שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן קסא

שלום וכ"ט לגבור חיל באורייתא ה"ה תלמידי הרב המאה"ג המובהק המופלג מוהר"ר וואלף נ"י אב"ד דק"ק גיסינג יע"א:

יקרתו הגיעוני ותחלת דינו על ד ת נפשו בשאלתו ע"ד יחידים שחכרו מקהל מכסם אשר הושם על מקצבי בשר בהמה דקה ליתן מכל צאן כך וכך ויהי בנפול הצאן על ידי חולי פגירה מכר שר העיר את כל צאנו לאיכרים וליחידים באופן שאין שום קונה לבשר צאן כי שר העיר זלזל מאד במחיר בשר צאנו באופן שא"א בשום אופן להקצבים שיקצבו עוד בשר צאן זמן ועידן עד יעבור זעם ומי יודע אם השתא הכא יבוא יום מו"מ ההוא ובין כך החוכרים נפסדים ועתה רוצים להטיל הפסידם על הקהל כי אדעתא דהכא לא חכרו ונשאל הדבר ממעלתו ועיניו שפיר חזו דברי סמ"ע סי' שכ"א העומד לימין מהרמ"פ להציל אר"י מהשגת ד"מ וירד מעלתו לחלק בין הנידונים ובקש ממני לחוות דעתי גם אני וה' יוריני ויתמוך יד עני בהכניס ראשי בין הרי ישראל עדני העצני מאן מעיל בר נפחי ביני וביני:

והנה נידון מהרמ"פ הי' באנשים שהי' להם חנות חיריות ורשות מהמלכים להלות בריבית והחכירו חזקת אותו הרשות והחנות לאחרים ושוב אסר המלכות ההלואה בלי משכנות ונזדלזל הענין ועמדו כך זמן רב וראו כי נכזבה תוחלתם ורצו לחזור ולנכות הפסידם מהמחכיר ודייני חכמי העיר דימו זה למתני' דיבש המעיין ונקצץ האילן או אכלה חגב ונשדפה או שלא עלה כלל אם מכת מדינה היא פי' כ"ע שוים במכה זו אזי מנכה מחכירתו ופסידא דמחכיר שהרי אי לא הי' מחכירו לאחר נמי הי' אותו ההפסד אבל אם אינו מכת מדינה אלא מכה פרטי ויש שדות בעיר שלא אכלם חגב או שלא נתייבש נהרא רבא רק נהר קטן של אותו השדה נימא אי הי' אצל המחכיר לא אירע לו כשם שלא אירע להאחרים ומזל רע של החוכר גורם ואז מנכה מחכירתו וה"נ בנידון בעלי חנות יען כי הי' גזירת המלכים כולל על כל בני העיר א"כ מנכה מחכירתו ואמנם הגאון מהרמ"פ כ' דהתם לא מיירי אלא במה שעבר אבל להבא בחזרה קאי פי' דהרי קיי"ל השוכר החמור והבריקה וכו' או מת בדרך שעכ"פ עד שכר המגיע עד חצי הדרך ישלם ואידך תלי' התם אי יכול לעשות בו מעין מלאכתו וכמבואר בש"ע סי' ש"י והנה צריכי' לחלק בין הפרקי' מה בין חמור לשדה כי אין סברת מהרמ"פ נוטה לחלק בזה לחלק בין קרקע ובין מטלטלי' כנראה מדעת רמ"א ע"כ צ"ל דהתם מטעם חזרה אתאינן עלה דכיון שנמצא מום במקח אפי' לא יהי' מכת מדינה הכוללת אלא פרטית מ"מ יחזור בו מכאן ואילך דהרי לא קנה החמור אלא שכרו וכל היכי דאית' ברשות בעלי' הראשונים הוא ויחזור בו ונראה מה יהי' מזלו של המשכיר ההוא אם יסור מעליו נגע המום ההוא והה"נ בחוכר ויבש המעיין אי חכרו לכמה שנים פשיטא ששנה שני' לא יעמוד בחכירתו ויחזור בו אבל ש"ס מיירי מחוכר שנה א' ובאותו שנה אפי' בתחלתו יבש המעיין וזה הוא כמו לשעבר דידוע דכל משך זמן שנה א' שייכי אהדדי טורח העבודה ושכר הפירות וע"כ יש לחלק בין מכת מדינה למכת פרטית וא"א לחזור אחר תחלת השנה משא"כ בחמור דשכר כל יום ויום בפ"ע הוא ומשעה שנמצא בו מום יחזור בו בין שיהי' מכה פרטי או כללית וזה קולא להשוכר וממילא יש בו חומרא מצד אחר שאם שתק ולא חזר בו סביר וקיבל ולא מצי לחזור בו על העבר ומה שהשיג רמ"א ע"ז הא התם בחמור לא הוה מכת מדינה אין הבנה להשגה זו מה בכך עכ"פ מוכח שיש לחלק בין ההיא דחמור לדשדה וע"כ החילוק כנ"ל וכן נראה כוונת הסמ"ע:

ואין סברא לחלק בחילוק אחר דבשדה ההפסד בפירותיו של השוכר משא"כ בחמור ההפסד בגופו של משכיר וכן ראיתי בס' נתיבות המשפט ואין דבריו נראי' לחלק תינח אכלו חגב אבל יבש המעיין נקצץ האילן מאי איכא למימר והגאון נדחק דגם זה איננו שדה שלו ודבריו תמוהים. וכן מצאתי בתשו' ראנ"ח סי' ל"ח שכ' בעובדא דילי' שהשכירו חנות ושוב הטילו המלכות קצבה על הסחורות באופן שלא הי' מרויחי' וכ' שאין המום בהחנות שהרי החנות לפניהם ואם לא ימכרו סחורה יעשו בו מלאכה ולא דמי ליבש המעיין וז"ל משום שנהר ההוא צורך השדה וממנו הוא משקה וכשחוכר השדה הו"ל כחוכר שדה ומעיין אבל הכא הוה דבר הבא מבחוץ בעלמא ואיננו בדין הזה וכ' דלא דמי לדמהרמ"פ התם חכרו החיריות של הלואה ולא דבר אחר אבל הכא חנות שכרו ממנו מה לי אם יסחור או יעשה בו ד"א וסברא נכונה היא ובמהרש"ך ח"ב סי' קצ"ח לא עמד בזה מ"מ מבואר דמעיין ומכ"ש אילן היינו שדה ואפ"ה אינו בדין חמור וע"כ צריכי' לחילוק של מהרמ"פ:

אמנם בד"מ הקשה עליו מתשו' מהר"מ שבמרדכי במלמד ומתשו' מיי' סי' פ"ז והנה תשו' מיי' סי' כ"ז הנ"ל היא תשו' רשב"א בעל התוס' במי שהשכיר ביתו ונשרפה אי לא נשרפה כל העיר והוה מכת פרטית כ' דאפשר שצריך לשלם שכירות אפי' להבא ולא ביאר החילוק בין זה לחמור וכ' סמ"ע אפשר דלא שייך חזרה כיון שנשרף הבית ואין לו מה להחזיר אלא דקשה מחמור שמת בדרך הא ג"כ א"א להחזיר לו החמור ואפ"ה בחזרה קאי ולדידי הא לק"מ דמצינו להרז"ה פרק הזהב ס"ל גבי טענות נשרפו חיטך בעלי' היינו כשרואה דליקה ממשמשת ובאה יחזור בו אבל לא אחר שכבר נשרפו והוה קא קשי' לי' מס"פ או"ב סוגי' דג' פרקי' בשנה משחיטי' הטבח מבואר דחוזר בו אחר מיתת הבהמה ותי' מיתה הוה כאלו הבהמה לפנינו דזיקא בעלמא שקיל מינה לפיכך בשאר ימות השנה מת למוכר ע"ש וה"נ ס"ל לרשב"א הנ"ל דבנשרף הבית לא שייך חזרה משא"כ מת החמור הוה כאלו לפנינו וזיקא בעלמא חסר מיני' זה נ"ל סברת הרשב"א הנ"ל ואמנם הלא רמב"ן במלחמות ה' פליג וכ' על סברא זו מה שראה בעל החיבור דרוחא שקיל מיני' רוחא בעלמא וכו' כלומר דברי רוח הם וא"כ להרמב"ן דאין חילוק בין שריפה למיתה ומצינו בש"ס בחמור שמת באמצע הדרך דמכאן ולהבא איננו משלם ה"ה לבית שנשרף וכן פסק מהר"מ מר"ב בתשוב' סי' מ"ז דמדמה שריפת הבית לחמור וגם רשב"א גופי' לא החליט אלא כ' בדרך אפשר ולא שבקינן פשיטותו של מהר"מ מר"ב ההולכת ע"ד הרמב"ן הנ"ל מפני ספיקותו של רשב"א הנ"ל ואין השגה על מהרמ"פ מזה:

ואמנם תשו' מהר"מ במרדכי ר"פ האומנין במלמד שגזר המושל שלא ילמוד ופסק הואיל והוא מכת מדינה חייב בעה"ב לשלם ודאי קשי' ומ"ש ש"ך שעמד בסוף הזמן אינו במשמע אלא באמצע הזמן ואפ"ה לא מצי בעה"ב לחזור בו ולפי דברי מהר"מ בנשרף הבית אפי' בדבר דלא שייך להחזיר לו את שלו מ"מ באמצע הזמן בחזרה קאי א"כ קשי' ובס' נתיבות המשפט כ' הגאון נ"י כיון דמלמד אינו נוטל אלא שכר השימור ועל השימור לא גזר המלכות ומשו"ה צריך בעה"ב לשלם אע"ג דעיקור כוונת בעה"ב על התורה מ"מ צריך לשלם כיון דעכ"פ משמר לו בני' ע"ש והסברא רחוקה מן הדעת וגם לא קיי"ל הכי אלא שכר פיסוק טעמים כר"י בנדרים ל"ז ע"א וכמ"ש ר"ן שם וכ"פ הרמב"ם ועוד כ' שם הר"ן ד"ה ולענין הלכה וכו' דנוטלי' שכר בטלה ע"ש:

ושכר שימור דאתי לידי אימא בי' מלתא לולי שפי' הרא"ש שם וז"ל שכר שימור נוטלי' על נערי' הקטני' הלומדי' מקרא לשומרם שלא ילכו בשוקי' וברחובות ויזוקו ויחנכו לדברים רעים עכ"ל הייתי אומר מה ענין שימור למלמד אך נהי שמחויב ללמוד בחנם היינו דרך למודו וכל מי שירצה יבוא וישמע ומחוייב אפי' להבינו ולהשיבו על שאלותיו ואפי' פיסוק טעמי' להך מ"ד הכל בחנם אך אם לא ירצה להטות אוזן לשמוע בלימודי' ויצא חוץ וידבר בדברי' בטלים ויעסוק בהבלי עולם אין חיוב על שום אדם להכריחו לשמוע כ"א האב מחויב לחנכו במצות ולא אחר כאשר צוני ה' אלקי נמי משה רצה לשמוע מפי הגבורה וכן ישראל מפה משה אבל לא להכריחם והיינו שכר שימור שמשלם להמלמד להכריח להנער ללמוד וא"כ כיון שגזר המלך שלא ילמוד ממילא אין כאן שימור אלא דהרא"ש פי' שלא יזיק רבי' ועדיין אני אומר הלא לזה סגי בנטירה בר זוזי ושומר מאן דהוא אך המלמד הזה שהוא ת"ח אם ישכיר עצמו לשמור להתינוק שכרו מרובה לפ"כ אך הבעה"ב הוה סגי לי' בשומר מאן דהוא בטלן א' בר זוזי אך ניחא לי' לשלם הרבה לת"ח לשמור בנו כדי שאגב ישמע ממנו תורה דרך למודו בחנם וממילא אי גזר המלך שלא ילמוד א"כ הו"ל כמאן דהוא בעלמא וסגי לי' בר זוזא ואין לך מום במקח יותר מזה ומדוע לא יחזור בו בעה"ב מכאן ולהבא:

והנלע"ד דהמלמד ההוא ממש כשדה דמתחלת השנה הוה לשעבר כמש"ל דידוע דשכירות מלמד בכך וכך לשנה כי אין שיווי השכר והפעולה שוה כי בתחלתו עבודתו יותר קשה לחנך הנער עפ"י דרכי למודו ולעומת זה שבח למודו בסוף יותר טוב ושוה יותר בכל שבוע וחודש וטוב אחריתו מראשיתו וגם לא דמי לשאר פועל ואריס שאם יחזור בו באמצע קנינו יעמיד אחר במקומו משא"כ במלמד ידוע הוא דמזיק להנער ואחז"ל דאיפלוג לישני וממילא גם המלמד אינו מוצא מקום להשכיר עצמו כי כל בעה"ב יש לו מלמד לזמן ידוע לו וא"כ הו"ל כחכירת שדהו והו"ל כלשעבר ודברי מהרמ"פ נכונים לדינא לפע"ד וכהסמ"ע וגם הש"ך לא נחלק עליו:

ונחזי מאי דקמן בנידון שלפנינו בלי ספק דהוה מכת מדינה ואלו לא הי' מחכירי' ההכנסה ההוא והי' נשאר אצל הקהל גם כן הי' ההפסד הזה ואילולי דברי מהרמ"פ הי' ההפסד על הקהל אך לפי פסק מהרמ"פ אשר נ"ל אם יש זמן לחזור בו יחזרו בו מכאן ולהבא וישלמו לפי ערך הזמן שהי' בידם החכירות כחמור שמת באמצע הדרך שמשלם עד חצי הדרך ואם עבר זמן מה ולא חזרו בהם הרי סברו וקיבלו אותו הזמן וצריכי' לשלם ואע"ג דא"א לחזור גוף הדבר להמחכיר מ"מ שייך חזרה כמו בית שנשרף כמש"ל והנה בעובדא דמהרמ"פ הי' קצת ספק אם עכ"פ הי' אפשר ע"י טרחא לישא וליתן בהלואה וע"ז כ' כיון דהוה ספיקא דהמחזיק יחזיק בשלו אבל בנידון שלפנינו אין כאן מקום ספק שאפי' נאמר אלו הי' הקצבי' רוצים להטריח עצמם הי' יכולי' למכור בשר צאן באופן אחר מ"מ החוכרי' לא יכלו על ככה בשום אופן ואם לא רצו הקצבים הם נפסדים על כרחן ע"כ אין כאן מקום לפלפל מי הוא המוחזק כיון שאין כאן ספק:

ומ"מ כיון שכ' מעלתו מ"ש ונסתייעא מהא דגידל בר עילאי בגיטין נ"ח ע"ב ונתקשה במ"ש רשב"א ור"ן שם דהו"ל פורע חובו של חברו שלא מדעתו והניח מעותיו על קרן הצבי והקשה א' הא פורע חוב להגוי הוה ועוד הא יש של חברו בידו ודבריו אינן אלא תימה הלא הני בני באגי העמידו גבאי לגבות מנת המלך והמלך גבה שלו מהמוכר ההוא ואלו לא שלמו הני מ"מ המלך חוזר על גבאי דכללית בני באגי וגידל הוא שהפריד עצמו ושילם למלך ולא הי' לו לשלם אלא לגבאי ולא להפריד בין הדביקי' מ"מ אין כאן גוי דוחק שמעולם לא הי' המלך נוגש להיחידי' ובפרט להקדים טסקא דג' שנים קודם מי נוגשו ע"כ וגם מ"ש כשיש לו בידו משל חברו היינו שיש לראובן ממון שמעון בידו ופורע ממעותיו ללוי יאמר שלך פרעתי לבע"ח אבל אם תחלה פורע וקיי"ל הניח על קרן הצבי פשיטא שאין יכול שוב לתפוס משל חברו והכא אחר שפרע מס עי"ז החזיק בקרקע שלהם ומי נתן לו רשות על ככה ועוד בהתפסת קרקע לא שייך כלל כל הנ"ל ודברים פשוטי' לע"ד הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב כאור בקר ליום ה' י"ח שבט פקח"ל. משהק"ס מפפד"מ: