שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קל
שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון המפורסים המופלג זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו לשם ולתהלה ולתפארת כבוד מו"ה מאיר נ"י אב"ד דק"ק אונגוואהר יע"א:
יקרתו הי' לי לשמחת י"ט העבר וכו' ודשדר לן חורפא תרי מילתא דתמיהה אדברי הר"ן ספ"ב דקידושין ודר"פ השוכר את הפועל חדא הא דמשמע לי' דאי לא דכ' הרמב"ן בשם הירושלמי המוכר אי' הנאה אינו דמיו והמעות מתנה או הלואה או גזל בידו לולי כן היו החליפי' אסור בהנאה מ"הת להמחליף עכ"פ והוקשה לפרמ"כת הא לא נהנה מגוף האיסור אלא הגרמת הנאה ומ"ש מטובל במעין בימות החמה דהנאת טהרה לאכול בתרומ' ממילא אתי וגרמא בעלמא הוא וכן חולצת בסנדל של אי' הנאה דההיתר לעלמא ממילא אתי וגרמא בעלמא היא וכן מצוה לאו להנות ניתנו כי שכר מצוה ממילא אתי ולא הוה רק הגרמא בעלמא וא"כ ה"נ שכר פועל או דמי מכירת אי' הנאה אינו אלא הגרמא ולא נהנה מגוף האיסור:
תו הקשה לפמ"ש רמב"ן שם ר"פ השוכר הפועל דהוה סד"א שכר פעולה אסור מ"הת דהגרמא כי האי אסורה א"כ מאי פריך ש"ס ממכרן וקידש בדמיהן התם משום דלאו דמיו הוא והדמים מתנה בידו או הלואה משא"כ שכר פעולה שקיבל מהנכרי המשכיר. הנה להחכם שכ"יב הקיצור יספיק הנה ההפרש בין משתכר או מוכר אי' הנאה לבין הטובל במעין או חולץ או שכר מצוה רב ביניהם כי הטובל במעיין אינו בטוח שיזדמן לו תרומה והחולצת איננה בטוחה שיזדמן לה מי שישאנה אלא רווחא ממילא אתו ועוסקי מצוה אע"פי שבטוחים אפילו שכר שיחה נאה אין הקב"ה מקפח מ"מ מוכרח הוא להביא צווארו בעבודת ה' ואי לא עביד ענוש יענש אפי' מצות עשה כציצית בעידן ריתחא נענש אלא שאם מקיימה אתי שכרו ממילא מטוב ה' וחסדו משא"כ המוכר אי' הנאה או משכיר עצמו ליי"נ ברצונו מוכר ומשכיר עצמו על מנת שיקבל מחירו ואפי' למ"ד שהוא גזל בידו מ"מ לא יזכה בגזילה או מתנות אלא ע"י רצונו וחפצו לתת לזה אי' הנאה שלו א"כ הוה תרתי לריעותא א' שברצונו מחליף משא"כ מצוה שע"כ עושה ומחירו בטוח לו חלף חפץ האסור בהנאה משא"כ בטבילה וחליצה שאין מחירו בטוח לו שאם יזדמן לו תרומה או לא יזדמן לה ההגון לה הרי הטבילה והחליצה בלי שום תועלת:
והיות כן ס"ל להתוס' דהוה שפיר גרמת הנאה דאסור מן התורה והרשב"א בחי' נדרים מוכיח זה מדילפי' אי' הנאה מאו מכור לנכרי ש"מ מכירה אי' דאוריי' הוא והחו"י בתשוב' הסביר דהרי מדאיצטריך או מכור ילפי' פירושו של כל אכילה שבתורה דבר המביא לידי אכילה אלא דמי מחיר המכירה שהתירה התור' בנבלה ואסרה בשאר איסורים ואמנם הרמב"ן בחי' ר"פ השוכר את הפועל כ' דלעולם אין מחירת אי' הנאה אסור דס"ל אי' הנאה לא מקרי לכם ולא הוה דמיהם וגזל הוא בידו ודילפי' היתר הנאה בנבילה מאו מכור היינו מדקרי לי' קרא מכירה ש"מ אינה אסור בהנאה דאי הוה אי' הנאה לא הוה לו דמים ולא שייך לשון נתינה ומכיר' ומדאיצטריך למכתב הכי בנבילה ש"מ בשארי אי' הנאה לא מקרי מכירה אבל לעולם מחירו מותר שהרי אינו דמיו זו היא סברת הרמב"ן להמעיין והא דאי מיקרי אי' הנאה לכם או לא יעיין מג"א סי' תרמ"ט ועיין תוס' חולין ק"מ ע"א והשתא ס"ד דש"ס ר"פ השוכר את הפועל דשכר פעולתו אסור מ"הת אע"ג דהוה רק גרמת הנאה וכמ"ש הר"ן ומ"מ הוה ס"ד דאסור וכמו שחלקתי לעיל והיינו משום דכתי' או מכור וכסברת תוס' דלא כרמב"ן א"כ ק' ממכרן וקידש בדמיהן אמאי מקודשת ואי תימא משום שאינו דמיהן וכסברת רמב"ן באמת א"כ תו איצטריך או מכור לכדרמב"ן ומהיכי תיתי לאסור הגרמת הנאת שכר או דמי מכירה אע"ג שחלקתי לעיל היינו למאן דס"ל דלא כרמב"ן וס"ל דמיקרי לכם והוה דמיו מוכח מאו מכור דהגרמת הנאת מכירה אסור מטעם שחלקתי לעיל וא"כ ק' אמאי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואם נאמר כרמב"ן דאינו דמיו אין הכרח לאסור דמי פועל וקושית ש"ס כפתור ופרח. הנלע"ד כתבתי וחתמתי פ"ב יום ב' כ"ג ניסן תקצ"ט לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ.