שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן רו
למקור החכמה והבינה, עומד לנס מי מנה, ממנו יתד ממנו פנה, ה"ה אדמ"ו גאון ישראל וקדושו, נזר אלהיו על ראשו, הגאון המפורסם בכל הגולה רבן של ישראל כבוד קדושת ש"מ מו"ה משה נ"י ה' אלהיו עמו, ובימיו יסיר חרפת עמו:
אודה את ה' כי הביאני אל בית המלך והטה אלי חסדו כן יגזור חסדו על יראיו ויאריך ימי מלכותו להעמיד הדת על תלה ולהחזיר עטרה כאשר מלפנים היתה בישראל והנה אדמ"ו נ"י בגודל ענותו הרשני לבא לפניו וזאת תרהיבני בנפשי עוז לבוא עתה בשאלה אחת קטנה בעיני אדוני וזאת תוארה צלי הי' עומד לפנים מן האש בתנור והי' השומן זב ממנו ורחוק מן הצלי הי' עומד בתנור קדירה חולבת ושפיכ' השומן לא הגיע אל מקום הקדירה רק רחוק קצת הגיע השומן והי' בדעתי להתיר גם הקדירה משו' דהוה כשני קדירות נוגעין ואף לסברת הש"ך בסי' צ"ז דסבר דאם זב הוה ספק א' שמא מפעפע אבל בכה"ג מודה להט"ז שהבלועה בין חרסי התנור והוה כשני קדירות ולמדן אחד מתווכח עמי דלהש"ך אסר הקדירה דהא השיג על הט"ז בנק"ה ולדעתי זה אינו דהוא השיג רק על נידון הט"ז דהעמידו הקדירה על מקום הפשטיד"א ממש דשם הוה השומן בעין משא"כ אם זב ורחוק מהשפיכה הי' הקדירה והבליעה עומדת רק בחרסי התנור אם מפעפע גם הש"ך מודה דהוא כשני קדירות והא דאסר הפת אף דאינו זב תחתיו משום דהוה רק ספק א' וכלי אוסרת מאכל אף בלא רוטב מה שא"כ בכלי כמ"ש בעצמו בסי' ק"ה ס"ק כ"ב וראיתי להגאון בפלתי שהשיג על הש"ך מסי' קכ"ז שכתב בישל במקצת כלי מותר לשתמש בצד השני בלא הגעלה ש"מ דאינו מפעפע ובהשגה זאת איכא נפקותא רבתא בדינא דאף בשאר איסורים יש להתיר (דבהשגה ב' מתיר בב"ח משום נטבנ"ט) ואני לא הבנתי דבריו דהא הש"ך הסכים לקמן בסימן קכ"ב לבעל או"ה דע"י האש מוליך בליעתו בכולו וצריך ס' נגד כל השפוד ובנדן דהכא אם מעט רחוק מן האש זב מן הצלי הוה ע"י אש ושפיר מבליע ומפליט בכולו ורק ע"י חמין אמרינן דחם מקצתו חם כולו אבל אינו מבליע בכולו ומ"מ דברי הש"ך צ"ע לכאורה בשלמא מ"ש דספק מפעפע בכל הכלי ובהצטרפו לספק זב הוה ס"ס דאף דהוה חסרון ידיעה מ"מ הוה שפיר ס"ס כמ"ש הט"ז בסי' צ"ח דהוה ספיקא לכל הדור אם הי' הספק בזמן הש"ס אבל זה קשה דסי' ק"ד ס"ק ד' כתב הש"ך דס' אם משביח אם פוגם הוה ספיקא דש"ס ולא הוה ס"ס ואם מפעפע בכולו ג"כ הוה ספיקא דש"ס בזבחים הביאו הש"ך בסימן צ"ב ומדוע נקטה כאן לס"ס ולע"ד צ"ע ואם מצאתי חן בעיני אדמ"ו ישיבני דבר כי כן דבר המלך להשיב לכל מבקשי ה' זו הלכה וביד אדוני פלס ומאוזני צדק להכריע בין ההרים הגדולים ובענוותו יודיעני עם מי האמת אם כהש"ך או כבעל הפלתי ואם יש לסמוך עליו בנידן זה דוקא בשעת הפסד גדול והי' זה שלום ד"א הצעיר מתלמידי תלמידיו המשתחוה מול ארון הקודש. נאדאש עש"ק פ' צו תקפ"ד לפ"ק. הק' יאקב בן כ"ה אהרן מפאפא:
שלום וכ"ט לידידי תלמידי הרב המופלא מו"ה יאקב נ"י אבדק"ק נאדוש יע"א:
הוראתו שמעל"ד טב הורה ואפי' על הוראתו של ט"ז נמי יש לסמוך עליו כי בנה"כ לא דחה ההוראה אלא שכ' צ"ע ולא שבקינן פשיטתו של הט"ז מפני ספיקו של ש"ך ולק"מ כמ"ש ט"ז עצמו בס"ק שאח"ז דליכא שומן בעין במקום הפלאדע"ן אלא בלוע בעלמא הוא ויעי' מג"א סי' קע"ג בתחלתו, מ"ש ש"ך דספק אם נתפשט בליעה בכל הכלי רצונו לומר דאפי' אי אמרינן בלוע במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה בכל הכלי היינו משום דלא ידעי' עד היכן מתפשט דלהאי צד דלא בעי מריקה ושטיפה בכל כלי פשיטא לי' דאינו מתפשט כלל חוץ למקומו אבל לאידך צד דבעי' מו"ש בכל הכלי היינו משום דס"ל דיוצא הבליעה ממקומו ומתפשט גם למקום אחר אבל אינו ברור שמתפשט בכל הכלי אפי' גדול כחביות גדול וכתנור המחזיק י"ב עשרונים וכדומה אלא שאין אנו יודעים עד היכן מגיע ומשו"ה מספיקא בעי' מו"ש בכל הכלי וכן משמע לשון הסמ"ק שבש"ך סי' צ"ב סקי"ח שכ' שמא מפעפע בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב כל כך וכו' יע"ש ויבין והשתא שפיר הוה ס"ס דש"ך ולק"מ ק' מעלתו דהוה ספיקא דאיבעי' בש"ס וליתא דהכא הוה ספק שמא לא נתפשט עד מקום הלחם וא"ש, מ"ש אהפלתי י"ל ש"ך סי' קכ"א לא קאמר אלא אם האור מהלך תחתיו ממש אבל תנור גרוף ורק הקרקע והחרסית מלובנים מהאש אינו מפעפע יותר מבישול ואפשר גרוע מני' ומכ"ש בתנורים שלנו העשויים מלבנים ואינם קרקע שוה וכל לבינה בפ"ע ככלי בפ"ע וה"ל קצת כמדופן לדופן יש לצרף לקולות אחרות וגם אם הי' אפר מפסיק בין השומן להקדירה החולבת נעשה פגם כשהי' היתר טרם נעשה איסור ה"ל כסרוח מעיקרא יש לצרף ג"כ ואין לי פנאי להאריך:
ואשר שאל אודת ישראל שהלוה לישראלי' ברבית קצוצה באיסור גמור ונגנבו המשכנות אם חייב לשלם לבעלי המשכנות היתרון ששוי' המשכנות יותר מדמי הלואתם:
גם כי הדברים פשוטי' מאד מ"מ לא אמנע לבאר ביאור היטב בעזה"י הסמ"ע סי' ע"ב וש"ך שם סקכ"א פשיטא להו דישראל הממשכן משכנות של גוי אצל ישראל חברו בריבית דהוה עלי' ש"ש מתרי טעמי א' דבהנאה גדולה כזו הוה ש"ש לכ"ע, ועוד פי' אפי' לא הי' הריבית דבר חשוב כ"כ שראוי לומר עליו דהוה ש"ש עלי' טפי מפרוטה דר' יוסף מ"מ חייב הכא שהרי הגוי תובע להשליח וצריך לשלם בדיניהם והשליח תובע להמלוה והנה המלוה שהלוה בריבית קצוצה לישראל ע"כ משום דתלה בנכרי וא"כ הוה כאלו הלוה וקבל המשכון מהנכרי וא"כ בדיניהם דיינינן לי' שצריך לשלם היתרון חוץ אם גם בדיניהם אין צריך לשלם היתרון א"כ השליח פטור מהגוי בדיניהם אז גם המלוה פטור מהשליח ואינו יכול השליח לעשות סחורה בפרתו של גוי זהו כוונת הסמ"ע והש"ך:
ופשוט יותר מביעא בכותחא דה"ה ישראל רשע המלוה בריבית קצוצה דהנאה גדולה כזו משוי לי' ש"ש לא מיבעי' בזה"ז בעו"ה שאינו יכול להוציאו בדייני' ועוד שאין עולה על דעת הלווי' כלל לתובעו אלא אפי' הי' ידינו יפות לכופו להוציא בלעו מפיו מ"מ מה שהמעות הריבית בידו ונושא ונותן בהם עד שיוציאו ויכופו בדיינים משוי' לי' ש"ש ועי' ש"ך סי' רצ"ב סק"ח י"ח י"ט ופשוט והא דנקטי סמ"ע וש"ך בנכרי משום דברשיעי לא איירי אבל ה"ה ישראל רשע:
דינו של תשו' רש"י במלוה ע"י שליח היינו ששולח המלוה מעות הלואה ע"י שליח אבל אם מלוה מידו ליד הלוה רק הריבית נשלח ע"י שליח לא הועיל כלום הכל תלוי בשליחות המלוה ומ"ש רש"י אין שליח לד"ע היינו משום דקיי"ל משעת כתיבה עביד לי' שומא פי' מיד בשעת הלואה עוברי' אפי' אינם נותני' ריבית לבסוף כי לא תשימון כתי' ומשעת הלואה מחייב ואין שליח לד"ע ע"כ מותר לדעתי ובזה ישבתי מה שהקשני תלמיד א' לרש"י למה לי' לש"ס ר"פ איזהו נשך למימר יציאת מצרים בריבית כתי' משום תולה מעותיו בנכרי ולא אמר תולה מעותיו בישראל חברו והשבתי כיון דאין דינו של רש"י אלא למאי דקי"ל משעת כתיבה עביד לי' שומא והוא פלוגתא דתנאי ב"מ ס"ב ע"א ובתו' ד"ה לא מאי וכו' ע"כ בעי ש"ס למימר לכ"ע ע"כ אמר תולה מעותיו בנכרי ואחתום בברכה. פ"ב עש"ק ער"ח שבט תקצ"ה לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: