שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן קיב
שלום וכ"ט לה"ה הרב הותיק מלא עתיק כבוד מוה' יעקב וויילר נ"י רב ומורה לעדתו בק"ק ביטש יע"א:
ע"ד עז שבאה מהעדר וצוארה מלוכלך בדם הסימנים שוב אח"ז בא הרועה ארמאי וסיפר לבע"הב שכלב שלו הציל העז מזאב שבא עלי' ונפשו בשאלתו היאומן לו אם לא:
הנה מהעז גופי' לא תיבעי' לי' דאנן נוהגים לאסור כל ממסמס קועי דמא כמ"ש הגה' מרדכי בשם א"ז פא"ט ומביאו רמ"א סי' ל"ג ס"ח ואפי' מריטת הנוצות נוהגין לאסור ס"סי כ"ג ומעלתו נזהר מזה וכ' שלא כנגד הסי' ולא ידעתי מקומו איה כי בכל אורך ורוחב הצוואר יש לחוש לושט אם לא אחורי העורף וזה אינו צוואר ומעלתו כ' שמבעבע דם בצווארה ע"כ אותה העז לא תבעי' ליה לאסרה אם לא שיש קנה רחב לפנינו שנתלו בו שאז בקיאין בבדיקה כמ"ש ש"כ סימן נ"ו סקל"ג כי קא מבע"ל אם יש לחוש לדרוסה יש חשש בכל העדר אם לא היה בבקעה עש"ך סי' נ"ז סקכ"ד:
הנה פשוט שאין ארמאי מהימן לא לאסור ולא להתיר אפילו מסל"ת כמ"ש ש"כ סימן צ"ח סק"ב ואפילו איכא אומדנא כדבריו אין שומעים לו כמ"ש רמ"א סי' ק"ל ס"ח בהגה' שני' אם לא שיש רגלי' לדבר טובא כמ"ש מרדכי בע"ז ספר"י והובא דבריו בקיצור ברמ"א ס"סי קכ"ד ומ"ש ש"ך סי' שי ג סק"ד דהיכא דאיכא אומדנא מהימן במסל"ת הכי פירושו כיון דמעיקרא תקנו חכמים לאסור בכור באומדנא בעלמא כמ"ש לפני זה באם מטיל מום באחרים אזלי' בתר אומדנא לאיסור ה"נ אזלי' בתר מסל"ת באומדנא ותיקון חכמים כך הי' בהטלת מום בבכור למיזל בתר אומדנא משא"כ בשארי איסורים אפי' איכא אומדנא לא נאמינוהו אפילו במסל"ת כמ"ש רמ"א סי' ק"ל ס"ח הנ"ל ומלשון מנחת יעקב כלל נ"ט סק"ז ע"ש משמע שלא הבין קצת כן ע"ש וכ"ז במסל"ת אבל בנידון שלפנינו שנתכוון להתנצל על שלא שמר צאנו ונגף בקנ' הוצרך לומר שע"י זאב נעשה ומי יאמין לו ע"כ אין לחוש על שאר העדר:
אמנם מה שפטפט ההוא מרבנן כפי שכ' מעלתו דלענין דרוסה יש להאמין רועה ערבי כמו שחי' נאמנת על הבכור וכ' הר"ן הימנו' רבנן משום דעל הרוב א"א בענין אחר וה"נ דכוותי' על הרוב א"א לברר אלא ע"י הרועה הארמאי אלו דבריו הגם שאין הדמיון עולה יפה התם אם לא נאמין לחי' לא נמצא כהן משמש ע"ג מזבח ובכור וכדומה אבל הכא וכי אחריות דרוסות עלינו וכדאמר ר"ע וכי אחריו' זבין עלינו מ"מ ניבא ואינו יודע מה ניבא דהרמ"א בח"מ ס"סי ל"ה מייתי די"א דתקנת קדמונים הוא כו' ע"ש ועיי' היטב מה שכ' הסמ"ע סי' ת"ח ובסי' זה כ' החילוק דוקא ניזקים שכיחא אבל בעלמא מהימנינן פסולי עדות באותן המקומות והוא מת"ה דסי' שנ"ג שמצא כ' שהוא תקנת קדמונים להאמין פסולים במקום דל"ש כשרים וסמכו תקנתם על הך דג' נאמנים על הבכור וא' מהם חי' וכ' הא דלענין נזיקים לא מהימני עכו"ם ועבדים משום דנזקי' שכיחי ולא שבקת חי כל גזלן וחשוד ישכור לו עכ"ום ועבד להעיד שנזק מחברו וישלם לו ע"כ לא עשו בו תקנה אבל בהנך דברים עשו תקנה אלו דבריו ז"ל:
משמע מזה דבשארי דברים אפי' לעכ"ום עשו תקנה להאמינו ומ"מ הרמ"א ל"כ אלא פסולי עדות ישראלים אבל ארמאי אשר פיהם דיבר שוא חלילה לתקן להאמין והבו דלא לוסיף גם המהרי"ק כ' שרש כ"ג דלא ניתקן אלא כשהתובע טוען ברי אבל אי תבע על פיהם הבו דלא להוסיף עלה אע"ג דחי' נאמנת בלי ברי של שום אדם מ"מ הבו דלא להוסיף על התקנה מכ"ש להאמין הרועה ארמאי תדע דא"כ ה"ל להאמין בהיתר עגונה דמי שכיחי בהריגת ורציחת כ"א אותם אשר על פיהם כל ריב וכל נגע בארצות ערביי' ואפ"ה אין נאמן אלא במסל"ת ולא במתכוין להעיד עיין יבמות קכ"א ע"ב במשנה וגמ' אם נתכוון להעיד אין עדותו עדות ובשאר איסורים אפילו מסל"ת אינו נאמן וכללא כיילי דבריו אינם מעלים ואינם מורידין והבהמה שבעדר יאכלו ענוים וישבעו הכ"ד א"נ ד"ש הבעה"ח. פ"ב יום ה' י' כסליו תקפד"ל. משה"ק סופר מפפ"דמ: