שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן קיב

ע"ד צוואות הגביר.. אשר בפונקט פינף נכתב וז"ל איך פערלאס אלז איין עוויג בלייבען זאללענדעס לעגאט אן מיינען זעמטליכען פערוואנדטען אונד פערוואנדטינען איין קאפיטאל פאן.. וועלכע וכו' דיא אינטרעססען נאך לייטונג אונד אנארדנונג מיינעס ברודערס פלוני אדער דעססען פאלמעכטיגען פערטהיילט ווערדן זאלל עכ"ל הפונקט הנ"ל:

והנה זה שבועים נשאלתי עד היכן גדר הקורבה ואם קרובי אלמנות הנעדר נמי בכלל קרוביו ואז השבתי לשואל כמשיב על שאלת איסור והיתר כי לא נודע לי שיש בזה ערעור וטוען בין הצדדים ותוכן תשובתי כי אמנם יש מקום שקרובי אשתו נמי בכלל והוא שלפעמים השכ"מ לא ציוה דבר אך בטח לבו על האפטרופסים שיעשה הטוב והישר בנכסיו לטובת היתומים וכבודי' ויש רשות להאפטרופס לפי גודל כבוד עשרם וכבוד הבנים הגבירים הידועים האלו להפריש ממונם סך לקרן קימת לפרנס בני המשפחה ועי' ש"ך י"ד סי' רמ"ח סק"ט וזה מבואר פ"ק דב"ב דרבא פסק צדקה אנכסי דבי בר מריין לאחשובינהי וכן הוא בש"ע ח"מ סי' ר"צ סעי' ט"ו ועיי' מהרי"ט סי' קכ"ז וגדולה מזה עובדא דעמרם צבעא דגטין נ"ב ע"ב ובש"ע ח"מ סי' ר"צ סעיף ד' דלצורך חשיבות היתומים מותר לו ללבוש בגדים חשובים מזוזי דיתמי כי היכי דלשתמעון מילי' ובאופן זה ביתומים חשובים ומפורסמים כאלו בודאי רשאי הי' האפטרופס להפריש סך מסויים לקרן קיימת אפי' אם לא ציוה הנעדר ובשגם שהיתומים בעצמם כבר הגיעו לכלל גדלות עפ"י דתה"ק דהיינו בני י"ג ויום א' ונתרצו לזה וא"כ נדרם קיים בהפרשת הקרן קימת ואם כך הי' מעשה אין ספק שגם משפחת בני אמם בכלל דהרי איתא בספרי פ' ראה מאחד אחיך זה אחיך מאביך מאחד לרבות אחיך מאמך ומייתי לי' סמ"ק ומרדכי ריש ב"ב והרב"י בי"ד סי' רנ"א ומכאן פסק שם בש"ע סעי' ג' דאחיו מאביו קודמים לאחיו מאם דאחיו מאמו אתיין רק מייתור' אבל מ"מ חייב לפרנס שניהם אלא שמקדימי' לקרובי אב וא"כ ה"נ יותן לקרובי האב קצת יותר אבל אם לא יתננו לקרובי האם כלל עבירה היא בידם ואיכא נמי פסידא ליתמי דבודאי ניחא להו בהרוחה למשפחת אמם דאי לא יזונו מהקרן קיימת יצטרכו לפרנסם משלהם כי בזיון גדול יהי' לנגידים מפורסמים כאלו אם קרובי אמם יצטרכו לאחרים ועי' כיוצא בזה בתשו' מהר"י מינץ בתחלתו וכל זה אי הי' האפטרופס או היתומים מפרישי' מנכסיהם אחרי מיתת אביהם והוא לא ציוה:

אך באשר הוא עצמו ציוה בפיו לאמור שהוא מניח לקרוביו אין ספק אצלי שאין קרובי אשתו בכלל ולא יתחלקו הרוחים אלא לקרוביו ממש וגדר קרוביו המה הפסולי' לעדות ואם הסך עצום ומסויים ויש אומדנא שלא לכך נתכוון ליתן סך רב כזה למעט קרובי' פסולי עדות דאורייתא ויש לחלק מזה גם לקרובי' עד דור רביעי שבסדר גטין מחמיר לפסול עדות רביעי ברביעי אלו דברי שם בלי שום ראי' וברור כי לא השבתי אלא לתלמיד השואל:

אך עתה נשאלתי שנית והודיעוני כי כבר נתעצמו בריבה זה הגבירה אלמנות המנוח עם האפטרופוס הגביר נ"י זה כמשלש שנים ויש לה טענות ודברים שראוי' לשומען ושעי"ז התפשר הגביר האפטרופוס לתת מנה יפה בכל שנה לבני משפחת הגבירה תי' ואך עתה חוזר הגביר כי את אלקים הוא ירא אולי שלא כדין עשה במה שהתפשר והי' מוותר מהרווחים המגיעים לבני משפחת אביו לתת אותם לבני משפחת אם הילדים והנה נ"ל פשוט דיפה עשה האפטרופוס במה שהתפשר על העבר ומכש"כ שאין לחזור בו על העתיד לבוא ואלו לא נאמר ראוי' הי' לאומרו אמנם ראשון תחלה אחזק במסמורים נטועים הפסק הראשון שלכאורה אין קרובי הגבירה בכלל ואח"כ אברר בעז"ה שיש לכוף להתפשר עפ"י טענות הגבירה תי':

ותחלה אומר כי אין ספק שלשון הצוואה הוא לשון מספיק אף ע"ג שאין כתו' אני נותן דכבר פסק בתשו' הרא"ש כלל פ"ג סי' ב' דאע"ג דבברי לא מהני לשון אני מניח לפלוני מ"מ בשכ"מ הוא לשון טוב שכן לשון ב"א ששכ"מ ההולך למות אני מניח והוה לשון המועיל ופסקו בש"ע סי' רנ"ג סעי' ב' בסתם ולא הגיה עליו רמ"א וע"ש סמ"ע סק"ה אלא שהש"ך שם רמז לעיי' במהרי"ק שרש צ"ד ובאמת מהרי"ק מייתי שם ראשונים חולקים על הרא"ש ומ"מ הש"ך בעצמו פסק דלא כמהרי"ק לקמן סי' רפ"א סק"ח אלא שט"ס נפל שם במ"ש מניח הוא לשון ירושה הוא ט"ס וצ"ל הוא לשון מתנת שכ"מ וכמוכח מתשו' דברי ריבות דמייתי ש"ך והתם איתא דרצה לזכות את אמו ע"י לשון מניח אי לאו משום דלא הי' ממון בעינא ע"ש והלא אמו אינו ראוי לירש ואפ"ה הי' מועיל לשון מניח אע"כ שהוא לשון מתנת שכ"מ והש"ך לא מייתי לעיין בתשו' מהרי"ק לפסוק כמותו אלא אם יצטרך לעשותו סניף לסברו' אחרות אבל לא לפסול צוואה בשביל זה ובתשו' רד"ך בית שלשי' נחלק עליו וכן בתשו' מהרי"ט סי' כ"ב שטר צוואה שכ' אמר לנו שמניח ק"ק זהו' וכו' ע"ש באותו תשובה טרח מאוד לבטל הצוואה מטעמי' אחרים ולא עלה על דעתו לאמור מני"ח לשון גרוע הוא והי' לפניו ספר מהרי"ק כידוע בכל תשובותיו ואפ"ה לא חש לי':

ועוד לכאורה צל"ע דעת הגאונים שבמרדכי דמייתי מהרי"ק מ"ט לא יועיל בשכ"מ לשון מניח ואי משום דליתי' בבריא הלא בבריא נמי כל שהורגלו התגרים לקנות בהכי קונה ואפי' שאיננו מקנינים המוזכרים בש"ס והוא ש"ס ערוך ב"מ ע"ד ע"א האי סטומתא קנה ומבואר היטב בש"ע סי' ר"א ועיי' מהרי"ט סי' קכ"ה וה"ה בכל הלשונו' המורגלים בין הסוחרים וא"כ כיון בשכ"מ לשון הרגיל הוא אני מניח אעפ"י שלא הוזכר בש"ס מ"ט לא יקנה ומאי שייך לומר דליתי' בבריא הלא גם בריא קונה בלשון המורגל בין הסוחרים:

ואם נאמר דבזמן אלו הגאונים לא הורגלו שכ"מ להקנות בלשון זה מ"מ מאי הרעיש מהרי"ק את העולם על הרא"ש בזה מדברי אלו הגאונים שבזמן הרא"ש הגות הי' בלשון לומר אני מניח וצ"ל דבימי הרא"ש נמי לא הי' מורגל כ"כ למנהג קבוע שהרי משו' כך שאל השואל מהרא"ש אם מועיל לשון אני מניח כצ"ל מ"מ נלע"ד בזמננו אחר שקבע הרב"י בש"ע דלשון מניח הוא לשון המועיל בשכ"מ ונתפשטה הוראות הש"ע בכל תפוצה תו לא גרע מקנין או לשון שהסכימו עליו במדינה דמועיל ובזה"ז גם הגאונים ומהרי"ק יודו באופן דלשון אני מניח קרן כך וכך לקרוביו וקרובותי' הוא לשון קנין המועיל:

והנה המעיי' בלשון צוואה הנ"ל יראה שלא הזכיר קרוביו העניים כ"א שהניח הקאפיטאל לקרוביו סתם ושאחיו האפטרופוס יחלק הרווחים ביניהם והנה נהי דפשוט יותר מביעא בכותחא דהחלוקה תהי' דוקא לעניים דאומדנא דמוכח הוא שרצה להצדיק נפשו בשעת מיתה וצדק לפניו יהלך ועיי' ב"י בי"ד סי' רנ"א ד"ה וכ' עוד המרדכי וכו' ועי' רש"י בפ' הכותב גבי נכסי לטובי'. אמנם מ"מ הקרן הקנה לבני משפחה בין עניים בין עשירים אלא שהתנה שיהי' הקרן קיים שיחלוק האפטרופוס הפירות לעניים אבל לעולם סילק עצמו ויורשיו מהקרן והקנה אותו להמשפחה מיד ואם תאמר מה תועלת להעשירים בהקרן כיון שלא יהנו מפירות איברא יש להם תועלת שהרי קיי"ל ב"ב מ"ג ע"א האומר תנה מנה לעניי עירי אין דנין ואין מביאי' ראי' מאנשי אותה העיר דה"ל נוגעי' בדבר דניחא להו בהרוחה דעניים דדהו כי היכי דלא יוטלו עליהם אפי' קיץ להו ע"ש וכן פסקי' בש"ע ח"מ סי' ל"ז סעי' כ' ומבואר בכתובו' צ"ב ע"ב דמשום דלא להוי תרעומות מקרי ראובן בעל דבר אעפ"י שמשום תרעומות לא הוה נוגע בעדות כמו שכ' תוס' שם ד"ה דינא הוא וכו' מוכח מזה דהני בני העיר דמקרי נוגעי' בעדות משום הרוחה מכ"ש דמקרי בעלי דברים משום הרוחה דעניי דעליהו רמיא וא"כ בבני עיר כ"ש בבני משפחה דיותר חיוב על המשפחה לפרנס קרוביהם ממה שמוטל על בני העיר לפרנס עניי עירם ועוד התם אמר תנו מנה ויתחלק מיד ואין להעשירים ממנו אלא ההרוחה משא"כ הכא שהפירות יתחלקו לעולם והעניות הוא גלגל החוזר ואם הוא אינו בא בנו בא ואיהו גופו אינו בטוח מהריש והר"ן דנדרים ס"ד ע"ב מייתי ירושלמי והעניות לאו נולד הוא אמרי' זעירא העניות מצוי הוא נמצא קנין הקרן לכל המשפחה המצויי' עתה לפנינו הוא ותנאי הי' שיקיימו הקרן כדי שיחלק האפטרופוס הרווחי' לענייהם:

והרווחנו בזה ב' פקפוקים חדא ממ"ש בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ז' דהמקנה מעות קרן לפירותיו גרע מדקל לפירותיו דהדקל קיים אבל קרן המעות אין הקרן בעצמו קיים כי הני זוזי אזלי בעיסקא ואתו אחריני תחתיהם וכן לעולם נמצא הקרן גופו אין לו קיום הנה זה יצדק אם אינו מקנה אלא הפירות אלא שמיחדי' הקרן לפירות כעובדא דילי' אבל הכא עדיף הרבה אפי' מדקל לפירות ובית לדור בו דאלו התם אם יבש הדקל הרי העצים לבעה"ב ואם נפל הבית עצים ואבני' לבעה"ב אבל הכא הקנה הקרן בעצמו לבני משפחה האלו אלא שהתנה עמהם בתנאי שיתנו הפירות לענייהם ולא שייך הכא הני זוזי אזלי לעלמא שהרי קנו הני זוזי בעצמם והו"ל כאלו מקנה דקל בקנין גמור אלא שמתנה תנאי שלא יקוץ אותו כל זמן שאפשר שישא פירות ואם יבש האילן העצים למקבל מתנה והנה אם אפשר בשום אפשרו' שלא יעלה עוד פירות וריוח על הקרן הרי יתחלק הקרן בין בני המשפחה ואין להנותן ויורשיו בהם כלום ע"כ ליתא כאן שום ערעור מטעם האלשיך הנ"ל:

ועוד הרוחנו לסלוקי נפשי ממ"ש מהרי"ק בשרש ה' ומהרי"ט סי' ס"ג דהעניים אינם מבוררים למי יתן ומי יצטרך ובני ישיבה ועניים אזלי לעלמא ואתו אחרינא תחותייהי זה לא שייך הכא מתרי טעמא חדא דהקרן נקנה לבני משפחה אלו העומדים היום בפנינו והנותן מפירותיהם לאחר הוה ממש כמתנת כהונה ולוי' דאע"ג דהוה ממון שאין לו תובעי' שיכול ליתן למי שירצה מ"מ אם נותנו לאחר שאינו כהן ולוי ה"ל גוזל השבט ה"נ גוזל המשפחה ממה שזיכה להם השכ"מ ועוד התם עניים בני ישיבה אזלי לעלמא ואפי' עניים הדרים בעיר אינם קבועים וכמ"ש הרא"ש לענין גטין דמשו"ה אין כותבי' שם עיר דירת הבעל והאשה בגט מפני שבעו"ה אין לנו קביעו' ואם יסעו העניים האלו מכאן שוב אינם עניים של עירנו אבל בני משפחה קבועי' אפי' במצולת הים המה ממשפחתנו מה תאמר שמא יעשירו העניים האלו עושר אינו מצוי שיעשיר העני וכ"כ תוס' ב"ב מ"ה ע"א ד"ה מאי נפקא מיני' וכו' וביארו יפה בט"ז ח"מ סי' קס"ג ד"ה ונתייאשו וכו' ע"ש ואחז"ל בגטין ל' ע"ב למיתה עביד תקנתא לעשירות לא עשו תקנתא מ"ט מיתה שכיחא עשירות לא שכיחא והשתא מוכח מש"ס דנדרים ס"ד ע"ב דמיתה מקרי נולד ובר"ן שם הבאתיו לעיל דעניו' לא מקרי נולד דהעניות מצוי טפי ממיתה ומיתה טפי מעשירות ואם כן איך נימא דלא קנו העניים משום שמא יעשירו ולא יהי' להם זכות בפירות אלו ועוד נ"ל כל הסברות שאמרו הגאונים הנ"ל אע"ג דמשמע שמטעמי' אלו בטל כל הצוואה מ"מ לא עבדי בהו עובדא למשתי בי' שכרי אלא לשנות מצדקה לצדקה אחרת דעניים האלו לא זכה אבל נשמת המת זכה להתהלך צדקתו לפניו וע"כ שינו לצדקה כיוצא בה או אפי' לדעדיפא אבל לא לגרוע כחו של מת וצדקתו ובמה יזכה והכא אי ישונה מקרובי' לעני' שאינם בגדר קרובי' הרי מגרע כח שכר הנותן ומצוותיו זה לא שמענו בהא סליקנא דשטר הצוואה הוא חזק שריר וקים לכן צריכי' אנו לעיי' מהו לשון קרוביו ועד היכן מגיע:

הנה הנימוקי יוסף כ' פ' מי שמת בסוגי' דקרו אינשי לבר ברא וז"ל וכן האומר לקרובי או לקרובותי יש בכלל כל הקרובי' שהם פסולים לו לעדות ודבר פשוט הוא וכן הוא בתשו' רבותינו עכ"ל הריטב"א ז"ל ומייתי לי' הרב"י סי' רמ"ג והנה מתוך דבריו למדנו שעכ"פ בלשון בני אדם מקרי קרובי' עד פסולי עדות שהוא שני בשני וכמבואר בש"ע ח"מ ריש סי' ל"ז וקבלתם תורה היא בלי ספק ואינהו הוה בקיאי טפי בלי ספק וכ"כ בתה"ד סי' רצ"א ומייתי' ראי' על זה ע"ש:

ועיין במדרש רבה ס"פ ויצא ויאמר אל אחיו לקטו אבנים וכי כמה אחי' ה"ל ליעקב אלא הם בניו וכן פירש"י בחומש והאריך הרא"ם ויפ"ת והגאון נחלת יעקב הניח בקושי' מנ"ל לדחוק דלמא אחיו קרוביו של יעקב שבאו עם לבן שהרי קרובי לבן הי' נמי קרובי יעקב ובאמת קו' זו כבר רמיזה ברמב"ן ולפי הנ"ל י"ל דהרי ב' מיני קרובי' הי' ליעקב בעיר נחור אם מפאת אבי אביו אברהם שהי' אחיו של נחור אבי אביו של לבן ואם מפאת אמו רבקה אחות לבן וס"ל לחז"ל כיון דאחים מן האם לא נפקא לן בספרי פ' ראה אלא מייתורא מאחד אחיך ש"מ אחיך לחוד לא מקרי קרובי' מן האם וכן לענין פסולי עדות אתי' קרובי אם מדרשא ועיי' אריכות הש"ך בח"מ רס"י ל"ג א"כ לא יתפרש סתם אחי' כ"א על קרובי אב נמצא קרוביו מצד רבקה אמו לא מקרי קרובי' ואחים סתם וקרובי' מאביו כבר הי' דור שלישי ואיפליג דרי דהרי שלישי כשר לעדות אפי' ראשון בשלישי להרי"ף והרמב"ם ע"ש סי' ל"ג ובסמ"ע סק"ה ע"ש ויש כאן סעד לרבותיו של ריטב"א הנ"ל דגדר קורבה עד פסולי עדות ומשו"ה הוצרך לומר אחיו הם בניו:

וראיתי ברי"ף בכתו' ס"פ נערה קריבי' דר' יוחנן ה"ל איתת אבוה דהוה מפסדו מזוני אתו לקמי' דר' יוחנן א"ל זילו אמרו לאבוכון וכו' גרס הרי"ף אמר לחביבי ע"ש ס"ל שהי' אביהם של קריבי' דודו של ר' יוחנן והיינו משום דמבואר שם בתוס' דהיינו אותם קריבי' דלעיל נ"ב שאמר ר' יוחנן מבשרך אל תתעלם וס"ל דלא קרי מבשרך אלא לפסולי עדות והיינו בני דודו ועיי' יבמות ריש דף ס"ג וברש"י שם יליף מבשרך אל תתעלם שישא בת אחותו ולפי הנ"ל כל פסולי עדות נמי איקרי בשרך וצ"ל בת אחותו לאו דוקא ומטעם שכ' תוס' שם ד"ה והנושא וכו' וכן משמע בכתובו' כ"ג ע"א פוק איטפל בקרובותיך ולא היתה בת אחותו של רב שמן בר אבא:

ומ"מ נ"ל דהנודר לתת לקרוביו חייב לתת גם לקרובי האם מן הנדר מדאורי' דאחר שכבר ריבה קרא לקרובי האם בין לצדקה בין לעדות שוב נעשה הרגל דבר בלשון בני אדם סתם לכלול קרובי האם עם קרובי האב וכי האי גוני כתבתי במקום אחר לענין סתם אדר דנהי מעיקור הדין סתמא הוא אדר הראשון שהרי אי לאו דהוה כתיב אגרת הפורים השנית הוי קרינן מגילה באדר ראשון מ"מ השתא שתיקנו כל עניני פורים בשני שוב נקרא בלשון ב"א סתם אדר אדר שני והמעיי' בסוגי' נדרים ס"ג ע"א ובתוס' שם בפוסקים יראה כי סברתי נכונה וכן העליתי בהא דר"פ כל הבשר דנ"ל דבשר עוף לא הוה מקרי בשר סתם עד שגזרו עליו חכמים לאוכלו בחלב אז הוה בלשון נדרים בכלל בשר וקרוב לזה מצאתי בלח"מ פ"ט דנדרים הלכה ו' ע"ש וה"נ בקרובי האם דכוותי':

ומ"מ נ"ל אם הסך עצום ורב כ"כ דאומדן הדעת נותן שלא נתכוון הנותן ליתן סך רב כזה לשני' או שלשה קרובי' שני בשני יש רשות ביד האפטרופוס ליתן גם לרחוקים קצת יותר ולמדתי כן מדברי מרדכי מס' ב"ק סי' ר"ג לענין עניי עירו וה"ה לענין קרוביו ומ"מ גבול שמתי שיותן עד רביעי ברביעי משום שמצינו חומרת האחרונים בסדר גטין של ר"מ ר' יוזפש אות ו' ע"ש ובתקנו' כמה קהלות לענין מעריכי' ושמאים עושים הרחקות יתירות ומרחיקי' ככל הכתוב בסדר גטין הנ"ל ע"כ יש לעשותו סניף להנ"ל כנלע"ד:

ומכל הנ"ל נ"ל ברור דבלשון קרובי' איננו קרובי אשתו אחר מיתתו עכ"פ שהרי כשרים לעדות כמבואר בש"ע סי' ל"ג סעי' י"ג ובמתני' סנהדרי' כ"ז ע"ב קרוב ונתרחק ועוד שם כ"ט ע"א קרובי' ונתרחקו הוו:

ועיין ס"פ בכל מערבי' אר"א בר' צדוק אני הייתי מבני סנאב בן בנימין וכ' שם התורת חיים אני הייתי לא יתישב אלא לפמ"ש תוס' שר"א בר צדוק לא הי' מבני סנאב אלא חתנם הי' וא"כ י"ל מתה אשתו אז כשספר זה בבהמ"ד ואמר הייתי אבל עתה איננו מהם כיון שמתה אשתו ע"ש כי כך כוונתו אין ללמוד מכאן שעכ"פ בחיי אשתו הוה בכלל סתם קרובו שהרי לא השלים בתעני' משום י"ט שלה די"ל כיון שהי"ט מטעם שהיא היתה מביאה קרבן עצים באותו יום ויום הקרבן הוא י"ט כמ"ש תוס' בשם ירושלמי ר"פ מקום שנהגו ובחגיגה י"ז ע"ב ד"ה אלא בביאור יותר ע"ש וקיי"ל אשה שחייבת קרבן מחוייב הבעל להבי' עבורה והוא מש"ם ב"מ ק' ע"א ועש"ך י"ד סי' רמ"ח ס"ק י' א"כ מחוייב הוא בשמחת הקרבן וס"פ השולח ילפי' בעל מייתי בכורי אשתו מדכתיב ולביתך והתם כתיב ושמחת ש"מ הבעל מחוייב בשמחה כשהוא מבי' בכורי או קרבן אשתו ואין כאן הכרח שתהי' בכלל קרוביו בחייו אבל עכ"פ מוכרח שלאחר מיתה בודאי בטלה קורבה ועיי' י"ד סי' שע"ד בש"ך סק"ו:

והשתא אפי' נימא בחייו מקרי קרוביו שהרי פסולי' לעדות ואפי' גוסס נמי עדיין פסול עדות כמבואר בשבועות העדות ל"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה קרובי' וה"נ הרי בשעה שאמר קרובי היו קרובי אשתו בכלל מ"מ כיון שמת בטלה לי' וראי' ממאי דקיי"ל ופסקי' בש"ע י"ד סי' רי"ו סעי' ד' קונם ביתך שאני נכנס ומת מותר שוב לכנס לאותו בית דכיון דמת תו לא מקרי ביתו וה"נ דכוותי' וק"ו הוא שהרי הכא עדיין לא התחיל הנדר מחייבו עד אחר שנתבטלה הקורבה. ואין להקשות ממגלת רות דכתי' בועז מודעתנו ונהי שהי' קרוב לנעמי כמשחז"ל ס"פ הספינה שהי' נעמי ובועז ב' בני אחים מ"מ לרות לא הי' קרוב רק מכח כליון בעלה שהי' אלימלך דודו של בועז כמבואר שם וש"מ אפי' אחר מיתתו של בעלה כליון עדיין היתה מדעתו של בועז הנה לו יהי' שיהי' מוכח כן בלשון הקרא מ"מ הריטבא העיד בשם רבותיו דבלשון נדרים וב"א אינו כן ועיי' תשו' הרא"ש דמייתי ב"י סי' רמ"ז ומבואר ג"כ בנימוקי יוסף שם הנ"ל דאע"ג דבלשון תורה בני בנים הרי הם כבנים מ"מ בלשון נדרים אינו כן ע"ש וה"נ דכוותי' אבל בלא"ה אין ראי' מרות שהיתה זקוקה ליבומו של בועז כמ"ש רמב"ן פ' וישב ועיי' פ' הערל ע"ו ע"א כ' שם מהרש"א ח"א שאפי' היתה רות אסורה משום איסור עמוני' מ"מ הי' היבום מותר לגואל ולבועז משום דאתי מצות עשה דיבמה יבוא עלי' ודחי ל"ת דעמוני' ע"ש והואיל והיתה זקוקה לו הי' נקרא מודעתנו אבל זולת זה לא, ומשוה"נ כתיב ולנעמי מודע לאישה ושמו בועז וקשה הרי גם לנעמי עצמו הי' מודע אע"כ שעיקר הפרש' לא בא אלא ליחסו אחר אלימלך שתהי' עי"ז רות זקוקה לו וזה ע"י קורבת אלימלך ולא קורבת נעמי דלענין יבום אחים מאב בעי':

וכעין דמיון ראי' מפרשה זו דיבום הנוהג בקרובים נמי אינו אלא בשני ולא יותר דפסקא קורבא, מדאמר בועז לגואל כי אין זולתך לגאול ואני אחריך ופירשו אין לגאול אלא אתה ואני. וקשה והלא לענין גאולת השדה של מחלון וכליון אין הפסק לגואל עד יעקב אבינו כמשחז"ל ב"ק ק"ט ע"א וברש"י שם אע"כ הכא עיקר כוונתו של בועז הי' על יבום רות ובזה ליכא אחר בועז כלום כי הוא וכליון הי' ב' בני אחים כמבואר ס"פ הספינה ומכאן ואילך פסקא קורבא. ויעיין בב"ר בפסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי ע"כ רחמי האב על הבן ר"ל ולא דור רביעי ועי' נימוקי יוסף פ' מי שמת אמתניתין דהאחין השותפי' קמ"ד ע"ב מייתי לי' וט"ס בדבריו מ"ש אפי' עד ג' דורות וצ"ל ג' דורות וכן הוא בירושלמי ובחי' רמב"ן שם וכל זה לחזק קבלת רבותיו של ריטב"א ז"ל הנ"ל מסקינן מהאי פלפלא דגדר הקורבה הוא פסולי עדות ותו לא וקרובי אשה אחר מיתת בעלה וה"ה בהיפוך אינם בכלל זה והנה אמת נכון הדבר אשר כתבתי מאז:

איברא עכשיו נודע לי שנתעצמו זע"ז האפטרופוס הגביר והצנועה האלמנה הגבירה תי' וכבר התפשרו זה כמשלש השנים ועתה נפל לי' מלתא בדעתי' אולי ח"ו פעל עולה ע"כ אודיע כי יש בטענות האלמנה ממשות באופן שראוי ומחוייב להתפשר כדי להשקיט הנכסים מקטטות ומריבות:

ואפרש שיחתי זאת אומרת כי בלשון אשכנז פערוואנדטען משמע נמי קרובי אשתו אפי' אחר מיתת הבעל והנה מצינו ביפ"ת שכ' בפ' ויצא על ויקרא לאחיו איתא שם אלו בניו שהוא קורא בלה"ק אחיו כתב יפ"ת בלה"ק לשון אחוה על הדמיון כמו חוברות אשה על אחותה משא"כ בשארי לשונות ע"ש ונ"ל משום דלפני זה אמר יעקב ללבן שים כה נגד אחי ואחיך ופירשו בו אהובי ואהוביך וא"כ מ"ט נדחק המדרש פה לומר ויאמר אל אחיו היינו בניו וכבר עמד בזה ברא"ם ויפ"ת ע"כ נ"ל בלשון ארמי וסורסי יאמר לאהובי' אחי' אף ע"ג שאינם בדמיון והשווי' וכמ"ש יעקב לרועי' אחי מאין אתם משא"כ בלה"ק לא יאמר אלא ההשוי' ודומה בדומה ממש ע"כ באומרו ללבן נגד אחי ואחיך בלשון ארמי סיפר עמו אלא שהוא מתורגם ללה"ק ע"כ קרו לאוהבי' אחי' אבל הכא הוא לשון הקדש ויאמר אל אחיו ע"כ לא יאמר אלא על בניו שנדמו לו בחסידות כמבואר שם במדרש ע"ש, הרי דהי' משתמשי' בב' הלשונות בלה"ק פירושו אחיו קרובו או הדומה לכל עניניו ממש וכשהי' משתעי בלשון ארמי הי' כותב אוהביו, והנה מבואר דבנדרים וקנינים הולכי' אחר לשון המורגל באותו מקום ומס' נדרים מלא מזה מ"מ אעתיק לשון הטור יו"ד רס"י רי"ו כל הנדרים הולכים אחר לשון אם הוא לשון תורה כפי מה שיצא ממשמעות ואם לשון ב"א כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא ואחר כוונת הנודרים עכ"ל ואח"כ בסי' רי"ז כל הסי' מלא מזה ועש"ך רס"י רי"ז בשם רבינו ירוחם וא"כ נהי אי הי' אומר בלה"ק קרובי לא הי' קרובי אשתו בכלל מ"מ פערוואנדטע בל"א אומרי' בעלי לשון שהוא בכלל ואי משום כונת הנודר האשה אומרת אומדנא דמוכח הוא אחר שהניח סך עצום כזה מ"ט לא יעשה ג"כ לטובת בניו לתת ממנו לקרוביהם מצד אמם אע"כ הי' כונתו כך, ומצינו בש"ס כתובות צ"ז ע"ב כי היכי דאיתתי' לא ניחא לי' שתתבזה ה"נ יורשים לא ניחא להו שתתבזה ע"ש, ובאמת באלו אנשים חשובים הקרובים לשרי מלוכה וכל עסקיהם עמהם רוב עסקיה' ועניניהם כמותם וביניהם בודאי כך הוא ודומה זה למאי דאמרי' במתני' נדרים י"ח ע"ב רי"א סתם תרומה ביהוד' אסור ובגליל מותר שאין אנשי גליל מכירים בתרומות הלשכה וסתם חרמי' ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירי' את חרמי הכהנים ע"ש והכי קיי"ל - וה"נ ממש דכוותי' וק"ל - ועיי' מ"ש טוי"ד סי' ר"ד סק"ב גבי שבת "וואכען" אלא בכל זאת אינני מחליט הדין כן משום דאיכא נמי אומדנא בהיפוך דאם נחליט גם קרובים שנתרחקו נקרא פערוואנדטע א"כ קרוב עני אם ימות תקח אלמנותו מן הקרן קימת וכן בהיפוך יאכל הלה וחדי ואיננו לא קרוב ולא גואל ובודאי לא הי' כן דעת הנותן, נמצא הו"ל תרי אומדנות דסתרי אהדדי וספק אומדנא עיי' מ"ש רא"ש ב"ב פ' מי שמת סי' כ"א וסי' כ"ג וא"כ מקטטה ומריבה לא נפיק ואפשר שיבוא הדבר לדון לפני שרי המלכות אשר במשפטיהם ישפטהו ויפסיקו הדין לחלוטין, וכמדומה לי את כל אלה ראתה עין הגביר האפטרופוס לפני שלש שנים ונכנס בפושרים לטובת המשפחה כי כן ראוי לו דאם ל"ה לא הוי מבזבז בנכסי העניי' אע"כ כנ"ל אלא עכשיו מסופק אי שפיר עביד הנני מן המודיעי' כי יפה עשה וכהלכה וז"ל כתבי מהרא"י סימן קס"ב על דברי ביצוע ופשרה שהטלתם בין יורשי ענזיל מטריענט כו' יישר כחכם ויפה עשיתם אף אם הפרזתם במקצת מצד זה לצד זה בשביל השקט הריב, והכי משמע פ"ב דב"ק (כ"א ע"א) דשרי לב"ד לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין כדי להשקיטם מריבות וקטטות מהא דאר"נ שם וכו' זילו פייסו ליתמי וכו' ע"ש ופסקו בש"ע ח"מ סי' י"ב סעי' ג' ואני רואה הדברים ק"ו השתא בנכסי יתומים יכולים לוותר אעפ"י שלמחר ויומא אוחרא יגדלו היתומים ויטענו בעד עצמם, ואין הפסד כ"כ בהמתנה מ"מ יוותרם בנכסיהם להשקיטם מכ"ש בנכסי בני משפחה אלו קידרא דבי שותפי ואם יעמדו המעוררים והנוקפים בדור אחרון מי יטעון עבורם הלא עתה הגביר הזה אביהם של בני משפחה ומי כמוהו ומי יודע מה יהי' לימים הבאים א"כ פשיטא שהוויתור והפשר טוב מאוד:

ואע"ג דבכתבי מהרא"י וש"ע הנ"ל לא נזכר אלא ב"ד נ"ל ה"ה אפטרופוס יכול לוותר לטובתם, וכן מצאתי להדיא בתשו' רשב"א אלף ט"ו שהתיר לאפטרופוס למכור קרקע מנכסי יתומים להתפשר עם בע"ח בדבר מועט כדי שירוויחו היתומים וכ' שהוא כמו רבית אוכלת בהם ע"ש ונ"ל דע"כ דהוא עדיף טפי מרבית אוכלת בהם דאלת"ה תיקשי בעירוכין ר"פ שום היתומים לוקמי מתני' ברוצה הבע"ח ישראל להתפשר בפחות ומה צורך לאוקמא בגוי וקבל לדון בדיני ישראל אע"כ בפישור לא בעי הכרזה כלל ומוכרי' מיד בלא הכרזה כמו לכרגא ומזוני במס' כתובות פ"ז ע"א ומתני' דבעי הכרזה ע"כ לא מיירי בביצוע ולמדין נמי מהרשב"א דמדמי הא לרבית אוכלת אע"ג דהתם בעירוכין מיירי שהב"ד מוכר ורשב"א מיירי מאפטרופוס ש"מ אין סברא לחלק וכל מה שב"ד יכול לוותר ה"ה האפטרופוס אע"ג דאינו דומה ממש לרשב"א שם וז"ל ולע"ד מיירי בוויתור ממש מ"מ יש ללמוד כנ"ל:

שוב מצאתי כן ברלב"ח סי' צ"ה ורמז עליו ש"ך ח"מ סי' ר"צ סקי"ג ומסיים שם וז"ל ולע"ד באפטרופסי' אלו שהם בקיאי' בעניני הנגיד בכל מה דאפשר ולכשיגדל היתום לא תתחדש לו שום ידיעה בזכותו כלל יותר ממה שידוע עתה א"כ הרי היא תועלת גדול ליתומי' וכו' יע"ש והוא ממש כנידון שלנו ולעיל מזה התנצל וכ' אין לכוף האפטרופסי' להתפשר אם לא ירצה כי אין לנו פחד ממלשינות וערכאו' כי התובע הוא וכו' ע"כ כל משכיל יבין כי יפה עשה האפטרופוס לשעבר, ולהבא יחזיקו במסמורי' בל ימט בל יסע יתידותי' וראוי' הפשר שנגיע לסך קרוב לחלק ששית מהרווחים פחות או יותר כי אלו זכו משפחו' הגבירה בדין תורה הי' נותני' ב' שלישים למשפחתו ושליש למשפחתה כי קרובי אב קודם כדלעיל, נמצא הקטט על שליש ואם נבצע הריב על הששית ממש שהוא חצי השליש לא ניחא לנא למקריי' דיינא דחצצתא עיי' רשב"ם ב"ב קל"ג ע"ב:

והנה אינני אומר כפוסק הלכה ודין כיון שלא נקראתי עתה משני הצדדי' ובפסקי מרא"י סי' קס"ג לא רצה להסכים עם הפסק על שלא נקרא מיורשי ר' מנחם ע"ש, ולולי שסמכתי על ירושלמי פרק מי שמת הלכה ד' דפריך על ר' יוחנן האמר ריב"ל אסור לגלות ליחיד דינו ומשני ידע הוה ר' יוחנן דהיא איתתא כשרה ופי' פני משה ולא תעשה דבר נגד רצון בעלה בזה ע"ש והנ' ידענא בה בהצנועה כי אשה יראת ה' היא ולא תעבור על דברי ולא יהיה דברי אלו אלא כיועץ להצדדים ולהודיע להגביר כי בהתפשרו כנ"ל לא ישא חטא, וכל כי הני מילי אני אשא ואסבל ואמלט בעזה"י הנלע"ד כתבתי ובעה"ח. משה"ק סופר מפפד"מ: