שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן קכ

נשאלתי ע"ד צוואת שכ"מ שעשה שטר צוואה בהיותו שכ"מ בשנת תקע"ו ואז הי' עתיר נכסין והוסיף לאשתו על כתובתה תוספת מרובה על העיקור יותר מכפליים וציוה לתת לבנו הקטן שלא נשא אשה עדיין סך מרובה יתר על חלק ירושתו עם אחיו וציוה לשלם שטח"ז לבנותי' ולשלם כל חובותיו ועוד כמה ענינים שמגיע לסך עצום טרם יגיעו בניו הזכרים לירושה דאורייתא ובכלל צוואתו הניח לקרן קיימת סך י"ג מאות זהובים וזה לשון הפונקט ההיא נומרי 3 גם אני מודה בפניכם וכו' - שוב עמד מחליו וחי כמה שנים וירד מנכסיו ומת בשנה זו וכשהזדקקו היורשים לפקח על נכסי העזבון לא מצאו ממש די שילום החובות נימולי' ואינם נימולי' והאלמנה דיה להפקיעה די כתובתה וקצת מתנות המגיעים לה עפ"י דתה"ק וביתו העומד בקהלתו אם ימכר עכשיו לא יעלה לדמי פרעון החובות אך דעת היורשים והאלמנה להניח הכל בתפוסת הבית ולישא וליתן בנכסים כמקדמת דנא כדי שלא יתפרסם הדבר שהניח ביתו ריקם ועי"ז לא ינגשו הנושים ולא יצטרכו למכור אחוזתם לפי שעה חדא ואולי באורך הימים ירויחו במו"מ גם יעלו סכום הנחלה והיתה הרוחה. ושאלו היורשים אם מחוייבים להפריש סכום ג' מאות זהו' לקרן קימת הנ"ל הגם שמזומנים אין כאן מ"מ אולי מחוייבים עכ"פ לשעבד הבית על חוב זה ולכשיעשרו או ימכרו הבית ביוקר ישלמו ובין כך יתנו הרווחים מידי שנה בשנה ללומדי' כדעת המצוה או נימא שלא ציוה אלא כשהי' מופלג בעושר אבל עכשיו שלא הניח כלום בטלי' לי' צוואתו והתחייבותו:

הנה לכאורה אין לבטל צוואה זו מטעם שכ' האלשו"ך בתשו' סי' ז' דריוח מעות גרע מפירות דקל ולא מהני אפי' במניח קרן לפירותיו וכיון דליתי' בבריא ליתי' בשכ"מ ע"ש שפתיו ברור מיללו מ"מ הוא ז"ל לא מיירי אלא במקנה מעות לפירות אבל במשעבד גופו למעות לפירותיו אפשר דמהני כמ"ש המחבר סי' ס' סעי' ו' בכל דבר שלב"ל. והכא נכתב בלשון הודאה שהתחייב עצמו בכל אופן המועיל וכמ"ש רמ"א סוף הסעיף שם וא"כ קנינו קיים וחייב כמו שחייב לכל בעלי חובות ויחולק עזבונו בין בעלי חובות ובכללם גם הקרן קיימת לעניים:

אך נ"ל מטעם אחר אין כאן חיוב כיון שלא התחייב לאדם ידוע אלא לחלק ביום יארצייט לאיזה ג' עניים שירצו היורשים או באותו הזמן ודבר זה מבואר בתשו' מהרי"ט סי' כ"ב ועוד ביתר ביאור סימן ס"ג ועפ"י דברי מהרי"ק שרש ה' יע"ש וע"כ לא מהני חיוב גופו ועצמו אלא להסיר פקפוק דבר שלב"ל מהדבר הנקנה שלא יהי' כמתחייב מעות שאינם בעולם אלא מחייב ומשעבד עצמו שהרי הוא בעולם אבל אינו מועיל להסיר פקפוק ברירה מהקונים או מקנה למי שלא ב"ל כי מה יועיל לזה שיעבוד גופו כי אין המקנה מתחייב אלא אם יש כאן קונה אבל אם אין כאן קונה פשיטא דלא מהני ובסוגי' דמעמד שלשתן פריך הקנה לנולדי' וכו' ומפני דוחק ק' זו הניחו הדבר כהלכתא בלא טעמא וגם הר"ן שם האריך שם מטעם אין ברירה לכל דאתי מחמתך ואי ס"ד דשיעבוד גופו מהני נימא נעשה כמשעבד גופו לכל דאתי' מחמתי' אע"כ דלא מהני:

וא"ל נהי דעניים מבוררי' אין כאן לזכות בהפירות מ"מ הלא הקהל מבורר הוא ששיעבד עצמו ליתן בידם סך ג' מאות בתורת עסקא על כל פראצענטא אם ירצו לקבל ובזה לא שייך ברירה אע"ג דאם לא ירצו הקהל לקבל יותן לקהל אחר מבואר בגטין כ"ה ע"ב בעל מנת שירצה אבא שייך ברירה מ"מ לא דמי התם תלה קדושיו ברצון אבא ותלי' בברירה אבל הכא הקנה לקהל ותלה ברצון עצמם הרי הקנה להם וזיכה להם זכות זה בעצמם שהוא מחוייב ליתן להם עכ"פ סך הנ"ל ואין החיוב תלוי ברצונם והאומר על מנת שאתן לך מאתיים זוז נמי תלוי בדעת המקבל אם ירצה לקבל ומ"מ הוא מחוייב ליתן לו ועי' בחי' רשב"א גטין ע"ה ע"א וא"כ לכאורה עכ"פ נתחייב ליתן ג' מאות זה' לקהל על ששה פראצענטע בתורת עסקא, מיהו זה ליתא דעכ"פ אפי' לו יהי' שיתנו סך הנ"ל לקהל והם יתנו בכל שנה הרווחי' להיורשי' אין היורשים מחוייבים ליתן הפירות לעניים מטעם שכתבנו לעיל כי לא זכו העניים בהפירות ונמצא אין כאן שום מתנה אלא להקהל שיהי' בידם הקרן הנ"ל בתורת עסקא ודבר ברור הוא דמעולם לא כיון להקנו' לקהל ולא הודה שנתחייב בכל אופן המועיל הי' הכל לטובת העניים אדרבא חזינן שהי' ספק אצלו אם ירצו קהל לקבל על אחריותם סך זה וע"כ התחייב עצמו להשתדל עכ"פ אצל שום קהל בעולם שיקבלו סך זה לטובת העניים ועל זה סבב חיובו וקנין שלו וכיון שלא זכו העניים מטעם הנ"ל מאין יזכו קהל אפי' יאמרו עתה טובה הי' לנו לקבל הקרן בתורת עסקא מ"מ מקבלי הקנין לא זכו עבורם וזה פשוט:

ומעתה כיון מטעם ההתחייבות לא נשתעבדו הנכסים ה"ה מטעם שכ"מ דכל דליתי' בבריא ליתי' בשכ"מ ודבר שלב"ל ליתא בבריא ומכ"ש פירות של מעות ומכ"ש היכי שלא נתבררו המקבלי' ומטעם מצוה לקיים דברי המת נמי ליתא מטעם המבואר בתשו' מהרי"ט סס"י ס"ג הנ"ל ומכ"ש בממון שאין לו תובעי' כי הכא שא"א להוציא מהיורשי':

ויצורף לזה עוד לכאורה יש לפקפק על עיקור לשון חיוב שבצוואה דכתוב שם גם אני מודה וכו' שהתחייבתי א"ע בחיוב גמור בכל אופן המועיל יותר עפ"י תחז"ל מעכשיו וכו', לשון התחייבתי הוא לשון עבר א"כ מודה שכבר התחייב מאז לא עתה ושוב כתב מעכשיו א"כ משמעותו שהתחייב מאז שיחול עתה ביום כתיבה וא"כ אין כאן קנין דהדרא סודרא למרי' וכמבואר סוף השטר שהי' הכל בקנין סודר וכיון שלא קנה בשעת הקנין לא יקנה אח"כ עיי' נדרים נ"ו ע"ב ועמ"ש ר"ן נדרים כ"ז ע"ב ד"ה והוא דקני מיני' וכו', בשלמא אי לא הוה כתב מעכשיו בהאי שטרא שפיר הוה קונה כיון שהודה שהתחייב מאז עפ"י אופן המועיל עפ"י תחז"ל נימא שהקנה אז בשעת השיעבוד וא"נ הוה כתיב בלשון הוה ולא בלשון עבר אלא אני מודה שאני מתחייב עתה או שאני חייב לפלוני ומכ"ש אי הוה מודה שיש לפלוני בידי כך וכך לא הי' שום פקפוק אבל שכתב לשון עבר ומעכשיו יש לפקפק כנ"ל, ואמנם י"ל ולפרש דמעכשיו דכתוב לא על עכשיו דשעת הודאה קאי אלא מעכשיו דשעת החיוב והוא מודה שהתחייב מאז במעכשיו של אותו הזמן מ"מ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יד בעלי שטר דהיינו העניים על התחתונה אע"ג היכי דבטל שטרא לגמרי לא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה מ"מ היכי דאיכא למיתלי בטעות כי הכא העלה ש"ך דכ"ע מודים דידו על התחתונה עיי' סי' מ"ב סק"כ וכבר האריך מהרי"ט בכמה תשו' דגם בעניים שייך ידם על התחתונה כמבואר בחולין קל"ד ע"א ועיי' מ"ש הר"ן בנדרים ז' ע"א ד"ה ולענין הלכה וכו' והארכתי במקום אחר ועכ"פ חזי לאיצטרופי לכל מה דכתב ומפורש לעיל שלא להוציא מהיורשים:

אמנם נהי מטעם קנין ומטעם מתנת שכ"מ וקיום דברי המת לא משתעבדי נכסי מ"מ מטעם נדר נתחייב להפריש סך הנ"ל וכיון שחל עליו הנדר ממילא אשתעבדי נכסי' לתשלומי נדרו ויעויין בעירוכי' ו' ע"ב ובתוס' ד"ה כי פליגי וכו' ובנודר ומעריך שמא יחול מיד וכו' כתבתי שם על הגליון עי' לקמן כ' ע"א דגירסא שלפנינו ש"מ מלוה ע"פ גובה וכו' וצ"ל דלא הי' כן גי' תוס' וכמו שהעיד תי"ט לקמן פ"ה משנה ב' סוף ד"ה יתנו יורשים בגירסת הרמב"ם, א"נ י"ל דתוס' דשמעתין אזלא למסקנא דלקמן כ' ע"א דערכי עלי לא מחסרא ולא כלום וסבירא להו דלאותה מסקנא חל מיד והתם בהס"ד דלא אסיק אדעתי' הך סברא דלא מחסרא כלום וסבירא משו"ה פריך ש"מ מע"פ גובה מן היורשי' ולמסקנא לא צריך לזה ויותר נ"ל דבתוס' דשמעתין הנוסחא האמתיות שמ"א יחו"ל מי"ד אב"ל אינ"ו גוב"ה וכו' רצונם שלענין זה חל מיד שיהי' מצוה עכ"פ על היתומים לפרוע אבל אין ב"ד נזקקי' להוציא מידם אבל אין מצוה על היתומים לפרוע נזקי אביהם אם לא דמע"פ גובים מן היורשים וק"ל ודע הכא במשנתינו בגוסס איירי איכא נמי משום דברי שכ"מ כמסורי' דמי משא"כ לקמן ליכא אלא משום אמירה לגבוה לחוד עכ"ל שם על הגליון ישמע חכם ויוסיף לקח, נמצא אע"ג דהם לא זכו מטעם הנ"ל מ"מ איהו חייב לקיים נדרו מטעם בפיך זו צדקה ולא יצא ידי נדרו עד שישלם:

הן אמת שזה תלי' באשלי רברבי עיי' רמב"ם והשגת הראב"ד פכ"ב ממכירה הלכה ל"ג ועי' ראיתו של הרמב"ם מיעקב אבינו ע"ה פ"ו מעירוכי' הלכה ג' ולח"מ שם ואין כאן מקומו ועיי' מהרי"ט סי' ס"ג שדבריו צ"ע בזה (ועיי' ש"ע י"ד סי' רנ"ח סעי' ח') מ"מ לו יהיבנא דאיכא הכא נדר מ"מ אינינו מתחיל על הנכסי' מעכשיו שהרי לא אמר אלא שיתחייב מעכשיו וזמן הפרעון יהי' שעה א' קודם מותו נמצא מה שיתחייב לשעבד נכסיו מעכשיו זה כבר קיים שהרי עשה קנין אלא שאין הקנין מועיל ומה שעבר כבר עבר ואין כאן נדר אלא שעה א' קודם מותו דאפי' אי נימא האומר הריני נזיר קודם שאפטר מן העולם אסור ביין מיד משום שמא ימות מ"מ פשוט הוא שאם אמר הריני נזיר שלשים יום קודם מיתה אינו יי"ח במה שנוהג נזירות עתה כיון שיש יותר משלשים יום למותו ונהי מספק אסור לשתות יין מיד מ"מ כיון שנתברר אח"כ שלא הי' אלו הימים שלשים יום קודם מותו לא יי"ח נדרו ועמ"ש ר"ן נדרים ג' ע"ב ד"ה בל תאחר וכו' וה"נ בנידון שלפנינו נ"ל אם הי' רוצה להתיר נדרו קודם אותה השעה שלפני מותו לא הי' ההיתר מועיל מפני שלא חל הנדר עדיין דממ"נ אם נאמר שהפרעון הוא שחל אותה שעה אבל החוב כבר הוא מיום הצוואה זהו בטל מטעם קנין אין כאן פרעון אין כאן ואם נאמר שעכ"פ כוונתו לטובת נשמתו שאז יחול הנדר הנה באותה שעה לא הי' לו מה להקדיש שהרי כבר ירד מנכסיו ואין כאן לשלם נושיו ותוספת שהוסיף לאשתו ולבנו ביום הצוואה ולשלם החוב שבשטר ח"ז לבנותיו נמצא אז לא הי' בידו לידור מנכסיו כלל:

אך מ"מ נ"ל נכון עכ"פ ישתעבדו הבית על סך מועט כגון חמשים זה' לשנה שיהי' הרווחים ג' זה' לשנה שעכ"פ ילמדו ג' לומדי' ביום יא"צ נמצא נדר הלימוד מתקיים ורק דבר שבממון לעניים אין להוציא ממון מהיורשים ולפי הנראה אפי' אי הי' מחלקי' העזבון לפי החובות ותוספ' כתובה וחוב שבשטר ח"ז ומתנות לבנו הפנוי לא הי' מגיע על העניים יותר מסך זה אשר ע"כ נלע"ד מ"ש נכון בעז"ה. פ"ב יום עש"ק טו"ב אדר תק"פ לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: