע"כ ליתא להני כללי דכייל רבינו יחזקאל בהא אלא כל שרוב נשים אין שופעת זמן רב כזה אחר ימי וסתה איננה בחזקת רואה וראיתי שגם בסדרי טהרה מייתי ס' זו בשם זכרון יוסף ולא ראיתי מאיזה טעם כ' כן ורש"י ותוס' ל"פ בהא אלא התוס' ס"ל דמיונו של ר"ע דמדמה פגול לזב אינו דומה אם אינו מדמהו ליום הז' שהוא טהור לגמרי וסותר אבל באמצע הספירה אע"ג דאית ליה חזקת שאינה רואה ושופע כנהר מ"מ אינה דומה לפגול עיין וק"ל ובתשו' אחרת הארכתי מאוד בזה בראיות ברורות כראי מוצקות בעזה"י:
והנה לפענ"ד בנדה דאורייתא סגי בזה אפי' לא פסקה בטהרה כל שעברה עלי' ימים הראוי' לזיבת דמי נדתה על הרוב פסקה ליה חזקת ראי' וכן יש להוכיח מדיוקא דרישא וסיפא דמתניתין דנדה ס"ח ע"א נדה שבדקה עצמה יע"ש אלא משום דנשי דידן ספק זיבות נינהו בעינן שפסקה בטהרה בפנינו עכ"פ ודעת המרדכי דבעינן ג' ימים לאחזוקי בטהרה ואני בארתי באריכות במ"א דבג' בדיקות סגי ערבית ושחרית וערבית וכבר דבר מזה פלתי סי' קצ"ו סעיף ה':
גלל כן אתתא דא בימי' שבין וסת לוסת אם תראה מראות ע"י שתרגיש בתחלה כאב במכתה או שיהיה בהם מראה מוגלא אזי היא טהורה לבעלה לפי סברתינו הנ"ל ואמנם אחר שכבר ראתה נדה בימי וסתה לא נעבוד בה עובדא עד אחר שפסקה בטהרה ופסקה לראו' והיה נקיי' ג"י שלמים כדעת המרדכי דתרי קולות לא נעבוד אבל משפסקה ג"י והי' נקיי' גמורי' אזי אם תרגיש אח"כ כאב באותו מקום ואחר כך תראה כנ"ל יש לטהרה ויראה שתזהר מלבדוק עצמה כ"כ בעומק באותן הימים באופן שלא תבוא לספק הרגשה ונימא הרגשת עד הוה דכל מה שנוכל להקל מעלינו עול משא חומר נדה ונקיים עדיף טפי ואם לא הרגשה הרי ספק אי' דאורייתא אין כאן דהרגשת זיבת דבר לח לאו הרגשה הוא כמבואר אצלינו באריכות דלא כנ"בי ורק אם בדקה בעומק ניחוש שמא הרגשת עד הוה וה"ל ספק דאוריי' עכ"פ אבל אם לא תכנס כ"כ בעומק שהרי כבר הפסיקה בטהר' והוחזקה ג"כ ג"י בטהרה ע"כ די לה עתה בהכנסת העד לפנים קצת והיינו באותן הימים שהרגישה כאב במקום מכתה שאז דרכה למצוא דם מכה ואנחנו נקיל לה ע"כ טוב שלא תבדוק כ"כ בעומק כדי שלא נבוא לידי ס' דאורייתא וגם לא תוסיף לבדוק שלא לצורך כ"כ דומיא מה שכתב רמ"א סימן ל"ג דטוב היה יותר לתקן שלא לבדוק הושט כלל משנבדוק ונוהגים קולות ע"ש ובזה הוה קצת כעין נקיי' ג"כ שהרי כתב רז"ה פ"ב דנדה לדעת כמה גאונים לא בעינן בדיקה לנקיי' לבעלה דסגי לנקיי' שלה במה שאחר שפסקה בטהרה ונסתם המעיין הראשון שוב לא הרגישה ז' ימים זא"ז ונהי דלא קיי"ל כאותן חכמים מ"מ באשה זו שא"א לה בנקיי' שע"י בדיקה שהרי מצאה על העד כתמים הנ"ל א"כ עכ"פ תהי' נקיים בהרגשה ולמה נגרום לה ספק הרגשה ע"י הכנסת העד בעומק ע"כ נראה לי לעשות כנ"ל ואחר תטהר לבעלה ובלבד שיהיה מוכיחה קיים היינו הכאב הנ"ל והמוגלא שתמצא לזמנים:
כל הנ"ל כתבתי להלכה אמנם למעשה לא צהירנא ולא חוירנא ע"כ אם יסכים עמי גדול א' אשר יורה יורה הראוי' ליכנס בעובי קורה דמצי דרי כשורי אזי דרינא בהדי שיבי זעירא הכ"ד החותם פה ק"ק מ"ד יום ג' י"ד אלול תקס"דל. משה"ק סופר מפפ"דמ: