שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן לט
שלום וכ"ט לידיד עליון הרב המופלג והמופלא כש"ת מה' נתן יעקב נ"י יושב בשבת תחכמוני בדערעטשקי סמוך לדעברעצין:
מריש גם לי הוה קשי' ממנהג השוחטים בכל התפוצה לקלוף הסירכ' מעל הריאה ולבדוק אח"כ ע"י פושרים וכבר צווחו בי' קמאי דקמאי ולא שקטה ולא נחה דעתי עד עתה חדשות הגיעני מי"נ גאון ישראל מו"ה זלמן מרגליות מבראד בספרו פרי תבואות סי' ל"ט ושם ס"ק קנ"ג נחה שקטה דעתי תלי"ת ואמרתי ברוך שבחר בעמו ישראל ומנהגיהם והיוצא מעיקר תשו' הגאון מו"ה סענדר שור שם דחז"ל לא דברו אלא מן סירכא יוצאת מגוף הריאה אבל פשוט אם היה בשר בלוי על הריאה ונקלף ממנו או קרום על כל הריאה כעובדא דריינוס בסי' ל"ה ובט"ז ס"ק קי"ד ובש"ע סי' ל"ט סעי' כ"ה בהג"ה ופשוט אם סירכא נדבקת ממקום למקום באותו קרום הכל שרי ומותר ועתה מה לי קרום על כל הריאה או על מקצתה וכיון שהעור נקלף מהריאה והיא נשארה שלם בלי בצבוץ שמע מינה קרום היה כאן וממנו נסרכה סירכא לקרום אחר ואין כאן בית מיחוש וא"כ אדרבה מנהגינו להחמיר כל שאינו נקלף מהריאה באופן שהסירכא בגוף אין אנו מתירים אפי' ע"י מיעוך שדברו ממנו הראשונים וההיא דידן מילתא אחריתי היא אלו תוכן דבריו ודברי אלהים חיים המה:
ולפע"ד לזה נתכוון הרי"ף שלהי ביצה דמייתי לי' ש"ך סי' ל"ט סקל"ב דלכאורה מסברא יפלא איך תינתק סירכא ע"י שתיית מים אך התם לא מיירי מסירכא סתמא אלא מסירכא דמשכא ר"ל הנדבק בעור וקרום שעל הריאה וידוע קרום הנדבק בדבר אחר אם הוא נתייבש קשה להפרידו על כן בשתיית הבהמה מתלחלחי' עורקי הריאה ונקל להפריד אותו קרום ולמושכו מהריאה ואותו סירכא נקרא סירכא דמשכא ולפ"ז יש לפרש גם לשון הר"ן שם כן ולא כמו שהבין הש"ך שהר"ן נתכוון לפרש"י כי איך יפרש כן על הרי"ף מה שכ' הרי"ף בעצמו פי' אחר אבל להנ"ל יש להמתיק כן כוונת הר"ן אמנם בפי' המשניות להרמב"ם קשה קצת לפרש וגם בלשון הכל בו יש לעיין קצת מ"מ נראה לענ"ד המחמיר יחמיר לעצמו ויניח לישראל מנהגם עפ"י הנ"ל ויעיין היטב בספר הנ"ל:
וראיתי בערוך ערך כ"ס שכ' וי"מ שאם היה סירכות בריאה מחמת הצמאה שמדבקת בלב ובצלעות נפרדת כששותה עכ"ל ואע"ג שאיננו ממש כמו שכתבתי מ"מ מבואר נמי שאיננו מפרש שהסירכא מתנתקת אלא הדיבוק שנדבקה הריאה במקום אחר ועי"ז המשקה נפרדת מדבוקה וה"נ י"ל כמ"ש שהעור וקרום שעלה על הריאה נקלף ממנה בנקל והכל ענין שע"י ההשקאה מתלחלח וגורם פירוד בין הדביקו'. ובזה י"ל סתירת הרמב"ם בפי' המשנה בביצה מפרש כהרי"ף וכמ"ש תי"ט ובנה"כ סי' ל"ט ובפי' המשנה מס' תמיד פ"ג השקה תמיד בכוס של זהב כ' וז"ל משקין התמיד מים קודם שחיטתו לפי שזה ממהר להפשיטו כמו שנתבאר בביצה עכ"ל והוא סתירה לדבריו שבביצה והגאון מהר"ז מרגליות בספר שפת אמת סקל"ב מייתי קו' זו בשם ספר מקום שמואל ולפי האמור נ"ל ליישב דפעולת ההשקאה פועלת פירוד בין הדביקות הן להפשיט העור מעל הבשר הן להפריד דביקות שבריאה ולקלוף הקרומים שעלי' וכנ"ל. אמנם בביצה קשה לפרש משום סירכא דמשכא להקל הפשטת העור דמאי שייטי' לענין י"ט ואי מילתא אגב אורחא קמ"ל משום לשון חכמים עושר הא כבר אשמעי' מדהשקו תמיד בכוס של זהב ועוד במס' חולין ה"ל למתני ומה ענינו להלכו' י"ט אלא ע"כ התם משום סירכות הריאה הוא ומשום שלא יבוא לשחוט בי"ט וימצא סירכא ויהיה ספק טריפה ונמצא שחט בי"ט שלא לצורך גם אתי לאמנועי משמחת י"ט ונהי דאין איסור לשחוט בלא ההשקאה מ"מ עצה טובה הוא לכתחלה בי"ט טפי והיינו מילתא אגב אורחא קמ"ל מש"וה מפרש הרי"ף והרמב"ם בביצה משום סירכות הריאה אך ממילא מובן שההשקאה פעולה טובה להפריד העור מהבשר ג"כ אלא דהתנא לא נחית להאי טעמא אבל ממילא מובן גם כן שהעור נוחה לפשוט לכן כשהגיע למס' תמיד השקה התמיד בכוס של זהב לא רצה לומר משום סירכות ריאה דהתם בכבשים בני שנה דהיינו תוך שנתן טרם שהגיעו לי"ב חדש דאז מקרי פלגס ובכבשים כי הני לא שכיחי סרכות הריאה כלל כמבואר ברמ"א סי' ל"ט סוף סעי' ב' ומבואר בתבואת שור סימן ל"ה ס"ק י"ט דכל תיך שנתן מקרי גדיים וטלאים ומביא ראי' ממנחות ק"ז ופי' הרע"ב שם וא"כ בתמידים לא הוצרכו לתקן השקאה ולהזמין נמי רוס זהב מחשש ריאה דגדי דלא שכיחי בהו קרומים ודיבוקים וע"כ משום העור שלא ישאר מן הבשר אצל העור והבשר צריך להיות כליל ע"כ השקוהו ומ"מ מייתי שפיר ראי' מביצה דהכל ענין א' ואם גדיים וטלאים הנאמרים לענין דרוסת חתול ג"כ תוך שנתן א"כ רוב הקדשים תמידים ומוספים ופסחים נדרסים מחתול עיין בזה תוס' חולין נ"ג סוף ד"ה ספק כו' ע"ש:
ויעיין פסחים כ' ע"א פרה של זבחי שלמים והעבירוהו במים ומה שפרש"י שם ומ"ש צל"ח פסחים שם בסוגי' דר"ח סגן הכהנים סי' קמ"ב והנכון והאמת בזה מה שרמז בס' קצות החושן ח"ב סי' ת"ו והוא ע"פ מ"ש רמב"ם פי"ב מטומאות אוכלין שאין הכשר מועיל לאוכלין כ"א ברצון בעלים דוקא וא"כ קדשי שמים אין להם בעלים שכל הזוכה משולחן גבוה קא זכי וא"כ אין שום רצון מועיל להכשיר כ"א זבחי שלמים שהם קדשים קלים אליבא דריה"ג דממון בעלים הם ומש"ה דקדק פרה של זבחי שלמים דוקא והנה אמת נכון הדבר אף ע"פ שאין מפורש כן בדבריו ז"ל והגאון הנ"ל בשפת אמת סקל"ב מערער בזה ולפע"ד הפשוט כאשר כתבתי בלי שום פקפוק בעזה"י:
ולפ"ז אתרוג של מעשר שני בירושלים למ"ד משום היתר אכילה דיי"ח כמבואר בסוכה ל"ה ע"א ואותו מ"ד קיל לר"מ מלרבנן דלרבנן דממון הדיוט הוא נהי דבדיעבד יי"ח מ"מ לכתחלה לא יטול מפני שמכשירו כמבואר שם בתוס' ד"ה מפני שמכשירו ולר"מ דממון גבוה הוא אפי' לכתחלה יטול דאין לו בעלים ואינו מתכשר ע"י כוונתו של זה. תבנא לדינא דלענין קליפות הסירכות ע"י בודק בקי וירא שמים יאכלו ענוים וישבעו דמ"מ שומר נפשו ירחק מכל כיוצא בזה:
וע"ד מ"ש שמלה חדשה סי' ל"ו סוף סעיף ל"ד וז"ל גבי צמקה רוב האונה רובו ככולו אפי' נשאר בהאי כטרפא דאסא לא מהני כיון דמתחלה לא נבראת כך קטנה עכ"ל ומעלתו פקפק בדבר והדברי' כפשוטן לפמ"ש בדיקות האחרונים פירוש דברי מהרש"ל דאונה שלימה שצמקה ה"ל כחסרה ר"ל דשבתה ממלאכתה מלאכת נשימה על הלב ויפה כתב השמ"ח דבנבראת קטנה כטרפא דאסא אם כן כל סימפוני דידה כך הורגלו ונטלו סיבובם כך ע"י אונה קטנה אבל כשנבראת גדולה ושבתה רובה ממלאכתה אסורה ונכון הוא ותל"מ. ואחתום בברכה הכ"ד א"נ לעבד ה' ודורשיו. פה פ"ב יום ה' כ"ה תמוז תקפ"א לפ"ק. משה"ק סופר ממפפד"מ: