שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן טו
אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו מן השמים לי"נ הרב הגאון המפורסים כש"ת מה' יחזקאל סג"ל נ"י אב"ד ור"מ דק"ק טרענשין יע"א:
ואבוא היום אל העיון בדבר לשון הצוואה הנה לשון זה סתור מיני' ובי' דממ"ש בראשית לשונו משמע שהפריש מממונו סך ד' מאות זה' לסגל אותן והרווחים שיעלו מעסקא שלהם יהי' לת"ת ויכול אדם להיותו נודר כך כל מה שאשתכר אתן לצדקה וילפינן מיעקב כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך אלא שאם לא אמר לשון אתן רק יהי' לצדקה בהא פליג הרא"ש יעי הרמב"ם ספ"ו דהל' עירובין ובש"ע ח"מ ס' רי"ב ומכ"ש הכא שהפריש סך ממון לפירותיו שמחוייב לקיים נדרו והיורש שקיבל עליו כל זה הוטל הנדר על עצמו וכופין אותו לקיים כמ"ש סמ"ע שם ס"ק י"ט יע"ש ס"ק כ"א אלא דמיירי בסתם כל מה שישתכר והכא פריט עד סך ששה ועשרים זה' מינץ ולא יותר משמע אם מסגלים יותר אין צריך ליתן אבל עכ"פ קבל על עצמו בנדר שהרווחים שיעלו על ד' מאות קרן עד כ"ו מינץ מחוייב לחלק לת"ת בלי ספק אך לפ"ז אי אירע שיברר שלא הרויחו כל כך בלי פשיעתו פטור ליתן מכיסו המותר מסך שהרויחו עד תשלום כ"ו זהו' כל זה משמע תחילת הצוואה אך סופה פינה דרך אחר וכ' ועל אותן ששה ועשרים זהו' מוס בני רמ"א משעבד זמן הבית שלו וכו' ווען גלייך הבית הנ"ל קומט חלילה מיד בני רמ"א ליד איש אחר וכו' מוס ער ע"ת זה פרקויפען וכו' דהיינו הקונה מוס יעהרליך געבן כ"ו זה' מינץ אונד זאלכעס מחלק זיין ללומדי תורה עכ"ל ושם אין זכר למו מד' מאות זה' חדא דהול"ל שהבית יהי' משועבד על קרן ד' מאות זה' איך אפשר לשעבדו על הפירות המסופקי' שאם לא ירויח לא יתן ועוד אם ימכור הבית לאחר ה"ל למימר שצריך שיתן לאותו האחר ד' מאות זה' או יזלזל במקחו סך ד' מאות זה' ואותו האחר ירויח בהם כסך הנ"ל ומכל זה לא נזכר כלל אלא שהקונה הבית יקבל עליו ליתן כ"ו זה' ואמאי יצטרך לקבל עלי' ליתן בהחלט יותר ממה שהי' רמ"א מחוייב שאם לא יסגלו פירות כ"ו זה' לא יתן אלא מכל זה משמע מסוף דבריו שאעפ"י שהבית החליט לבנו רמ"א בלי שום תנאי כדמשמע מלשונו שכ' הבית שלו מ"מ קיבל עליו בנדר גמור ליתן מהבית סך כ"ו מינץ ואעפ"י שאפשר לפ"ז הכל בטל דע"כ לא אמרי' דכששמעו הבנים הצוואה ושתקו חל הנדר עליהם היינו כשצוה האב בשלו ומת דאע"ג דהשתא מת הנודר מ"מ כיון ששמעו הבנים ושתקו קבלו עליהם לירש ע"ד כך וכאלו הם נדרו אבל הכא דמשמע שהאב כבר החליט הבית להבן ושוב אמר לו שיתן מהבית שלו סך כך וכך ושתק הבן אין נדר האב חל על הבן באומר לו תן משלך ושתק ויש לדון בזה מ"מ כך הוא משמעות סוף הפונקט ההיא וסותרת תחלתה:
וכיון שכן קיי"ל הכל הולך אחר התחתון דאמרינן שחזר בו ממ"ש למעלה כמבואר בטו' ש"ע ח"מ סי' מ"ב סעיף ה' אמנם מבואר התם דאם אפשר לפרש הענין לקיים שניהם ודלא למיתלי בחזרה מקיימים ולסמ"ע אפי' ע"י פי' דחוק ואתי מרחוק כי כן הבין בלשון ד"מ דכ' פירש דשתי לשונות מרוחקי' זה מזה רצונו מרוחקים בהבנת עניניהם זה מזה אמנם ש"ך שם סק"ט לא פי' כן אלא דוקא כשסובל הפי' בטוב אז מקיימים שניהם ואם לא תלינן בחזרה ונדחה ראשון ומקיימים התחתון מ"מ נ"ל בנידון שלפנינו גם הש"ך מודה דהרי אלו ניזל בתר בתרא אפשר דכל הפונקט בטל כמ"ש לעיל ולבטל השטר דחקינין ומפרשי' כדי לקיימו ע"ש סעיף ט' ועוד הכא קשה מאוד וממש א"א לומר שחזר בו לגמרי במה שתלה נדרו בד' מאות זה' רק הבית מחויב וזה א"א שהרי קמן שהאב נותן להבן סך הנ"ל ואי חזר בו למה נותן לו סך ד' מאות זה' אע"כ עלינו לפרש ולקיים שניהם:
ונאמר אחר שהחליט הבית להבן נתן מממונו ד' מאות זה' וקנה ממנו כח בבית שלו שיקבל הבן על עצמו ולשעבד הבית שיעבוד עולם ליתן בכל שנה כך וכך ללומדי תורה וקבל הבן המעות ומכר כח בבית הוא וגם קבל נדר על עצמו וכאשר החל לעשות כמה שנים ליתן ללומדי תורה מהבית סך כ"ו זה' מינץ לשנה וד' מאות זה' הי' לו להבן מחיר ששיעבד ביתו למס קצב כל שנה ומעתה אם ימכר הבית אינו צריך ליתן לאחר סך הנ"ל או לזלזל במקחו כי לעולם אינו יכול למכור מה שאין לו כי כבר מכר חלק מהבית לקרן קיימת ליתן כ"ו מינץ לשנה ואותו אינו יכול למכור כי אינו שלו וממילא צריך הקונה ליתנו ואין חילוק והפרש בין ירויח הבן עם אותן ד' מאות זה' או לא ירויח ובזה מקוימים דברי השטר התחתונים עכ"פ ואע"ג דיש קצת דוחק לכוון כן בלשון העליון דמשמע שסך כ"ו מינץ הוא רוחי' מד' מאות מ"מ יש לדחוק ולפרשו ולאומד הדעת נראה ג"כ כי כך הי' כוונתו ועיין בלשון תשו' רשב"א וריב"ש ורמז עליהן סמ"ע סי' מ"ב ס"ק כ"ח ע"ש והרי אפי' לא הי' כוונתו בעליון כך נאמר כשהגיע לתחתון חזר בו והי' כוונתו כנ"ל עכנלע"ד דהבן צריך נקיים נדרו ונדר אביו אשר החל ולשלם ללומדי תורה סך הנ"ל שנה בשנה בין ירויח בין לא וממילא מובן שאין כאן מקום לחשש רבית והיתר עיסקא כלל הנלע"ד כתבתי וחתמתי את שמי א"נ לנצח. יערגן יום ה' ט"ז מנחם תקצדיק לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ: