שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן עא
כתבת במ"ש המחבר סי' ע' סעיף ג' ויש מי שאומר דבנגע טמא התפל בטהור המליח הוה לי' כאלו שניהם מלוחים זה כתב הר"ן לשיטתו כי הוכרח כן מפני שהוא כתב זיתא דתרבא לדיקולא דבשרא היינו סל שמלחו בו בשר ואין דרך למלוח חלב וע"כ משום שנגעו זה בזה ה"ל כשניהם מלוחים הנה גם הרשב"א משמע דס"ל דמיירי בסל שמלחו בו כמבואר בחי' רשב"א ועוד שאינו דוחה פירוש זה לשיטת רש"י אלא מטעם אחר ולא משום טמא תפל ע"ש והנה הוא ס"ל דבשניהם נוגעים מיירי הך דטמא תפל כדמוכח ממ"ש שם לענין עילאה ותתאה גבר וכן במ"ש בתה"א דף צ"ב ע"ב וצ"ג ע"א אע"כ מוקי לה בתרבא מלוח כי דרכם הי' למלוח חלבים כמבואר פ"ק דביצה גבי מליחת חלבים בי"ט וא"כ י"ל להרשב"א אפי' בתרבא תפל מ"מ אסור משום תתאה גבר הבשר המלוח וא"כ מנ"ל להר"ן להוכיח דינו אבל ההכרח שהביא הר"ן לפרש כן הוא קושיתו בחי' שכתב על הא דרמב"ן גבי טמא תפל נימא תתאי גבר ותי' וז"ל אפשר דהכא לאו בנוגעים ז"בז מיירי אלא שעומדים בסמוך בכדי שפליטת הטמא נוגע בטהור דבכה"ג למ"ד תתאה גבר הא איכא שהרי הפליטה זב תחתיו ולמ"ד עילאה גבר נמי אפשר לאו דוקא עילאה אלא ה"ה מן הצדדין ולא אמר עילאה אלא למעוטי תתאה ואפי' למ"ד תתאה נמי אפ"ל כן עכ"ל הרי מה שבקשנו ובאמת שם בחי' חזר בו שוב בעצמו וכ' תי' אחר דל"ש במליחה עילאה ותתאה דבשלמא מה שחמימתו מחמת האור א"כ מקומו גורם לו וכשהורק ממקומו י"ל זה גובר או זה משא"כ מליחה כל מקום שהולך רתיחתו הולך עמו ע"ש ובאמת צ"ל סברא כזו גם לתי' ראשון דאל"ה קשה הא קיי"ל לעולם מה שעומד במקומו הוא תתאה ומה שזב אליו הוא עילאה כמבואר בש"ך סי' צ"ב סקל"ו:
(ב) דברי הר"ן בסוגי' דנ"ט בר נ"ט כוונתו מבואר' לחלק בין דגים שהטעם הוא מובלע בתוכם וכבר נתחלש בפליט' ופוגע בחלב שבכותח ובין טעם בשר שבמים הצלולים שהטעמים נפגשים ז"בז להדיא ובחי' אנשי שם כ' זה מסברא דנפשיה ולא שת לבו שזה כוונת הר"ן בעצמו:
(ג) דברי רש"י דביצה ל"ט ע"א י"ל כוונתו דתרויי' צריכי למחר יוליכוהו או היום יאכלוה כאן דהיום יאכלוהו כאן לחוד לא הוה דשיל"מ דלדבר זה לא נאסר מעולם ולמחר יוליכוהו לחוד אינו מועיל דהוי שלא במינו אלא מכח צירוף שניהם הוה דשיל"מ ואע"ג דלרב אשי קיימינן ואיהו ס"ל ביבמות כה"ג יש לו מתירין כאשר כתבת מ"מ רצה רש"י לפרש הכא שיהי' נכון גם אליבא דהלכתא וא"כ אין ענין זה לפת שאפאה עם הצלי שאין בו אלא צד א' שיכול לאכול עתה וזה דבר שלא נאסר מעולם ועיי' בלשון רמב"ם במשנה דמס' ע"ז אלו אסורין ואוסרים בכ"ש בסוף דבריו והן הנה דבריו פט"ו ממ"א הלכה ט' ועיי' כ"מ שם ולכאורה צ"ע הלא ר"י ור"ל אמרו חוץ מטבל והרמב"ם כ' שם בהל' וי"ו טעם טבל במשהו משום דאפשר לתקנו וא"כ כיון שכן מ"ט לא הזכירו נמי חמץ בפסח אשר מזה נראה שיש חילוק בין יש לו מתירין דטבל דאפשר לתקנו מיד ולאלתר ובין דבר שיותר אחר זמן כחמץ וכדומה ויש מקום עיון בזה ואין כאן מקומו ועיי' נ"בי חי"ד סי' צ"ב והא דנקיט הרמב"ם טעמא דטבל משום דאפשר לתקנו בהירושלמי נראה משום דס"ל דמ"במ לא בטיל וא"כ מפרש פלוגתא דאביי ורבא בחמירי דחיטי ובשערי דטבל כמ"ש תוס' וקשה אי הטעם כהיתרו כך איסורו א"כ תינח במינם שיוכל להפריש מזה על זה חטים על חטים אבל חטים ושעורים ניהו לענין בטול הוה מ"במ דשם חמירי חד הוא מ"מ לענין טבל בעינן שיוכל להפריש מזה על זה והכא א"א ובאמת תמיה לי על התוס' שדחו דברי רש"י בזה והוא תמוה ע"כ ס"ל להרמב"ם דבלא טעמא דש"ס הוה נמי דשיל"מ כהירושלמי ומ"מ אינו דומה לחמץ דזמן ממילא עבר משא"כ טבל דבעי תיקון ומיהו יכול לתקנו מיד וכעין זה צריכים ליישב ברש"י בנדה ריש דף מ"ו שכ' מדאוריי' חד בתרי בטל ומדרבנן צריך מאה וחד וק' א"כ ע"כ במינו מיירי דשלא במינו ל"ב מאה וחד ואיך כ' דחד בתרי בטיל הא לר"י קיימי' דמ"במ לא בטיל ודוחק דרש"י אזיל לטעמיה בחולין צ"ט ע"א דמשמע אפי' באינו מינו בעי מאה וחד בגריסים ועדשים ומוקי לה הכא באינו מינו אבל האמת יורה דרכו דמיירי במינו לענין תרומה ומפרישים זע"ז ושיעורו בק"א דכתיב מקדשו ממנו כשנפל לתוכו מקדשו ומ"מ לענין ביטול איסורים אפשר שיהיה אינו מינו בשמא ובכה"ג מדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הצריכו מאה וחד דאסמכוהו אקרא דמקדשו ממנו ומזה תבין לשון התוס' ביבמות פ"ב ע"א ד"ה ר"י שכתבו דר"י גופי' אית לי' בפ' נוטל מעלין את המדומע באחד ומאה ואפי' במ"במ כדמשמע בליטרא קציעות וק' מה צורך לראיה מקציעות הלא לא שייך להעלות מדומע בק"א אלא במ"במ דשאינו מינו לא בעי ק"א וע"כ משום דהו"מ לאוקמי במינו לענין תרומה ומ"מ הוה אינו מינו לענין ביטול איסורים לכן מייתי מקציעות דהוה מב"מ בכל צד:
(ד) העתק ממ"ש בגליון ש"ע שלי סימן יו"ד סקי"א בהרא"ש פ"ב דע"ז סי' ל"ה משמע כמהרש"ל אלא דיש לדחות דלעולם אנן לא מורין לו לעשות כן לכתחילה אלא מיירי במי שלא נמלך ועשה כן לכתחילה ע"מ לתקנו אח"כ כשבא לשאול מורין לו קולף או מדיח עכ"ל שם בגליון:
(ה) מ"ש על הרב"י ליתא דפשוט הי' לו דאין לחלק כלל לדינא דלכתחלה בין ב"י לאינו ב"י ואי הוה ס"ל לרבב"ח בב"י קולף הכי הוה ס"ל נמי באינו מינו לכתחילה מיהת ודמוקי לה הרא"ש באינו ב"י לאו משום דיש חילוק ביניהם לדינא אלא משום דבסתם סכין מיירי שאינו ב"י אבל לדינא אסור לחלק ביניהם מגזירה דרבנן דלמא אתי למיעבד כן בבן יומו:
(ו) בסי' ע' סעיף וי"ו דע דעכ"פ אי אפשר בלא הגה' בי"א הראשונים דצריך להגי' כמ"ש באר הגולה דודאי א"א לומר דמייתי דברי המתירי' במליחה אפי' בשר שכבר נמלח ע"י מליח' והשמיט דברי הרשב"א והתרומה והטור שהם גדולי המורים והם כתבו על המתירים האלו דלא נהירא והאיך יפסק כדבריהם והשמיט דברי הרשב"א והתרומה והטור וע"כ להגיה בי"א ראשונים כמ"ש באר הגולה וזה דעת התרומה ועתה יכול לומר שי"א אחרונים הוא ר"ת אלא שתצטרך להגיה ולהוסיף תיבות אלו ויש מתירי' בכ"ז אם אין בו גומות שמתאסף שם הציר דהרי בכה"ג ל"ש מישרק כמ"ש תוס' וע"כ אזדקר בקמייתא ואין לזוז מדברי ש"כ ובאה"ג וגם המעיין בב"י יראה שעל דברי המתירי' שברשב"א כתב לשון זה ולענין הלכה לכתחילה כמו שכ' בש"ע והאמת יורה דרכו:
(ז) שאני לב דשיע ס"ל לר"ת שאין זה שום סברא ולא נאמר רק לשנוי' נימא מסייע דר"פ כ"צ אבל אין זה שום סברא כלל דאלת"ה הי' ראוי' שיסבור ר"ת בודאי דלב דשיע להנצל מדוחק דברי התוס' חולין ק"י ע"א בסוף הדבור ובכל דוכתא אמרינן דלא סמכי' אשינוי' דחיקא וא"כ הי' לן למיפסק דשיע אע"כ דליתא כלל אלא דמהרש"א שם בתוספות כתב דברים העומדים לנגדי ע"כ אעתיק לשוני בחי' וז"ל נדחק המהרש"א להגי' ועוד שינוי דשיע לא קאי והוא דוחק ועוד אס"ד מתחלה מיירי אי שיע קאי א"כ לק"מ דאע"ג דהבשר נ"נ מ"מ כיון שהאוסר שהוא הדם אינו נכנס ללב מפני שיעתו גם שמנונית הבשר אינו אוסר וכן הקשה פר"ח סי' ע"ב עוד ק' לקו' ב' של תוס' ועוד שיע לא קאי לזה לא צריכא להקשות מדרישא מיירי עם בשר דאפילו אי מיירי בלא בשר כיון דמיירי בבישול א"כ לא הוה דומי' דלב דמיירי דוקא בצלי אי שיע לא קאי אבל האמת יורה דרכו דודאי לר"ת אין שום חילוק בכחל בין צלי לבישול רק בין בהדי בשר לבלא בשר וא"כ תוס' מוקי הברייתא בצלי ורק עם בשר דבכחל כה"ג בעי קריעה לר"ת אלא דקשה להם ע"ז כיון דשיע לא קאי נמצא הלב בולע הדם ויכול האוסר לכנוס לתוך הלב ונכנס גם הנאסר היינו שמנונית שנעשה נבלה נכנס עמו ונהי דלענין דם אמרינן כבולעו כך פולטו אבל גבי שמנונית לא אמרינן הכי והכא ל"ש כ"מ שהאוסר כו' דהרי האוסר נכנס לתוכו וא"ש וק"ל נמצא לפ"ז קמו נצבו כמו נד דברי הנ"ל דלר"ת סברת שיע אינה סברא כלל עוד כתבתי שם דרש"י לטעמיה דס"ל דמוקי להכחל היינו בצלי דלר"ת צלי מותר אפי' לכתחלה א"כ מוקי משנתינו בבישול ע"כ וא"כ ע"כ סיפא דלב נמי בבישול ומטעמא דשיע מדחזינן לר"ת טעמא דשיע קאי מה"ת נחלק עליו בזה:
(ח) דברי ריב"א שבתוס' ר"פ כ"צ ריש ע"ב ד"ה שאני כו' המה למסקנא דמיירי בשמנונית ואז אוסרת דתנן שלא לצורך הוא ולא תני ליה רק איידי דתנן אינה נאסרת וא"כ קשה ליתני נמי גבי לב כה"ג אבל להס"ד דמיירי מדם אוסרת אשמעינן דדם הכבד אוסר דה"א רחמנא שרי' דאפילו למ"ד דמליחה נמי לא יועיל מ"מ ה"א דגם זה ה"א לא יאסר כלל א"כ לק"מ ליתני נמי לב דה"א דלב אינה נאסר תני נמי הלב קורעו לא קרעו א"ע עליו ודומי' דרישא דכחל דאינו עובר מותר ולאשמעינן דלב אינו אוסר הוא משנה שאינה צריכה:
(ט) גם נפשך יודעת מאוד שאין להביא ראיה ממולח בכלי שאינו מנוקב למבשל בכלי שא"מ שעל ידי רתיחת הרוטב מבלבל ומפליט ואיידי דטריד ל"ב:
(י) אעוררך לעיין בדברי המרדכי גבי הני אטמהתא שכתב דעת הר"י דמליחה שומן בס' מהנהו אטמהתא דאי לאו דהוי ס' בירך מ"ט דמאן דשרי ע"כ ודבריו תמוהי' וביותר למעיי' בהגה' ש"ד ומהרש"ל בביאור ש"ד תמה עליו דאי איתא דהוה ס' א"כ מ"ט דרבינא דאוסר ועוד שהוא מערכה על הדרוש דילמ' מליחה ל"ב ס' ומשו"ה התיר והנלענ"ד דס"ל כהפוסקים דכל היכא דאמרינן מותר ר"ל לגמרי אפי' בלא קליפה וס"ל הא דלא בעי קליפה לגיד היינו משום דנוטלים השומן שתחת הגיד והוא במקום קליפה נגד השומן הי' הירך ס' ומשו"ה התיר אך רבינא ס"ל מליח כמבושל וא"כ צריך ס' גם נגד הגיד עצמו וכ"כ לא הי' בירך להיות ס' נגד הגיד ושמנו דלא היה בו אלא ס' נגד השומן בלי הגיד וא"ש אבל אי הי' ס"ד דמליחה ל"ב ס' אפילו בשומן א"כ צריך קליפה במקום שנגע השומן איך התיר לגמרי בלא קליפה כנלענ"ד פי' דברי הר"י התמוהים:
(יא) בסוף סימן צ"א מייתי הב"י דברי הר"ת דס"ל ב"בח דתרי יותר מיום שלם אסור מדרבנן מדאמר אי תרי לי' כולי' יומא בחלבא משא"כ יותר מיום שלם אסור והוא תמוה מאוד דהא הש"ס אדאורייתא קאי דכולי' יומא וה"ה כמה יומי ודוקא דרך בישול אבל מדרבנן אסור אף ביום מצומצם אם לא נאמר א"א לצמצם הזמן ובדרבנן הולכין להקל עד שיהיה קצת יותר מיום שלם וזה אינו במשמע לשונו:
(יב) בריש סי' צ"ב כ' הב"י ולהרמב"ם אי כבר פלט הבשר את החלב תו לא מועיל קפילא דהרי חלב בחלב שוה בטעמו והרעיש בפליתי א"כ מאי מקשה התוס' צ"ט ע"א ד"ה אלא במאי כו' ומאי קו' דילמא התם ה"ט משום שכבר פלטו הגריסי' טעם העדשים לתוך העדשים וא"א למיקם אטעמא ובעי ס' והנה קשי' זו היא להר"י דס"ל אין כח הטפל חמור יותר מהעיקור דלהרשב"ם דיפה כח הבן מכח האב א"כ נעשה פליטת העדשים עם העדשים מ"במ דתרומה ובעי ק"א אע"כ הקו' להר"י דאין כוחו יפה מהגריסי' וסגי בס' ולעד"נ דלק"מ דהא דשיערו במ"במ בס' היינו כשיעור בצל וקפלוט שאין באיסורין נ"ט יותר מבצל וקפלוט מפני שאין אנו יכולים לעמוד על אופי' של כל דבר ודבר בכמה ישער והכא דאיכא קפילא שאמר שעכ"פ כבר פסק טעם של הגריסי' בפחות מס' תו לא בעי לטעם עדשים יותר מזה השיעור של גריסי' שלא יהיה כח הבן יפה מכח האב והב"י בסי' צ"ב קאי אב"בח דהתם יפה כח הבן משום שהחלב אסור מחמת עצמו משא"כ בשארי איסורים פ"ב יום א' ג' אלול תקע"דל: משה"ק סופר מפפ"דמ: