שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן קכז
אבן הזוהר כעצם השמים לטוהר שלם שמו ושלימה משנתו אשרי הורו ויולדתו ה"ה י"נ הרב הגאון החרוץ המפורסם המופלג נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה שלום פיורדא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק ל"ב יע"א:
יקרתו מעולפת ספירים בין שורתים מצהירים הגיעני והנאני ותמהני וכי לגמרא דידי או לסברא דידי צריך ששאל ממני דבר הלכה והיותי מחויב לשמור מצותיו הנני להשיב כמסכים על כל דבריו לדינא:
ע"ד איש א' עשיר מת וחיים לנו ולכל ישראל שביק שציוה לפני מותו בזה"ל חמשה מאות זהו' יחולק לעניים קרובי הדרים בק"ק פלוני ומסתפק פר"מ מה גדר קרובים כי אם נימא פסולי עדות דאורייתא כמ"ש תה"ד לענין אבילות, לא נמצא באותה הק"ק כ"א ב' או ג' ואומדן דעת שלא נתן סך רב כזה לב' או ג' וגם הי' לו לפרש בהדי':
או נימא כמשמע מפירש"י ב"מ ע"א ע"א עניי קרובים ממשפחתו משמע כל שהוא ממשפחתו אפי' דור עשירי ויותר גם זה רחוק קצת מאומדן הדעת אבל יותר נראה בעיני דפר"מ לפמ"ש בסדר גטין דעד רביעי ברביעי נקראו קרובים בלשון בני אדם וה"נ בצדקה אזלינן בתר אומדן דעת ולשון ב"א כמ"ש בהגה' ש"ע י"ד סי' רנ"א סעי' ה' א"כ יחולק בין הקרובים עד רביעי ובכלל כן כ' פר"מ וכל יקר ראתה עינו הבדולח ואנן מה נענה אבתרי', הרב"י בח"מ סי' רמ"ז כת' בשם נימוקי שכ' בשם הריטבא קרובי וקרובותי הם כל פסולי עדות ע"ש ומ"מ מ"ש פר"מ דאומדן דעת שלא נתכוון לזה לתת לשנים לבד יפה כ' כי כן כתב בהגה' מרדכי דב"ק סימן ר"ג דבזה"ז אין נותנין לעניי עיר לבד כיון דמועטין הם אמדינן דעת הנותן שלא נתכוון על המועטים אלא על המרובים דעלמא והתם מדינא דגמרא עניי עירך קודמי' ואפ"ה אמרי' מסתמא דעתו על המרובים דמצוה לחלק וכמ"ש מג"א סי' תרצ"ה ס"ק י"ב וא"כ הה"נ הכא אע"ג דהוי תרי קרובים יותר מ"מ אמדינן דעתי' שעל המרובים נתכוון יותר. ומיהו מ"ש מרש"י ב"מ ע"א ע"א משפחתו אפי' עד עשרה דרי מרש"י אין ראי' דוודאי היכי דליכא קרוב אחר הכל נקרא משפחתו אפי' עד יעקב אבינו ע"ה ובהכי מיירי התם שקרוביו קודמי' לאחרים והיינו כל הקרוב לו אפי' עד יעקב אבינו יש בו חיוב קדימה יותר אבל היכי דאיכא קרובים ממש יש לומר אינך לא מיקרי קרובים כלל ובירושה כתיב לשארו הקרוב אליו ואמרי' בפ' יש נוחלין קט"ו ע"ב נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן והתם פריך ולימא עד יעקב ותי' אביי גמירי דלא כלה שיבטא ויש לעיין קצת בב"ק ק"ח ע"א בגזל הגר קאמר ש"ס וכי יש לך אדם שאין לו גואלים ופירש"י אם אין לו בן או בת או אח יש לו קרוב עד יעקב אבינו הקרוב קרוב יורש עכ"ל לא נזהר רש"י וכ' עד יעקב אבינו ואולי י"ל ולומר נהי דלא כלה שיבטא מ"מ משכחת לי' שהגזלן הזה הוא בעצמו ממשפחת הנגזל ומשבטו וכלה שבטא ולא נשאר כ"א זה הגזלן נמצא לענין גמירי דלא כלה שבטא הרי לא כלה שזה הגזלן ומ"מ לענין החזרת הגזילה למי יחזור והוה סד"א דבהכי מיירי קרא שיתנו לכהן לכן פירש"י מדליתא דאפי' בכי האי גוני נחלה ממשמשת עד יעקב בקבר וממנו ירשו שארי השבטים ויחזור הגזילה לכל השבטים בשוה ולא לכהן בלבד אע"כ קרא בגזל הגר מיירי כנלע"ד ליישב מ"מ מבואר דאפי' עד יעקב הכל נקרא הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה והיינו משום דליכא קרוב אחר אבל היכי דאיכא קרובים לעולם י"ל דהמרוחקים אינם בכלל קרובים כ"א הפסולי עדות:
לולי סברת ואומדנת פר"מ דהכא ליכא אלא תרי ומסתמא אין דעתו לחלק למועטים ולמישבק המרובים כנ"ל ע"כ דעתי מסכמת עם דעתו הרמה דאזלי' בתר לשון ב"א שהוא עיקור גדול בנדרים וצדקה וכמו שהאריך בתכלית האריכות בתשו' מהר"א מזרחי סי' נ"ג ולשון ב"א לקרות קרוב גם רביעי ברביעי כמ"ש בסדר הגט. ועוד שעניים של אלו העניים יש לתלות בעון אבות הראשונים עד רביעים כדכתי' פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלישים ועל רביעים וכן מצינו בעושר וגדולה בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל ויעיי' בזה בספר נודע ביהודה קמא בסוף הספר סי' ל"ח דבר נאה נמצא גם על זה העשיר הי' לפרוע שט"ח בעון אבותיו אלא שזכה ונתעשר עכ"פ מהראוי להטיב להעניים האלו שסבלו עבורו כמו שמצינו בדברי חז"ל ביעקב ועשו בפריעת שט"ח של שיעבוד מצרים:
ויש קצת ספק אצלי אם נמצאו במקומות וקהלות אחרות קרובים להעשיר הזה שמת שהמה קרובים שלישי בשלישי א"כ יש אומדנא בהיפוך דמסתמא לא נתכוון אלא לשני בשני ושלישי בשלישי שבאותה מקום שציוה לחלק מעותיו ונימא שהי' לו קפידא על אותה הקהלה הואיל והי' קהלתו של הנעדר וה"ל הנך עניים קרובים ובני עירו אבל לתת לרביעי ולמישביק קרובים שלישים שבמקום אחר לא עביד איניש דשביק קרובים ויהיב לרחוקים אע"כ לא הי' דעתו אלא על שניים ושלישים ולא על רביעים כלל:
ומה שנסתפק פר"מ שיש מהקרובים שמפרנסים עצמם כל יום מיד לפה אבל אין להם קרן קצוב אם רשאים ליטול מהנ"ל דבר פשוט הוא שהם בכלל עניים שאפי' מגבאי צדקה הי' מותרים ליטול כמבואר היטב במתק לשון הטור י"ד סי' רנ"ג מכ"ש להתפרנס ממתנת קרוביו דקיל טפי דהרי לדעת הטור שם הבא ליהנות מקופה של צדקה צריך למכור כלי תשמישו כסף שלו משא"כ המתפרנס מקרוביו ובזה יש להבין דברי ט"ז שם ס"ק ב' שכ' עמ"ש הטור שצריך למכור שולחן כסף שלו והוא נגד הש"ס והעלה הט"ז לחלק דבימיהם הי' אוכלים על שולחן קטן מצי שפיר למימר לא מקבל עלי לאכול אלא על שולחן של כסף אבל בזמנינו שולחן גדול שכל בני בית אוכלין עליו אין נותנין לו צדקה עד שימכור זה השולחן ומייתי ראי' ממסדרי' לבע"ח שאינו מסדר אלא לו אבל לא לאשתו ולבניו. ומאוד תמוהים דבריו הא הך דמסדרי' לבע"ח פריך הש"ס ב"מ סוף דף קי"ג ע"ב לימא לי' מלוה ללוה לא עלי קארמית פי' פרע לי חובי וצא התפרנס מן הצדקה ותי' אביי איברא עליו קארמי שנאמר ולך תהי' צדקה יע"ש נמצא היא גופי' חדוש הוא דחדית רחמנא שיהי' מוטל על המלוה פרנסת הלוה ורחמנא לא חדית אלא לו ולא לבני ביתו וכן פירש"י שם קי"ג ע"ב ד"ה לו הוא צריך ליתן מטה אבל לא לאשתו ובניו דהחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות בני ביתו עכ"ל:
וכל זה התם בסדור בע"ח משא"כ הכא כיון דמחוייבים לפרנס אותו מן הצדקה ולא נתחייב למכור שולחנו מפני שהורגל בו ולא מקבל עליו שולחן של עץ הה"נ בני ביתו מורגלים בו כמוהו ומוטל עלינו לפרנסם לפי ההרגל ואיך נכפהו למכור שולחן של כסף השייך לאכילת בני ביתו וצ"ע לכאורה. ולהנ"ל י"ל דהרי מי שאינו מתפרנס מקרוביו והוטל על החופה צריך הוא למכור ולא מצי למימר לא מקבל עלי והשתא משכחת לי' שזה הקרוב המפרנס את זה איננו קרוב אלא לו אבל לבניו ובני ביתו כבר נתרחק וע"כ יטיל פרנסתם על הצדקה וצריך למכור חלקם בשולחן של כסף ועדיין צ"ע. יהי' איך שיהי' מבואר דפרנסה מקרוביו קיל משארי צדקה והתם מיירי להתפרנס תמיד מהם מכש"כ בנידון דידן שאינו אלא באקראי ופ"א פשיטא שהמה בכלל עניים אלא מ"מ נ"ל כיון שאמר קרוביו העניים כי היכי דבקרוביו הקרוב קרוב יש לו מעלה יתירה ממי שהוא רחוק ממנו ה"נ העניים מי שהוא עני יותר יש לו שום קדימה יותר ומחלקי הצדקה ההיא יתנו עיניהם לחלק לפום הקורבא ולפי רוב העניות גם את זה לעומת זה:
ובמאי דבדק לן מר בדברי ר"א ממיץ שבט"ז י"ד סי' רנ"ח סק"ד והוקשה לפר"מ לפי מה דקי"ל בח"מ סס"י רע"ו דטובת הנאה אינו ממון להורישו וכיון שר"א ממיץ ידע באמת שהדירה לצדקה א"כ אין מחזיק בהם אלא טובת הנאה ואין היורשין יורשים טובת הנאה א"כ אמאי יחזירם, אלו דבריו:
אומר אני למעיי' בהגה' מרדכי דב"ק סי' ר"ג ובמרדכי דב"ב סימן תצ"ג בשינוי קצת יראה דר"א ממיץ תפס מרשות היורשים בעדים ואמר שהאשה נדרה לעניים כ' דינרים והיורשים הכחישו ופסק ר"י בר שמואל דר"א לא הוי בעל דבר רק כעד א' המעיד נתנסך יינך או הוקדשו נכסיך והבעלים מכחישים אין בדבריו כלום וצריך להחמיר הנכסים לבעלים דלאו כל כמיני'. שוב כ' אפי' הי' לו לר"א מגו כגון שתפס בלא עדים והי' מהימן שנדרה כ' דינרים לצדקה במגו להד"ם ומעתה מחויבים היורשים להפריש מירושתם סך הנ"ל לצדקה דמגו כעדים דמי מ"מ אין הכרח שיהי' אותו הממון שהחזיק בו ר"א ממיץ אותו יהי' מוקדש דוקא דלמא ירצו הם להפריש ממן אחר ולא דמי לדח"מ סס"י רע"ו התם הופרש הממון וניתן ליד המחלקו שיהי' אותו הממון להקדש עניים ואין להיורשים בגוף הממון כלום רק טובת הנאה ואותו אינו נתפס בירושה אבל הכא שלא הופרש שום ממון רק כל הנכסים בחזקת יורשי' קיימי ועליהם הוטל עפ"י מגו של ר"א ממיץ להפריש כ' דינרין אבל לא אלו דוקא ולא כל כמיני' דר"א ממיץ להפרישם כיון שלא הושלשו בידו ע"ד כך רק הוא התפיסם וצריך הוא להחזיר להם קרנם והם יקיימו נדר מורישם כרצונם. ושוב כ' שם שאין ר"א יכול לתופשם מטעם שהוא גדול עירו וידו יד עניים ואי תפשי להו עניים בוודאי אינם צריכים להחזיר אלו כ' דינרים וכבר יצא הנעדר ידי נדרו על זה כ' דבזה"ז אין דעת הנודר לתת לעניי עירם דוקא שהמה מועטים אלא לחלק גם לשארי עיירות נמצא לסך חלק המגיע לעניי עירו של ר"א ממיץ מהני תפיסתו ואין היורשים יורשים טובת הנאה אבל סך המגיע לשארי קהלות צריך להחזיר להם הקרן וממילא ט"ה של היורשים ע"כ יוחזר כל הסך להיורשים ור"א ממיץ יצרף עמהם בשעת חלוקה ויהי' טובת הנאה לשניהם לר"א ממיץ ולהיורשי' כנלע"ד פי' דברי המרדכי ומיושבים כמה דקדוקים וגמגומים ובפרט ק' פר"מ הגאון נ"י ובזה תנוח דעתו הרמה והנשאה בחכמתו הנפלאה הכ"ד א"נ דש"ת החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום ג' כ"ג מנחם תקעה"ל. משהק"ס מפפד"מ: