שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קמב
בענין אשה שיש לה מכה באותו מקום ראיתי אלהים עולים במסילות ושבילים בדרך אשר בחרו לעצמם רבנים גדולים והנה כולם המה נתלים בלשון רשב"א בת"הא סוף שער ד' ודברי המרדכי פ"ב דשבועו' ואני רש לשועלים ראיתי דברי המחמירים והמקילים ואלך בעקבותיהם ואדרוך במסילותיהם וה' אלקים יעזר לי שלא אכווה בגחלותיהם ולא אכשל בדבריהם ואעתיק לשון רשב"א בת"הא אות באות:
וז"ל פעמים שהאשה רואה מגופה ואינה חוששת וזה ימצא בשני ענינים לבד הא' כגון שיצא דם בשעה שהיא עושה צרכי' והשני בשיש לה מכה במקור. עושה צרכי' דתנן וכו' השני בשיש לה מכה במקור כיצד תניא בפ' כל היד ט"ז ע"א הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג וכו' וקיי"ל כאוקמתא דרבינא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש אפי' בשהגיע וסתה טהורה ואשה בחזקת טהרה ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכה בא ולא נחלקו רשב"ג ור' בדבר זה וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישי' לעונת הוסת כולה ואע"פי שלא ראתה מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם והאיך אתה מתיר את זה שהיא בשעת וסתה שהרי דם לפניך וי"ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם אמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמלתא ואין דנין אפשר משא"א שאם כן אף אתה אוסרה על בעלה לעולם ומסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה חדא דאין עיניה בין מכתה וא"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת כדרך שאמרו בפ' תינוקות ס"ו ע"א ברואה דם מחמת תשמיש והתם משמע בודאי ברואה דם מחמת מכה אינה צריכה שפופרת דתני' התם הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שני' ושלישית וכו' מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה כיצד בודקת א"ע מביאה שפופרת וכו' ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם הי' דם מכתה משונה מדם ראי' אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד אלמא אף בלא בדיקה תולה במכתה דאף בשיש לה מכה א"א לה לדעת אם הוא מן המכה אלא בבדיקה אלמא מן הסתם היא תולה במכתה והא דקתני נאמנת לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד לאו נאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר אלא כלפי שאמר אם יש לה מכה תולה במכתה קאמר שאין אנו צריכים לדעת בברור שיש לה מכה אלא היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם ותולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך שנוי' בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לה מן המקור ע"כ ודרך הש"ס בכמה מקומות להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא ושונין כאלו הוא מגוף התוספתא עכ"ל רשב"א ז"ל הביאו בשינוי והיפוך בב"י סי' קפ"ז:
והנה בפי' כונת הרשב"א הנ"ל נחלקו אבות העולם הרב"י וד"מ וב"ח ורוב גדולי האחרונים ס"ל דדעת רשב"א לתלות במכה אפי' אינה יודעת כלל שמכתה מוציאה דם בשום אופן וכן משמע לשון המחבר בש"ע סי' קפ"ז ס"ה אמנם הש"כ שם סקכ"ד בסופו כ' וז"ל כן הוכחתי בספרי וכו' ושם הוכחתי דגם הרשב"א בת"ה מודה לזה דלא קאמר אלא שא"צ שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה אבל צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם והרב"י והב"ח הבינו שרשב"א פליג עכ"ל והחזיק על ידו הגאון בח"ץ (סי' מ"ו) להביא ראיות ולהרבות בקושיו' על מפרשי הטור דמפרשי' דברי רשב"א כפשוטו ויתבארו דבריו מתוך דברינו במה שלפנינו אי"ה:
והקשו עליו א"כ מ"ש רשב"א דלא משכחת שתדע שמכתה מוציאה דם אלא ע"י שפופרת מיירי שעתה מוציאה דם והקשו הא א"א לידע בשום אופן דהא מיירי ברייתא בשעת תשמיש והוא ז"ל בעצמו הרגיש בזו ונכנס בדחוקים לצייר אופנים שונים ואמר דלרווחא דמלתא נקיט רשב"א ולא נתקבלו דבריו בזה עוד צ"ע על דבריו א"כ מה צריך רשב"א להוכיח דתולה במכתה מיירי שאינה מרגשת עתה ביציאת הדם דא"כ הי' צריכה לזה שפופרת ובקיצור הול"ל א"כ פשיטא מאי קמ"ל דנהי בעלמא אשמעי' דלא ניחוש לטיפה דם נדה המעורב בו מ"מ הכא דמחמת תשמיש מיירי ועיקר בריי' לא אתא לאשמעי' אלא שלא תתגרש ופשיטא שלא תתגרש כיון שמרגשת שהדם יוצא עתה מהמכה ונהי דסד"א דטמאה נדה משום טפה דם המעורב ואיצטריך לאשמעי' דלא מ"מ בהך בריי' דמיירי מרואה מ"ת ובמה שיכולה לתלות שלא תתגרש ולזה אפילו אי הי' טמאה נדה דהוה חיישי' לטפה דם המעורב מ"מ פשיטא שלא תתגרש דהרי מרגשת שהדם יוצא מהמכה ואע"כ דמיירי שאינה מרגשת עתה שהדם יוצא מהמכה וא"כ לאיזה צורך הביא רשב"א ראי' משפופרת אלא ש"מ דראייתו של רשב"א הי' דלא צריכה שתדע כלל בשום פעם שמכתה מוציאה דם וק' זו ג"כ רמוזה באחרונים ועיין בפלתי אלא שלא פי' כל הצורך:
תו קשי' לי טובא על השיטה הנ"ל מה שהרגיש הח"צ בעצמו דלאי זה צורך נדחק הרשב"א במה דמסיים בריי' שממנה דם שותת ויורד וקאמר שהוא רק פי' וביאור שאנו אומרים כן ומ"ט לא פי' בקיצור שממנה דם שותת ויורד כבר פעם אחר ולא עתה וע"ז תי' הח"צ דרשב"א גרס הדם שותת בה' הידיעה משמע דם הידוע של עתה וע"ז דייק הרשב"א ולפע"ד זה א"א כלל שא"כ שכל דיוקו של רשב"א הוא מתיבת הדם א"כ כשכתב והא דנאמנת אשה לומר מכה יש לה וכו' לאו נאמנת לומר שממנה שותת ויורד קאמר וכו' וק' איך שבקו תיבת הדם שכל עיקר דיוקו ממנו ונקיט שותת ויורד דלא דייק מיני' מידי והכי הול"ל לאו נאמנת לומר שממנה הדם שותת וכו' ועתה דשביק תיבת הדם משמע לאו מיני' דייק מידי וא"כ הדרה קו' לדוכתא דנימא דבריית' קאמר שממנה דם שותת ויורד זימנין אחריני וע"כ אין מקום לפרש ברשב"א כדעת הש"כ והחכם צבי כלל:
אמנם לפרש כמפרשי הטור הנ"ל ג"כ קשה טובא חדא מה שהקשה ח"צ מלשון רשב"א דקאמר ונאמנ' לומר מכה יש לה שש"ם דם הרי משמע להדיא שצריך שתאמר שיש לה מכה ששם דם שבודאי ק' לומר שהרשב"א כ' כן רק ע"ד פירוש וביאור שאנו אומרים שם יש דם זה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כיון שנצטער בו אותו צדיק ליישב לישנא טפוי' דש"ס שממנו דם שותת ויורד מה היה לו להוסיף דברים כאלו וכ"כ ח"צ ע"ש עוד קשי' לי דקדוק לשון רשב"א ומסתברא דאפי' אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מה רצה בזה במ"ש שאינה מרגשת ממ"ש תיבת ממ"ש הוא מיותר גם מה יפה כחו בזה במ"ש שבתוספתא לא גרסי' ליה והש"ס הוסיף ביאור תיבת אלו:
והנלע"ד בזה דשני מיני מכות יש א' פצע וחבורה ומכה טרי' ואבעבועות וצמחים שמדרכם להאסף שם דם וליחה סרוחה וחמוצה כידוע ויש שיפתחו ולא יסתמו לעולם ושכיחי טובא ברגלי' מכות כאלו ומין השני הוא כאב וחולי באבר מהאברים ואין שם דבר ניכר לעין וקורין לו הרופאי' רעמאדיסימוס וכדומה לזה והשתא אומר אני דס"ל לרשב"א אין צריכה שתדע שמכתה הוציאה דם בשום פעם כלל שא"כ תצטרך לזה שפופר' אמנם תדע עכ"פ שהמכה הזאת היא מאותן המכות שיש שם דם עכ"פ ואז נאמר שממנה שותת ויורד אבל אי לא ידעת כן אע"פ שמרגשת כאב מ"מ מאן לימא לן שיש שם קבוץ דם כלל דלמא הוא מן המין השני הנ"ל וזהו שהתחיל הרשב"א לומר דאפי' אינה מרגשת ממ"ש פי' צריך שתרגיש עכ"פ ותבחון איזה מין מהמכה היא וכ"כ בסדרי טהרה בשם תשובת דבר שמואל שהאשה מרגשת אם הוא ממין זה מהמכה או לא ע"ש אלא שלא נחית למ"ש והיינו נמי מ"ש ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם פי' במכה יש דם אבל אינה יודעת אם יוצא ממנו דם ולזה מייתי ראי' לדבריו מתוספתא דתני סתם מכה ואינו מפרש כלל אי צריכה שתדע שממנה יוצא דם בשום פעם או אפי' עתה שותת ממנו וכל כה"ג ה"ל לתוספתא לפרושי אע"כ דלא בעי' אלא שתדע שהוא ממין המכה שמוציאה דם בעלמא וזהו פשוט ולא צריך לפרושי דאיך תתלה במכה שאין דרכה בעלמא להוציא דם והש"ס הוסיף ביאור בעלמא ללא צורך רק לתוספות ביאור וא"ש כל דברי רשב"א בדקדוק נכון ונ"ל דרשב"א הצריך לכל זה לפי גרסתו בש"ס שהדם שותת ויורד אבל לפי גי' שלפנינו שממנה דם יוצא א"כ אין צריך לשום דוחק שהדם יוצא ממנה פי' ממכה כזו דם יוצאת וכן י"ל לשון כמה פוסקים שכ' מכה שמוציאה דם פי' שהמכה מוציאה ומגדלת דם בעלמא וקרובים דברים אלו למ"ש ט"ז ססק"י וז"ל ועוד נ"ל אם י"ל מכה שרגילים נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אעפ"י שזו אינה יודעת יש לה לתלות במכה עכ"ל זהו מה שנלע"ד בלשון הרשב"א ז"ל בביאור וז"ל בס' סדרי טהרה סק"ט בשם אמונת שמואל סי' כ"ג דמסיק כאב אינו כמכה אפי' כמכה שאינה יודעת אם מוציאה דם ולא נקרא מכה אלא במרגשת בהלוכה או בישיבתה או שאר סברות שיש לה מכה עכ"ל משמע ג"כ דתוכל להרגיש זה והיינו כמ"ש:
אמנם הגאון ח"צ הקשה עוד ב' קו' ע"ז מסברא א' הא אר"ע גבי כתם אם יכולה מכתה להתגלע ולהוציא דם טהורה ובכל זאת ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה עד שאמר להם ר"ע דם ולא כתם משמע דם גמור לא תלינין במכה שיכולה להתגלע וכתם נמי דוקא במכה שיכולה להגלע ולהוציא דם ולא זולת ואיך יאמר הרשב"א דתלינן במכה שאינה יודעת אם מוציאה או לאו והנה יש מי שרוצה לומר דרשב"א נמי לא אמר אלא שלא תתגרש מבעלה שהוא רק דרבנן בעלמא משום שמוש סמוך לוסתה והוי ליה ככתמים אבל נקיים צריכה ותימה דמתחלת לשונו של רשב"א מבואר דמיירי מדין תורה דמתחיל פעמים שאשה רואה מגופה ואינה חוששת וזה ימצא בשני ענינים לבד האחד שיצא בשעת שהיא עושה צרכיה והשני בשיש לה מכה במקור וכו' ומבואר דכשרואה כשהיא עושה צרכיה טהורה לגמרי ולא צריכה נקיים וא"כ הה"נ בשיש לה מכה דבחדא מחתא מחתינהו ועוד דהכא בהכי קאעסיק ובא בטהור' לגמרי ולא בהיתר אשה לבעלה דמיני' מיירי לעיל שער ב' ע"ש קס"ו ע"ב והתם ה"ל למימר הכי ולא בכאן סוף שער ד' אע"כ דס"ל דטהורה לגמרי ואפי' נקיים לא צריכה וק' כנ"ל והנה לפמ"ש לעיל דגם רשב"א נמי לא קאמר אלא במכה שיש בה דם עכ"פ י"ל בקל אבל האמת מ"ש בפלתי וז"ל שם מיירי דכבר נתרפא המכה רק עדיין קרום עלי' כמ"ש רש"י שם שהוא מכה יבשה אבל בפשט מכה פשיטא דאין כאן מקום ספק וזה פשוט דשם מיירי דכבר נתרפא המכה רק רשומו ניכר ואמרי' אם אפשר שתשוב להיות כבראשונה אך דליתא קמן תלינן בו כתם שאחז"ל להקל וזהו נכון עכ"ל וזה באמת נכון וכן מבואר להדיא במרדכי פ"ב דשבועו' דף שכ"א ע"א וז"ל נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום וכו' דוקא שיודעת שיוצא דם מהמכה וכו' אבל מספק אינה תולה וכו' אמנם כתמים שתמצא בבגדי' טהורה ותולה במכה אפי' אינה יודעת שמכתה מוציאה דם דבכתמים הלכו חכמים להקל וכו' ואשה שנמצאה כתם דם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה גרב או חבורה שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה ותולה בו בכתם זה וכו' ע"ש הרי לפניך אע"פ שכבר כתב שתולה במכה שאינה מוציאה דם חזר וכתב שתולה במכה שיכול להגלע וכ"כ ע"ד לא זו אף זו דמכה שיכול' להגלע גרוע ממכה שאינו מוציאה כי על כ"פ לא נתרפאת ויש שם דם אלא שאינה יודעת אם דם יוצא ממנה ושוב מצאתי ראי' זו מהמרדכי בסדרי טהרה ג"כ אלא שמתנבא בסיגנון אחר וראיתו מדסיים מרדכי שאם היתה מסירה הקליפה היתה מוציאה דם וזה סתירה למ"ש תחלה אפי' א"י אם מכתה מוציאה דם טהורה אע"כ מכה יבשה שאני אלא שמסיים דעכ"פ אכתי ק' דמשמע בפ' הרואה כשהיה מסתכלין זו בזו אמר להם דם ולא כתם משמע דם גמור אפילו יכולה להתגלע לא מהני ולא ידעתי מאי קא קשי' ליה אה"נ דבדם גמור אפי' יכולה להתגלע לא מהני כיון שסתמי' לא יתגלע וכבר חלפה המכה והלכה לה משא"כ מכה שיש שם דם ועלולה להוציא דם אלא שא"י אם היא מוציאה דם אצלה או לא פשיטא שנוכל לומר שנתלה בה וזה ברור כמ"ש בפלתי ולק"מ:
אך קושיתו השני' עצומ' לכאור' לא מצאתי לה פתר בדברי האחרוני' בדברים המתישבים על הלב והוא כי להרשב"א אפי' בשעת וסתה תלינן במכה שאין יודעת אם מוציאה דם אם לאו ואמאי לא יהיה אלא ספיקא ואתתא בחזקת טהרה קיימא מ"מ הא לעולם תלינן במצוי בין להקל בין להחמיר והכא ביום הוסת אפי' למ"ד וסתות דרבנן מ"מ דם המקור מצוי אז ודם המכה ההיא לא ידעי' שהיא מצוי שהרי א"י אם מוציא' דם ואפי' לפמ"ש דעכ"פ יודעת שיש שם דם מ"מ מה יושיענו זה הא במקור נמי יש שם דם ומצוי הוא להוציאו עתה משא"כ המכה שאינה מצוי שתוציא' דם היום וק' גדולה היא זו והנה התוס' כתבו בנדה דף ט"ז ע"א דביום הוסת לא תלינן במכה אפילו למ"ד וסתות דרבנן אא"כ יודעת ומרגשת עתה שדם זה שותת ויורד עתה מהמכה דאל"כ לעולם לא תטמא ונ"ל דאין הכוונה שנהי' ערבאין ואחראין שתטמא בשום פעם וכן משמע קצת מהש"כ סי' קצ"א סק"ז במ"ש שתטמא כשתמצא על המוך משמע שצריכים למצוא עכ"פ שום פעם שתטמא ודי בזו וזהו דבר שא"א לשמוע ומי הגיד להם לרבותינו בעלי תוס' שצריכה שתטמא בשום פעם אבל הפי' כי מה שאנו מקילין לתלות במכה דמוקמי' אשה בחזקת טהרה וספיקה להקל ואפי' ביום וסתה מ"מ כיון דוסתות דרבנן אין כאן חזקה שתראה היום ונוכל לתלות מספק להקל והנה תינח לומר שלא תראה היום מפני שמוחזקת ברואה היום לזה נאמר אין זה חזקה דאוריי' וחזקת טהרה עדיף אמנם הלא רוב או כל הנשים רואות דם נדה א' לשלשים או לארבעי' יום או עכ"פ בשום זמן ומיעוט דמיעוטא שנמצא אשה שדם נדתה נעצר מבלי סבה מינקת ומעוברת וכדומה וא"כ אם לעולם נתלה במכתה נוציא אשה זו מרובא דעלמא והלא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ומה יועיל לנו חזקת טהרה לזה כיון שרוב הנשים רואות עכ"פ בזמן מן הזמנים ומכ"ש שחזקת טהרה עשוי' להשתנות ועלולים המה לראות עכ"פ אלא דמ"מ חזקת טהרה חזקה טובה היא אע"פ שהיא עשוי' להשתנות כיון דיש ג"כ חזקה ורובא ורוב נשים אינן רואות תמיד לכן בין הזמנים יש לה חזקת טהרה והיינו כשיש לנו עכ"פ מקום פנוי שנוכל לומר עתה תראה אבל לטהרה לעולם זה א"א וכיון שע"כ נודה שפ"א תראה דם נדה א"כ טוב לתלות במצוי ביום הוסת אע"פ שהוא דרבנן כן נ"ל בכוונת תוס' וסברא גדולה היא זו עד שק' לי איך תי' התוס' קו' זו במ"ש שמרגשת שדם זה יורד מהמכה וכוונתם שעכ"פ תהיה טמאה אם לא תרגיש דם זה יורד מהמכה ומה הועילו בזה הא עכ"פ אפשר שטפה דם נדה ג"כ מעורב בו ומה נעשה לאחותינו אם תרגיש דם יורד מהמכה זמן זמנים טובא כאשר הוא שכיח בבעלת (פא"ר פאל"ל) וכי נוציא אותה מרוב נשים אע"כ נאמר גם דם נדה מעורב בי' ולא הועילו כ"כ בתירוצם זה מ"מ יש לדחוק אבל להרשב"א דלא חייש לדברי תוס' ס"ל דאפילו בשעת וסתה תלי' במכה ואפי' אינה יודעת שמוציאה ולא תטמא לעולם וזהו פלא:
ובר מן דין קשה וכי על איזה חזקה נסמוך לטהר ביום וסתה הלא חזקת טהרה שלה עשוי להשתנות בהאי יומא ואין סומכי' עלי' כלל וגדולה מזו כ' הר"ן בתשובה הביאו הרב"י סימן ר"א במקוה שנמדד ונמצא שלם לפני טבילה ולאחר טבילה ואפ"ה אם עשוי' להתחסר אין סומכים על חזקתו הואיל ועשוי' להשתנות ומייתי ראיה מש"ס דקידושין ע"ט ע"ב דקיי"ל כרבי יעקב דאע"ג שהי' בריא משנולד ועכשיו נמי בריא ורובא דעלמא נמי בחזקת בריאים נינהו אפ"ה אוקי ממונא בחזקת מרא והיינו טעמא משום דאדם עשוי להשתנות מבריאות לחולי ולא הוה חזקה גמורה וה"נ אוקי טמא אחזקתו לא טבל מפני שמקוה זו עשוי' להשתנות ע"ש ואע"ג דיש לדחות דהתם איכא מיהת חזקת ממון וחזקת טומאה משא"כ הכא מ"מ כיון דחזקת טהרה לאו חזקה היא במה נטהר ספק דאוריי' וע"ש עוד ע"ט ע"א בקדשה אבי' וכו' ומ"ש פני יהושע שם ובכל המפרשים שם דהואיל דההוא יומא עשוי' חזקת נערות להשתנות לא מחשב חזקה ועיי' בתוס' נדה ב' ע"ב ד"ה השתא וכו' וגדולה מכל זה כ' הר"ן פ"ב דכתובות ביישוב ק' תוס' שם כ"ג ע"א ד"ה מ"ש דהקשו דנוקמא אחזקת פנוי' ותי' דחזקת פנוי' עשוי' להשתנות כיון דאשה עומדת להתקדש ע"ש א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו דחזקת טהרה שהוא עשוי להשתנות ממילא בלי שום מעשה משא"כ חזקת פנוי' הנ"ל וגם בההיא יומא עשוי הוא להשתנות אם כן איך נסמוך עלי':
וראיתי בסדרי טהרה סי' קפ"ז שכ' שראה בפוסק א' דאפילו למ"ד וסתות דרבנן היינו דוקא לענין דנחזיקנה בודאי טמאה מיום הוסת ואילך זה לא אמרי' משום דאוקמא אחזקת טהרה אבל מ"מ ימים שבין הוסת לוסת טהורה היא מן התורה משום חזקה אפי' להך מ"ד ע"ש ולפי הנ"ל ק' הא כיון דמן התורה תלת זימני הוה חזקה לכ"ע והאי אתתא כבר אתחזקה תלת זימני איך נאמר משום דחזקת טהרה שלה עשוי' להשתנות נדחי' חזקה דאורייתא ועוד חזקת טהרה שלה כבר אדחית בהא דחזאי תלת זימני בהאי יומא דאלת"ה שור המועד היכי משכחת ליה למ"ד כל השוורים בחזקת שימור קיימי ומכ"ש שור דאייעד לימים ידועים לדילוג וסירוגין וכדומה דבימים שבנתיים איהו גופיה תם הוא וקיים בחזקת שימור כמבואר כל זה בב"ק ל"ז ע"ב וא"כ נימא דבהאי יומא נמי מוקמי' ליה בחזקת שימור ותמותו במקומו עומדת אע"ג דבנדה אי מצאה טמאה אזי מטמאים לה למפרע מיום הוסת אפי' למ"ד וסתות דרבנן וה"נ אי נגח בההוא יומא אזי נדע למפרע שהוא מהחזקה שהוחזק ליגח בההוא יומא אה"נ אבל מ"מ כל זמן שלא נגח אין הבעלים מחוייבים לשמרו מ"הת משום שחזקת שמור שלו מנגדתו דהרי בנדה נמי ס"ל לרוב הפוסקים וכן הסכים הש"ך דלמאי דקיי"ל וסתות דרבנן גם הפרישה סמוך לוסתה דרבנן אע"ג דאם תראה נדע שמחמת הוסת הוא לה מ"מ מ"הת לא צריכה לחוש לזה כלל ומותרת לשמש סמוך לוסתה ולפי הנ"ל היינו טעמא משום דמוקמי' לה בחזקת טהרה וא"כ בשור נמי לא יצטרכו הבעלים לשמרו כלל ואי אירע שנגח אמאי מחייבי נזק שלם והנה שיטת הרא"ה בבד"ה בית ז' שער ב' דף קנ"ה ע"א דאפי' למ"ד וסתות דרבנן מ"מ לשמש בעונה הסמוכה לוסתה דאוריי' היא והיינו מותר העונה שמשעה שהיתה רגילה לראות עד סופה דנהי דלא חיישי' שראתה דוסתו' דרבנן מ"מ חיישי' שמא תראה שדרכו של דם לבוא בהרגל התשמיש אמנם בחלק מהעונה מה שלפני רגע שרגילה לראות זה תלי' בפלוגתא דוסתות אי דאוריי' או דרבנן פי' דלמ"ד וסתות דאוריי' קאי קרא נמי אשלפניו ולמ"ד דרבנן קאי רק אלאחריו ע"ש ומתוס' דיבמות ס"ב ע"ב משמע נמי דאפי' למ"ד וסתות דרבנן מ"מ חיישי' מ"הת לשמא תראה ע"ש ומ"מ לא א"ש הכא גבי שור דשאני התם שדרכו של דם לבוא בהרגל התשמיש אבל בשימור השור מ"הת נחייבו נוקמי' בחזקת שימור אע"כ צ"ל דכיון דאתחזק בתלת זימני אזל לי' חזקת שימור דילי' בההוא יומא אע"ג דרוב שוורים דעלמא בחזקת שימור קיימי ואינה עשויה להשתנות מ"מ כיון דאתחזק תלת זימני תו ליכא חזקת שימור א"כ מכ"ש הכא בוסתות דחזאי תלתא זימני בהאי יומא וחזקת טהרה בלאה"נ עשוי להשתנות דכל נשים דעלמא עשוי' להתטמא בזמן ידוע עכ"פ א"כ מה"ת נוקמא אחזקת טהרה ונאמר וסתות דרבנן שלא תחוש נמי לשמא תראה מן התורה והא אנן קיי"ל כמ"ד סתם שוורים בחזקת שימור קיימי כמ"ד פלגא נזקא קנסא בב"ק ט"ו ע"א ע"ש ואפ"ה מחייב בעליו ביעוד תורי':
מיהו במה דמטהרים בשעבר הוסת י"ל משום דרוב נשים בהרגשה חזי' והאי נמי רוב ימים נמי מרגשת בראי' דאי לא ארגשה טהורה כמבואר ר"פ הרואה כתם וכיון דלא ארגשה השתא למה ניחוש ארגשה ולאו אדעתא משו"ה ה"ל דרבנן אבל במה דלא חיישי' שמא תראה קשה וע"כ נלע"ד דהיכי אמרי' תלתא זימני הוה חזקה במידי דאינו עשוי להשתנות משא"כ חזקת הוסת תלוי בבריאות הגוף ומזגו ושינוי תהלוכות הגלגלים וכוכביהם ומשתנה ע"י אכילה ושתיה ושינה וקפיצה ומנוחה ויגיע' וילדות וזקנה וכדומה וק"ו הדבר הרי אפי' גבי חזקת בריאות כ' הר"ן בתשובה שהבאתי לעיל דלאו חזקה גמורה היא משום שאדם עשוי להתחלות מכ"ש שעשוי הוסת להשתנות ע"כ אעפ"י שהוחזקה אלף פעמים לראות בזה היום מ"מ א"א להחזיק זה בחזקה דאוריי' דדלמא השתא נשתנה מזגה וטבעה ומשו"ה אוקי אתתא בחזקת טהרתה אעפ"י שעשוי להשתנות מ"מ הך חזקה נמי עשוי להשתנות וא"ש:
מ"מ להרשב"א ק' בשלמא שלא בשעת וסתה נימא אע"ג דוסתות דרבנן מטעם הנ"ל מ"מ זהו דוקא שלא להחזיקה בטמאה ביום הוסת משא"כ ימים שבנתיים אית לן למימר שאין דם המקור מצוי כלל וגם כי אית לה חזקת טהרה שאינו מצוי' להשתנות באותן הימים עד שיגיע שעת וסתה ומכה יש לה בפנינו שיש שם דם ודרכן של אותן המכות להוציא דמן בלי זמן וגבול ידוע ומשו"ה תלינן בה וסברא נכונה היא אבל לתלות בה ביום הוסת נמי קשה:
והנה בס' נודע ביהודה כ' מדכ' רשב"א אפי' בשעת תשמיש ואפי' בשעת וסתה טהורה והוקשה לנ"בי הנ"ל מאי אפי' בשעת תשמיש דקאמר אע"כ ה"ק אפי' בשעת תשמיש דאיכא למימר הרגשת שמש הוה ומכ"ש שלא בשעת תשמיש כיון דלא ארגשה ובזה נתיישבו לו דברי רשב"א דכיון דמיירי שלא ארגשה פתיחת פי המקור ממילא איכא כאן ס"ס של רמ"א בסי' קפ"ז ס"ה ועל זה בנה בנינו והעלה שם דלפ"ז כשהמכה בצדדים אזלא לה ס"ס דשם חד הוא מה לי מהמכה מה לי מן הצדדים בלא מכה דכשמכה במקור עצמו אזי תלי' במקור מקומו טמא אבל כשהיא בצדדים לא שייך זה עכ"ד ולא נ"ל כל דבריו במכ"ה דאם באנו לידי מדה זו דרשב"א מיירי בלא הרגשה א"כ למה הלך בדרך למרחוק דמטעם ס"ס נגע ביה הלא לק"מ ארשב"א שום קו' מקו' הח"ץ הנ"ל דכיון דרוב נשים וגם האי אתתא רוב ימים בהרגשה חזי' לא נאמר ארגשה ולאו אדעתה כיון דאיכא למתלי במכה ומסתיין שתטמא בדארגשה שיצא מהמקור ואי משום מ"ש אפי' בשעת תשמיש שאז איכא למימר הרגשת שמש הוה ואפ"ה מטהרת הרשב"א הא רשב"א לא מיירי ברשיעי דמשמש בעונת הוסת דמ"ש ואפי' בשעת תשמיש ואפי' בשהגיע עונת הוסת פשוט הוא דל"ש אהדדי למימר דמשמש בעונת הוסת אלא רשב"א מילי מילי קאמר אפי' בשעת תשמיש שלא בשעת וסת וא"נ בשעת וסתה שלא בשעת תשמיש וכיון דשעת תשמיש הוא שלא בשעת וסת א"כ לק"מ ק' ח"ץ כנ"ל וא"כ ממ"נ בשעת תשמיש הא לא הוה בשעת וסתה ובשעת וסתה הא לא ארגשה וא"כ תו לא צריכא להרעיש עולמות על רשב"א בזה ועוד אי משו"ה נקיט אפי' בשעת תשמיש משום דלא ידעי' אולי הרגשת שמש הוה א"כ עכ"פ מדוע תלה האי רבותא בתשמיש דעכ"פ קיל הוא משום דרוב נשים אינן רואות בשעת תשמיש טפי הל"ל אפי' ע"י בדיקת העד דאימר הרגשת עד הוה:
אבל האמת במ"ש הרשב"א אפי' בשעת תשמיש הוא זה דרגיל הדם לבוא מהמקור מחמת חמום וחמוד התשמיש וכמ"ש בדק הבית הנ"ל וכמ"ש והאריך הפלתי סי' קפ"ד והוא אמת וראה איך נשמר רשב"א בלשונו וכ' ואפי' ראתה בשעת תשמיש ולא כ' מחמת תשמיש כלשון הש"ס כי האמת אעפ"י שרגיל הדם לבוא לפני תשמיש מחמת חמוד או לאחריו מחמת חמום התשמיש והתעוררתו מ"מ מחמת תשמיש ממש דהיינו בעוד שהשמש דש באופן שיחייב בעלה חטאת זהו אינו מצוי כלל ומשו"ה מקלינן ברואה מחמת תשמיש דעל הרוב בשעת בעילה ודישה נסתם עורק הדם גם כל הרגשותי' דנותנת כל לבה ועיונה על תאות התשמיש וכמדומה לי ראיתי גם זו בפלתי לחלק כנ"ל ואע"ג שהרא"ה הנ"ל כ' דהטעם דצריכה לפרוש בעונה שלאחר הוסת משום שהתשמיש גורם זילת הדם ומשמע בשעת תשמיש גורם כן י"ל אה"נ כיון שהוא ג"כ עונת הוסת צריכה שתחוש לכתחלה אפילו לכעין זה דסמוך לוסתה חמיר טפי אבל שלא בשעת וסתה לא ניחוש שיבוא מחמת תשמיש אבל בשעת תשמיש שלא מחמתו דהיינו לפניו או לאחריו בסמוך זהו רגלים לדבר קצת ואפילו הכי מקיל רשב"א כיון שהוא שלא בשעת וסתה ויש לה מכה לפנינו:
ובזה י"ל הגי' שלפנינו בנדה ס"ו ע"א ואם יש לה מכה תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה ואם דם מכתה משונה מדם ראיה אינו תולה דמפסיק בבבא דאם יש לה וסת בין דיני מכה ובאמת הרשב"א בת"הא בשני מקומות הנ"ל הקדים בבא ואם יש לה וסת לואם יש לה מכה וכן המרדכי וכן הוא ברי"ף ובסמ"ק איתא תחלה דיני מכה ואח"כ ואם יש לה וסת אמנם לגי' שלפנינו י"ל כך ע"ד פי' הרמב"ם וכל הראשונים ואם יש לה וסת ששמשה קרוב לזמן וסתה ועפ"י דרכו של רשב"א ז"ל ואם יש לה מכה אפי' אינה יודעת שמוציאה דם מ"מ תולה היא במכתה לטהרה אפי' בלא נקיים כלל וע"ז אמר אמנם אם שמשה סמוך לוסתה תולה הדם בוסתה להחמיר כי אז ע"י חמום התשמיש וגם כי הוא קרוב לזמן הוסת אזי דם המקור יותר מצוי ממכה שאין אנו יודעים שמוציאה דם וטמאה היא אך אם דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה פי' אם זה הדם שאנו רוצים לתלות במכה [אלא מפני שהוא סמוך לוסתה ושמשה עתה לא רצינו להקל אבל זולת זה היינו תולים במכה] אם אותו מראה דם משונה ואינו דומה למה שרגילה לראות תמיד בשעת וסתה אזי אינו תולה פי' בוסתה להחמיר אלא טהורה היא אפי' שמשה קרוב לזמן וסתה דהא כל עצמינו לא היינו מטמאים אלא משום דאזלי' בתר המצוי לומר מדם וסתה הוא זה שמיהר עתה לבוא מפני התשמיש והא אינו מצוי שתראה מראה כזו לכן אינה תולה בוסתה להחמיר אלא במכתה להקל וא"ש נמי מה דמסיים ונאמנת אשה לומר מכה יש לה באותו מקום שממנה דם יוצא שנדחק רשב"א מ"ט צריכה לומר שממנו דם יוצא הא לא צריכא שתדע שמכתה מוציאה דם וגם בתשו' האחרונים דקדקו מ"ט לא נקיט לשון זה בבבא דרישא ואם יש לה מכה שמוציאה דם תולה במכתה ולפי הנ"ל א"ש דכל זה הוא בשא"י שמכתה מוציאה דם אז נאמר אם שמשה בשעת וסתה אם אין דם מכתה משונה אזי טמאה ותולה בוסתה שמצוי יותר משום שאינה יודעת כלל שמכתה מוציאה דם אבל אם יודעת היא שמכתה מוציאה דם בודאי וזילת הדם ע"י הגרמת התשמיש סמוך לוסתה הוא ספק ואשה זו בחזקת טהורה עומדת אזי טהורה אפי' אם אינה משונה מדם ראי' ועל זה אמר עתה ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שמוציאה דם ואז לא צריכה שתדע שהוא משונה מדם ראי' וא"ש הכל וק"ל מ"מ בפי' כוונת הרשב"א במ"ש ואפי' בשעת תשמיש נ"ל דהאמת אתי ודלא כנ"בי הנ"ל וסתירת יתר דבריו יתבארו לפנינו אי"ה:
ונחזור עתה לק' הנ"ל אהרשב"א שמתירה אפי' בשעת וסתה ממש שצע"ג מכל הטעמים שכתבתי ע"כ אמינא לולי דמסתפינא דמחכו עלי בבי מדרשא שאומר דבר פלוספיא והוא כי ע"י מכה שבאבר אז לפעמים נמשכו שם כמה מיני דמים מגידים ועורקים עד שנעצרו הגידים והעורקים ההמה ולוקחים דרך לעצמם לשפוך דרך אותה המכה כל מותרי הדמים וכן הוא במה שקורים (פונטענע"לא בלע"ז) וכן ה"נ אם יש לה מכה במקור המוציאה דם אזי אין פלא אם עי"ז נולד לה עוצר בדם נדות וכל מותרי הדמים שלה המה שופכים דרך מכתה באופן שאם תגיע עת וסתה לא יהיה לה מה להזיל דרך העורק מקום אשר דמי נדה שופכים שמה ופשוט דדם המכה איננו דם נדה ומעתה תו לק"מ מכל מה שהקשינו לעיל דאין כאן רובא כלל לומר וכי נוציאנה מרוב נשים הרואות דם נדה ועוד הלא בההוא יומא דם מקור מצוי יותר והשתא כ"ז ליתא דרוב נשים אין להן מכה והיא גם היא כל היות שלא היה לה מכה קבעה וסת לזה היום אבל עתה דמפקא אתתא דא מרובא ויש לה מכה מהמכות שיש שם דם א"כ אין כאן שום דם מצוי היום ולא שום רובא דמאן לימא לן דאין רוב הנשים שיש להם מכה נעצרים מדם הנדות ולא יהיה אלא ספיקא מוקמי' לה בחזקת טהרה ולא מקרי עשוי להשתנות היום שאינו עשוי היום להשתנות ונראה דגם דעת התוס' כן אלא דלא ניחא להו למסמך על סברא זו אלא בשעה שמרגשת שדם זה יורד מהמכה אז נימא שאין לה דם נדה והוא נעצר אבל כל שאין מוכיחה קיים לא נסמוך על זה והרשב"א הקיל יותר אבל אין כאן שום תימה על הרשב"א ז"ל וא"כ עכ"פ שלא בשעת וסת יש לנו עמוד גדול הרשב"א ז"ל לסמוך עליו בשיש לה מכה אפי' אין יודעת שמוציאה דם דהא איהו סומך על סברא הנ"ל אפי' בשעת וסתה:
אלא שראיתי שנ"בי ז"ל השריש ברוב או בכל תשובותיו דכיון דרשב"א נמי לא אמרה אלא משום חזקת טהרה א"כ כיון שתראה פ"א דם נדה ממש באופן שתהיה טמאה גם לרשב"א או לדידן אם לא נסמוך על רשב"א בשעת וסתה ממש א"כ משתגיע עונת הוסת ותהיה טמאה נדה שוב לא תטהר לעולם עד שתרפא מכתה דהא מכיון שנטמאת שוב אין לה חזקת טהרה ובמה תטהר ולפי דבריו נמי צ"ל דברייתא בגמ' והרשב"א וכל הראשונים ואחרונים מיירי כשתחלת המכה בא לה בשהיתה טהורה אבל אשה טמאה נדה אם אירע לה כן תחלת תקלה אזי גם לרשב"א אין תרופה למכתה ולא נ"ל כלל דא"כ לא הוה שתקי קמאי דקמאי מהא גם צלע"ג אי כדבריו כן הוא א"כ מה זה שהקשה הרשב"א בת"הא והרא"ש אהא דכ' רמב"ן דבז"הז דמחמרינן אפי' בבתולה שדמיה טהורים לא תלינן תו במכה והקשו עליו שאני בתולה שיהיה לה שעת הכשר עכ"פ לכשתפסוק אבל לאסרה על בעלה לעולם לא החמירו והשתא אי איתא לדברי נ"בי מאי קושיין דלמא רמב"ן ס"ל אפי' במכה שבודאי מוציאה דם נמי לא תלינן בה אלא בצירוף חזקת טהרה של אשה דאלולי שיש לה חזקת טהרה לעולם היה לנו ספק שגם דם נדה מעורב אלא משום חזקת טהרה תלינן במכה ואפשר וקרוב לודאי דכ"ע ס"ל הך סברא וכמ"ש הרא"ש בעצמו דמשו"ה אין צריכים להקיף אם דם מכתה משונה משום דמוקמי' אחזקת טהרה וא"כ ממ"נ אי נאמר שאעפ"י שיש לה מכה המוציאה דם מ"מ אפשר שתספור ז' נקיים לפעמים א"כ הדר ה"ל ממש כמו דם בתולים שיש לה שעת הכושר לכשתספור ז' נקיים ותהיה טהורה לבעלה אז ואי מיירי שלא אפשר לה לספור נקיים ותתגרש ע"כ ותאסר ועל זה אנו דנין דלא דמי לדם בתולים משום דהכא אנו אוסרים אותה לעולם וק' לדדהו מי ניחא אם נמי תטהר אותה עתה ונתלה במכה מ"מ משיגיע פ"א ימי וסתה תאסר ולא תטהר לעולם דמאז אזדא לה חזקת טהרתה נמצא כל הפלפול הוא על אותן איזה ימים שבין התחלת המכה עד שיגיע וסתה ולמה נקיל משום אותן ימים מועטים ולא לילף מדם בתולים ודוחק לומר דקאי אהא דמשמע דרמב"ן ברואה מחמת תשמיש נמי ס"ל דלא נתלה במכה והיא אינה רואה בשום פעם מחמת מכה אלא ע"י תשמיש ותאסר על בעלה לעולם דזה לא משמע כלל ובשגם דא"כ היה להם להודות לו עכ"פ באינה רואה מחמת תשמיש ויש לה מכה ואמנם רשב"א אפשר דלטעמי' אזיל דמטהר נמי בשעת וסת ומ"מ עדיין קשה אם תדע עכ"פ שזהו דם נדות שוב לא תתלה במכה כלל אפי' קודם שיגיע הוסת וזה לא משמע בפוסקים כלל אע"כ צ"ל דאשה בחזקת טהרה עומדת אפי' כשראתה נדה אטו אנן על חזקת טהרה אנו דנין הלא נאמר אין אשה זו בחזקת רואה עתה מה לי אם לא טבלה לנדתה והיא טמאה או טבלה כיון שהיא בחזקת שלא תראה כל שעה הרי היא בחזקת טהורה ותלינן תו במכה:
ולא מיבעי' אי פסקה בטהרה עכ"פ אחר ימי וסתה שבדקה פ"א ומצאה העד נקי שמאז מחזקינן טהורה לא מבעיא לפירש"י דזבחים כ"ט ע"א ומייתי ליה נ"בי בעצמו וכתב בעצמו דלדברי רש"י שם אין חלוק בין ד' ימים ליום א' מכיון שפסקה בטהרה שוב אינה בחזקת רואה אלא אפי' לפמ"ש תוס' שם ד"ה וכיון שראה וכו' שכתבו להדיא וקשה דאין זה קרוי חזקת טהרה עכ"ל מ"מ נראה פשוט דהיינו התם דאמר ר"א אקרא אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה אמרת אחר שהוא כשר יחזור ויפסל וע"ז דן ר"ע הן מצינו בזב וזבה שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז אעפ"י שהוכשר שיחזור ויפסול וא"כ ר"ע שבא לדמות זה לזב וזבה ע"כ הדמיון הוא כשם שזב וזבה אחר שנטהרו לגמרי והותרו מן התורה ליגע בטהרות ולכנוס למקדש אפשר שאח"כ יסתרו למפרע והה"נ בנותר אפשר אם יאכל ביום השלישי יסתור למפרע שלא יהיה לרצון לפני ה' וזה לא שייך אלא ביום הז' ושפיר הקשו תוס' אפירש"י כי אעפ"י דלענין חזקה מקרי חזקת שאינו רואה מיום הפסק טהרה ואילך מ"מ על זה לא שייך דמיונו של ר"ע והוא פשוט ומובן:
וכן מבואר להדיא בש"ס דנדה ס"ח במתני' נדה שבדקה עצמה וכו' דלרבנן בתראי דקיי"ל כוותי' כל שהפרישה בטהרה ביום שני אעפ"י שלא בדקה עצמה כלל וטבלה בשביעי לערב ולאח"ז בדקה עצמה ומצאה טמאה אפ"ה טהורה היא אע"ג דחזקה דהשתא טמאה היא שהרי מצאה עצמה טמאה וחזקה דלמפרע נמי טמאה היתה מ"מ מכיון שהפרישה בטהרה ביום שני לראיתה ה"ל חזקת שאינה רואה ודחי חזקה דטומאה דהשתא ועיי' כן לעיל ב' ע"ב:
אלא אפי' לא פסקה כלל בטהרה נמי נ"ל דעכ"פ יש לה חזקה שלא תראה זמן רב כל כך עד שתהיה שופעת כנהרא וראיה לזה מדיוקא דמתני' שם דקשי' דיוקא אהדדי ברישא קתני נדה שבדקה עצמה וכו' משמע הא לא בדקה כלל טמאה היא ובסיפא משמע דוקא בדקה ומצאה טמאה הוא דטמאה הא לא בדקה כלל טהורה היא וקשיין דיוקא אע"כ צ"ל דבדלא הפסיקה בטהרה אז הכל תלוי במצאה אח"כ אי טמאה אז מטמאינן נמי למפרע משום דכיון דלית לה חזקת טהרה ממש מלמפרע דאע"ג דכתב תוס' ריש גיטין וביבמות פ"ח ע"א דאשה אין לה חזקת טומאה בימי ליבונה מ"מ חזקת טהרה נמי לית לה כי היכי דנאמר דחזקת טהרה דלמפרע ידחה חזקת טומאה דהשתא שהיא טמאה לפנינו זה לא נאמר אמנם מ"מ אם בדקה אחר זמן ומצאה טהורה הרי היא בטהרתה למפרע ונחזקנה בטהרה מלמפרע כי מסתמא פסקה ביום שדרך רוב נשים לפסוק או לכל הפחות מזמן שרגילה היא לפסוק בטהרה:
ובזה נ"ל ליישב דקדוק הש"ס שם דאמר רב נדה שבדקה ביום ז' ומצאה טמאה וב"הש לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה הרי היא זבה ודאי וקשה מ"ט לא נקיט בדקה ביום ב' ומצאה טמאה כלישנא דחכמים דמתני' דהלכתא כוותיה דודאי איכא רבותא טפי בשני מבשביעי דנימא דמשך ראיתה כ"כ משני ואילך ותו בעיקרא דמלתא נמי קשי' איך נחזיקנה כזבה ודאי ומביאה קרבן ונאכל הא רוב נשים לא חזיין כ"כ בשפע ופסקו ביני ביני ומכ"ש בי"א יום שבין נדה לנדה דלא מוחזקת ברואה אע"כ צ"ל אה"נ אי בדקה בשני שכן דרך רוב נשים להמשיך ימי ראייתן אז אע"ג דאחר ימים מצאה נמי טמאה לא מחזקינין למפרע ברואה ודאית דסמכי' ארוב נשים דלא חזיין וכנ"ל ונהי דטמאה עכ"פ מספק משום צירוף ב' חזקות לגריעותא חזקה דמעיקרא דיו' ב' שהיתה טמאה וחזקה דהשתא מ"מ א"א לטמאותה בודאי משא"כ בדקה בשביעי דהשתא מפקא האי אתתא מרובא דהרי רוב נשיס לא חזיין תו בשביעי כיון דמפקא מרובא אתרע חזקתה לגמרי וכיון דחזקה למפרע וגם חזקה דהשתא שניהם לגרוע ומרובא נמי מתפקא לכן מטמאינן לה בודאי:
ואש"נ לשון הרמב"ם שכ' אפי' בשביעי ודקדק בסדרי טהרה מאי רבותא דשביעי ולפי הנ"ל יש לומר לא מבעי' בשלישי ורביעי וכה"ג דודאי מפקא מרוב נשים שאין שופעת כ"כ ימים מרובים וא"כ חיישי' נמי ששפעה לתוך ימי זיבה אבל בשביעי אימא אה"נ פסקה אחר ב' ימים לתחלת ראייתה והשתא נפתח מעינה מחדש ביום השביעי ותחזור ותראה יום או ימים ואחר תטהר ולא תהיה זבה עכ"פ קמ"ל אפ"ה מחזקינן לה בודאי זבה כיון דעכ"פ רוב נשים לא חזיין ב' פעמים בתוך ז' ימים והוה שפיר רבותא:
מכל הלין מבואר נגלה דאפי' בלא הפסיקה בטהרה יש לנו סברא גדולה לומר דאזלינן בתר רוב נשים דלא חזיין כולי האי ועכ"פ לא מיקרי חזקת טומאה האמנם דברי רש"י בנדה ס"ט ע"א עומדים לנגדינו במ"ש בד"ה והכא אשמעי' סופן אע"פי שאין תחלתן וכו' ומיהו הפרשה בטהרה בעי' דמשהוחזק מעין פתוח ליכא לאחזוקי בטהרה עד שתבדוק ותמצא שפסק כדאמרי' במתני' דהפרשה בטהרה בעי' עכ"ל ופשוט מ"ש רש"י כדאמרי' במתני' דהפרשה בטהרה בעי' לא בעי' לאתוי' ראי' דבעי' אפרושי בטהרה דהא רב אמר כן להדי' נדה שהפרישה בטהרה וכו' ומה צריך לראיה אלא רש"י כ"כ לפרושי מלתא דרב דהא דפשיטא לרב דלר"א בעי' עכ"פ הפרשה בטהרה דלמא סגי' ליה בסופן אעפ"י שאין תחלתן ואפי' הפסק טהרה נמי לא בעיא ומנ"ל לרב הא לכן פירש"י דזה משמע ליה מסתם מתני' דבעי' עכ"פ הפרישה בטהרה כן נראה כוונת רש"י מ"מ קשה הא אדרבה מדיוקא דמתני' מוכח אי לאו דבדקה אח"כ ומצאה טמאה וגם לא מצאה עצמה טמאה לא בשני ולא בשביעי אלא לא בדקה עצמה ולא הפרישה בטהרה כלל הרי היא בטהרתה משום דרוב נשים לא חזיין כ"כ בשפע ואיך נלמוד מכאן דכל שלא הפרישה בטהרה הרי היא בטומאתה כיון שהוחזקה מעיין פתוח וצ"ל דודאי אין ראיה מנדה דמתני' לזבה דאיירי ביה רב דודאי במתני' דמיירי מנדה בדין הוא דאם לא הפרישה כלל ולאחר ימים מצאה עצמה טהורה נחזיקנה טהורה למפרע משום דהואיל והוחזקה נדה לא נחזקנה זבה ואם נאמר ששפעה אחר ימי נדתה הרי מחזקי' אותה בזבה ואותה חזקה לא הוחזקה ועוד הואיל והוחזקה לראות בימי נדתה דרוב נשים חזיין בהו לא נחזקנה רואה בתוך י"א יום שמסולקים בדמים וכיון שכן ואיכא נמי רוב נשים דלא שפעו כ"כ זמן רב א"כ בדין הוא שאם תמצא אח"כ טהורה תהיה נמי טהורה למפרע אך מ"מ חזינן מיהת דכל הני סברות לא הועילו לומר שתהיה באותן הימים בחזקת טהרה ממש אם לא הפרישה בטהרה דא"כ אפי' מצאה טמאה אח"כ נמי אע"כ נהי דע"י צירוף כל הסברות הנ"ל מטהרים אותה כשמצאה טהורה אח"כ אבל מ"מ כשמצאה עצמה טמאה אח"כ הרי היא טמאה למפרע מספק אם לא הפרישה בטהרה משום שהימים שבנתיים לא מקרי מוחזקים בטהרה וא"כ מזה יליף רב לימי זבה אם חזייה בהו והוחזקה מעיינה פתוח אפי' בתוך י"א ימים וגם הוחזקו בטומאת זיבה אז אפי' בדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאה היא שהרי בימים שבנתיים לית לה חזקת טהרה עכ"פ וזה מוכח ממתני' ונהי דבימי נדה מקלינן מ"מ בימי זבה מחמרינן כנ"ל פירש"י באמת וא"כ לפ"ז הני נשי דידן דכולי ספק זבות שוינהו רבנן לא מוקמי' להו בחזקת טהרה עד שתפסוק בטהרה עכ"פ בבדיקת נקיים:
ואפשר אם דם מכתה שרגילה לראות כל שעה אעפ"י שהוא ממראה טמאה אם הוא עכ"פ משונה ממה שהוא בשעת וסתה א"כ אחר שהמתינה כ"כ ימים שדרכה לפסוק בראי' דמים באומד יפה ותפסוק בטהרה ותראה אח"כ העד נקי ממראה הוסתות רק שהוא מלוכלך ממראה דם מכתה מקרי שפיר הפסק טהרה לענין זה ויש להבין בזה דברי רמב"ן בהלכות נדה שכתב דבזמן הזה דלא בקיאין במראה דמים לא תלינן במכה שא"כ אתה מצרכינן להקיף ולראות אם דם מכתה משונה מדם ראייתה והקשה הר"אש הא לא תנן שצריך להקיף אלא אם דם מכתה משונה אבל מסתמא אמרי' שאינה משונה דמוקמינן לה בחזקת טהרה ולפי הנ"ל אפשר דס"ל לרמב"ן עכ"פ בהגיע ימי וסתה אזדא לה חזקת טהרה עד שתפריש בטהרה עכ"פ ואם תמיד תראה דם מכה ע"כ צריכה היא להקיף ולראות אם משונה מדם ראייתה כנ"ל ואין אנו בקיאין כן יש לפרש מ"מ כבר כ' הר"אש דבשני דמים שהם לפנינו גם אנחנו בקיאין שלא לחוש לחומרת הרמב"ן ז"ל ומבואר מכל מ"ש שלא כדברי נ"בי ז"ל הנ"ל:
וממילא אזדא נמי מ"ש עוד אס"ס של רמ"א באינה יודעת אם בא מן המקור ע"ש שהאריך בנ"בי בזה בכמה המצאות חדשות והעיקר בזה מ"ש בפלתי בתי' השני דכיון שיש לאשה חזקת טהרה לא מקפדינן אס"ס אם יכול להתהפך או לא או אם הוא משם א' או לא וכ"כ בפלתי עוד ר"סי ק"ץ שכן דעת הכ"מ שהקשה דמ"ט טמאו כתמים הא ה"ל ס"ס וע"ש בט"ז וק"ל וכן הוכחתי בתשו' א' מסוגיא דר"פ האשה שהיא עושה צרכיה דהס"ס דסמיך עלי' הש"ס שם אין לו ציור מדיני ס"ס אע"כ כיון דאתתא בחזקת טהרה ומהדין דניזל לקולא בכל דהוא מקלינן וסמכינן אס"ס גרוע ועיי' מ"ש תוס' נדה י"ט ע"ב וק"ל:
שוב מצאתי בסדרי טהרה דכ' ומסתייע מהנך דיבורי תוס' דלא בעי' ס"ס משני שמות דלא אמרי' שם אונס חד הוא והאריך בכמה ראיות ג"כ להחזיק דברי רמ"א הנ"ל מ"מ באשה דעומדת בחזקת טהרה לפמ"ש לעיל יש לסמוך ולומר דמחשב שפיר ס"ס כנ"ל גם מצאתי שם דמייתי בשם ס' זכרון יוסף שפלפל השואל עם הגאון המחבר ז"ל בסברא זו שכתבתי אי ניזל בתר רובא דעלמא דלא מחזי' דמא כ"כ זמן רב ולא ידעתי סברותיהם וראיותיהם אולי הוא מן הראיות שכתבתי לעיל:
המורם מדברינו שבררנו דברי הרשב"א וסלקנו מעליו ק' הח"צ אפי' בשעת וסתה ממש ונהי דאין נראה לסמוך עליו באשה שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם בשעת וסתה לטהרה כיון שהתוס' חולקים מ"מ שלא בשעת וסתה פשיטא ופשיטא שיש לסמוך אהרשב"א בהא ודלא כהבנת הש"ך והח"ץ וגם בפלתי תמה מ"ט החמיר הש"ך כ"כ בזה וגם ראיתי מועתק לשון תשו' אמונת שמואל שתמה אהמחמרים בזה כ"כ:
והנה לשון המרדכי פ"ב דשבועות כך הוא ואם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה דם תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור שעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל והנה להבין כפשוטו דכל שיש לה וסת תולה שלא בשעת וסתה במכה אם תראה מחמת תשמיש אפי' אין ידוע לה שום מכה כאשר הבינו הרבה זה הוא רחוק מן הדעת וכ"כ בפלתי והרבה להשיב ומ"ש בפלתי שיש ראי' לשיטה זו מסוף נדרים באומרת טמאה אני לך לא מהימנא שלא תתן עיניה באחר ותקלקל על בעלה ואכתי תקלקל ותאמר ראיתי דם ג"פ מחמת תשמיש ותתגרש אע"כ באשה שיש לה וסת תולה בוסתה כהמרדכי ובאין לה וסת לא אכפת לן אם תתגרש ע"ש ובחידושי אמרתי שאין כאן ראי' כלל דבשלמא התם תקלקל על בעלה לומר נטמאתי כדי שתתגרש ותנשא לאחר משא"כ הכא הלא יאמר נא בעלה לא אגרש אותך ואשרה אותך ע"י שליש אולי תתרפא ונמצא שלא תוציא מחשבתה הרעה לפועל לכן לא חשו חז"ל לזה משא"כ באומרת נטמאתי דאסורה לו לעולם לא ישרה אותה ע"י שליש ותתגרש לכן חשו שנתנה עיניה באחר ואין כאן שום ראי' מ"מ הא גם בפלתי הסכים שאין הפי' במרדכי כפשוטו אלא א' משני פנים או שכוונתו דעכ"פ לא תתגרש אם יש לה וסת אמנם ז' נקיים צריכה ולא היקל אלא באי' דרבנן דהיינו לשמש עם בעלה אבל בכל פעם צריכה נקיים או דמטהרה לגמרי אלא דמיירי ביש לה מכה שאינה מוציאה דם וכיון שהוא שלא בשעת וסתה תולה במכה כי האי ובפלתי הסכים לזה הפי' השני דאי כפי' הראשון דמיירי לבעלה א"כ הא דתני' ואם יש לה מכה תולה במכתה דמפרש במרדכי במכה שמוציאה דם ואז תולה בלי ספק לטהרה לגמרי א"כ לא הוי דומה לותולה בוסתה שזה תולה לטהרה לגמרי וזה תולה רק שלא תתגרש ועוד אי נימא דשלא בשעת וסתה תולה אפי' אין לה מכה סתר מרדכי א"ע שכ' לפני זה בשם ראבי' דרואה מחמת תשמיש לא תפסיד כתובתה אפי' אין לה וסת משמע לא מבעי' יש לה וסת דלא תפסיד כתובתה אבל מיהת תתגרש ועכצ"ל מ"ש המרדכי דתולה בוסתה היינו בצירוף מכה שאינה מוציאה דם ואז טהורה לגמרי זהו דעת הפלתי בפירוש המרדכי ואם כן הרי גם הר"ם מרוטנבורג בתשובה סימן תרכ"ה מפרש כהמרדכי גם הראב"ד בס' בעלי נפש ס"ל ע"כ כהמרדכי הנ"ל שכתב מדתניא הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פ"א וב' וג' משמע דתשמיש ראשון אינו בכלל משום ששמשה שלא בבדיקה ראשונה שלפני תשמיש ומזה הוכיח דאפי' אין לה וסת נמי לא בעי בדיקה לפני תשמיש שהרי בריי' ע"כ באין לה וסת מיירי מדתני' אח"כ ואם יש לה וסת תולה בוסתה משמע ברישא באין לה וסת מיירי עכ"ד וא"כ ע"כ מפרש כפי' המרדכי דאי כפירש"י שיש לה וסת לקלקול זה או כפירוש הרמב"ם ששמשה סמוך לוסתה א"כ לעולם רישא ביש לה וסת מיירי וזה הוא מובן גם הש"ך עמד בזה בסי' קפ"ו ותימה רבה ששום א' מאחרונים לא הביא בזה דעת הראב"ד דס"ל כהמרדכי וא"כ לפי הנ"ל באשה שיש לה וסת ויש לה מכה שאינה יודעת שמוציאה דם שלא בשעת וסתה יש לנו עמודים גדולים ה"ה הראב"ד ומהר"ם מר"ב ורשב"א ומרדכי וכן הסכים המחבר בש"ע כמבואר:
האמנם בכוונת המרדכי אין נ"ל הכרח במ"ש הפלתי אדרבא מלשונו שכ' שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור משמע דלא תתגרש קאמר ולעולם נקי' צריכה דאל"כ מה שיכולה לומר דקאמר כאלו היא מדברת בעד עצמה ואי אמרה כן בברור שזה דם טהור הלא נאמנת אשה לומר אפי' אין לה וסת אע"כ שלא אמרה כן בברור א"כ מה שיכולה לומר דקאמר אע"כ משמע דלענין נקיים וספק דאוריי' טמאה היא אלא להתגרש יכולה היא לטעון ולומר דם טהור הוא כן משמע לי קצת ומ"מ ראיותיו של הפלתי אין מכרעת מ"ש דא"כ ותולה בוסתה אינו דומה לותולה במכתה אין זה קו' דהברייתא לא מיירי כלל אלא מדיני גירושי אשה ותיקוני' ולא מיירי מאי' נדה לכן קאמר בשניהם ותולה שלא תתגרש מיהת אמנם מספירת נקיים לא מיירי ברייתא ודין מכה מפורש באידך פלוגתת ר' ורשב"ג פ' כל היד דלכ"ע טהורה ופליגי התם במקור מקומו טמא ומ"ש דא"כ המרדכי סתר א"ע שכ' לפני זה שלא תפסיד כתובתה אפי' אין לה וסת יש לדחות דה"ק אפי' אין לה וסת כלל ומכ"ש ביש לה עונה ידוע אלא שרגילה להקדים ולאחר אבל וסת קבוע ממש לא תתגרש כלל:
הנה בזה נ"ל אפי' אי יהיבנא לי' פירושו במרדכי דמיירי ביש לה מכה שאינה מוציאה דם והואיל ויש לה וסת תולה בה מ"מ לאו דוקא ביש לה וסת ליום ידוע ממש אלא אפי' רגילה להקדים ולאחר ג' או ד' ימים באופן שאין לה שום יום הנקבע ממש מ"מ כיון שברור לה שאינה רואה בפחות מג' או ד' שבועו' וכדומה הרי היא באותן ימים שבנתיים טהור ותולה בוסתה וכעין שכ' מהרי"ל שהביא הש"ך סי' קצ"א סק"ז דהא לאו מטעם חזקה אורח בזמנו בא אתאינן עלה דנימא דבעי' חזקה גמורה על יום ידוע זהו ליתא דהא קיי"ל וסתות לאו דאורייתא ולא אתאינן עלה אלא משום שעכ"פ אין הדמים מצוים בה בימים שבנתיים והוה עכ"פ כספק שקול אי מהמכה אי מהמקור ומכ"ש לפמ"ש לעיל שהמכה מוליד עוצר במקור מלהזיל ומלהוריק דם נדות וא"כ דם מכה מצוי יותר ומטהרים ליה וטעם זה שייך נמי בכנ"ל ויש לה וסת הוא לאו דוקא וסת קבוע ממש אלא כמ"ש וזה נ"ל דעת מהר"י סג"ל שהביא ט"ז סי' קפ"ז וז"ל אבל בנדון דידן דלית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נ"ל לסמוך על התירוץ דלעיל ובאותה תשובה מקיל שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן עכ"ל וכל רואה ישתומם אדרבה למ"ד וסתות דאורייתא יותר יש לתלות שלא בשעת וסתה במכה אע"כ דמהרי"ל מיירי באשה שאין לה וסת קבוע אלא כמ"ש ש"כ בשמו סי' קצ"א הנ"ל שאינה רואה בפחות מג' או ד' שבועות ולכן לא קאמר בין וסת לוסת אלא בין עונה לעונה דמשמע כנ"ל אבל וסת קבוע לית לה והשתא אי הוה קיי"ל וסתות דאוריי' היה אפשר לומר מה שמקילי' בין וסת לוסת הוא משום חזקה וזו שאין לה וסת ממש ליום ידוע לא תתלה במכה משא"כ השתא דקיי"ל דוסתות דרבנן ואפ"ה תולין במכה בין וסת לוסת ע"כ היינו טעמא משום שאינו מצוי אדם דם מקור א"כ ה"נ בין עונה לעונה כנ"ל ברור דאין חלוק בזה והך דר"מ ור"ח בן אנטיגנוס דספ"ק דנדה דפליגי באשה שאין לה וסת שתתגרש לר"מ מיירי דוקא באין לה וסת כלל אבל ביש לה שום יום ידוע שלא תראה בו לא תתגרש לר"מ והראבי' שבמרדכי עלי' קאי ושפיר הוכיח הפלתי ומוכח מזה דאפילו אין לה וסת ממש נמי יש לסמוך אכל מ"ש לעיל:
ולולי דמסתפינא ה"א דבר חדש שלא ראיתי בשום א' מהפוסקים מה שנ"ל בפי' מהר"מ מר"ב לפי הנוסחא הנדפסת לפנינו בסי' תרכ"ה וז"ל ואם יש לה וסת קבוע שהרי רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר הדם שהיא רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל והנה מ"ש שהרי רואה נדה תיבות אלו אין להם שחר ובמרדכי כתוב שהיא רואה דם וא"כ יכול להגיה במהר"ם שהיא במקום שהרי אלא שגם ההגהה לא יתכן דבמרדכי דכתב שהיא רואה דם א"ש אבל שהיא רואה נדה אינו נכון בלשון ע"כ היה נראה דהיה קשה למהר"ם קו' הראב"ד הנ"ל מ"ט אמר הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פ"א ב' ג' וה"ל לומר המשמשת וראתה דם ג"פ מחמת תשמיש וכו' ולא ס"ל כראב"ד דראיה ראשונה לא תהיה מן המנין עיי' מנחת יעקב ר"סי קפ"ז ולומר דהוא רק תואר לאשה שכך תואר שמה הרואה מ"ת קשה מ"ט תיארה כן במקום דנפיק מיניה חורבא דיש לטעות כראב"ד ע"כ ס"ל כיון דרוב נשים לא חזיא מ"ת וגם כי לאסרה על בעלה הוא אי' דרבנן בעלמא כמ"ש הפוסקים ע"כ אין לנו להחמיר בזה כלל ומכ"ש אשה שהיה לה שעת הכושר ששמשה כמה פעמים עם בעל זה ולא ראתה מ"ת ועכשיו נתקלקלה הרי לפנינו דאין האצבע גורם אלא שנולד לה עתה קלקול בחדרי בטנה א"כ נאמר שמכה יש לה וזה דעת ר"ח שבס' התרומה אלא הכא מיירי באשה שאין רואה שום דם נדות כלל אלא מה שעתה רואה בשעת תשמיש לכן תיאר זאת האשה בשמה הרואה מ"ת פי' שכל ראיית דמה מ"ת ואז כך דינה משמשת פ"א ב' ג' וכו' דאין לנו לומר שזה דם מכה הוא משום דרוב נשים אינן רואות מ"ת ז"א כיון שאנו רואים שמיום שהתחילה לראות מ"ת פסק וסתה ע"כ אין לנו לתלות במכה וע"ז אמר ואם יש לה וסת ולאו דוקא וסת ממש אלא אם לא עברה עונתה שרגילה אלא רואה היא דם נדה כמנהגה וזה שכ' הר"ם שהרי רואה נדה פי' שהרי רואה היא כמנהגה ע"כ תלינן לומר שהדם שראתה בנתיים טהור הוא כן משמע לי מלשון מהר"ם והוא פי' נאה אלא שלא נמצא כן לא' מהפוסקים ע"כ לא רציתי להאריך בזה יותר מ"מ מ"ש לעיל בכל זה נ"ל להלכה ולא למעשה כלל עד שנעיי' עוד יותר בכל זה בעיון הדק היטב. כתבתי פה ק"ק מ"ד נגהי ליום ד' ג' דחנוכה תקס"ב לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: