שו"ת חתם סופר/חושן משפט/סימן ט

במיעל שתא תיתי שלמא רבא מן שמיא וברכתא במוסיף תלתא, בני ריכא ובר ריכא, וחיי אריכא, ומזוני רוויחא, לידיד נפש כל חי, ה"ה הרבני הנגיד המפורסם צדיק ונשגב כש"ת מו"ה הרש לעהרן נ"י:

יקרתו הגיעני תמול נפשו היפה איותה לדעת דעתי הקלושה בהא דשאילנא קדמיכון אודת גביר א' שבק חיים לכל חי וציוה קודם מותו ומינה אפטרופוסי' נאמנים והפריש סך מסויים להיות קרן קיימת ומהפירות יעשה דברים טובים לתיקון נשמתו תהא צרורה בצ"ה. ופונקט א' לבחור יניק וחכים אחד בחור וטוב הראוי לעמוד בהיכל מלכו של עולם ית"ש ללמוד וללמד לשמור ולעשות עד יצליח להוראה ואותו היניק לא יהי' פחות מבן עשר שנים ולא יותר מבן ט"ו שנים ולו יותן לסיועת לימוד תלמוד ופוסקים סיוע סך ב' מאות זהו' בכל שנה עד יגדל ויהי' בן כ"ה שנים ובתנאי כפול כמה פעמים שירחוק נדוד וילמוד בישיבה חוץ למדינה דווקא והטעם מפורש כי איננו רואה במדינה עצמה שום מקום מוכן מוצלח לישיבה והרבצת תורה ורשות ניתן להאפטרופסי' לבחור הבחו' ההוא ויען השגחתם יהי' עליו שיעסוק רק בתורת ה' וביראתו כל היום אלו דברי הצוואה כפי שהועתקה לפני והנה האפטרופסי' לא מצאו בן יותר מוכשר וחריף כ"א בן ותיק של רב א' מגאוני המדינה ההיא ושלחו חוץ למדינה לישיבת גאון א' והתחבר עמו עוד יתום עני א' שנשתלח גם הוא לשם מחברת ת"ת ושמשו החבירים בישיבה שנה ומחצה ובעו"ה נטל העטרה ונתמעטה כבוד התורה שם וחזרו ב' הבחורים לביתם ועתה אין הרב מרוצה להחזיר בנו לישיבה אחרת באומרו כבר התחכם על אותה הישיבה כפי מסת פלפול התלמידים והרב קיבל עליו ללמוד עם שני הבחורים בעצמו דרכי הפוסקים באופן שבמשך חמשה שנים יעמיד אותם על הנסיון בהוראת או"ח וי"ד וביקש שהאפטרופסי' יתנו סך ב' מאות זהו' הנ"ל לשני הבחורים ביחד בנו והיתום ולא יצאו עוד החוצה לשמש לפני רב אחר בישיבה חוץ למדינה ומעתה נפל ספק אם יש רשות לעשות כן כי לכאורה ירבה זכות הנודר ז"ל להגדיל תורה ולהאדיר טובים השנים מן האחד או אין להם רשות לשנות ממה שצוה והקפיד דווקא שילכו חוץ למדינה. ע"כ תורף השאלה:

תשובה. ואנכי לא ידעתי מה מצאתם בי למשש כליי וביתי ריקם בעו"ה אין לחם ואין שמלה מבוררת בהלכה גם לשלחו למרחקים כ"כ אך מה אעשה רצון יראי ד' אעשה ואענה מה ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר ויהי' לרצון אמרי פי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. ריש דברים נבאר אי יפה עשה וקפיד' רבה איכא שצוה שיצאו דווקא ללמוד חוץ למדינה. ב' אי כבר יצא ידי חובתו בשנה ומחצה. ג' אי איכא תוספת זכות במה שמספיקי' שנים במעות המתוכן. ד' אי רשאים לשנות משום דהוה גזל בחור עני אחר אשר הי' זוכה לשלחו חוץ למדינה וללמוד שם. ה' אי איכא משום מצוה לקיים דברי המת:

א פשוט יותר מביעא בכותחא שיפה עשה ומנהג אבותינו ורבותינו הקדמונים ניהג שהרחיקו נדוד מביתם להרחיק עצמם מגעגועי אבותם ומדאגת אשה ובנים ואפי' רבינו הקדוש אשר כל ישראל השכימו לפתחו ושכיחי מתיבתא גבי' טפי כמבואר פ"ב דנדה דף י"ד ע"ב מ"מ פסיק לר"ש ברי' למיזל לבי רב תריסר שני כמבואר במס' כתו' ס"ב ע"ב ואפי' מא"י לחו"ל נדדו ללמוד תורה אע"ג שהי' שם בא"י ישיבות כמ"ש תוס' במס' שבת טי"ת ע"ב ד"ה הא לן וכו' ומה שהקשו שם מברכות אינהו אכלי ואנן מברכי' תי' יפה בקידושין למ"ד ע"א בסוף הדיבור וכוונת תירוצם מבואר שבני א"י שנתעכבו בבבל זמן זמנים ואכלו שם מפירות בבל הי' לו להודיע להם נוסח הברכה שמברכי' פה בבבל ולא נוסח שיברכו כשיחזרו לביתם משא"כ התרת חגורה במס' שבת שפיר אמר לבני א"י שלומדי' לפניו כי לא שינו מלבושיהם ונתעטפו ונתחגרו בחגורה של בני א"י וגם בבבל ע"כ אמר להם כאשר הם צריכי' עתה ומבואר מזה שלא נשארו שום תלמידי' בעירם כולם החליפו אלו אזלו להתם ואלו באו לכאן דאל"ה לא הי' לו להניח לומר הדין הראוי לבני מדינתו משום נכרי הבא מארץ רחוקה אלא ע"כ חליפות למו עיי' ברא"ש ר"פ אשה שנתארמלה סי' ה' מייתי ירושלמי דר' אבוה שלח ר"ח ברי' לטברי' אע"ג שר' אבוה גופי' הי' גדול ורב גוברי' ובספ"ק דמגלה אמרי' גדול ת"ת יותר מכבוד או"א שהרי י"ד שנים שהי' יעקב אבינו נטמן בבהמ"ד של שם ועבר לא נענש וצ"ע דלמא על אותן י"ד שנים ששמר באשה בבית לבן לא נענש דגדול פ"ו יותר מכיבוד או"א וכן כתי' ע"כ יעזוב אדם את או"א ודבק באשתו ועל י"ד שבבית עבר נענש דת"ת אינו חביב ככיבוד או"א וצ"ע לכאורה וי"ל דפ"ו הו"מ לקיים בביתו לולי שהוא גרם לעצמו הבריחה מפני עשו וראוי לקבל ע"ז קצת עונש משא"כ לשמש בבהמ"ד של שם ועבר א"א לקיים בביתו אעפ"י שלמד ושמש יצחק אביו כל ימיו מ"מ הא עדיף טפי א"כ כיון דא"א לקיים בענין אחר אפי' לא הי' בורח מפני עשו הי' ראוי לכך א"כ לא נענש על אלו י"ד שנים ועיי' מג"א סי' תמ"ד ס"ק י"ג דבריו קצת מגומגמי' הארכתי במקום אחר ועיי' בתוס' מס' אלילים י"ג ע"א ד"ה ללמוד תורה וכו' כתבו בשם שאלתות דרב אחאי דללמוד תורה ולישא אשה קיל ע"ש ובס' טורי אבן באבני מלואים שלהי מס' חגיגה ד"ה לא תוהו בראה לא ידע מקומו איה וגם נתקשה בסתירת דברי השאלתות שבתו' שלהי פ"ק דב"ק ע"ש והנה מקומו מוכשר לו בשאלתות פ' אמור יע"ש והסתירה לק"מ דנהי דעצם ת"ת עדיף מ"מ הכא דיכול ללמוד גם בביתו ולא יטמא בבית הפרס וכן לישא אשה באופן שלא יצטרך לטמאות ורק אותו החביבות שיש בלימוד לפני רב דווקא או לישא דווקא אשה זו באופן זה דאעפ"י שהוא מצוה מ"מ קיל משארי מצות ע"ד דברי מג"א הנ"ל וכן הוא בתוס' בכורות כ"ט ע"א ע"ש ומהתימה על הגאון טורי אבן שנעלם כל זה ממנו:

ובגליון מג"א שלי סי' קנ"ג סק"ט כתבתי וז"ל צ"ע בתוס' גטין מ"א ע"ב שם וב"ב י"ג ע"א סוף ד"ה שנאמר וכו' וק"ל דמוכח דס"ל דמשום אשה דלא מיפקדי' אפ"ו רק לשבת יצרה דדברי קבלה לא מוכרי' ס"ת אבל איש דמיפקד נמי אפ"ו וה"ל תרתי פ"ו דאוריי' ושבת יצרה דקבלה עי"ז נעשה מצוה רבה ומוכרי' ס"ת ועיי' ב"ש סי' א' משמע דלא עדיף שבת דאשה ממצוה דלערב אל תנח דזכר שכבר קיימו פ"ו דתרוויי' דברי קבלה ננהו ומ"ש אלי' רבה מש"ס כתו' דלהשי' יתומה קודם משום בושתה מרובה י"ל להקדים דווקא ולא לדחות א"נ לענין מצות צדקה מוטל עלינו להסיר בושתה טרם שנסייע לזה לקיים מ"ע כי אם אין לו פטור ממ"ע משא"כ אדם שרוצה למכור ס"ת דבעי' מעלי' בקודש צריך שיקוים מצוה רבה דווקא ודע דכל זה אם אינו מוצא ללמוד או לישא כלל אבל זולת זה אע"ג דמצוה גדולה היא מ"מ פליג שאלתות פ' אמור וצ"ע לדינא עכ"ל על הגליון:

וצ"ע לכאורה בתוס' ביצה ה' ע"א הא לן והא להו שהקשו על ר' יוסי דעירובי' שהי' בא"י ומאי קושי' דלמא ר' יוסי קאמר כן לתלמידיו שהי' לפניו מבני בבל ועפ"י דברי תוס' קדושי' הנ"ל י"ל קצת אבל היותר נ"ל עפ"י דאיתא במס' גטין וי"ו ע"א עשינו עצמינו בבבל כא"י לגטין מכי אתא רב לבבל פירש"י וקבע ישיבה בסורא ושמואל בנהרדעא אבל מעיקרא לא אע"ג דמשגלה שנית והחרש והמסגר עמו לא פסקה תורה מהם עכ"ל א"כ י"ל כיון דלא הי' ישיבה בבבל בזמן המשנה לא נדדו הלכו בני א"י בבבל ללמוד אע"ג דעכ"פ בני בבל הלכו לא"י מ"מ כיון שעמדו לפני ר' יוסי בני א"י ג"כ לא הי' לו לומר דינו לפני בני בבל הבאים ממרחק ולמישבק בני אתרי' כמ"ש לעיל ויפה הקשו תוס' בביצה אבל במס' שבת וברכות ובשארי דוכתא הוה בתר דנקבעו ישיבות בבבל ע"י רב ושמואל אזי החליפו מקומותם כמו שהוכחנו לעיל:

אכתי פש לן גבן מה שעומד לנגדינו הא דר' אביתר בגטין וי"ו ע"ב דקרי עליהו דההולכי' ללמוד תורה למרחקי' ויתנו את הילד בזונה וע"ש תוס' ד"ה ויתנו וכו' ולמסקנא התם אמרי' ר' אביתר אסכים מארי' על ידו וא"כ תקשי כל הני שהבאתי לעיל ודבר תימה הוא לכאורה ומצוה ליישב ולמימר דאדרבא מהכא מוכח ככל דכתב ומפורש לעיל והיינו קפידתו דר' יוסף דאמר לאו בר סמכא הוא עפ"י מה שאבאר דהנה הכותב קרא לצחות ומליצה בעלמא ולא שיהי' כן כוונת הקרא מותר בלא שרטוט כמבואר בתוס' ורא"ש שם והנה י"ל מ"ש שהת"ח קיימו ויתנו הילד בזונה וכו' אין התלונה על הת"ח ח"ו כי יפה עשו וכדין עשו אך כל זה בכלל דברי הקרא דמתלינן על או"ה שנתנו הילד בזונה בשעת חורבן בפועל ממש וגם עתה ע"י גרמא בניזקי כי מי גרם כל זה עניותן ודלותן של ישראל ופזורן לשוטט לבקש דבר ה' במדינות רחוקות מבבל לא"י הכל גרמה העדינה הלזה והכל נכלל בפסוק הזה ולא על ת"ח התלונה כ"א על פזרונם ואלו הי' יושבי' על אדמתם אע"ג שהי' נוסעי' ללמוד תורה לפני רבם לא הי' ניתן הילד וכו' כמובן נמצא לפ"ז הפסוק אינינו לצחות והלצה אלא עיקור פי' הקרא ולפ"ז הי' לו לשרטט ולכתוב ומדלא שרטט ש"מ ר' אביתר קרא תגר על ת"ח בעצמם וע"ד צחות ומליצה קרא עליהם המקרא שנאמר על הגוים שבשעת החורבן קרא הוא על הת"ח בעלי הישיבה ומש"ה לא שרטט וא"כ הוא לא יפה עשה ר' אביתר אדרבא כך היא דרכה של תורה ואין לסמוך על ר' אביתר ומסיק הש"ס ור' אביתר הוא גברא דמשמיא אסכימי' על ידו יותר ראוי לייחס אליו שטעה בהלכות שרטט ולא ידע הא דר' יצחק ממה שנייחס אליו שקרא תגר על בעלי הישיבה ולעולם תבנא לדיננו כי טוב וישר בעיני אלקים לכתת רגליו ללמוד תורה וקרא כתיב והם תכו לרגליך ישא מדברותיך:

היוצא מזה שיש לצאת ללמוד תורה אפי' כשהאב גאון ורב גוברי' וישיבה בביתו כיצחק אבינו ורבינו הקדוש ור' אבוה דירושלמי מ"מ יש לילך למקום ישיבה אחרת ומכ"ש כשאין ישיבה במדינה שיש לנוד ולנוע למקום דבוק חבירים ופלפול תלמידים ההגוני' יראי ה' ושומרי תורה וכתורה עשה המצווה וסיעות מרחמוהי יבדלו החיים מן המתים אלה לחיי עולם:

ב ועל השני' אי סגי במה ששמש שנה מחצה וגרסי' בגטין ע"ה ע"ב ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתנקי את בני וכו' ופליגי בגמ' באוקמתא ר"ח ורבא ור' אשי ולפי מה שפי' שם בחי' רשב"א בין לר"ח ובין לר' אשי סתמא כמפרש יום א' דמי אלא ר"ח דחי ומוקי מתני' כחד תנא ור' אשי דחיק ומוקי מתני' יום א' משתי שנים לאפוקי אחר ב' שנים אבל רבא ס"ל סתמא כמפרש כל זמן שצריך ואסיק ר' אשי בקושי' וכ' הרי"ף דיש פוסקי' כר"א דהרי לא אסיק בתיובתא ויש פוסקי' כרבא דמתני' כוותי' דייקא וצ"ל דס"ל להנך גאונים דאע"ג דר"ח קאי כר"א בגוף הדין מ"מ כיון דרבא ור"א תרוויי' לא נראה להו פירוש מתני' דר"ח אידחי פירושו של ר"ח במתני' ושוב כיון דדיוקא דמתני' דייקא כרבא טפי פסקו כרבא דסתם לאו יום א' סגי והנה הרשב"א והר"ן מסתפקא להו בתנאי שבממון כיוצא בזה היכי לדייני' כגון שאמר ביתי נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני אי נימא גם בהא לרב אשי סגי ביום א' או דילמא ע"כ לא פליגי אלא בגט די"ל לצעורי בעלמא נתכוון והרי ציערה יום א' משא"כ בממון להרוחה נתכוון וכל זמן שצריך קאמר והניח בצ"ע אמנם בתשו' רשב"א דמייתי ב"י בא"ע סי' קי"ד פשיטא לי' דכל זמן שצריך קאמר וז"ל שם כל שמקבל עליו לזון או שמזכה לאיש מזונות בנכסי' סתם כל זמן שצריך משמע וכמו שאסר על עצמו סתם שלא יאכל מן המינים שאסר בהם לעולם וכדאמרי' בפ' ארבע נדרים דנודרין להרגי' כיון דאמר יאסרו כל הפירות איתסרו כל פירי דעלמא ופרקי' דאמר היום אלמא סתם כלעולם דמי והרא"ש בתשו' כלל וי"ו סי' י"ח י"ט ע"ש פליג וס"ל בשנה א' פטור מנדרו דע"כ לא פליגי רבא ור' אשי אלא בגטין דלצעורה קמכוון וס"ל לרבא דבעי צער סגי טובי אבל הכא המוציא מחבירו עליו הראי' ע"ש נמצא יש לנו בזה ג' מחלוקת לרשב"א בתשובה צריך לזונו כל ימי עולם אם יצטרך ולרא"ש נפטר ביום א' ולרשב"א בחי' ור"ן שם הדבר ספק וכן משמע בד"מ שם סי' קי"ד וברמ"א ח"מ סי' ס' סעי' ג' ובסמ"ע סקט"ז ולפע"ד לא פליגי דהרשב"א בתשו' מיירי בנודר מזונות לעני וסתמו להחמיר לכן מייתי ראי' מנדרים והרא"ש בתשו' מיירי במתחייב לחברו שלא בדרך מצוה דאז אמרי' הממע"ה ויום א' סגי והי' דעתי להאריך בזה במ"ש ר"ן נדרים ז' ע"א אך ראיתי כי כבר קדמני התומים בסברא זו סי' ס' סק"ח אמרתי תו לא צריכא לדידי ולמטלעתי אך ממה שמסופק רשב"א ור"ן פ' מי שאחזו לא תי' כלום ולפע"ד גם זה פשוט בשלמא בשתי תשובות הנ"ל במי שמתחייב מעצמו ע"ד נדר לעני שספק נדרים להחמיר או שם שמתחייב לחברו שאז הממע"ה אך בחידושיו מיירי מי שנותן מתנה לחברו על מנת שיזון בנו דהמתחייב אינו מתחייב מעצמו ורצונו אלא שזה נותן לו ביתו ע"ת כך בהא לאו בדידי' תלי' מילתא אלא אומדן דעת הנותן קרקע זו בוודאי לא שייך לומר הדמי' מודיעי' שהרי לא בתורת מכר נתן לו ביתו אלא עשה לו חטיבה ויהיב לי' מתנה והוא יעשה עמו חטיבה לזון בנו בהא איכא לספוקי טובא ולדינא נראה דהוה ס"ס אי הלכה כרבא אפי' בגטין כל זמן שיצטרך קאמר ואי נמי הלכה כרב אשי מ"מ דלמא הכא בממון שאני ובשגם כיון שנתן לו הקרקע על תנאי א"כ קרקע בחזקת בעלי' הראשונים קיימי' וכל שלא מקיים תנאי לא יחזיק בקרקע ולא שייך לומר על חיוב מזונות הממע"ה אדרבא אתחזקה הקרקע י"ל הממע"ה עכ"פ נ"ל שאין כאן מחלוקות בין רא"ש לרשב"א ואין כאן סתירה ואלו ואלו דברי אלקים חיים:

ויעיי' ברמ"א ח"מ רסי' רי"ב ומה שפי' סמ"ע דרמ"א לאו דווקא ידור קאמר אלא בית לדור בו והש"ך כ' בבית לדור בו ידור בו לעולם כי כן דעת ר' נחשון גאון ז"ל וט"ז צווח כי כרוכי' אמאי מייתי רמ"א כלל הך דינא דממ"נ בידור בו קיי"ל כרבינו האי דלי' לי' כלום אפי' שעה א' ובבית לדור בו ידור בו לעולם והנה עיינתי בפנים בהעיטור במאמר שני קנין וז"ל אבל ר' נחשון פי' מפני שלא אמר ידור בו בין כך ובין כך ידור בו שעה א' משמע עכ"ל ועיי' לשון מרדכי סוף ב"ב סי' תרע"א ופשוט דט"ס הוא בעיטור מ"ש בין כך ובין כך וצ"ל כ"ך וכ"ך פי' מפני שלא אמר ידור כך וכך זמן שנה או שנתיים ואמר סתם ידור שעה א' משמע והיינו כתשו' הרא"ש הנ"ל ולפמ"ש לעיל כיון דלא הוה נדר לעני גם הרשב"א מודה בו ולרב נחשון כשאמר יקנה ביתו לדור בו הוה לעולם וע"כ היינו מטעם שכ' הש"ך כיון שנתן לו גוף הבית שוב הוה שלו לעולם אמנם מ"מ זה הוא דעת ר' נחשון גאון אבל דעת רבינו האי ורוב הפוסקי' דקיימי' בשיטתי' ס"ל אפילו במקנה לו ביתו לדור בו נמי אינו אלא לשעה א' דלא כסברת ש"ך בדרב נחשון וא"כ ע"כ הא דאמר ר"נ ביתו לדור בו קנה ע"כ מיירי בקובע לו זמן להדי' או שאמר לו לעולם וכמ"ש הרמב"ם פ"י מזכי' ומתנה ה' ט"ו ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה וכו' אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני וכו' הרי שהתנה גבי בית לדור בו שיקבע זמן דאל"ה הוה שעה א' וכתשו' הרא"ש הנ"ל ומ"מ אע"ג שקבע זמן מ"מ בידור פלוני לא אמר כלום משום שאין בו ממש וזה דעת רבינו האי וכ"כ המחבר רסי' רי"ב וא"כ מ"ש עליו רמ"א דידור משמע שעה א' היינו כמ"ש הסמ"ע דבית לדור בו קאמר או משכחת לי' בשקבל עליו בקנין כמ"ש רמ"א אח"ז ואפ"ה אינו אלא שעה א' ויפה כ' סמ"ע ודלא כש"ך:

היוצא מזה לדינא בדבר שבממון הנודר לחברו סתם אם הוא עני חייב כל זמן שיצטרך ואם הוא בתורת התחייבות שלא בתורת נדר לעני הממע"ה וסגי בשעה א' לכ"ע ואם אמר בית לדור בו פלוגת' דר' האי ור' נחשון וקיי"ל כרבינו האי דסגי בשעה א' ואם אינינו מתחייב מעצמו ברצונו אלא שחברו נתן לו מתנה ע"מ שיזון בנו אע"ג שאינו מתנה לעני מ"מ איכא ספיקא והעלנו לעיל דהוה ס"ס ואוקמי' המתנה בחזקת בעלים הראשונים ולא יזכה בהקרקע אם לא יזון כל זמן שיצטרך הבן וכל זה להתלמד במקום אחר אבל לנידון שלפנינו לית דין ולית דיין דכל זמן שצריך קאמר חדא אפי' הי' הבחור מתחייב מעצמו להרחיק נדוד הרי נדר גדול נדר לאלקי ישראל וכל זמן שיצטרך קאמר מכ"ש שהוא לא התחייב מעצמו אלא שהמצווה התנה עליו ואפי' הי' כבר מוחזק במתנה והתנה עמו ע"מ כך וכך הי' ס"ס דדינא מכ"ש שהאפטרופסי' מוחזקי' ואין להוציא מידם אלא בראי' ועוד עד כאן לא נסתפקו הרשב"א והר"ן אלא בלזון את בנו דאפשר בהרוחה קטנה דסעודה א' סגי לי' אע"ג דהבן צריך יותר מ"מ הרוחה פורתא מיהת ה"ל אבל הכא וכי זה המקדיש ומצווה בא לגרש הבחורים ממדינותיהם על יום וימים מועטי' על מגן ע"כ כדי שיצליחו בתורה שעל זה סובב כל כוונת הצוואה כמובן א"כ בוודאי כל זמן שיצטרך קאמר:

ויש מקום עיון במקראי קודש דחנה שאמרה וישב שם עד עולם גם אמרה כל ימיו אשר הי' הוא שאול לה' ולכאורה לא היתה צריכה לכך דאפי' סתמא נמי כל ימי עולם קאמרה כנ"ל וי"ל דהא כל עצמו נדרה של חנה חידוש דהאיך יכלה להדיר בנה דאפי' בנזיר דהלכה הי' בנזיר מ"מ האב מדיר ולא האם כמבואר במס' נזיר כ"ט. מכ"ש לישב לפני ה' אפי' האב אינו יכול להדירו מכ"ש האם וצ"ל שאני חנה כיון שע"י תפלתה בא לעולם ומכ"ש אח"כ כשנתחייב מיתה לעלי על שהורה הלכה היא פדאתו ממות ע"כ יכולה היתה להדירו מ"מ חידוש הוא ואין לנו כיוצא בו (כי שמשון המלאך הדירו דמשו"ה לית' בשאלה) והוה אמינא אין לך בו אלא חידושו ודי לה שתהי' כאב המדיר בנו בנזיר שאם הגדיל והבי' ב' שערות מוחה בנזירות האב וה"נ ה"א עד שיביא ב' שערות ע"כ הוצרכה לפרש כל ימיו אשר הי' הוא שאול לה' ועוד נדבר מזה לקמן אי"ה והרי קמן דמלאך לא אמר לאמו של שמשון שיהי' נזיר כל ימי חייו אלא סתם נזיר אלקים יהי' הנער מן הבטן ומ"מ הי' כל ימי חייו אע"ג דבאדם המדיר הוה סתם נזירות ל' יום ומ"מ הכא הוה בסתמא כל ימי חייו ואין להאריך בזה מ"מ הכא אין ספק דכל זמן שיצטרך קאמר ודבר זה יבואר לקמן אי"ה:

ג והשתא אי צריך הבחור עוד לישיבה פשוט שאין ליתן לו מקרן הקיימת הנ"ל אע"ג שהם רוצים להחזיק בזה ב' בחורים ואי הי' בזה העלאה בקודש פשוט דבכלל צוואת המת הוא לעשות מצוה פלוני וממנה ולמעלה כל דעדיף מיני' הכל בכלל ולכאורה יש קצת ראי' משמואל הרמתי שהרי לא ישב שם במשכן עד עולם ותשובתו הרמתה כי שם ביתו אע"כ כיון שנתעלה והי' עובד ה' בשפטו את ישראל ובהרבצת תורה עם בני הנביאים בביתו הי' יותר משבתו במשכן בעבודת הלוים כל זה הי' בכלל נדרה וישב שם עד עולם כל שממנו ולמעלה מיהו זה יש לדחות דכיון שאמרה וישב שם ונחרבה שילה פטור מנדרה כמי שאמר קונם בית זה שאני נכנס ונפל הבית ומה שאמרה עוד כל ימיו אשר הי' הוא שאול לה' אין משמעותיו שישב במשכן אלא יעבוד עוד עבודת ה' בביתו הרמתה ואין משם ראי' אבל מ"מ האמת כמ"ש שיש בכלל מאתים מנה עיי' מהרי"ק שורש ה' אך הכא לא נ"ל שום תוספת זכות בזה שהרי מלשון השאלה משמע דמעיקרא הי' לבם של האפטרופסי' מהסס איך יתנו צדקת פזרונו לבנו של הרב אשר בלאה"נ ילמוד אביו הגאון נ"י עמו ויקיים ולמדתם את בניכם ויותר מצוה לגדל בני עניים בדעת תורה שלא הי' לומדים בלא"ה ומוציא יקר מזולל ורק ראו כי הבן מוצלח ואין האב רוצה לשלחו חוץ למדינה והם הבינו כי צורך הוא לשלחו לישיבה והאב לא נתרצה בלתי אם יתנו לו סך מסויים הנ"ל והשתא הכא כיון שחזר ובא לו אי נימא דבמה ששימש בישיבה שנה ומחצה אין די מחסורו א"כ במה שלומד עתה אצל אביו הגאון נ"י לזה לא צריך סיוע הנ"ל דבלאה"נ ילמוד עמו ושוב שלחו היתום חוץ למדינה לשמש כל צרכו ויזכה הוא בהני זוזי אבל עכשיו שכפי הנראה גם היתום הזה לא יצא עוד לחוץ למדינה לעולם א"כ גם הוא אין לו רשות ליהנות מהני זוזי כלל ואין כאן שום תוספת זכות להמקדיש:

ד אמנם יען דבעינא למיפק בזכותא דרבנן נאמר תחלה דעכ"פ אין כאן בשינוי זה גזל מתנת עניים בחורי' אחרי' שהי' זוכי' בו במקומו של זה דזה ליתא מתרי טעמא חדא שלא הקדיש אלא פירות של מעות וה"ל כפירות דקל ודירת בית וכמ"ש מהר"מ אלשיך בתשו' סי' ז' דאפי' הקדיש מעות לפירות גרע מביתו לדור בו משום דמעות הקרן אזלי לעלמא ולא קיימא בעינא בשעת ביאת הפירות בעולם ואין שום קנין חל עליו אפי' הי' מקנה לאדם ידוע לכן המשנה פירות אלו אינו גוזל את הזוכה כי לא הי' בו זכי' מעולם:

ושוב כיון שלא בירור בחור ידוע אלא בדעת האפטרופסי' ה"ל ברירה ואין ברירה בדאוריי' ובהוצאת ממון שהוא כעין דאוריי' ודבר זה ביאר יפה בתשו' מהרי"ט סי' כ"ב גבי מי שנדר להשיא ה' יתומים יע"ש בביאור והתם הקשה לנפשי' מדהע"ה שזכה במה שאמר שאול אשר יכה את גלית יעשרנו המלך עושר גדול אע"ג דלא הי' מבורר ותי' אין בשליחות מדין ברירה דהרי לא נתחייב לו שכר טרחתו עד שיעשה שליחותו בהריגת גלית ואז חל החיוב ואז כבר נתברר מי הוא השליח וא"כ לפ"ז הכא אותו הבחור שכבר נתברר ויצא חוץ למדינה בשליחותו של זה נתחייב לו בברור וכל המעות מהפירות שהי' בעין זכה בהם אך מה שלא הי' בעין הדרי' לדברי מהר"מ אלשיך הנ"ל אבל שארי בחורים בעולם אין להם שום תביעה ואין בזה משום גזל כלל אם האפטרופסי' משנים קצת ממה שהי' ראוי לעשות:

ה ואך רק משום מצוה לקיים דברי המת אי הי' באופן דשייך בי' מצוה לקיים ד"ה כי לא פורש בלשון השאלה עיי' סי' רנ"ב ס"ב ונניח שהי' בכל אופן המועיל שיהי' מצוה לקיים דבריו עיי' היטב בדברי תשו' מהרי"ט ס"ס ס"ג בזה ונחזי אנן בוודאי יפה הקפיד שילמוד בישיבה אפי' יכול ללמוד בביתו פוסקי' שלא ע"ד פלפול מ"מ לא אמרי' עדיפת בסיני שיהי' כשור סיני ואחז"ל בברכות דמ"ז ע"ב ועפירש"י שם איזהו עם הארץ אפי' קרא ושנה ולא שמש חכמים והיינו משום שלא ידע לפלפל ולתרוצי סוגי' וכל המורה הלכה ממשנתו הרי הוא מבלי עולם אך מ"מ יפה אמר הגאון אם הישיבה אין בה סמיכה ללמוד דרך הפוסקים מה תועלת בעוקר הרים כיקר כרים והכוונה בישיבה שלומדי' דרכי הוראה ופוסקי' ודברי' שמכניסו לקיים דברי אלקים חיים והנה כמה זמן בעי לעמוד חוץ בוודאי לא הי' דעת המצווה שיעמוד שם עד שיהי' בן כ"ה שנים וזה הוא כמו ט"ו שנה מבן עשר ועד כ"ה אע"ג דחז"ל הי' בבה"מד י"ב שנה וכ"ד שנים מ"מ אומדנא דמוכח הוא שלא נתכוון לזה אלא עד שימלאו ידיו לפלפל בהלכה ע"ד האמת וללמד סדרי הש"ס וראשונים ושוב ימלא כריסו בש"ס ופוסקים אפי' בביתו וא"כ נהי דאחז"ל פ"ק דחולין כל תלמיד שאינו רואה סי' ברכה בלימודו בג' או בה' שנה שוב אינו רואה היינו לישנא שלילה שוב אינו רואה אבל פשיטא יש ויש שממהר לראות סי' ברכה בזמן מועט כמשאחז"ל בירושלמי פ"ב דברכות על ר' בון והובא במדרש קהלת בפסוק מתוקה שנת העובד שיש תלמיד יגע ומצא די מדתו במעט שני' וע"כ לפי ראות עיני האפטרופסי' אם זכה זה בשנה ומחצה שעכ"פ ראוי עתה ללימוד פוסקים נהי שבוודאי יותר טוב הי' אם הי' לומד הפוסקים בישיבה שיש בה סמיכה כמו שהבאתי לעיל מפ"ב דנדה דרבי דשכיחא רבנן גבי' מחדד' שמעתתא טפי והלימוד חוץ מביתו ג"כ עדיף גם שאינינו מעונג' מצטער קצת ואחז"ל אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף הי' שעמדה לי מ"מ כיון שכבר זכה שנתברר מהאפטרופסי' אין ליקח ממנו זכותו ויש לי ללמוד כן מצוואתו של הגביר ז"ל באשר התנה שאם יראו האפטרופסי' שהנבחר יטה מדרך הישר ימין או שמאל או שלא יתמיד בלימוד התלמוד יהי' רשות בידם לדחות ולברור אחר במקומו ולכאורה הוא משנה שאינה צריכה תיפוק לי' מעיקרא לא באנו אלא להגדיל תורה ויראה ומה"ת ליתן למי הנוטה מדרכי ה' ותורתו אע"כ מוכח מזה נהי דלכתחילה אין לבררו אבל אחר שכבר נתברר וזכה אין לדחותו מהר אם לא בנטותו מיראת ה' ותורתו דבחנם אין לומר דמילתא יתירתא אמרו מילי בכדי ואין שייך כאן מ"ש ש"ך בשם נ"י סי' ע"ה סק"ח וש"ך לא מצא מקומו והוא דפוס ז"ב קצ"א ע"ב אך הכא כיון שעכ"פ עוסק בתורת ה' יומם ולילה וגם כבר למד דרכי הישיבה ולפי ראות עיני בשר האפטרופסי' די לו בזה ובלא"ה כבר בררנו שלא הי' כוונת המצווה שישאר כל ימיו בישיבה אלא זמן מה די מחסורו אשר יחסר לו וא"כ כיון שעכ"פ אין ברור לנו שלא מצא די מדתו אין לדחותו וכפי מ"ש בשאלה שרוצה ליתן חלקו להיתום כדי שעכ"פ ילמד גם עתה בדבוק חבר הגון לפניו ומשלו יתן להיתום כי עפ"י הצוואה לא יזכה היתום כיון שלא שמש בישיבה אך בן הרב יתן להיתום משלו כדי שיהי' לו לצוות ומ"מ כל זה הוראת שעה ומכאן והלאה יוחק בספר האפטרופסי' שעוד לא יבחרו א' אא"כ יקבל על עצמו מיד להיות כך וכך שנים בשוקי אבראי ולא ילך וישוב לביתו ואין למידין מהוראה זו למקום אחר כן דעת הפעוט נוטה וה' יצילני משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות ומתורתו יראינו נפלאות. הכ"ד א"נ לעבדי ה'. פ"ב נגהי ליום ג' דסליחות תקפ"ג לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: