שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן עד

ע"ד בר אוזות שהזכר שהי' ביניהם הוא מבר אוזא הבר שאנו נזהרים מלאכלם מפני שאין לנו מסורת וכמ"ש בצמח צדק ובקונטרס פני נשר וכאשר כתוב אצלינו במקומו באורך ואותן בר אוזות הטילו ביצים וגדלו אפרוחים ונתערבו באחרים הרבה ושאל השואל אי מותרי' הם מפני שאביהם עוף שאינו נאכל לנו במסורת טהרה:

בפ"ק דבכורות דף ז' ע"א אמרי' אריב"ל לעולם אינה מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא נמצא לפי עדותו של ריב"ל לכאורה אפי' אי נימא שעוף טהור מתחמם ע"י עוף טמא להטיל ביצים דלא גרע מדספנא מארעא מ"מ אותן הביצים לא יצליחו לגדל אפרוחים והאי כיון שהגדילו אפרוחים ע"כ לא האי זכר קא גרים אלא כמ"ש חז"ל בפ"ק דביצה דף ז' ע"א דשמעה קלי' דזכר ועלה עלי' בלא יודעים ואם אולי לא נמצא שם זכר אולי נימא דהאי זכר גופי' מינא דטהור הוא כי לא ברור איסורו של אוז הבר אלא שאינו נאכל בלא מסורת ע"כ אלו אפרוחים מותרים לכאורה:

ואם אולי יש לפקפק דלמא לא אמר רי"בל אלא בבהמה אבל בעוף שפיר מתעבר טהורה מטמא ונפלין בפלוגתא דחוששין לזרע אב וזה וזה גורם מ"מ נ"ל בודאי אי הי' אפרוחים אלו דומים לזרע אב בדמות אוז הבר ונהי כשלא היו זכר זה לפנינו היו מותרים משום כל היוצא מטהור טהור כפרה שילדה מין חמור מ"מ השתא שזה הזכר ביניהם ניחוש לו ונפלין בפלוגתא דז"וז גורם אבל כיון שאין שום סי' באפרוחים הללו ונדמים ממש למינם רחוק הוא שיהיה מזה האב דוקא וניתלי ברובא דעלמא שאביהם ממינם ובשגם שנתערבו ותו ליכא איסור דאורייתא דבע"ח דלא בטלי דרבנן בעלמא הוא כאשר מבואר במקום אחר ובשגם דאוז הבר גופיה הצמח צדק התירו ונהי דלית הלכתא כוותיה בהא מ"מ אינהו מיכל אכלי וכו' וחוששי' לזרע האב גופי' ספיקא הוא ע"כ נ"ל בהני בני אוזא יאכלו ענוים וישבעו הנלענ"ד כתבתי:

פה צויתי להעתיק לך מחדושי בסוגיא דנשר חולין דף ס"ג ע"ב.

תני' רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם וכו' שעופות טהורים מרובים וכו' לעולם ישנה לתלמידו בדרך קצרה פירוש אפילו בלשון מגונה שהרי הזכיר הטמאים ולא הטהורים ועיין ריש פסחים:

ומ"מ יש לעיין תינח אם נתבארו הדברים ביאור יפה בקצרה אז עת לחשות ולקצר אבל הכא לא נתבאר יפה דהרי כתיב למיניהם גבי ד' מינים ומרבה ר"א שכן אע"פי שאין נדמה ואם כן אדם מכיר העופות הנזכרים להדי' במראיהן מ"מ עוף הבא לפנינו מי בקי ויכיר אולי הוא שכנו של נץ או איה וכמ"ש בחי' ר"ן ונדפס בגליון הרי"ף וא"כ לא נתבאר המבוקש משא"כ אלו הזכיר כל הטהורים לא הי' נשאר שום ספק וצ"ע לכאורה וצ"ל רבי ס"ל כרבנן דר"א דלמינהו אינו מרבה אלא שכן ונדמה בצורה כמותו וא"כ אם מכיר איה ונץ אנפה ועורב מכיר כל מיניהם הדומה להם בצורה ושפיר נקט קרא דרך קצרה ויש מזה סייעתא לפסק הרי"ף כרבנן דלא כר"א עיי' ר"ן:

ובזה י"ל ס"פ הפרה דאמר ר"ל כאן שנה רבי תרנגול וטווס ופסיוני כלאים זה בזה פשיטא ואע"ג דרבי בהדי הדדי סד"א חד מינא היא קא משמ' לן הקשו תוספות היכי מוכח זה ממשנתינו והר"ש פ"ק דכלאים כתב דסמיך עצמו על מה ששנה במתני' דכלאים הכלב והזאב כלאים ה"ה ב' מיני עופות ע"ש שחזר ודחה זה ולהנ"ל י"ל סמיך עצמו ארבי דברייתא דשמעתין הנ"ל דס"ל דשכן בלא נדמה לא הוה למינהו א"כ תרנגול וטווס ופסיוני אע"ג דרבי אהדדי והוה שכן כיון שלא נדמה בצורתן לאו מיניהו הוא וה"ל כלאים:

ועוד שם ס"פ הפרה אוז ואוז הבר ע"ש ובתשו' צמח צדק מייתי בשם הגאון מוהר"מ מווינא ראיה משם דאווז הבר טהור הוא דאלת"ה א"כ פשיטא וכי ס"ד דאין טמא וטהור כלאים זה בזה ע"ש:

ולדידי צל"ע מאי ראיה היא זו דהרי האוז היה נאכל להם במסורת ואי אוז הבר ואוז חדא מינא הוא וכדהשקה אטו משום דהאי ארוך קועי' והאי זוטר קועי' ליהוי תרי מינים אלא הכל חד אע"ג דהאי גדל בבית והאי גדל בדברא מ"מ חד הוא כמו שור ושור הבר אם כן כי היכי דאין בהם כלאים ה"נ נאכל אוז הבר בהאי מסורת גופי' שאוכלים אוז הבייתי דהכל חד אבל לבתר דמסיק דברי' אחריתי דהאי ביעא מבפנים והאי מבחוץ ואפי' אם שניהם טהורים מ"מ הוה כלאים זה בזה לענין הרבעה משום שני מינים ושוב ממילא לא נאכל אוז הבר בלי מסורת דמסורת של אוז הבייתי לא יועיל על אוז הבר כיון דמין אחר לגמרי הוא וצ"ע:

והנה במה שהחליט הגאון הנ"ל דטמא וטהור הוה ב' מינים לענין הרבעה האמת כן הוא בבהמה אבל בעוף צ"ע לדיעא קמייתא בתוספות נדה נו"ן ע"ב והיא דעת רש"י שם דתרנגולא דאגמא הזכר הי' משמנה ספיקות וטמא והנקבה מזה המין הי' טהור עד דחזיוה דדרסי עכ"פ מבואר מדעתו דאפשר בעוף שיהיה בטבע הבריאה הזכר והנקבה חלוקים זה מזו בטומאה וטהרה וא"כ שוב אי אפשר שיהיה זה גורם איסור הרבעה וצ"ע:

והמעיין בדברי תוס' נדה הנ"ל יראה דס"ל נהי בעלמא קיי"ל פרה שילדה כמין חמור אע"פי שיש לו כל סי' טומאה טהור הוא כי כל היוצא מטהור טהור מכל מקום בעוף אינו כן תרנגולת שהטילה ביצה ויצא ממנו אפרוח שאין לו סימן טהרה הרי הוא אסור דלאו יוצא מן התרנגולת הוא אלא מעפרא קא גביל אלא שהעלו תוס' דאם יש לו רק שום סי' א' טהרה מותר שהרי אינו דומה לנשר אבל אם לא היה לו שום סימן טהרה אסור מן התורה שהרי דומה לנשר ולא מבעי' אם גם ראינו שדורס שאסור ונ"מ דאסור מדינא ולא רק מקבלת נח כל העוף הדורס טמא ועוד כי נח לא היה יכול למסור אלא כללא על מינים ידועים אבל לא על מקריים ההוים בעולם שתלד תרנגולת אפרוח שאין לו סימן טהרה ע"ז לא כתב קבלת נח כמ"ש תוס' גבי שסועה וא"כ אפי' אי דורס והי' לו שאר סימן טהרה הי' מותר לפי שאינו דומה לנשר אבל אי דורס נמי הרי דומה לנשר ואסור ולא עוד אלא כל שאין לו סי' גופו ניחוש שמא ידרוס ויהיה נשר ואסור:

ולפ"ז א"ש לשון הש"ס מה נשר וכו' אף כל כיוצא בו ונדחקו כל הראשונים מה כיוצא בו דנשר והא"ש כנ"ל וכן לשון עוף הבא בסימן א' בלשון תני ר' חייא י"ל על זה האופן שבא במקרה כמו פרה שילדה כמין חמור וכנ"ל וכמה קושיות יתישבו בסוגיא עי"ז:

ונ"ל כי כן מבואר בלשון הקרא בפרשת ראה כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר וצ"ע האי לישנא הא בצפור טהורה עסיק מאי שייך אשר לא תאכלו מהם וכי מן הטהורים לא יאכל הנשר ולהנ"ל א"ש הא נשר אתי' על כל כיוצא בו והיינו היוצא מן הטהורים דומיא דנשר אותו לא יאכל אפי' מהם פי' היוצא מן הטהורים כיון שדומה לנשר:

ובזה י"ל בש"ס אמר ר' עוקבא ב"ח להקרבה דצ"ע כיון דעיקר קו' תורים למה לי אינו אלא טעות המקשן דהוה סד"א דמיותר שום תורים להכי וכמ"ש תוספות וטעות הי' בידו דלא אייתר שום קרא אלא כולהי כתיבי לצורך קרבן א"כ מאי שייך אמר ר' עוקבא ב"ח כאילו חידש דבר ושאר אמוראי לא אמרי הכי וכי מי לא ידע זה ואיננו אלא שקלא וטריא בעלמא ומאי שייך ליחס תי' זה לר' עוקבא ב"ח ע"כ נלע"ד דודאי אמת כן הוא דאיכא שום קרא מיותר להכי אך ר' עוקבא ב"ח חידש לן דלהקרבה איצטריך ופי' כשם דנשר בא להורות דאפרוח ביצת עוף טהור הדומה לנשר אסור וה"ה אפרוחי' ביצת נשר שיש לו סימן טהרה מותר ה"ה בתורים לענין אפרוח ביצת תורים לא הותרה להקרבה אא"כ יש לו כל ד' סימני טהרה אבל אי חסר א' מהן נהי מותר באכילה שאינו דומה לנשר מ"מ להקרבה אסור אע"פ שהוא בן תור שנולד מביצתו מ"מ אינו דומה לתור והוא נכון לפע"ד בעז"הי:

והנלע"ד דפסוק המיותר לכך היינו גופיה דקרא כל צפור טהורה תאכלו שהוא תמוה במשמעותי' כי טרם שהתחיל לדבר משום עוף טמא איך יוצדק לומר כל צפור טהורה תאכלו אע"ג מריבוי דכל מרבינן משולחת של מצורע היינו מכל כמ"ש רמב"ן ר"פ מצורע אבל גופי' דקרא אין לו שחר וע"כ סמיך אצפור שכבר הוזכר בתורה שהוא טהור ואמר כל אותן צפור טהורה תאכלו ולא הוזכר צפור בתורה כ"א תור כמ"ש רמב"ן ר"פ מצורע דתור נקרא צפור כדכתיב ואת הצפור לא בתר והאמת סוף פרק שלוח הקן דריש ש"ס הך טהורה ועיין היטב ברמב"ן ר"פ מצורע ותשכיל ואה"נ שליו נמי כתיב בקרא שאכלו במדבר אבל לא נקרא צפור אלא נקרא עוף כנף עיין ר"פ יום הכפורים וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף עיין רמב"ן הנ"ל וא"כ כל צפור טהורה היינו תורים וכל דדמי ליה וזה אשר לא תאכלו נשר וכל דדמי ליה ומדסתרי הדיוקי' ומוכח מילפותא דשמעתין דכיוצא בו דנשר הוא עיקר לענין עוף טהור הנדמה לנשר כנ"ל מוקמי' דמיון דתורים כל צפור טהורה תאכלו לאכילת הקרבה מזבח וכהנים דכל שאינו דומה בד' סימנים לתורים אע"פ שיצא מביצת תורים פסול להקרבה וכאלו תאמר כל צפור טהורה תאכלו אפי' מזבח וכהנים וזה אשר לא תאכלו אפילו ההדיוט הנשר ומה שבין תורים לנשר המזבח לא יאכל וההדיוטי' יאכלו כנלע"ד נכון בעזה"י:

ובזה ניחא דקאמר תורים ולא אמר נמי שליו דאכלו ישראל במדבר וע"כ יש לו ד' סימני טהרה דאל"ה מאי פריך לקמן מי"ט עופות ומפרס הרי שליו אכלו ולא היה לו ד' סימנים אע"כ יש בו ד' סימנים א"כ מ"ש תורים דנקט ואף ע"ג שכתבתי בקרא כתי' צפור ושליו לא נקרא צפור אקרא גופי' קשי' מ"ט לא נקט כל עוף כנף טהור תאכלו לכלול גם שליו ולהנ"ל א"ש דקאי אאכילת מזבח:

ודאתאן עלה שיטה קמייתא דתוס' נדה הנ"ל דמחלק בין זכר לנקבה י"ל דס"ל דשמנה ספיקות לא הי' להם שום סי' טהרה אלא קורקבן נקלף בסכין ולא ידעו אי דרסי או לאו והשתא אי קליפת הסכין שמי' קליפה ה"ל סימן המחודש ובודאי לא ידרוס דפרס ועזני' לא שכיחי ואי לא שמי' קליפה איכא למיחש שידרוס והוא נשר ומעתה לק"מ דהרי הנקבה נקלפה ביד וטהורה ואיך יטמא הזכר משום שיוצא מעפרא הרי עכ"פ אינו דומה לנשר ז"א דהרי דומה ודומה אי קליפת סכין לא שמיה קליפה איכא למיחש שידרוס ודומה לנשר ופשוט:

ולפ"ז י"ל לשון ההוא בר אוזא דהוה בי' מר שמואל ע' מהר"ם שי"ף שנדחק בלשון זה ולהנ"ל י"ל אע"פ שכל בר אוזות דעלמא נקלפי' וטהור מ"מ כיון שנמצא ההוא בר אוזא שלא נקלפה הרי היא יוצא מעפרא מביצה בתר דמסרחא וכיון שאין לה סי' טהרה נאסרה ומיירי שלא הי' לה סי' טהרה רק קליפת הקורקבן וכנ"ל:

מיהו כל זה לשיטת תוס' נדה י"ל כנ"ל אבל רש"י פי' התם גם כן דתרנגולתא היא הנקבה ובשמעתין פירש רש"י דג' סימני טהרה הי' להס מלבד קליפת הקרקבן בהא בודאי קשה קו' תוספות דנדה נהי דגביל מארעא הא לא דמי לנשר ומי"ט עופות לא הוה דהתם כולם שוין זכרים ונקבות כמ"ש תוספות שם ויש לעיין דבתורת כהנים כתיב את הרחם ובמשנה תורה כתיב רחָמה משמע דאתי לאוסופי הנקבה משא"כ באינך אפשר חלוקים הזכרים מנקבות ודלא כתוס' נדה הנ"ל וצריך עיון:

וכבר מאז משנים קדמוניות עמדתי בחקירה כיון שהסימני' לא נתפרשו אלא חז"ל המציאו כן על ידי בדיקותם מה בין תור לנשר מה ראו שלא הכניסו לזה סי' ביצים ראשו א' כד וא' חד עי' היטב לקמן ס"ד ע"א אע"ג דסימן ביצים לאו דאורייתא מה בכך הלא כל אלו הסי' לאו דאורייתא אלא שמצאו ואי משום איכא עורבא דדמי לדיונה מה בכך נימא דאסרו הכתוב ויש לו ג' סימני טהרה כמו שאנו אומרים עתה שיש לו ב' סימני טהרה ונאסר כן נאמר שיש לעורב ג' סימני טהרה ולנשר ה' סימני טומאה ואולי י"ל כעין מ"ש תוס' נדה הנ"ל דפסוק מיירי מדבר השייך בזכר ובנקבה בשוה וסי' ביצים אינו ניכר אלא בנקבה ואין לדון מנקבה לזכר ודוחק וצ"ע:

גם יש לחקור אחר שטרחו בש"ס ובתוס' וכל הראשונים מ"ט פרט כל הני עופות טמאים ועשו מהם ב' כתובים הבאים כא' וי"ט כתובים הבאים כא' מה יענו בטעם שפרט בפ' ראה הבהמות הטהורות ומנה עשר בהמות טהורות שור שה כשבים שה עזים איל וצבי ויחמור ותאו ודשן ואקו וזמר כל הני פרטי למה לי הלא יהיב בהו סימני מובהקי' מפרסת פרסה ומעלת גרה והרי בדגים לא מנה כלל וסמיך על סי' וכן בת"כ בשמיני לא מנה שום בהמה טהורה וסמיך על הסי' ומ"ט פרט במשנה תורה ואי משום יגדיל תורה ויאדיר ועיין תוס' חולין ס"ו ע"ב א"כ ה"נ נימא בהני פריטי דעופות טמאים וצ"ע ויש ליישב ע"פ מ"ש רמב"ם פ"ב ממאכלות אסורות הל' ג' ע"ש וק"ל:

ר"א בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא עתי"ט דלא פליג אלא מפרש וכ"פ רמב"ם והנה במתניתין א"ש שמניח לנו כלל מונח לידע אם תמצא החולק רגליו תדע שהוא דורס וטמא אולי אפילו יש לו סי' טהרה ונדע שאינו מעופות טמאים מ"מ נשתנו עליו סדרי בראשית וכ"כ בס' יראים סי' קל"א אבל בברייתא דתני' מותחים לו חוט וכו' משמע שצריכים אנו לבדוק על ככה וקשה לשיטת תוס' דסיפא לאו ארישא קאי אלא הכי קאמר ר"ג אם יש לו ג' סי' גופו בודאי אינו דורס והשתא אס"ד ר"א בר צדוק לא אתי לאיפלוגי את"ק א"כ אהי קאי ביש לו ג' סי' גופו לאיזה צורך נמתיח לו חוט או משיחה לבדקו דיו אם נמצא במקרה שחלק רגליו נאמר נשתנה עליו סדרי בראשית ונאסר אותו אבל מהיכי תיתי למתוח לו חוט לבדקו אחר שיש לו ג' סי' גופו למעליותא ואי נימא ארישא קאי כל העוף הדורס טמא ואין לו שום סימן גוף ואין אנו יודעים אם עתיד לדרוס או לא ע"כ מותחים לו חוט או משיחה לברר אם דורס או לאו וא"כ איך החליט ג' אצבעות לכאן וכו' בידוע שהוא טהור כיון שאין לו סי' גוף רק שאינו דורס דלמא פרס ועזני' היא כמ"ש תוס' בדאמימר והוא דלא דריס שאותו סי' הוא שאינו דורס ואז איכא למיחש לפרס ועזניה אלא דלא שכיחא אבל לא שייך לומר בידוע שהוא טהור ואולי מפני כן כתב הר"ן בידוע שהוא טהור הוא לאו דוקא אבל ר' ירוחם לא ס"ל כן עיי' בב"י ויש כאן הכרח לשיטת רש"י דסיפא ארישא סמיך דבעי' ד' סימנים ורבי אליעזר בר צדוק מפרש איך נברר ענין הדריסה ומשום הכי העמיד רש"י פירושו אברייתא ולא אמתניתין משום דבברייתא מוכח כן כנ"ל:

והנה רש"י פי' דורס ואוכל שדורס ברגליו על מאכלו אף ע"ג דמשמע ברמב"ם בפי' המשנה דריסה על מאכלו הוא רק לסי' שהוא מעופות הטורפי' וכל עיקר טעם איסור משו' שהוא אכזר וטורף כמ"ש רמב"ן פ' שמיני מ"מ לא רצה לפרש דורס ומטיל ארס דא"כ לא הול"ל ואוכ"ל אלא דורס סתם ורמב"ן נדחק דורס לאכול וזהו דוחק להזכיר כן גבי סי' עופות ולא דמי לארי דורס ואוכל כי התם הוצרך לחלק בין ארי לזאב ובין אורחי' ללאו אורחיה ע"ש אבל בסי' עופות לא היה לו להזכיר אכילה אע"כ דורס ברגליו על מאכלו וזהו סי' שהוא מן הטורפי' כמ"ש פי' משנה לרמב"ם:

והנה שיטת רש"י אצבע יתירה שאחורי רגל ור"ן העיד שבאותו אצבע הוא עיקר דריסת הדורסי' אלא שטהורים אע"פ שיש להם כלי משחית אינם דורסי' בו אבל הדורסי' עיקר מלחמתם באצבע הלז וצ"ל לפירש"י הנשר הוא הגדול שבדורסי' ודורס אפי' בלא אצבע יתירה הלז והטהורים אע"פ שיש להם כלי משחית אינם דורסי' אבל לא יכחיש המציאות שאצבע יתירה הלז הוא עיקר כלי מלחמת הדורסי' וכמו שהעיד הר"ן ז"ל ע"ש היות כן יש לתמוה על פירוש התוס' דכל שיש לו ג' סי' בגופו בידוע שאינו דורס ועוף הבא לפנינו בזפק וקורקבן נקלף ואין לו אצבע יתירה אנו מסופקים אולי ידרוס בלי כלי משחית אצבע יתירה כמו הנשר וכשיהיה לו גם כלי משחיתו אצבע יתירה ויהי' ג' סי' גופו אז נדע שלא ידרוס איך יתכן שכלי המשחית יורה לנו שלא ישחית אדרבא טפי יש לחוש אע"כ דלא כר"ת אלא כפירוש רש"י וצ"ל רבינו תם מפרש אצבע יתירה כהר"ן אצבע ארוך מחבריו:

ולפי הנ"ל המפרש כפירש"י אצבע יתירה של אחורי רגל מוכח כפי' רש"י דסיפא ארישא קאי ויש לפרש כפירוש רבינו ירוחם ג' אצבעות לכאן וא' לכאן טהור בודאי טהור:

בת"כ אמר ר' ישמעאל נשר נשר לגז"ש מה נשר האמור בת"כ עשה המאכיל כאוכל בנשר וכל האמורי' עמו דהא כתיב לא יאָכלו אף נשר האמור במשנה תורה לחייב מאכיל כאוכל הנשר וכל האמורים עמו ולכאורה לא פליג אש"ס דילן דאיצטריך לסי' וכל כיוצא בו דנשר ובת"כ גופי' מייתי הך דרשא אלא דהוה סגי בחד נשר דלגופי' לא איצטריך דהשתא בתלתא ותרי וחד לא ניכול נשר דלית ליה כלל מבעי' ורק לסי' איצטריך ובחד נשר דת"כ סגי ואייתר אידך לאפנויי לגז"ש אלא לפי מה שכתבתי לעיל עיקר ילפותא מדכתיב כל צפור טהורה תאכלו וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והיינו קרא דמשנה תורה ואם כן זה שבת"כ הוא המופנה ואתי למילף אדמשנה תורה שיהיה המאכיל כאוכל וזה דוחק ונגד שיטת רבינו פרץ דלעולם המופנה אתי ללמד על עצמו ועי' בזה בכללי סוגי' שבסוף ס' באר יעקב:

הרמב"ם פסק בזרזיר כר"א ואפ"ה פסק כאחרים דבעי שכן ונדמה וכתב רלב"ח בתשובה דס"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן ונימא בזרזיר לא פליגי שהרי הוא שכן וגם נדמה שחור כעורב ולא פליגי אלא בסנונית דלא דמי אלא שכן אבל זרזיר נהי דלא אסרו מטעם שכן לחוד דסגי ליה בהכי מ"מ רבנן אסרי ליה מטעם שכן ונדמה כי כן הוא באמת אלו דבריו ז"ל ובאמת כי כן משמע מש"ס בב"ק סוף פרק החובל דמייתי ליה בסתמא לא לחנם הלך הזרזיר וכו' וברבה בפסוק ויהי עשו בן ארבעים שנה פסק ר' חייא כן בזרזיר ומייתי ליה רלב"ח הנ"ל ע"כ משמע בודאי בזרזיר הלכה כר"א אך דברי רלב"ח הנ"ל דחוקי' ביישוב הסוגי' והנה גי' הרי"ף למינו לרבות זרזיר למינהו לרבות סנונית לבנה וכתב רלב"ח דרוצה לומר כיון דדרשינן כל עורב לרבות עורב העמקי שאינו שחור כ"כ נמצא ב' עורבים כתיב עורב שחור ועמקי וכתיב למינו ה"ל כאלו כתיב ב' למינו א' אשחור והיינו זרזיר שהוא ג"כ שחור וא' סינונית לבנה דהוה מינו דעורב עמקי שאינו שחור כ"כ ע"ש ודברי פח"ח אלא שצל"ע כיון דר"ח ברבה הנ"ל ס"ל כר"א בזרזיר וצ"ל כנ"ל דתרי למינהו אם כן הוה ליה כ"ה עופות טמאים בשלומא עורב עמקי דאתי מריבוי דכל הוה כללא חדא עם עורב שחור והכתוב כללם יחד כל עורבי אבל אית להו תרי למינהו ה"ל כ"ה עופות ושם קאמר אליבא דר"ח כ"ד עופות יש עשרים מיניהו תלתא תלתא וכו':

וי"ל עוד לפמ"ש רלב"ח שם דר"א דריש כל לרבות עמקי לטעמי' ר"פ אלו עוברי' דדריש כל מחמצת ע"ש והנה תוס' פסחים מ"ד ע"א ד"ה לענין וכו' העלו דאנן קיי"ל דרשי' כל חלב לרבות חצי שיעור אבל לא ממש כאלו כתיב בקרא בהדיא ודלא כר"א והשתא לפ"ז י"ל ר"א דדריש כל כאילו כתב להדיא עורב עמקי בקרא להדיא אם כן למינו מוסב נמי אעורב עמקי וכאלו כתיב תרי למינו ומרבי' אפילו סנונית לבנה שהוא שכן אצל עורב עמקי ולא נדמה עי' רלב"ח וממילא נמי הך למינו דקאי אעורב דמרבה זרזיר מטעם שכן נאסר אפי' לא הי' נדמה אך ר' חייא דבראשית רבה הנ"ל וסתמא דש"ס ס"ל כהלכתא נהי כל מרבה עורב עמקי אבל לא שיהיה כאילו כתב להדיא בקרא ומסתיין דמרבי' אותן לאיסור אבל לא לאסור גם סינונית לבנה השוכן אצלו דלא הוה אלא כמו שכתב פעם א' למיניהו אגוף עורב והוא זרזיר דשוכן וגם נדמה וליכא אלא כ"ד עופות וא"ש פסק הרמב"ם לאסור זרזיר ולהתיר סנונית כי הוא טהור. ושארי חי' בסוגיא זו יחדתי קונטרס בפ"ע. פ"ב יום ב' כ"ב מרחשון תקצ"אל משה"ק סופר מפפ"דמ: