שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן עד
שלום להדיין המופלא כבוד מו"ה משה נ"י:
למלאות שאלתו לברר דין המלוה על המטבע ונפסלה או הוקרה והוזלה גרסי' בב"ק צ"ז המלוה על המטבע ונפסלה פליגי רב ושמואל וקיי"ל כשמואל דאי אית לי' להמלוה אורחא למקום שהמטבע הישנה יוצאת עדיין צריך לקבל המטבע הישנה אף עפ"י שפסולה כאן ומנה דאי נפסלה הישנה לגמרי או דלית לי' אורחא למיזל להאי אתרא אזי צריך לשלם לו מטבע החדשה ומסקי' שם דאי הוספו על המטבע החדשה יותר מחומש אסור לו למלוה לקבלה בשוי' משום חשש רבית והרי"ף ס"ל ה"ה אם נפחתה חומש צריך הלוה להוסיף אבל בפחות מזה לא חיישי' וכ' הראשונים הטעם משום דאם הי' רוצה להחזיר המטבע ולהתיכו הי' נחסר ממנו חומשא ויש אומרים משום דבלא"ה אין משקל המטבע ישר ושוה דע"י משמוש הידים המה נשופים ע"כ אנן מקפידים על יתירא ופחתא כי האי ומזה נ"ל דבמטבע של נייר באנקא נאטא הנהוג בזמנינו אפי' פחת ותוס' כל שהוא הוה פחת ותוספת אפי' לא הוה יוקרא וזולא בתרעה דפירי רק שהם גופי' נפחתי' בשער כידוע במנהג הנהוג עתה מ"מ כיון דליכא למימר כנ"ל דליכא היתוך ולא שפשוף הידים הפוחת ממשקל ע"כ אם יארע שיפסלו לגמרי משלם אח"כ מטבע של כסף תחתיהם ויהי' הפחת או תוספות אפי' כ"ש הוה פחת ותוס' הן לטובת הלוה הן לטובת המלוה וק"ל:
ואמנם כל זה בשנפסלה המטבע אבל כשיוצאת עדיין אלא שהוקרה או הוזלה בזה כל אפן שוין שנותן לו מטבע שבשעת הלואה כמבואר להדי' בתשו' הרא"ש ריש כלל ק"ג ומייתי לי' טח"מ סס"י ע"ד וע"ש בפנים בתשו' הרא"ש דהכל תלוי בשעת הלואה הן לטובת הלוה הן לטובת המלוה ולא מיבעי' בלוה ומלוה די"ל כיון שנתן לו מעות א"כ מעותיו פחתו והותירו דאע"ג דלהוצאה ניתנו והני אחריני ניהי מ"מ כיון שמעות יהיב לי' אע"ג דנשתנו מ"מ מעותי' נוטל וכסברא זו אמר ר"נ בכתו' צ"ד ע"ב וה"ה נמי אי יהיב לי' פרגמטי' בהקפה נמי י"ל מעותיו פחתו והותירו כיון שהי' ראוי לעשות מהן מעות אז דמה לי הן מה לי דמיהן כדר' ינאי ר"פ איזהו נשך אלא אפי' המחייב עצמו והפריש לתת לו סך מעות לזמן פלוני ופחתו או הותירו כיון שלא נפסלו לגמרי נותן לו מטבע שבשעת הפרזה ופסיקא שכ"כ הרמב"ם פי"ו מאישות הלכה ו' לענין כתובה שאם הי' בה מטבע ידוע בין בעיקור בין בתוס' ה"ה כדין המלוה את חבירו על המטבע והביאו ג"כ בש"ע ח"מ סס"י צ"ד ומבואר מלשון הרמב"ם שזה הוא מעיקור דין ולא מקולי כתובה וממילא ה"ה בכל כיוצא בזה שהפריש לתת לחברו שכר עבודה או מתנה או נדן וכה"ג ובתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ט נתלה בלשון רמב"ם פ"ד ממלוה ולוה הלכה י"א שכ' המלוה את חברו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובה מטבע ופי' המשקל והוסיפו על משקלו אם הוזלא הפירות מחמת התוספ' וכו' וס"ל למהר"ם אלשיך דמה שדקדק ופי' משקלו היינו משום כתובה דבהלואה בלאה"נ י"ל זוזי יהיב וזוזי שקל אבל במתחיי' ליתן אי לאו דפי' משקלו להדי' הי' נותן לו מטבע דשעת פרעון בין הוקר ובין הוזל בלי שום תוס' או פחת ע"ש ומ"מ גם הוא לא אמרו אלא בשנפסלה המטבע הראשונה לגמרי ונתקן מטבע אחרת אבל כל שהמטבע הראשונה יוצאת רק שהוקר והוזל מחמת הסכמת המדינה וחריפא נ"ל פשוט שאין לחלק ולעולם משלם המטבע דשעת הפרדה ומכ"ש כי גוף הדין לא נ"ל כן משארי פוסקים אפי' בנפסלה לגמרי מטבע ראשונה מ"מ דין המתחייב שוה לדין המלוה וכן מבואר בתשו' מהר"מ מר"ב סי' תת"ר והובאה במרדכי פ' הגוזל עצים סי' קי"ג וז"ל על אודת ראובן שנדר לתת לאשתו ב' זקוקי' עד חנוכה מכסף הניתן אז ע"מ לקבל גט ממנו ועתה אומר ובתשו' מהר"מ הנוסחא ועתה אתה ר"ל שהשואל טוען ואומר כי ביום א' דחנוכה נפסלה המטבע (בתשוב' מהר"ם כ' וציוו העירונים שלא לשאת ולתת אלא בכסף ווירבר"ש והשיב נראה שיתן מכסף ראשון אם הוא נותן ערב חנוכה דכיון דאמר עד חנוכה הוה זמנו עד שיגיע כדפי' בנדרי' פ' קונם ומייתי לי' בקידושין פ' האומר דעד הפסח אסור עד שיגיע ועד שיהא פסח אסור עד שיצא ומסיים שם בנדרי') זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו' ושלום מאיר בר ברוך עכ"ל תשו' הנ"ל:
הארכתי בהעתקת התשובה כי ממנו למד ביש"ש פ"ט דב"ק רס"י י"ג דאם קבע זמן לפרעון והעביר הזמן ובין כך נפחת המטבע אזי הוא הפסדו של לוה ולא מצי ליתן לו כמטבע של שעת הלואה והש"ך סס"י ע"ד כ' דמשם מוכח להיפוך שנותן לה כמעות שהי' ראוי ליתן לה ערב חנוכה וכן הסכים בתומים והוסף להקשות דלא גרע מגרמא בעלמא ע"ש סקי"ג ולפע"ד פי' דברי מהר"מ הנ"ל כך הי' דהתם יצא הדת מהמלך והשרים שמיום א' דחנוכה ואילך תפסל המטבע ההיא והי' זה ידוע כבר מקודם לכן שמיום ההוא והלאה תופסל המטבע כידוע המנהג בענין זה וכן משמע להדי' במהר"ם אלשיך הנ"ל שכך הי' מעשה. והנה אעפ"י שמדינא דמלכותא היתה המטבע יוצאת בשווי' ממש עד יום א' דחנוכה מ"מ ממילא ביום ערב חנוכה ולפניו ולפני פניו כבר הוזלה המטבע ולא היתה חריפא להוציאה עובר לסוחר דפסלתה בני מדינה וזה דבר שיעיד הרוש ועתה פסק מהר"מ דמ"מ לא תוכל האשה לטעון אדעתא דהכי לא נתרצית ליקח ב' זקוקים גרועים ופחותים ז"א אם ישלם לה בזמנו בערב חנוכה מ"מ צריכה לקבל ונסתחפה שדה שלה אע"ג שכבר הופחתה משווי' ומינה אם ישלם לה ביום א' דחנוכה צריך ליתן לה שווי' ב' זקוקי' ממטבע חדשה היוצאת ממש והנה טעם הדבר אין לומר משום שנפסלה המטבע הראשונה ולא הי' יוצאת עוד בשום מקום ואפשר משו"ה דקדק במהר"ם סי' תת"ר הנ"ל שהשרים ציוו שלא לשאת ולתת כ"א בכסף ווירבר"ש וה"ל כהקפדת השרים דמודה שמואל שצריך ליתן ממטבע היוצא ז"א מדלא הזכיר כן נמי בתשו מהר"ם שבמרדכי ועוד מה הי' לו להאריך דעד החנוכה הוא עד שיגיע מה לי בכך כיון דנפסלה המטבע לגמרי נפסלה אע"כ מוכח שמטעם זה לא איירי דאפשר שהי' אפשר להוציא' במקומות אחרי' דאי' לה אורחא להתם אך הטעם הוא כיון שקבע להזמן עד החנוכה ופירושו עד שיגיע וכיון שהגיע חנוכה והעביר עלי' הדרך אזי כל פסידא דמתילד פסידא דהעובר הוא וזה ברור בדעת המהר"ם וכהיש"ש דלא כהש"ך:
ולא מבעי' בעובדא דמהר"ם דהתנה תנאי שתקבל גטה ע"ת כך וכך דכיון שלא קיים תנאו אין לה לקבל גיטה ואין לדמו' הא דמהר"ם לשארי מלוה ולוה ולגרמא בעלמא דהרי עכ"פ לא קיים תנאו ובכי הא לא ק' כלל קו' התומים מגרמא בנזקי' וה"ה לפרזת נדן וכדומה כשעבר זמן והוזל המטבע דפשיטא שצריך לקבל עלי' כל פסידא דמתילד מחמתי' אלא אפי' במלוה ולוה ממש שהעביר זמן פרעון והוזל המטבע נמי יש לדין ולומר דנהי דהמהרש"ל מדויל ידים ישתלם במה דפסק שם סי' ל' דמבטל כיסו של חברו אפי' הי' לו ריווח ברור פטור לשלם אפי' משעת תביעה והגעת זמן ואילך מ"מ המרדכי לטעמי' אזלדס"ל בב"ק סי' קכ"ה דה"ל זה נהנה וזה חסר ובתשובה א' הכרעתי כהמרדכי וכמ"ש הרא"ש שם בב"ק פ"ב סי' ו' דה"ל זה נהנה מחסרונו של זה והארכתי שם לחלק בין הך לגזלן שאינו משלם אלא כשעת הגזילה אלא מ"מ העליתי שם דבמלוה איכא למיחש משום רבית משא"כ בפקדון יע"ש בברור ועיי' סס"י פ"א בסמ"ע וש"ך וא"כ בנדון דידן שאירע הפסד ע"י עיכוב נ"ל פשוט שצריך להלוה לשלם כפי המטבע החדשה כך נראה בעיני להלכה ולא למעשה אבל במי שמתחיי' עצמו נ"ל אפי' למעשה שכל ההפסד שיגיע מדחיית הזמן ואילך הוא הפסדו של המעכב מפני שלא קיים תנאו והנלפע"ד כתבתי בחפזי. מ"ד יום ג' ח' תמוז תקס"ל. משה"ק סופר מפפד"מ: