שו"ת חתם סופר/יורה דעה/סימן ט

העתק מכתב שנתן השוחט ר' דוב להשוחט ר' חיים מפה ק"ק אות באות - להיות לאות ולראיה מהימנא ביד ה"ה הרבני מו"ה חיים בן מו"ה יוסף ז"ל שו"ב דק"ק זבארוב איך שאני חתום מטה מקבל עלי שלא לשחוט ושלא לבדוק בעצמי ואפי' עם עוד שוחט אחר מבלעדו מוהר"ח הנ"ל בלתי ידיעתו והסכמתו ורצונו הטוב ממש שלא באונס והכרח כלל וחלילה לי לשחוט שום שחיטה הן בהמות גסות ודקו' והן עופות גדולים וקטנים תורים ובני יונה הן פק"ק הנ"ל הן בכפרים השייכים בהשחיטה למוהר"ח הנ"ל הן לעצמו הן לאחרים הן בשכר הן בחנם וכמו כן חלילה לי לבדוק שום בדיקה הן הסכין הן הריאה בדיקת פנים הן בדיקת חוץ הן בעצמי הן עם שוחט אחר בלעדי מוהר"ח הנ"ל באופן שיהיה נגד דעתו ורצונו הטוב - וחלילה לי להיות לו גורם רעה ח"ו אף בדיבור הקל בין בעסק השו"ב הן בשאר עסקים הכל אני מקבל באיסור חמור שלא לגרום שום רעה ח"ו למוהר"ח הנ"ל או לגירי דיליה הן מצידי הן ע"י גירי דילי מעכשיו ועד כל ימי חייו ומקבל אני עלי הח"מ בנדר ע"ד המקום ועד"ר שאין לו התרה עולמית וע"ד מוהר"ח הנ"ל והנני נשבע ע"ד שבועה חמורה בנק"ח ספר החומש הזה שאני אוחז עתה בידי ובמה שכתוב בה ומקבל אני עלי בחרם חמור שאין לו התרה ובהסכמה בלב אמתית שלא באונס והכרח כלל לקיים ככל הנ"ל ואם שאעבור על הנ"ל ואהי' שוחט או בודק שום שחיטה או בדיקה במקומות הנ"ל בלעדי דעת מוהר"ח הנ"ל לבלתי דעתו ורצונו הטוב ממש הן בעצמי הן עם איש אחר בין לעצמי ובין לאחרים בין בשכר ובין בחנם באופן שיהי' עי"ז השגת גבול של מוהר"ח או שאהיה גורם רעה ח"ו לדבר סרה עליו בין בעסק ש"וב בין בשאר דברי' אז אני אוסר עלי ועל אחרים כל השחיטת ובדיקת שלי ויהי' אסורים כחזיר וכנבילה ואהי' נידון כעובר על השבועה ועל החרם ועל הנדר ושמתא וארור כ"ז קבלתי עלי בפה מלא ובביטוי שפתים ממש בנדר עד"ה ועד"ר ועדר"ח ובשבועה חמורה בנק"ח ובמה שכתוב בה ובח"ח שאין לו היתר עולמית מעכשיו עד כל ימי חייו בכ"א היו"מ על פי ד"ת הקדושה בלי שום טענת אונס ובלי שום שיור ובביטול מודעי כו' לראיה בעה"ח יום ו' ט"ו אב תקצ"ז לפ"ק פה זבארוב נאום אברהם דובעריש פונדק. ע"כ העתק אות באות מגוף הכתב: -

במיפק שתא תיתא ברכתא משמיא לה"ה הרב המאה"ג הגאון בנן של קדושים כמו"ה אברהם תאומים נ"י אב"ד דק"ק זבארוב בגליצע יע"א:

את נדרי אשלמה להשיב על שאלת חכם המבואר בשאלתו והנה יש בכאן משום שבועה שבכתב שנכתב הריני נשבע וחתם הוא עצמו, ועל נידון כזה כבר כתבתי פסק ארוך זה כ"ו שנים ואין לי להוסיף עליו והדברים נראים לי לדינא אמת נכון והרי לוטה פה ההעתק. וזאת שנית שכ' וחתם והודה שנשבע בפועל ממש בנק"ח שבידו דהשתא אפי' לא מתחייב מחמת שבועה בכתב מ"מ מתחייב שעבר על השבועה בפועל ממש ואך הוא טוען שהודה בשקר מחמת אונס דאי לאו דהודה לא הי' ר"ח נותן לו כתב תעודה וקבלה על השחיטה ור"ח טוען שהודה באמת ונשבע בנק"ח ממש:

והנה נידון זה מבואר ממש בתה"ד סימן שכ"ו ופסק אם התובע מודה שלא נשבע בנק"ח ואין לנו עליו אלא שעכ"פ הודה ושווי' אנפשי' חד"א והיה צריך לקיים שבועתו לזה מועיל אמתלא אבל אם אין התובע מודה לו ובדברים שבין אדם לחברו אתאינן עלי' לזה לא מהני אמתלא וצריך לשלם מה שהפריז לו - והובא בש"ע י"ד סי' רל"ב ובש"ך שם ס"ק כ"ח שלפע"ד דבריו בכוונת תה"ד תמוהים והכוונה כמ"ש דבדיני ממונות שבין אדם לחברו לא יועיל אמתלא ואם חברו מודה רק אנן חיישינן לחומר שבועה שהודה על עצמו שנשבע לזה יועיל אמתלא ומ"ש בין בפועל ממש עיין שם בח"מ סי' ע"ג בט"ז שם שאין לחלק לעולם יועיל אמתלא ועי' אורים סי' ע"ג ס"ק כ"ג:

ומבואר בתשובת רשב"א שבבית יוסף יו"ד סי' רכ"ח דפוס וויען דף רכ"ח ע"א ככל מה שכתב בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ב בהג"ה ובש"ך שם ס"ק כ"ה כ"ו כ"ז דוקא אם קודם מעשה אמר שאונס הי' או שאר אמתלא אבל לאחר שעבר אין מקבלין ממנו אמתלא:

והנה בנידון שלפנינו במה שיש בינו לבין ר' חיים שוחט שר' חיים מכחישו ואומר שנשבע בפועל כבר כתב התה"ד דלא יועיל אמתלא ואסור לעבור מכאן ואילך לשחוט בגבול ר"ח ועוד כבר כתבתי למכ"ת דבנידון שלפנינו אפי' לא נשבע מ"מ חייב לקיים תנאי שע"מ כן נתן לו כתב תעודתו והרי הוא עובר על לאו לא תעשוק שכר עני ואביון שזהו מכלל שכר פעולתו של ר' חיים שלא יפסיק חיותו וא"כ מחויבין ב"ד לכופו לקיים תנאו:

אך במה שכבר עבר אם ידון כעובר על שבועה שהרי יש לו אמתלא שנאנס להודות על מה שאינו דאל"ה לא הי' נותן לו כתב תעודתו ולענין שבינו לבין המקום באיסור שבועה מועיל אמתלא מ"מ היינו קודם שעבר אלו הי' בא ושואל קודם מעשה אבל אחר שכבר עבר לא יועיל אמתלא כמ"ש רשב"א הנ"ל.- ועוד נ"ל דהכא דברמאות ועולה נהג ר' דוב עם ר' חיים אמרי' השתא הוא דאיתרע ובשעת מעשה הי' צדיק ודעתו לקיים תנאו ולא הי' שום אונס וברצונו הודה מה שהודה ועכשיו איתרע וביקש לעשוק שכר עני אבל אי נאמין לאמתלא צריכים לומר מיד בשעת מעשה הי' ערמימתו בלבו להטעות את ר' חיים והודה באונס וזה לא אמרי' דאמרי' אוקי אחזקת צדקת עד השתא והשתא הוא דאיתרע ולא דמי לתה"ד דהתם בשעת מעשה ידע האסיר שזה המשתדל עבורו נוהג עמו ברמאות וזיוף ע"כ בהיתר התפתל עם עיקש וכ' לו הודאה שנשבע אף ע"פ שדעתו הי' לטעון אונס הייתי - מה שא"כ הכא שר' חיים נהג בתמימתו ור' דוב אורב ורמאי הוא יש לומר דמוקמי' אחזקתי' והשתא איתרע ע"כ נלע"ד לדון את ר' דוב כעובר על שבועה וחרם:

אמנם אי היה ר' חיים מודה לו שלא נשבע בפניו היה מקום להקל הכא טפי מבתה"ד דהתם אמרינן נהי שלא נשבע בפני התובע מ"מ כיון שהודה על עצמו שווי' נפשי' חד"א ודלמא נשבע במקום אחר בינו לבינו אבל הכא הרי לא הודה שנשבע בסתם אלא כתב הריני נשבע בסתם בחומש זה שבידי ובכל מה שכ' בתוכו הרי לא הודה אלא שנשבע פה בחומש הלז וכיון שהודאה זו שקר היא שוב אין לומר שנשבע במקום אחר מה שלא הודה בפנינו:

ודאתאן עלה דפסיק תה"ד דמהני אמתלא אחר שכבר כתב ועשה מעשה והוא לכאורה נגד מה שפסק בש"ע י"ד סימן קפ"ה כרמב"ן וכרשב"א דלבשה בגדי נדה והוחזקה נדה בשכונותי' אין אמתל' אחר מעשה רב ואין לך מעשה רב מכותב וחותם בשטר ואיך פסק בש"ע י"ד סי' רל"ב הנ"ל כתה"ד - לבאר זה אאריך קצת ואם אינני מוסיף אלא מבאר ומאסף דברי הגאונים בזה די כמ"ש רמב"ן בפתיחת קונטרס דיני דגרמי שלו:

הנה הטור סימן קפ"ה הקשה עליהם מ"ש מאומרת טמאה אני לך דמהני אמתלא ולא ס"ל לחלק בין דיבור למעשה וכ' רמ"א בתשו' סי' ב' דלהטור צ"ל הא דאמרי' פ' עשרה יוחסין סוקלין ושורפים על החזקה התם לא הוחזקה מעולם שאין זה בעלה וזה בנה ומיד שבאו לכאן הוחזקו אצל כל שזה בעלה וזה בנה הכרוך אחריה ע"כ לא מהני אמתלא - אבל באשה כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן עד שלבשה בגדי נדתה והיא החזיקה עצמה והפה שאסר הוא הפה שהיתר באמתלא - והגאון פלתי בספרו המכונה תפארת ישראל סי' קפ"ה רוצה להחליט שרמב"ן גופי' לא קאמר אלא באשה שראתה דם אך אומרת טבלתי ולא החליפה שמלותי' אז לא מהני אמתלא כי לבישת בגדים סותרת אמירת טבלתי ונשארה בנדתה וא"כ אין כאן מחלוקת בין רמב"ן לטור ע"ש:

אמנם הרמ"א לא הבין כן אלא שאפי' בחזקת טהורה פליג רמב"ן ומסיים רמ"א דעכ"פ מודה רמב"ן באם א"א בענין אחר שנותנת אמתלא המוספקת גם למעשה מהני אמתלא וכן הסכים ב"ח וש"ך ובס' שמ"ח סעי' א' ס"ק ע"ו מייתי ראיות רבות מדוכתא טובא שא"א לסתור אותם שהדין דין אמת ולפע"ד עוד הומ"ל ראיה מעדים שאמרו אנוסים היינו דלולי שאינו חוזר ומגיד היו נאמנים אפילו כ"י יוצא ממקום אחר הי' נאמנים באמתלא שאנוסים היו אף על גב דעבדי עובדא וחתמו אלא על כרחך כיון שלפי האמתלא שנאנסו על החתימה לא הי' באפשר בענין אחר מהני אמתלא וכן הסכימו כל האחרונים והד"מ הניחו בצ"ע הא דפסיק בסימן א' בטבח שעשה סי' בראש הכבש דמהני לי' אמתלא משום דס"ל לד"מ דהתם הוה אפשר באמירה בעלמא טריפה הוא וע"כ ס"ל לתשב"ץ כטור דהיכי דאיכא חזקה ורק עפ"י דבורו נאסר הפה שאסר הוא מתיר אפי' באמתלא גרועה וא"כ סתר הש"ע ואין זה קושי' כ"כ אפשר לפי המקום והזמן לא הי' אפשר בלי שיעשה סימן וכן רמז פר"ח סימן א' שם - וכ' עצי ארזים סי' ר"ט דה"ה אחר שלשים יום מהני אמתלא אם הוא באופן שלא הי' אפשר זולת זה ע"ש ולפע"ד ממקומו מוכרע שהרי הרמ"א מייתי מיצחק שהי' נאמן באמתלא כי אמרתי אין יראת אלקים ושמש עם רבקה בסתר ע"ש והנה שם כתיב ויהי כי ארכו לו שם הימים מבואר אפי' באריכות ימים מהימן באמתלא כיון שא"א בענין אחר:

וראיתי בפלתי הנ"ל שכתב לפמ"ש רמ"א דיצחק בסתר שמש צ"ל כמ"ש בזוהר וישקף אבימלך בעד החלון היינו חלון דחכמתא ע"ש ולפע"ד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולמה יסתיר הכתוב ויכתוב לשון מגונה ויסתיר בתוכו האמת אלא חלון ממש ואם נרמז ג"כ חכמתא י"ל דאבימלך לא ראה אלא כדרך ולא כמכחול בשפופרת ויכול לומר שלא שימש עמה אלא ישן בקירוב בשר בעלמא אך בחלון חכמתא הבין כיון ששכבו זא"ז אש בנעורת ואינו דולק - ובמדרש רבה מבואר אדרבה היינו סתר דיצחק כי ידע שהפלשתים אורבים לו בדבר זה ע"כ לא שימש בלילה כ"א ביום ובמקום שיכולים להשקיף וחשב שבודאי לא יחפשו אחריו ביום ואפ"ה המלך בעצמו אורב לו ויצדקו בזה דברי השמ"ח שכ' בסי' א' דאע"ג שצדקו דברי רמ"א דהיכי דא"א בלי מעשה מועיל אמתלא מ"מ כיון שאמתלא כזו לא יעלה על הדעת דמפני כן לא הוה התראת ספק וגם מוציאה אשה בלא כתובה משום שאמתלא כזו לא שכיחא וכיון דלא שכיחי אע"ג דמאמינים להאמתלא מ"מ כיון שכבר הוחזקה אצל כולי עלמא כנדה שהרי לא יעלה על הדעת אמתלא רחוקה כזו א"כ כיון שכבר הוחזקה לא יועיל אמתלא להוציא מחזקת איסור אלא שלא מלאו לבו להחליט זה לדינא ונלע"ד דיש לתלות זה בפלוגת' דש"ס גיטין פ"ט אי מבטלי' קלא או לא ועי' ב"ש סי' מ"ו ס"ק י"ג י"ד ולא תיקשי מיצחק דהתם נמי לא הוחזקה שהיא אחותו דהרי קמן שחשדוהו בשקר וארבו עליו וההשקפה בעד החלון היא עצמה גרמה ההיתר דעי"ז ידעי' שלא הי' חזקה גמורה אצל הפלשתים שהוא אחותו ומשום הכא גילה לן קרא שהיה בעד החלון ונכון הוא לפע"ד:

נחזור להנ"ל דעכ"פ כל הפוסקים פה אחד מסכימי' להא דרמ"א דאם א"א בענין אחר מהני אמתלא אלא מ"מ לא הוה התראת ספק וגם אשה יוצאה בלא כתובה משום דלא שכיחי למצוא אמתלא המתרצת מעשה רב כזה ובלאה"נ אחר שעבר ושימש עמה תו לא מהני אמתלא כנ"ל. אך המנחת יעקב סי' קפ"ה כ' דמהרי"ק שורש פ"ז משמע דאפי' אם א"א בלא מעשה נמי לא מהני אמתלא ועיינתי במהרי"ק וכ' שם כגון דאמרה לא נזדמנה לה באותה שעה בגדי טהרת' יע"ש. ומשום הא לא ארי' דאנן לא בעינן תי' ואמתלא רק על מה שהחזיקה עצמה נדה לומר הן החזקתי עצמה מטעם פלוני ופלוני זה הוא אמתלא אבל לומר מעולם לא החזקתי עצמי אלא לא נזדמנו לי בגדי המיוחדי' לטהרה הרי מכחשת גוף החזקה שהוחזקה בה זה לא מהני דהווה לה ליקח תוף בידה ולפרסם דטהורה היא ולא נזדמנו לה בגדי טהרתה:

עוד פש גבן דברי הה"ג כפי שפירש בס' פרי תואר והוא אמת נכון דס"ל ודאי אשה שאמרה לבעלה בפניו טמאה אני מהני לה אמתלא מכ"ש אם רק לבשה ולא הוציאה מפי' דפשיטא דמהני אמתלא אך אם אין בעלה בעיר ומחזקת עצמה נדה בפני שכינתי' אפי' רק לבשה מכ"ש אמרה בפי' ואח"כ בא בעלה לא מהני אמתלא כי מה לה להחזיק עצמה בפני אחרים ודברים ישרים ונכונים הם. ומ"מ נ"ל באותו אופן דרמ"א דמשום עין הרע עשתה א"כ דוקא בפני שכיניה צריכים להחזיק עצמה מהני אמתלא היוצא לנו מזה לדינא שלבשה בגדי נדתה ומכ"ש כשאמרה טמאה אני שלא בפני בעלה לא יועיל אמתלא וכשעושה בפני בעלה אם רק אמרה טמאה אני מועיל אמתלא ואי עבדה מילתא יתירה לא יועיל אמתלא וכן כל שהוחזק שלשים יום אין אמתלא מועיל אך אם האמתלא באופן שהענין הי' צריך למילתא יתירתא ולהאריך שלשים יום מועיל האמתלא ומכל מקום התראת ספק לא הוה דלא שכיח אמתלא כזה, ולאחר שעבר עבירה אין אמתלא מועיל לבעל העבירה אך אם הוא עבר והיא תתן האמתלא והוא לא ידע נפטר ממלקות שהרי עכ"פ לא בעל נדה ואי לא תתן אמתלא לוקה הוא ולא הוה התראת ספק דאמתלא כזו לא שכיחא, הארכתי בז האעפ"י שאינו צורך לשאלתינו מ"מ תורה הוא וההלכה צריכה בירור ונתברר תלי"ת:

ומעתה אבוא קצת לעיין בדברי מעלתו אע"פ שאינו נוגע להנדון כלל ולא באו אלא להראות כוחו ורב אונו שלא על פי דרך ההוראה למעשה מ"מ לכבוד תורתו העברתי עיוני בקונטרס אחד משני קונטרוסיו כי הזמן יקר לי לבלות בפלפול ותחת פלפול יגע לקח טוב ופלפלת כל שהוא למאי חזי אך יען ראיתי' סכינא חריפא ובקיאותיו נפלא על כן אראה מה להשיב על דבריו מפני כבוד תורתו:

תחלת דבריו ליישב סתירת ש"ע וכ' דקצב שעשה סי' רוב בהמות כשרות משא"כ אשה אינה בחזקת טהרה ומייתי ראיה מש"ע א"ע סי' ל"ה סעי' ס"ט דמטעם חזקה שליח עושה שליחתו נאמן באמתלא לומר טעיתי אלו דבריו. והנה כל באי שערי הלכות נדה יודעים דאשה בחזקת טהרה לבעליה טפי מחזקה שליח עושה שליחתו דקיי"ל בדאוריית' לא אמרינן שע"ש ואשה בחזקת טהרה גמורה ולרשב"א אם יש לה מכה תולה אפי' בשעת וסתה מוקמי' לה בחזקת טהרה ורק תוספות ס"ל א"כ לעולם לא תטמא פי' ותוציאה מרוב נשים שרואות עכ"פ בשום יום ולא אלים חזקת טהרתה שלה להוציאה מרוב נשים, ולרשב"א אפי' בכי האי גוונא מוציאין מרוב נשים ואוקמי' אחזקת טהרה ורק משום חומרא דטהרת מחמיר מעל"ע עיי' נדה ג' ע"ב וכו' זה בסתם נשים דיש נשים שדיין שעתן אפי' לטהרת והיינו שרובן אין להם דם ואית לה תרי חזקות חזקת טהרה ככל הנשים ועוד חזקה דאתי' מכח רובא ועדיפא מרוב בהמות כשרות ואפ"ה אם לבשה בגדי נדה לוקין עליו ומוציאין בלא כתובה אם שמשתו אז, והטעם בשליח דמהימן טעיתי היינו משום שמתחלה היציא עצמו ממנהג עולם ואמר שניתי ולא עשיתי שליחותי לכן כשנותן אמתלא להחזיר עצמו למנהג עולם שעשה שליחתו מהימן משא"כ אשה שהוציאה עצמה ממנהג העולם להחזיק עצמה בטמאה בשכנותי' בשעה שהיא טהורה לא מהימנת לרמב"ן ועל זה קשה הא טבח נמי מוציא עצמו ממנהג העולם ולעשות סימן טרפה בכשרה ואפ"ה פסק בש"ע דמהימן ולא הועיל מעלתו בתירוצו כלום:

שוב כ' דחזקת פנויי' לאו חזקה היא הואיל ובידה לקדש עצמה ומייתי ממרדכי דמשו"ה ע"א נאמן בשחיטה משו' דבידו לשחוט א"כ לפי דברי מכ"ת חזקת שאינו זבוח לאו חזקה מעליותא חלילה לא יאמר המרדכי והג"א כן דלא חליש החזקה אלא אלים ע"א דבעלמא אינו נאמן נגד החזקה והיכא דבידו לשנות החזקה אלים עדותו ומהימן אפי' נגד החזקה והוא ש"ס ערוך ר"פ האשה רבה ותוס' ריש גיטין כ' דאפי' אשה שראתה דם בפנינו והוחזקה טמאה מ"מ כיון שלא הוחזקה רואה כל הימים שהדם יפסיק ואז ז' ימים ממילא עברו ואח"כ בידה לטבול מקרי בידה לעשות והאמינה תורה וספרו לה ע"ש ד"ה עד אחד בסוף הדיבור ובמהרש"א. והל"ל דחזקת פנוי' גרוע מטעם שכ' המלחמת ה' ר"פ האשה שנתארמלה שעשויי' להנשא ועיין תוס' קדושין ע"ט ע"א:

ומ"ש מכ"ת דלהס"ד דהאב אין לו יד לקדש בתו הנערה א"כ בנערותה אין לו יד לקדשה אוקמי' אחזקת פנויי' לא הבנתי כיון דעומר בנערותה וטוען את בתי נתתי בקטנותה א"כ ע"כ מיירי דאינה מוחזקת פנויי' לפנינו משהגיע לנערות שהרי טוען שקדשה בקטנותה וא"כ איך נאמר כיון להאב רשות נתנה לקבל קידושיה נעמידה בחזקת פנויי' מאין לה חזקת פנויי' הלא אם קידושיה בקטנותה הרי היא ארוסה גם עתה מאין לה חזקת פנויי':

שוב כ' לפי דברי אסיפת זקנים דמה שתלה בדעת אחרים לא מקרי התראת ספק ה"נ לוקי' בעלה ולא מקרי התראות ס' כיון דהאמתלא תלוי' בה דבריו מאוד תמוהים הלא האמתלא הוא דבר העבר והתראת ס' אולי אינה נדה כי אפשר שיש שום אמתלא והספק אם אשה זו נדה או לאו תאמר אמתלא או לא תאמר עכ"פ אם יש שום סברה ואפשרי' בעולם שאשה תלבש בגדי נדה ולא תהי' נדה א"כ הדבר ספק אם זו נדה היא או לאו אלא על כרחך מדלוקה שמע מניה אין שום אפשרות ומציאות ולפי מה שכתבתי אני לעיל עכ"פ מציאות רחוק הוא שחוששת לעין הרע והו"ל התראת ספק מה שאין כן התם במזנה תחת בעלה נימא שמא יעמוד הבעל ויעשה דבר לבטל הקידושין למפרע זה תולה בדעת אחרים להבא אבל הכא הוה בלשעבר שמא היא נדה שמא אינה נדה וכמו וכבר בא חכם בפרק בכל מערבין:

מ"ש אכלו כולו אין נשאלין כיון דליכא מלקות בהתראת ספק תימה הלא אפי' בזה"ז דליכא התראה מ"מ נשאלין עיי' סי' רל"ג סעי' ב' וברא"ש דשבועות שם:

מ"ש דיש להפליא דודאי ישאל נעלמו ממנו דברי תומים סימן ע"ג סק"ו.

ומ"ש דקטן מופלא שנודר ואינו יכול לשאל ונתלה בלשון תוס' כיון דעד השתא לא שאל וכו' וכ' קטן לא יכול לשאל א"כ לפ"ז תינח ברגע שנעשה גדול מ"מ אם אכל אחר שנעשה גדול חדש או שנה אכתי ילקה דלא שאל עד השתא ובאמת בתוס' פ' השולח לא איתא האי לישנא רק במכות ט"ו ע"ב ועיקר הענין דהא ילפי' חזקה מבית מנוגע והתם ברגע א' שראה הכהן והיפך פניו מוקמי' אחזקה כמו שהי' באותו הרגע כן יהי' ולא ישתנה לעולם וכן זה שנשבע הנה באותו רגע שנשבע לא התחרט ואעפ"י שברגע כמימרא אח"כ ישתנה דעתו מ"מ כל שלא נתחרט לפנינו אמרי' ומוקמי' אחזקת אותו הרגע כך יהי' לעולם דעתו אלא שלכאורה זה שעובר על נדרו הרי קמן שמתחרט לפנינו ועל זה אמרי' הרי כשהיו מתרים אל תשתה לא שאל על נדרו ומהיכי תיתי לומר שישאל אח"כ לעקור למפרע כיון דהשתא בשעת עבירה לא אמר שרוצה לשאל אוקמי' אחזקת שלא יתחרט ולא ישאל וה"ל התראת ודאי וזה שייך בנדר קטן כמו בגדול, ומהתימה שמכ"ת רצה להעמיס בתוס' גיטין סברת השיטה מקובצת הנ"ל א"כ מאי מקשו מיחפ' על בת אחותו ולא תירצו כשיטה מקובצת הנ"ל:

מ"ש דילמא לא מזדקק לי' חכם אשתמיטת' תוס' פ' כירה מ"ו ע"ב ודוקא בגר אמרי' דקשי' גרים משא"כ בנדרים, מ"ש תוס' יבמו' פ' דהיכי דאיגלאי מילתא למפרע לא הוה התראת ספק וגם מ"ש רמב"ם בלאו המפורש לוקי' על ס' אעתק בסוף הקונטרס מ"ש בגליון ש"ס שלי:

מ"ש בדברי ר"ן בנדרים כ"ד ע"א דגם בשב ואל תעשה יכול להתיר שלא עפ"י חכם לומר לה והרי הוא כאלו לא הלכת סבר מעלתו דאלשעבר קאי אם עברה והלכה שלא ברשות יאמר שוב הרי היא כאלו לא הלכת ישתקע הדבר ולא יאמר אך אלהבא קאי משעה שנתן לה רשות הותר הנדר אבל מה שכבר עברה אין לו תקנה ויש לתמוה איך טעה בזה, ע"כ ראיתי בקונטריסו ויען כי לפסק הלכה לא זה הדרך ולא זה העיר רק לפלפולא והחלק יעיד על הכל ואינו צריך יותר ואסתגר בקמייתא:

הנה ההעתק מ"ש בגליון אצלי אתוס' יבמות פ' ע"א שתי' דהשתא מיהת איגלאי מלתא וכו'. בירושלמי ספי"א דיבמות פליגי ר"י ור"ל בעושה מלאכה בבי"ט של גליות דלריש לקיש הואיל וסופו לאיגלאי הוה התראה ונתבאר בפני משה במראה הפנים פ"ג דשבועות הלכה ד' ומ"מ נ"ל דתוס' דשמעתין ודנדה מ"ז ע"ב דבעי רוב תרווייהו אהדדי אתמר דברובא לחוד לא סגי דא"כ בהכה השני תחילה ואחר כך הראשון ה"ל ודאי דרוב נשים לט' יולדות אלא על כרחך בעי נמי איגלאי מלתא למפרע. ובאיגלאי נמי לא סגי דבר"פ בן סורר בעי למילף דאזלינן בתר רובא משמא תמצא איילונית דלמא חובשין אותו ולכשיתגלה שלא היתה איילונית נדון אותו אלא על כרחך דבעי נמי רוב וה"נ רוב המתאחרים להביא שערות אחר זמן הראוי רובם סריסים הם וס' זו כתב ב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ט ועמ"ש פני יהושיע בק"א לקידושין סי' צ"ג:

ועוד נ"ל דוקא רוב דאתי' ממילא אבל רוב שע"י מעשה אדם לא הוה התראת ודאי דאל"כ תקשה בחולין פ"א ע"א ע"ש הא סופו לזרוק הדם ורובם נזרקי' אלא כיון דתלה במעשה אדם ה"ל ספק עכ"ל שם ביבמות על הגליון, וז"ל על הגליון חולין פ"א ע"א דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים וכו' אע"ג דרבא ס"ל במכות גבי אונס שגירש שמי' התראה לשיטת רש"י ולריטב"א שם גם רי"ף ורמב"ם שם ס"ל הכי ע"ש י"ל כמו שכ' הרמב"ם בהלכ' שבועות היכי דהלאו מפורש בתורה וזה עובר עליו אע"ג דאפשר שיתקן אח"כ ולא יהי' לאו כגון אונס שגירש בשעת מעשה עבר על לאו מפורש אע"ג דאפשר שיתקנו מ"מ התראת ס' הלז שמי' התראה אבל הכא נהפך הוא דאינו עובר על לאו שהרי אין שחיטה ראוי' עד אח"כ כשיזרק יהי' הלאו למפרע נמצא אינו עובר על לאו מפורש בזה התראת ס' לא שמי' התראה עכ"ל. פ"ב יום ג' א' דר"ח אלול תקצ"ח לפ"ק: