שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן צ
רב שלומים לי"נ הרב המופלג המפורסם כבוד מו"ה שלום נ"י פ"ש:
נשאלתי מאת כבוד הדרתו מנא הא מילתא דרגיל על לשונינו דאפי' שבועת אמת עבירה היא ועי"ז נמנעים מלשבוע אפי' שבועת אמת ומתפשרי' בכל מה דאפשר רק שלא לשבע אפי' באמת גם כי אחז"ל אלף עיירות הי' לינאי המלך וכולם נחרבו על עון שבועת אמת מ"מ היא גופו היכי רמזא אלו דברי פר"מ עיין ספר חסידים סי' תי"ח תי"ט:
הנה נאמנים עלינו דברי חז"ל ומ"מ ליכא מילתא דלא רמוז בקרא ואין להביא מש"ס תמורה ג' ע"ב דהוה סד"א דהנשבע באמת עפ"י ב"ד שבועת הפקדון אע"ג דהי' מחויב מן התורה להפיס בעל דינו כדכתיב ולקח בעליו מ"מ הוה סד"א דלוקה ונהי דמסיקנו מקרא דובשמו תשבע דאינו לוקה אבל עכ"פ איסורא איכא א"ך נ"ל דאין זה ראי' דיש לדחות דלמסקנא אפי' איסורא ליכא אבל נ"ל דמפורש בקרא דדברי קבלה קהלת ט' דכתב הכל כאשר לכל מקרה א' לצדיק ולרשע לטוב לטהור ולטמא לזובח ולאשר איננו זובח כטוב כחוטא כנשבע כאשר השבועה ירא. והאמנם במקרא הזה באו כפולים ענינים הרבה במלות שונות מ"מ מה שמסיים נשבע ואשר שבועה ירא קשה מאוד להולמו חדא אם הכוונה אשר נשבע לשקר אין לך חוטא גדול מזה כדאיתא סוף יומא ובמס' שבועות לשבועת שוא הוא מן החמורות ונאמר בו לא ינקה וכל העולם כלו נזדעזע עליו וכבר הזכיר חוטא ומה לו להזכיר נשבע ותו אשר שבועה ירא מה לשון יר"א ההיפך מנשבע הוא אשר אינו נשבע וכמו שאמר זובח ואיננו זובח ה"נ הו"ל למימר הנשבע ואשר איננו נשבע והיותר קשה דעיקור חסר מן הקרא דהול"ל אשר נשבע לשקר ואיך סתר ואמר הנשבע סתם אע"כ קרא מיירי מהרגיל להשבע באמת ואיננו בגדר חוטא ואשר שבועה ירא פורש עצמו מלשבע כלל אפי' באמת שלא יבוא ח"ו לידי שבועת שקר וכמ"ש חז"ל אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות וכמ"ש והאריך הר"א א"ע בפסוק לא תשא שם אלקים לשוא על הרגילים לשבע אפי' באמת סופם לשבע בשקר ועוד אפי' שבועת אמת עכ"פ אית בי' משום נושא שמו ית"ש לבטלה ואם אפשר לו לפשר בכל מה דאפשר כדי שלא לישא שמו ית' על שפתיו יש לו לעשות כן וזה בכלל דברי ש"ס תמורה ג' ע"ב הנ"ל וע"כ אמר שבועה ירא שירא לשבע באמת מטעם יראת כבוד ה' ומטעם שלא ירגל לשבוע ויבוא ח"ו למעול בשבועה ומכ"ש בענין ממון שאיכא למיחש טפי כמ"ש תוס' שבועות כ"ו ע"א ד"ה את לבך וכו' כנלע"ד ע"ד פשוטו וברש"י עפ"י מדרש שפי' פי' אחר ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו כנ"ל:
ומעתה נחזור לעניננו דודאי כן הוא דע"כ לא גילה לן קרא בשמו תשבע אלא דלא לילקי דהוה סד"א דלילקי אבל עכ"פ אסורא עביד ומה"ט נ"ל אמרו חכמינו ז"ל שבועות ר"פ הדיינים ל"ט ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חברו וטוענו ומשביעו וקשה וכי משום טירחא בעלמא שהטריח את חברו לשבע באמת יתחייב בעונש הגדול המר הזה דבר שאין אש ומים מכלה אותו אע"כ שבועת אמת הוא רע ומר ואשרי הנזהר ונשמר יאמר שם נגדם הבדלו נא מעל אהלי האנשים האלה וקשה איך מחליטי' לרשעים בשלמא אנשבע לשקר הוה רשעים שניהם זה הנשבע לשקר וכן אידך המשביעו מטעם שכ' רש"י שם ל"ט ע"ב דקדק למסור ממונו ביד נאמן וא"נ כמ"ש סמ"ע סי' פ"ז ס"ק ס"א שכשרואה שזה רצה לשבע על שקר הי' לו לפשר עמו שלא יתחלל שם ה' בשבועות שקר אבל אי נשבע באמת נהי דהמשביעו הוא רשע שמשביע את חברו בחנם מ"מ הוא מה חטא שנשבע באמת ואיך מחליטים לומר רשעים ואין לומר שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן כפי' רש"י דהא השתא אהנתבע קיימי' והוא הלוה ומה הו"ל למיעבד ואיש עני הוא וזוזי אנסי' שזה הלוה לו ולא אחר ועתה תובע בכפל וע"כ מודה במקצת מה שהוא אמת ונשבע על השאר שבועת אמת אע"כ מ"מ הי' לו להשוות ולהפסיד משלו ולא לשבע באמת ובזה יתיישב מ"ט יהיב סמ"ע טעם אחר שלא כפי' רש"י והא"ש דרש"י פי' על פסוק שבועת ה' חלה על שניהם רוצה לומר אם ישבע לשקר יהי' על שניהם וסגר בפי' רש"י ובטעמו ואם נשבע באמת אפשר שאינו חל אפי' על א' מהם אך הסמ"ע יהיב טעמא על מה שמחליטי' את שניהם לרשעי' וע"כ מטעמא דסמ"ע דאפי' נשבע באמת מ"מ גם הנשבע רשע שהי' לו לפשר וכן משמע בפ' שבועת העדות מי יימר דמשתבעת ע"ש משמע שרגיל להפסיד ממונו ולא לשבע באמת עפ"ז כ' הר"ן ר"פ כל הנשבעין אק' הש"ס דליתיב לי' בלא שבועה משום דהשכיר הוה העני יעזוב שכרו ביד בעה"ב ולא ירצה לשבע אפי' באמת כי כן דרכן של בני ישראל להפסיד ממון עצמם ולעשות כל טצדקי שלא לשבע אפי' באמת ולפע"ד זו השיב בזה ומנהג ישראל תורה ואין להרהר ואחתום בברכה הכ"ד א"נ. ויעיי' דבר זה מבואר בס' חובת הלבבות פ"ו משער האהבה ע"ש וברבה פ' ויקרא אמרי' ברייתא בין חייב בין זכאי למומי לא תיעול פי' לשבועה לא תכנס אפי' זכאי ע"ש. פ"ב יום ג' ל"ג בעומר תקפג"ל. משה"ק סופר מפפד"מ: