שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן יז
יראה בנחמה בעיר ה' שמה ויעלה לציון בנויות ברמה ה"ה ידידי הרב המופלג השנון החרוץ כבוד מו"ה אהרן נ"י אב"ד דק"ק שאק:
גי"ה הגיעני ואמתינא לי' מלא חפני טיבותא על התחלות המצוה וה' יגמור בעדו הוא ירום קרנו והודו וכבודו אמן:
ועל דברי תורה אשיב לו בקצרה הנוגע אל האמת ולהורות להלכה נדון העגלים או שאר בהמה דקה הניקנים על ידי סי' דיהיב מהריק"ש והביאום הפר"ח והסכים ע"י תב"ש סי' ט"ו גם כי בעל פרי תואר פקפק עליהם מ"מ נהוג עלמא כי תלת סבי ועכ"פ בצירף מסל"ת של א"י שאינו מתכוון להשביח מקחו יש לסמוך אי איכא תרי סימנים ביחד עם מסל"ת כנ"ל:
והנה דברי ט"ז שם סק"ג תמוהים קצת שכתב ואע"ג דגבי קרבן כתיב מיום השמיני והלאה ירצה שאני קרבן דאין ראוי' להקריב בלילה דכל קרבן הוא ביום דוקא עכ"ל וכ"כ באר הגולה וזה ליתא דמטעם קרבן ביום דוקא הי' עכ"פ מותר בלילה ובבמה ולכה"פ אם עלה בלילה לא ירד ומטעם מחוסר זמן אפי' אם עלה בבמה ובלילה ירד כמ"ש תוס' זבחים י"ב ע"א ובחולין פ"א ע"א וזהו מוכרח וא"כ אי באנו למילף איסורא מקדשים לא יהיה מותר באכילה אלא ביום השמיני ולא בליל ז' נגהי ח' אבל האמת יורה דרכו דרשב"ג לא יליף חולין ממחוסר זמן דקדשים כלל אלא מסברא החמיר רשב"ג וחשש לספק נפל כל שלא ברירא לן שיצא מספק נפל ואמר כל ששהה ז' ימים ונכנס לליל ח' בבהמה אינו נפל בודאי דאל"ה לא התירה תורה אפי' להרצאה בקדשי' בלילה אע"ג דאכתי להקרבה אסור מגזה"כ אבל עכ"פ אי הוה ס' נפל לא הותר להקדישו בלילה אע"כ כבר יצא מס' נפל עכ"פ וכבר הותר לאכילת הדיוט אבל אה"נ אי הוה רשב"ג יליף גוף האיסור מקדשים מדחזינן דלא הותר למזבח עד יום ח' ש"מ דלא יצא מכלל נפל א"כ הי' צריכין להמתין עד יום ח':
והנה אבוה דר' אפוטריקו דרמי קראי כתיב שבעת ימים הא לילה חזי וגו' ולא הקשה כן אקרא דבכור בפ' משפטים דקדים וגם התם ל"ש לתרץ לילה לקדושה דהא בכור מרחם קדוש אע"ג דמצוה על בעליו להקדישו בפה מ"מ אותה קדושה א"צ להמתין עד ליל ח' ועוררני גאון א' ע"ז והשבתי דמבכור מעיקרא לק"מ דקיי"ל ס"פ או"ב דבקדשים הלילה הולך אחר היום נמצא בכור דמרחם קדוש מתחיל יום ח' שלו עם עמוד השחר דשמיני וכל הלילה שייכי ליום ז' ולק"מ קראי אהדדי דשבעת ימים יהיה עם אמו כלים בעמוד השחר דיום ח' ומאז והלאה תתנו לי ולק"מ אך קושייתו אקרא דפרשת אמור דמיירי מבהמת חולין שרוצה להקדישה ובחולין היום הולך אחר הלילה וכלים ז' ימים עם צה"כ נגהי ח' ושוב כתיב מיום השמיני והלאה ירצה משמע ביום דוקא ע"כ הוצרך לחלק לילה לקדושה יום להרצאה:
ומזה הטעם בעצמו לא מייתי רשב"ג ראי' מבכור דאם כן לא היה לנו ראי' להתיר בהמות חולין עד עמוד השחר יום ח' כבכור משו"ה מייתי משארי קדשים להתיר בכניסת ליל ח':
והגאון פרי מגדים במ"כ כי רב שגה בספרו וכ' דבעי' ז' ימים מעל"ע מדפריך ש"ס מימהל היכי מהלינין ותפסו עליו כל הבאים אחריו הא ש"ס אאדם קאי דזמנו שלשים יום ואם כי שגיאה הוא בלי ספק ושגיאות מי יבין מ"מ גברא רבא דכוותי' מצוה לחפש אחריו במה שגה ומה עלה על דעתו הגדולה ונראה לפי דהעולם מזדנדזין מאי פריך הש"ס הא לא שהה ספיקא הוה מנ"ל דלמא לא שהה רובא הוה ונ"מ בממון כבכור דאין הולכים אחר הרוב אבל באיסור כמו במילה סמכי' ארובא ולק"מ מימהל היכי מהלינין והוה ס"ל לגאון ז"ל דסתמא דש"ס לא ס"ל לחלק כלל בין בהמה לאדם בטבע אלא ה"ק ר"ג כל ששהה ז' ימים יצא מס' נפל ונכנס לרוב וכל ששהה שלשים יום אפילו מיעוטא ליכא נמצא אחר ז' ימים סמכי' באיסורא בין בבהמה בין באדם ועדיין ממיעוטא לא פלטינן ולא סמכינן לענין ממון עד שיהיה בן שלשים והא דנקיט ז' בבהמה ושלשים באדם משום אורחא דמלתא או"ה שייך בבהמה וממונא שייך באדם וגם קראי דמייתי איירי ז' בבהמה ושלשים באדם אבל לעולם אין חילוק בין בהמה לאדם אלא כל ששהה ז' ימים הוה רובא לחיים ושלשים ימים הוה כלו לחיים וא"כ הא דפריך הא לא שהה ספיקא הוה אז' ימים פריך ומימהל היכא מהלינן ומדפריך הכי ש"מ מעל"ע בעי זהו נ"ל טעותו של הגאון ז"ל ומ"מ אינו אמת ולא בעי מעל"ע ומיד בכניסת הלילה חזי לקדושה בקדשים ולאכול בחולין כדאי' פראד"מ אי הוה איתרחיתו עד אורתא הוה אכלינין מיניה ולענין קו' דאין הולכים בממון אחר הרוב הרבה תי' נאמרו בו והיותר הפשוט אה"נ הומ"ל הכי אלא דא"כ אכתי תקשי לרב דס"ל אליבא דרשב"ג ומחלוקתו דהולכי' בממון אחר הרוב ר"פ המוכר פירות ולדידי' מימהל היכי מהלינין ובא ראב"ע תלמידו ותי' מהלינין ממנ"פ וחדית לן הך דמחתך בשר בעלמא הוא ולפ"ז למאי דקיי"ל אין הולכים בממון אחר הרוב לק"מ מימהל היכי מהלינין ולא חדית לן דמחתך בנפל הוה מחתך בבשר בעלמא ומיושב פסק הרי"ף דהקשה חידושי רשב"א שם ואין להאריך בזה:
והנה תוספות בכמה דוכתי ביבמות ונדה ובכורות כ"א וחולין י"ב משמע בפשיטות דלרשב"ג נמי אינו אלא חששא דרבנן דהא קמן רוב ולדות בני קיימא נינהו ורק חיישי' למיעוט' מדרבנן ובעל פר"ת ודגול מרבבה מייתי מפ"ק דר"ה דמשמע דבבהמה איכא חששא דאוריי' מדאמר שם ז' ע"א בעל מום מי מצי אכיל לי' והנה הגאון טורי אבן הוכיח מכח דפשיטא ליה בפשטות דליכא אלא אי' דרבנן ש"מ דאכילת שנה בשנה בבעל מום נמי ליכא אלא מצוה דרבנן כעין דאוריי' בתם דעיקר קרא לפני ה' אלקיך תאכלנו בתם כתיב שנאכל לפנים מן החומה ובעל מום מדרבנן בעלמא הוא משו"ה פריך מי מצי אכיל לי' וזה נראה אמת לפע"ד:
ומ"מ ד"מ ס"ל להוכיח משם שהוא אי' דאוריי' הסביר הדבר משום סמוך מיעוטא המצוי לחזקת שאינו זבוח ואיתרע לי' רובא והנה דברי הגאון ז"ל וכן בכ"מ שנמצא בפוסקים גבי ס' בשחיטה חזקת שאינו זבוח אינו ענין להא דריצב"א פ"ג דשבועות דרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב התם מיירי מאי' חל על איסור ואמר הריצב"א שאין שום איסור ידוע על הבהמה בחיי' שנא' שתתחזק מאיסור זה לאיסור נבילה דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולא חל אי' אבר עד רגע שיתלשנו וכן לא לאיסור בשר מה"ח עד שיתלוש בשר מה"ח ואין הבהמה עומדת אלא למיתה או ע"י שחיטה או שתתנבל ואין שום שם אי' חל עליו אלא עד שיתלש אבר או בשר או שתתנבל אבל קודם זה אין עליו שם אי' מיוחד רק שאינה ראוי' לאכילה באופן אחר אא"כ תשחט ולא נוכל לומ' עליו שם אי' שא"ז שאין זה אי' שנאמר עליו אח"ע"א וכדומה אלא תיקון להכשירו באכילה וכל אלו הדברים לענין מלקות ואחע"א אבל אמת נכון בחזקת שא"א לאוכלה בלי מעשה שחיטה והרי היא בחזקה זו עד שתוציאנה וכיון דמיעוט המצוי המה הנפלים שאינם ראוי' להכשירם לאכילה סמוך מיעוטא להך חזקה ונשארה אינה ראוי' להכשירה באכילה וכן דעת הרבה מאחרונים דכל ספק בשאלת ושטין דמוקמי' בחזקת שאינה ראוי' להכשירה לאכילה והיינו אינה זבוח ולא כהבנת הריצב"א דהאי מילתא אחריתי הוא ומ"מ אני פליג אכל הני סברות [ועיי' בסי' כ"ה] ואין כאן מקומו:
ואפילו לחומרתו של דגול מרבבה היינו בדלית בהו תרי סימנים קרנים ושינים אבל בדאית להו הני סימנים נהי דהנהו סימנים ודאי לאו דאורי' נינהו מ"מ ידעי' דרוב בני ז' ימים לית להו סי' כי הני ועכ"פ מאותו מיעוט המצוי נפלים רוב של אותו המיעוט לית להו הני סימנים ומדאשכחן בהו הני סימנים כבר ידענו שאין ממיעוט המצוי נפלים וליכא אלא מיעוט דמיעוטא או לכה"פ מיעוט בעלמא ומה"ת אזלי' בתר רובא ואפשר אפי' מדרבנן לא גזרו אטו פיהק ומת כמ"ש בחולין דמיעוט דלא שכיחא לא גזרו ולכל היותר לא הוה אלא אי' דרבנן וא"כ אי איכא גם מל"ת מהני עם ב' סימנים הנ"ל:
הארכתי כדי לשעשע גם באמרי פיו דשדר לן חורפא וממיל' רווחא שמעתא וימצא תשובה על רוב דבריו ומ"ש דהר"ן ס"ל ביטול דשיל"מ הוא מדאו' תמהתי בזה ועיי' מ"ש ר"ן בפ"ב דפסחים בסוגיא דחמץ במינו במשהו מ"ש שם בד"ה ואני חוכך וכו' ועיין דעת הר"ן שהוא מדרבנן ולעיל מזה מייתי בעצמו דבריו בנדרים ש"מ דמ"ש בנדרים לאו מדאו' אלא טעמא דאסמכוהו רבנן כעין דאוריי' וביארתיו במקומו ב"ה:
מ"ש דל"ש שם אונס חד דאיכא נ"מ לענין קדשים כבר כ' זה בדגול מרבבה ודחאו. מ"ש מעלתו שזה צריך סי' וזה א"צ סימנים דבריו תמוה וכו' הלא זאת הבהמה שאנו דנים הרי היא לפנינו או בסימנים או בלא סימנים ומה שייך לזה צריך סי' ולזה לא צריך ועל הכלל כל הפלפולים בחזקות וס"ס להיותם ענינים עמוקים וצריכים בקיאות גדול בש"ס ופוסקים ואני לא זכיתי לעמוד על בוריין בעו"ה ע"כ אין דעתי נוחה לישא וליתן אלא כשנלמוד בחברותא א' הסוגי' בפנים ויעמיד איש את חברו על האמת ולהוציא דעתינו משיבושים ואז אזכה לפלפל יעזרני ה'. אסתגר בזה יהיה ה' עמו ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ה' ו' אב פק"ח לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: