שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן צג
שלומו ושלום תורתו יסגא לחדא ויתרומם כסאו וקרנו ה"ה חביבי תלמידי הותיק חדתי מלא עתיק הרב המפורסים מהו' מאיר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק באיי יע"א:
לדעתי כבר הגיע לידו מכתבי זה שבועות שתים ואח"ז הגיעני נועם מכתבו מן א' דחנוכה ותימה על איחור הבי דואר:
והנה אשוב בקצרה על דברי תורה כיד ה' הטובה עלי אודות הנמצא בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ק"ט בעגל שנמצא קוץ בחלל הגוף ונמלח צד א' מהעגל עם בשר הרבה והיא הפ"מ וצורך סעודת מצוה והתיר מטעם ס"ס דלמא לא ניקב א' מאיברים הפנימים ואת"ל ניקבו דלמא הלכה כראבי' וסייעתו דכל מליחה בקליפה והכא לא הי' אפשר לקולפו והתירו אלו דברי הגאון ש"י וא' מגאוני זמנינו מפקפק עליו לצרף דעת ראבי' דיחידאה הוא נגד כל הפוסקים ואי ס"ד דמחשב ספיקא א"כ בכל איסור דרבנן שנמלח נתיר בקליפה אפי' שומן משום ספיקא דרבנן לקולא אלא ע"כ אין לסמוך על שבות יעקב בזה ונסתפק מעלתו הלכה כמאן ופלפל בחכמתו בדברי' הראוי' לו:
אומר אני כי הרב המפקפק הפריז על המדה באמרו שהראבי' הוא דעת יחידאה ובאמת כי אני תמה על הגאון שבות יעקב שגם הוא סיים בסוף תשובתו וז"ל ואף דיש לומר דאין זה מקרי ספק גמור כיון דרוב פוסקים ראשונים ואחרונים ס"ל דצריך במליחה ס' אם הוא שומן וכו' מ"מ במקום הפסד גדול כזה וסעודת מצוה הוריתי להקל עכ"ל אני אומר במחילת כבודו שכח מה שכ' הוא עצמו בספרו מנחת יעקב שרוב הראשונים ס"ל כהראבי' ע"ש ריש כלל ל"ח וכ"כ רמ"א בעצמו שם בתורת חטאת כלל ל"ח סי' ב' וזה לשונו אבל במליחה דרוב הפוסקים ס"ל דאינו אוסרת רק כדי קליפה רק שאנו מחמירים לשער בס' מ"מ לא נחמיר כ"כ לומר ג"כ חנ"נ וכן השיב לו מהר"פ בתשובה דבמקום הפ"מ יש להתיר במליחה ע"י קליפה עכ"ל וכ"כ עוד שם אח"ז בסי' ג' יע"ש:
וזה לשון מהרא"י בהגה' ש"ד סי' ל"ח אות ב' על מ"ש ש"ד וכן ראיתי מעשה כמה פעמים לשער בס' כ' בהגה' וכן קבלתי דהכי נהיגי' לאסור מליחה בס' וכן לבטל בס' ולא בעי קליפה ואע"ג דרבותינו טובא פליגי עליו והנהו דאזלי' בתרי' ברוב דוכתין מ"מ כאן תפוש עיקר לשוויי' מליחה כבישול משום דמלתא דפסיקא היא ול"צ לתת דברינו לשעורי' כמ"ש ראבי' שצריך להעמיק יותר בחלב השומן מבכחוש ודבר זה תלי' תמיד באומד הדעת וכו':
ולולי דמסתפינא הייתי אומר שט"ס הוא בש"י במ"ש רוב פוסקי הראשונים ואחרונים תיבת ראשונים צריך למחוק ורוב אחרונים קאמר דהאמת כן שכבר החליטו גדולי האחרונים לשער לעולם בס' מן הטעם שכ' מהרא"י שלא לתת דברינו לשיעורים והיינו טעמא נמי שאין לסמוך על הראבי' אפי' באיסור דבריהם שלא לחלק בין הפרקים משא"כ לצרפו לספק אחר ולעשותו ס"ס ובשגם בהפ"מ וסעודת מצוה אין ספק שראוי' לסמוך. גם מ"ש מעלתו גי' בזה דבאיסור דרבנן אין לסמוך להקל משום שיש נמי חומרא בדאיכא ס' וראייתו נכונה מדברי תוס' ביצה י"ד ע"א ד"ה איכא בנייהו וכו' ודברי ר"ן פע"פ גבי הסיבות תרי כסי קמא ונכון הוא אלא שלפ"ז היינו צריכים לומר מה שסמך עליו הגאון לצרפו לס"ס אף דנפיק מיניה חומרא מצד אחר ולתוס' ב"ק י"א לא אמרי' ס"ס כה"ג י"ל הגאון לא התיר אלא בגווני דידי' שלא הי' אפשר לקלוף ונמצא לעולם לא בעי קליפה אבל לא צריכנא לכל זה דחזי לאצטרופי דעת הפוסקים הגדולים ההמה שנלענ"ד דעתם עיקר בש"ס:
הנה הרשב"א בחי' פג"ה והר"ן שם גבי הנהו אטמהתא כ' בשם רמב"ן דמליחה אפי' שומן סגי בקליפה והקשו עליו הא לדעת רבינא הוה ס"ל דמליח כרותח דמבושל ואיך נאמר אנן אפי' כצלי לא הוה ולפעד"נ ליישב ק' זו בפשיטות דס"ל בודאי בגדי שצלאו שהי' החלב ניתך וכל טפה שבו מרותחת מפעפע הוא החלב עד ס' וה"ה נמי חלב מהותך מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו אוסר עד ס' אך חלב שנמלח עם בשר יחד הלא החלב בעצמו לא ניתך ולא נבלע בהבשר רק הציר היוצא ממנו על ידי מליחה ואותו הציר איננו אלא כחלב כחוש ואין לו כח לפעפע דזיע בעלמא ונהי לענין איסור אוסר כחלב עצמו מ"מ לענין פעפוע לא עדיף מחלב כחוש שאינו מפעפע והשתא רבינא דהוה ס"ל דמליחה כרותח דבשול ואין חלוק בין כחוש לשומן רצה לאסור הכל אבל למאי דקיי"ל שאינו אלא כצלי נמצא שאינו מפעפע אלא בשומן א"כ ממילא הציר אינו מפעפע ודברי רמב"ן נכונים:
וכ' הרא"ה כן בשמו בבד"ה דף צ"ה ע"ב והרשב"א במ"ה השיג עליו שהרי הרמב"ן בעצמו כ' דג טמא מלוח וטהור תפל דהכל נאסר מפני שהטפות החמין יורדין עליו תמיד וע"כ חזר בו הרמב"ן ממאי דהוה ס"ל דמליחה בקליפה וכ"כ הר"ן שם בפ' כל הבשר ותמי' בעיני דברי הר"ן דמייתי בשם הרא"ה דסגי בקליפה כאלו חולק על רמב"ן דאוסר כלו והרי הרא"ה בשם הרמב"ן העיד כן וגם על דברי הש"כ הנרשמים בש"ע סי' ק"ה סעי' ט' בהגה' שהניח סתירת רמב"ן בצ"ע ולא הרגיש שהרשב"א במ"ה הרגיש בזה והוא עצמו מביאו שוב מצאתי שכבר קדמני בזה במנחת יעקב כלל ל"ח:
ולפע"ד נראה דנאמנה עדות הרא"ה בשם רבו רמב"ן דלא הדר בי' ואין כאן סתירה כלל דהא בלא"ה תמה הר"ן שם על סברת רמב"ן לאסור הכל טפי מבעלמא חם לתוך צונן דאדמיקר ליה בלע כדי קליפה ולפע"ד סברת רמב"ן בשלמא התם בחם מחמימות האש אעפ"י דחם טובא מ"מ מכיון שבא לתוך צונן הרי הוא מתקרר ע"י הצונן התחתון והטפה החמה בעצמה נעשית קרה א"כ מסתיין לאסור כדי קליפה אדמיקר ליה ולפ"ז נ"ל בדבר שמעיקר דינו לא הי' צריך אלא קליפה הכא קיל טפי וסגי ליה בגרירה או בהדחה וכל זה בטיפות שחמימותן מהאש אבל טפות מלוחות הדבר ידוע שהם אינם זזים ממליחתם ומה"ט ס"ל לכמ' פוסקים דקערה שמלח בה בשר א"ל תקנה שהטפות מלוחות לעולם חמין הם א"כ אסורים הם אפי' התפל תתאה ולק"מ ק' הר"ן וסברא כעין זו יעיי' ברשב"א בחי' שם ויעיי' כעין זו בתוס' מס' שבת פ' כירה והשתא לפ"ז מ"ש הרמב"ן הכא כולו אסור לא נחית לשיעורא לאסור כלו או מקצתו רק לומר דהכא לא אמרי' אדמיקר ליה קיל טפי ממה שהוא עיקר דינא ולהפוסקים המצריכים ס' יהיה סגי בקליפ' ולמאן דסגי בקליפה יהיה די הכא בגרירה דז"א אלא כולו באיסור' מ"מ כאלו היה נמלח ממש מהטעם שהטפות בעצמן המה חמים ולא נתקררו ע"י התפל התחתון כנלענ"ד באופן שדעת הרמב"ן והרא"ה ברור דסגי בס' ולק"מ עליהם מהש"ס:
והנה המרדכי פג"ה ס"סי תרס"ח כ' שהראבי' פסק כן דבמליחה בקליפה אפי' שומן ושכן פסק ר' שמואל וריב"א והעיד ר' אפרים בר נתן שאנו נוהגים כראבי' ועוד שם סי' תרפ"ד שכן דן ר' ברוך בעל התרומה בתחילה והעידו לו ר' כהן מצרפת שזאת הסברא אמר ר' שמואל מוורדוס לפני ר"ת והודה לו ושכן פ' רבינו יואל הוא אביו של ראבי' הנ"ל וכן נהג חמיו הראב"ן ע"ש ונראה שהוא רבינו אפרים בר נתן הנ"ל אבל הראב"ן סתם שהוא ר' אליעזר בר נתן שיער מליחה בס' כמבואר בשערי דורא סוף סי' ל"ח הנ"ל [אמנם למעיי' בס' ראב"ן נמצא כמה פעמים חתניו ר' יואל א"כ נראה דחמיו דר' יואל הוא סתם הראב"ן ולא ר' אפרים והדבר צ"ע] ובב"י יש בזה ט"ס ויעיי' בהג"מר דחולין ס"ס תשד"ם מ"ש בשם ש"ד והנה הרב"י כ' שאפשר שהני גאוני ל"א אלא בשארי חתיכות ולא בחתיכה עצמה ויפה תפשו במ"י הנ"ל שהרי להדי' כ' בש"ד שראבי' אמרו בכל גווני יע"ש ולא הי' צריך להביא עצות מרחוק כי מיני' ובי' מהמרדכי מוכח כן שכ' שהר"י הלבן מצרך ס' ומייתי ראי' מהנהו אטמהת' דאמאי שרי' אי לא מטעם ששים יע"ש ואס"ד דראבי' נמי לא אמרו אלא בשארי חתיכות אבל החתיכות עצמה מודה דבס' א"כ מאי ראי' מהנהו אטמהתא.
והנה מה שמייתי הר"י הלבן ראי' מהנהי אטמהתא והעיד ר"י בעל א"ז שלא פי' דבריו מאי ראייתו וכ' הוא שנ"ל דא"כ מ"ט דמאן דמתיר אי לאו משום ס' כ"כ בהגה' ש"ד אות א' והוא תמוה מאוד דאי איכא ס' מאי טעמא דמאן דאסר ולומר דרבינא דאוסר ס"ל בעינן דוקא קליפה ולא ס' זה א"א דא"כ מאי האי דקאמר מאי דעתך כרותח דמבושל וכו' הא אדרבא אי הוה כרותח דמבושל פשיטא דמועיל ס' ונצטערתי בזה הרבה עד שמצאתי שכבר תמה בזה מהרש"ל בהגה' ש"ד שלו ותי' בדוחק גדול מאוד ולפע"ד י"ל כך שהי' הירך ס' נגד השומן ולא נגד הגיד עצמו ותרווי' הוה ס"ל יש בגידין בנ"ט ורבינא דאסר ס"ל כרותח דבשול א"כ בעי' ס' גם נגד הגיד ולא הוה ס' ואידך ס"ל כרותח דצלי נמצא השומן שמפעפע יש ס' נגדו והגיד לא בעי ס' רק קליפה והכא לא צריך קליפה כיון שעכ"פ מסיר השומן שתחת הגיד וסביבו היינו קליפתו אבל אי ס"ד דבמליחה בעי קליפה לעולם איך אמר אבא שרי הא עכ"פ בעי קליפה תחת השומן כנ"ל לפרש מ"מ כל הדברים בנוים אי אמרי' דגם שומן הגיד אוסר עד ס' אבל אי אמרי' שומן הגיד ה"ל כחלב כחוש א"כ תו ליתא להנ"ל מ"מ בהא סלקינן דכל הני רבוותא ס"ל מליחה בקליפה בין להקל בין להחמיר ופשוט שנוכל לסמוך עליהם בהפ"מ ושעת הדחק עם צירוף ספק אחר או קולות אחרות וכעובדא דשבות יעקב בלי פקפוק:
ועובדא הוה פה באשה שמלחה ששה אוזות לצורך סעודת מצות נישואי' ודרך הנחתן על נסר משופע כדרך מליחה הי' כך ב' ע"ג ב' וב' על גביהם ולא הי' נוגעים זה בזה לא בצידיהם ולא העליונים בהתחתונים אח"ז מצא במעי של א' מהם מכה המטרפת והי' הפסד רב וצורך סעודת נישואים ואמרתי אם הי' ידוע לנו שהטריפה הי' מונח בתחתית הנסר לא הי' שום ספק בהעליונות רק באחד שמונח בצדה כי הציר זב גם למן הצד וא"כ אותו א' הי' בטל בהאחרים חד בד' כיון שאין איסור אלא מחמת בלוע אין כאן חר"ל אך שהספק אולי היה מהעליונים שהזב מהציר האסורה על כל האחרים והנה גם כי כן הוא אין כאן אלא איסור דרבנן דמ"במ הוא וא"כ כיון שקרוב לודאי שיש ס' בהאוזות נגד הציר הזב מאוזא א' אם נשער באומד הגם דלא קי"ל הכי אלא לשער בכוליה דבמה דנפיק מנא ידעי' מ"מ נ"ל דיש לחלק בודאי בבשול דאע"ג דחזינן עתה כמה הוא מ"מ נימא ניתך משל עצמו ונבלע באחרי' והדר בלע משל אחרים כדאמרי' אטו דהיתרא פלט דאיסורא לא פלט אבל הכא בציר נראה לעין דאפילו באוזא א' יש ס' נגד הציר הנחסר מהאחרת ונהי דמ"מ חלילה לסמוך על זה מ"מ הכא דאפשר דהי' האיסור התחתונה ואת"ל שהי' העליונה אולי יש ס' ולא הוה נמי רק מ"במ אי' דרבנן ונצרף לזה דלכמה פוסקים הנ"ל לא נאסר אלא כדי קליפה וא"כ כשנצלה אותו העוף צלי קדר כל א' בפ"ע נתבטל בס' האיסור הבלוע בקליפתו נמצא דכבר קליש ליה איסורא טובא מצורף לזה שכבר הי' מקום להתיר גם עיקר הטריפות דהי' שומן טהור סותם אלא שהי' קצת ספק בזה מכל הלין הוריתי שיסירו א' מהאוזות החמשה הנותרים ואותן הארבעה יבשלו כל א' בקדרה לבדה ויעלה על שולחנות נפרדים באופן שלא יבואו שנים ליד אדם א':
מ"ש מעלתו לפקפק על תשו' שבות יעקב הנ"ל דכיון דרוב בליעות דרך הושט א"כ יש לומר יותר דנכנס דרך הושט וניקב איברים הפנימי' ממה שנאמר שניקב בתוך חלל הגוף לדעת הב"ח והש"כ דבעוף שאין דרכו להתחכך לא אמרי' שנכנס דרך הגוף אלו דברי מעלתו לא ידעתי לאיזה ב"ח וש"כ רמז כי מ"ש בסי' נ"א סק"ד התם בנתחב הקוץ בעובי בשר הירך שאין דרכו של עוף להתחכך כ"כ עד שהיה נדחוק בעובי הירך בקופא ואה"נ בחודו גם בעוף כשר ובחלל הגוף גם בעוף וקופא לגו יש להסתפק כי עינינו רואות שיותר מתפלש בעפר בכריסו מהבהמה ולא אמרו אלא ביריכו ובקופ' לגו ומ"ש רוב הבליעות דרך הושט לא נאמר דבר זה אלא בדברים הנבלעים אלא שהספק אם דרך הושט או דרך הקנה כגון מחטא דאשתכח בכבדא או בריאה אמרי' רוב הנבלעים דרך הפה אינם נבלעי' דרך הקנה כ"א דרך הושט א"נ להקל לומר שנכנס דרך הושט ולא ניקב ובא להקרקבן כמ"ש רשב"א הובא בש"ע סי' מ"ח וש"כ שם סקל"ח עיי' ט"ז סקט"ז אבל לומר שנכנס דרך הוושט וניקב מה שאין דרכן כך שרוב הנכנסי' דרך הוושט נכנסי' דרך נכונה בלי פגע א"כ עכ"פ ס' שקול הוא לתלות שנכנס דרך חלל הגוף ואין זה צריך לפנים:
מ"ש מעלתו אי עוף עם בהמה הוה מ"במ ורצה להוכיח דהוה מ"במ בין בטעמא ובין בשמא בטעמא מש"ס סוף ע"ז דקאמר כל יום נעשה גיעול לחברו אי בשל לי' חטאת האידנא הדר מבשל בי' שלמים והקשו תוס' והרא"ש בחולין מ"מ נאסרו השלמים דחטאת אינו נאכל אלא לזכרי כהונה ותי' דמ"במ הוא ואוקמו אדאורייתא ע"ש והשתא קשה תינח חטאת בהמה עם שלמים אבל חטאת עוף מא"ל אע"כ דהוה ליה מ"במ בטעמא עכ"פ ומן התורה חד בתרי בטל לפע"ד הא מיהא החוש מכחיש שיהי' עוף ובשר בהמה חד מינא בטעמא ומהנ"ל לק"מ דודאי הא דפשיטא להש"ס דהיו מבשלים גם חטאת ברגל דפריך כ"כ בפשיטות דלמא אה"נ דמתני' דבשל בו מקצת הרגל יבשל בו כל הרגל לא קאי אלא אשלמים היינו משום דסתמא קתני כל מה ששייך ברגל ומשום דשכיחי בי' קרבנות טובא כמ"ש רש"י בזבחים וכל מי שיש לו להביא חטאת מביאו ג"כ ברגל מפני שיוצאים בו י"ח שמחה כמו בשלמים כמבואר בחגיגה ח' ע"א משא"כ בעופות שאין יוצאים בו י"ח שמחה אפשר דלא הוה שכיחי ברגל ואי הוה מייתי ליה היה צריך מריקה ושטיפה באמת ומתני' דזבחים לא מיירי מינייהו משום דלא שכיח ואמנם בספר טהרות הקדש לזבחים הקשה ק' זו אבשר שור ואיל ועז למאן דאזיל בתר שמא ולא תי' כלום ובחי' למס' חולין הארכתי בישוב ק' ואין כאן מקום להעתיק זה:
ועוד מייתי מעלתו ראי' דבשר עוף ובהמה חדא הוא בשמא מאותו הראי' דמייתי הראב"ד דחלב ובשר מ"במ מדחייב על החלב משום אמ"הח ש"מ בשר מקרי א"כ אותה הראי' יש נמי לבשר עוף אי לאו דמתקרי בשר לא היה חייב עליו משום לא תאכל הנפש עם הבשר אלו דברי מעלתו ותמהתי עליו מה ענין זה לזה נהי דבשר עוף מקרי בשר סתמא לא מקרי והשתא קרא שפיר קאמר לא תאכל כל נפש עם בשר שלו נפש הבהמה עם בשר הבהמה וכן נפש העוף עם בשר העוף לא תאכל ואין זה ראיה שיהיה עוף עם בהמה מ"במ בשמא משא"כ חלב עם בשר מייתי ראב"ד ראיה ברורה:
ומה שרמז ע"ד שע"המ בפי"ז מא"ב אעתיק לו מחי' וז"ל ובשע"המ כ' דל"ל דס"ל לראב"ד דבחלב דחייב ג' היינו משום במ"הח דא"כ לא יתחייב משום טריפה דבמ"הח וטריפה מחד קרא נפקא ול"ל נמי מדקרי ליה אמ"הח ובקרא כתי' נפש עם בשר ז"א דבשר דהאי קרא לאו דוקא דהרי אפי' חלב נמי הוה אסרי' משום אמ"הח פ"ק דבכורות אי לאו קרא דחריצי חלב וליכא למימר נמי מדלוקה משום טריפה ש"מ הוא בכלל ובשר בשדה טרפה גם ז"א דהא כתי' לאו בפ"ע בחלב נבלה וטרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו והניח בקו' על הראב"ד:
ותמה אני על הגאון ז"ל לפי דבריו דלמא לעולם משום במ"הח לקי מקרא דבשר בשדה טריפה והא דלקי נמי משום טרפה היינו משום דפריט בי' עוד לאו ואכול לא תאכלוהו אבל האמת יורה דרכו דמוכח מש"ס דזבחים ע' ע"א דלא אצטריך קרא ואכול לא תאכלוהו אלא לצריכותא דהתם ולא להוסיף לאו בחלב טרפה ועוד קשי' לי על הרב ז"ל דמהדר אפירכא מ"ט לא הקשה נמי אי ס"ד דמשום דמחייב עליו משום טרפה יהי' שם בשר עליו א"כ גם לחלב וביצים יקרא שם בשר שהרי גם הם אסורים משום טרפה אבל קושיתו מעיקרא ליתא דודאי דברי הראב"ד הם כפשוטו דמפרש הסוגי' אכל חלב מן החי חייב משום אמ"הח דהוה בכלל נפש עם הבשר ומזה מוכח דשמו בשר ומה שק' מפ"ק דבכורות דהוה בעי למיסר חלב משום אמ"הח לא היא התם הוה בעי למיסר משום צירן ורוטבן שהרי הבהמה כלו היא חי והחלב היא ציר היוצא מזה החי וכן יראה כל מעיי' שם בתחלת הסוגי' דאת הגמל ישפוט בצדק דכן הוא ולק"מ:
כל מ"ש מעלתו לדחות דברי נ"בי סי' ל"ב הדין עמו ובפרט מ"ש משני שבילין דלא דמי להא כי עוכלא לדנא וכבר בנה בעל הספר הנ"ל כמה בנינים על אלו היסודות בספר הזה ואין ראוי' לסמוך עליה' וראיית מעל' לסתור סבר' הנ"ל ממסוכן בר"הי והוציאו לר"הר בפ"ו דטהרות ומסוגי' דרפ"ק דנדה מטה אין בו דעת לשאול ראיות נכוחות הם למבין ויעיי' היטב במשנה למלך רפי"ט מאבות הטומאה ובד"ה שוב ראיתי וכו' ויעיי' בתוס' פסחים ט' ע"ב ד"ה היינו וכו' דלענין בדיקה דרבנן אזלי' לקולא ולענין אכילה דאורייתא אמרי' היינו ט' חניות. הכ"ד א"נ פ"ב יום ד' יו"ד אדר ראשון תק"פ לפ"ק: משה"ק סופר מפפ"דמ: