שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן רח

החיים והשלום יחדיו יהיה תמים יעלו על ראש חכמים מתמם עם תמימים הרב הגאון המופלג ומפואר רם ונשא וגבה מאוד כש"ת מו"ה צבי הרש חיות נ"י אב"ד דק"ק זאלקווי יע"א:

להודיע ידיעה של חבה יתירה כי ביום ש"ק קראתי עונג בקבלת ספרו תורת נביאים ועברתי בו עד שהגעתי לדין מלך וקצת ממנו בכלל ולכשאפנה אי"ה בלי נדר אקח מועד לעיין בכלו ומ"ש פר"מ אלי במכתבו העבר שאראה בהקדמת ספרו והנה ראיתי' כלו מחמדים וממתקים ומ"ש שם ממחברי ספרים החדשים אומר כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו רבצה בו האָלה האמורה במילי דאבות נגד שמא אבד שמא ולא תעשה ידיו תושי' להוציא מחשבתו אל הפועל כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו מלבד שהוא עובר איסור דאורית' דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משו' עת לעשות לה' ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד ולעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם הי"ת להגדיל תורה ולהאדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגי' ומלעיבי' במלאכי ה' עבירה היא בידו וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל כן יענש זה על הפרישה אחז"ל עשה דברים לשם פעלן ודבר בהם לשמן ומרגלא בפומי הוא סוף פרק משילין כדסליק ר' אבא אחיכו עלה אמר גולתיכו קשקלי הדר אחיכו עלה ושוב אמרי' שפיר אחיכו עלה מה רצו חז"ל לספר בבזיונו של ר' אבא הו"מ למישקל ומיטרי בלי סיפור הלעג הלזה אך מוסר השכל נשמע מזה יען כי סליק ר' אבא התפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ואין זה דומה לתפלת רחב"ד שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי אבל הוא יתרה עשה שיאמר מילתא דתתקבל מה לו אם יקבל אם לא אמור דבריך לשם שמי' וע"כ נכשל דמחכו על כל דבריו ועד"ז אני מפרש לא תענה על ריב לנטות שלא יהי' כוונת המתווכחי' בדין בין ריב לריב ובין דם לדם לנטות דעת חברו לדעתו כי מה לי ולו אך יהי' הויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי אם כֵנים דבריו אחזור בי ואם לא נראי' לי דברי' אני עומד על דעתי ומה לי בכך אם יודה לי או לא כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי וכן יהי' דעת חברי שכנגדי להעמיד סברתו לעצמו ואחר הויכוח הזה אחרי רבים להטות אבל אותם הרוצי' דוקא שחברו יודה לו וכוונתו להטות דעת חברו לדעתו אותם שוגים מדרך האמת ונוטים אל הניצוח ויצא משפט מעוקל וגם בתפלת רחב"ד שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי לא מיירי ולא נתירא מהמתכבדי' בקלונו ח"ו כי לא נמצאו כאלו בחבורת חז"ל ועוד מ"ט לא חש על כשלון ההלכה עצמה ורק על שישמחו בו חביריו אבל נלע"ד עפ"י דאיתא פי"נ קל"ג ע"ב אני ה' בעת' אחישנה ופירשב"ם וז"ל איכסף רב עיליש מרבא פן יאמר רבא בלבו אלו לא הייתי בכאן הי' דן דין שקר וכו' קרא עליו רבא לנחמו אני ה' בעת' אחישנה בעת שהצדיקי' צריכי' לישועה הקב"ה ממציאה להם אף אתה אני יודע בך שמעול' לא באתה דין תקלה על ידך שהרי עכשיו זמנני לי הקב"ה קודם שהגעת להורא' ולא נכשלת עכ"ל הרי שהרב עיליש כמעט נכשל והקב"ה הזמין לו רבא והי' שמחה לרבא שזכה להציל רב עיליש ויותר טוב הי' לרב עיליש אלו זיכהו הקב"ה שיעמוד על האמת מעצמו ולא יצטרך להזמנת רבא להצילו ושישמח רבא במצותו וזו הי' תפלת רחב"ד שלא אכשל בדבר הלכה ואצטרך שליח להחזירני וישמחו בי חברי שזכה להצילני אתה ה' תזיכני שאעמוד בעצמי על האמת וכן כל חברי לא נצטרך זה לזה כנלפע"ד אבל חלילה וחלילה שישמחו איש בתקלת חברו:

ויען ראיתי דעת פר"מ בדף א' ע"ב וגם לקמן בקונטרס דין מלך בזה ע"כ אומר אני יש לתמוה כי בתורת מרע"ה לא מצינו כלל שיהי' רשות למלך יהודה וישראל להמית איש גם שתהי' אימתו עליך היא רק מדרשא מיתורא תשים עליך לשון עליך שתהי' אימתו עליך אבל שיהיה רשאי לענוש ולענו' נפש ומכ"ש להמית מנ"ל ורק בני ישראל אמרו ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך יומת רק חזק ואמץ והרי כתבו יהושע בספרו עפ"י הי"ת כמבואר בב"ב י"ב ע"ב יהושע כ' ספרו וא"כ הדין דין אמת אך הקושי' אין הנבי' רשאי לחדש זהו ק' שצע"ג ולא מצאתי לה פתר כ"א ממ"ש רמב"ן פרשת בחקתי וכן בקונטרס משפטי החרם שלו דהא דכתי' כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת אין בו פירוש עפ"י פשוטו אלא כל נשיא בישראל ומכ"ש כל ישראל שמסכימי' להחרים דבר העוב' על חרמם חייב מיתה ומזה נתחייב יהונתן מיתה ויפדו העם את יהונתן והתירו לו החרם ופר"מ הקשה בדף י"ב ע"א הלא איצטריך קרא להיוצא להרג ומה שכ' רמב"ן דתרתי שמעת מיני' כמו לא תאכלו על הדם על זה הקשה מעלתו א"כ כשם שאין לוקי' על הלאווין הנכללי' בלא תאכלו על הדם משום דהוה לאו שבכללו' ה"נ אין להמית העובר על החרם כיון דכייל בי' עוד דבר אחר תמהתי מאוד על רוחב שכלו אה"נ אי הוה כתי' האוכל על הדם ילקה הי' לוקה על כל עניני אכילת דם הנכללי' בלא תאכלו אבל לא כתיב מלקות אלא לאו לא תאכלו וילפי' דלוקי' על לאו שבתורה מלאו דלא תחסום שור בדישו וכל לאו דאינו מיוחד כמו לאו דחסימה אלא כולל דברי' רבי' אין לוקין משום דלא דמי ללאו דחסימה אבל הכא כתי' להדי' כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת א"כ כל מה שסובל הפסוק הכל הוא בכלל מות יומת ומה מקום לקושייתו עתה ובלאה"נ הלא אין חיוב מית' על היוצא ליהרג ואומר ערכי עלי וא"כ החיוב מיתה מות יומת אינו כולל שני דברי' מיהו איננו צריך לזה כי הראשון אמת נכון הדבר:

ומ"ש הרמב"ם ספי"ח מסנהדרין דעכן נהרג מדין המלכות ולא אמר מטעם חרם גם בזה תמהתי על מעלתו חדא דרמב"ם לא מיירי התם מעיקר מיתתו של עכן אפשר שהי' מטעם חרם אבל מה שנהרג עפ"י הודאת עצמו בלי עדי' ע"ז כ' שהי' הוראת שעה או מדין מלכות אבל חיוב מיתתו אלו הי' עדי' הי' חייב מטעם חרם אבל לא צריכי' לזה כי הנהנה מן החרם איננו מוחרם אלו אמר יהושע כל הנהנה מיריחו יוחרם כמו שאמר וקלל כל אשר יבנה יריחו בבכורו יסדנו וגו' אלו הי' אומר כן על הנהנה מיריחו הי' החרם אקרקפתא דעכן וחייב מיתה אבל הוא החרים יריחו וכל הנהנה מיריחו עובר על לאו לא ידבק בידך מאומה מן החרם כמו הנהנה מעיר הנדחת אבל אינו חייב מיתה ודין זה ברור ופשוט:

ומאי דמייתי מכ"ת מירושלמי סוף ברכות חטא ישראל והלא יהושע גזר אלא הקב"ה הסכים על ידו הנה בש"ס דילן שלהי מכות לא קחשיב האי דעכן מאותן שהסכים ב"ד שלמעלה לשלמטה ונראה דתלי' בפלוגת' דר' שילא ורב סנהדרין מ"ד ע"א דכתי' קום לך ודרש ר' שילא שהרחיק ס' מיל ורב דרש על שגרם איסורו של יריחו ע"ש פירש"י שלא הי' לך לאסור עליהם ביזת יריחו עכ"ל ואי ס"ד דחרם לאו דאורי' ורק הכא הקב"ה הסכים על ידו א"כ הקב"ה גרם שלא הי' לו להסכים אע"כ החרם הוא דאורי' מהאי קרא הנ"ל והלכה כרב:

עכ"פ בהא נחתינן כל שישראל ונשיאי העדה או אפילו א' משני אלו מסכימי' ומחרימי' ה"ז מוחרם מן התורה וחייב מיתה מן התורה וע"כ אחר שהסכימו ישראל ואמרו ליהושע וה"ה לכל מלך כל איש אשר ימרה את פיך לכל אשר תצונו יומת הרי החרימו כל עובר על מצות מלך ישראל אפי' אינו משבט יהוד' ונמצא עכן מלבד שמעל בחרם כבר בימי מרע"ה [וצ"ל הא דהחרים מרע"ה כיון דאז עדיין לא הי' ערבות ואין החטא חל על כל ישראל משא"כ יהושע החרי' אחר שכבר נכנסו לערבו' ונכשלו כל ישראל ע"כ אמר לו הקב"ה קום לך אתה גרמת] מ"מ האי עכן מלבד שכבר מעל בחרם בימי משה ויהושע עוד חייב הוא עצמו מיתה על שמרד במלכות ציויו של יהושע נמצא תרתי עבד עבר חרם היינו מורד במלכות ומעל בחרמו ע"כ הוכפל עונשו בסקילה אף על גב דשארי מורדי במלכות בסייף ופר"מ לא עמד בכל זה:

היוצא מדברינו דמרידה במלכו' מטעם חרמן של ישראל בימי יהושע והמורדי' על מרע"ה במדבר לא נתחייבו מיתה אף על פי דהי' בישורן מלך מ"מ עדיין לא קיבלו עליהם ישראל בחרם להמית המורד במלכות אמנם במלכי או"ה דאמר שמואל פ' חזקת דינא דמלכותא דינא נ"ל דנפקא לי' מקרא דדברי קבלה והוא נתן את הכרם לנוטרי' ושמואל לטעמי' במס' שבועות ל"ה ע"ב מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענש דכתי' ומאתים לנוטרי' את פריו ואע"ג דכ' תוס' למלחמת רשות לאו דוקא אלא לצורכו וכבודו לאפוקי כרצחן וחמסן בעלמא דגזלנותא דמלכותא לא דינא אלא דינא דמלכותא ובמשפט יעמיד ארץ:

ואגב אומר ב' גרגרי' דרושיים א' מ"ש רש"י סוף פ' קדושי' והבדלתי אתכם מן העמים להיות לי אם אתם מובדלים מן העמים אתם שלי ואם לאו אתם של נ"נ וחבריו יש לפרש דכיון דמלכות דקטלא חד משיתא אינו נענש וא"כ נ"נ וכיוצא בו המולך בכיפה וישראל א' משבעי' באומות אין עליו עונש אם ח"ו מכלה שונאינו שהרי א' מששה יוכל לאבד מכ"ש א' משבעי' אלא שז"א שאין לו רשות לאבד מין או סוג א' שלם כ"א הששית ממנו וכיון דהישראל מצוייני' לעם בפ"ע ובגוים לא יתחשב אין לו רשות לאבד יותר מששית אך אם אין ישראל ח"ו מובדלי' ואינם מצוייני' לעם בפ"ע הרי הם של נ"נ וחבריו ר"ל. עוד זה אדבר מה שפירש"י בשיר השירי' ומאתים לנוטרי' את פריו היינו הוספת חומש כמו שמוסיפי' על ההקדש ומקשי' הא בהקדש הוה חומש מלבר א"כ החומש מאלף הוא מאתים וחמשים ולע"ד דודאי ב' הדרשות אמת מ"ש שמואל דיש רשות למלכות לכלות חד משיתא נמצא אם מכלה מאלף ב' מאות לא מיקטל אלא שהם פושטי' יד בכל האלף נמצא עַולָתה בו בשמונה מאות והחומש מלבר הוא ב' מאות וצדקו דברי רש"י בשיר השירי' הנ"ל:

והנה לא הי' מכ"ת להביא מהך דהנהיגו הנביאי' שלא להפר ברית המלכיות והי' לו להבי' כגון החצר החדשה דיהושפט שחידשו בו דברים וכו' וא"נ ממצוא חפצך ודבר דבר דישעי' ולהבי' ממכר דנחמי' האמנם לרמב"ן פ' אמור ולרמב"ם ר"פ כ"א מהל' שבת דאורי' נינהו והא דאסרו חכמי' מקח וממכר משום שמא יכתוב היינו יחיד ליחיד באקראי אבל לפתוח חנות ולהעמיד פועלי' ולטעון על עגלות דאוריתא הוא בעשה דשביתה וצ"ע קצת בתוס' שבת קכ"א ע"א ד"ה אין אומרי' לו וכו' יע"ש ובמ"ש רשב"א בשם רבנו יונה פ"ק דיבמו' בסוגי' דעלי' גבי מחמר בשבת ובמקום אחר הארכתי בעז"ה:

מ"מ וקראת לשבת עונג מחודשת מתקנת נביאי' כי בתורה אין זכר אלא ג' פעמים היום לשלש סעודות כל שהוא אבל לא לענג כי בי"ט כתי' שמחה ועונג שבת מתקנת נביאי' והנה רמב"ם כ' רפ"ה מתענית יש ימים שכל ישראל מתעני' בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהי' זה זכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהי' כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם עכ"ל הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו שהיינו חושבי' שהתעניתי' הללו אינם על דרך התשובה אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה וכן משמע קצת פ"ק דמגלה דקאמר ט"ב שחל בשבת מאחרי' ולא מקדימי' מ"ט אקדומי פורענותא לא מקדימין ובוודאי אקדומי תשובה זריזין מקדימין מ"מ הודיענו הרמב"ם דלא כן הוא ועל פיו נהגו לומר וידוים וסליחות באותן הימים (חוץ מט"ב דאיקרי מועד) משום שנקבעו על התשובה ומ"מ לא הודיענו נושאי כליו מנ"ל הא ולכאורה היינו משום א"כ מנ"ל לנביאים לחדש דבר שלא מצינו כיוצא בו בתורה בשלמא לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים דאוריית' הוא מק"ו משיעבוד לגאולה אומרי' שירה בפסח ממיתה לחיים לא כ"ש וק"ו דאורי' הוא ואבאר עוד בסמוך אי"ה אבל לקבוע אֵבל עולם על צער לא מצינו כיוצא בו אלא ע"כ על התשובה הוקבעו כדכתיב והתודו את עונם ותענית מסוגל לכפרה ותשובה ובוודאי אבוהון דכולהון יה"כ וצדקו דברי רמב"ם אלא שצל"ע תינח התענית כשאין שלום אבל כשיש שלום ששון ושמחה והוא חיוב גמור מדברי קבלה כמבואר במס' ר"ה י"ט ע"א יום שנהרג בו גדלי' לעשותו ששון ושמחה דברי קבלה הוא כדברי תורה ולא בעי חיזוק ע"ש וצ"ע מנ"ל לנביאי' לחדש כן:

ומ"ש דפורים וחנוכה וכל ימי מג"ת לעשות זכר לנס ממות לחיים הוא דאורי' ממש מק"ו כדאי' פ"ק דמגלה יעיין רמב"ן סוף שרש ב' מ"מ היינו לעשות שום זכר לנס אבל איכות וכמות הזכרון ההוא הוא מדרבנן כגון קריאת מגלה ומשלוח מנות והדלקת נרות בחנוכה הכל מדרבנן אבל לעשות שום זכר קצת ולכל הפחות לאסרו בהספד ותענית הוא דאורי' מק"ו הנ"ל. ובזה נתיישב לי מ"ט וסברא לאסור בהספד ותענית בי"ד וט"ו באדר הראשון ממ"נ אם אין עושי' אותו פורי' ממש מה ענין לאוסרו בהספד ותעני' והנה בלאה"נ צריך עיון מה ראו באמת לקבוע פורים בשני משום מסמך גאולה לגאולה עדיף הלא זריזין מקדימין למצות ואין מעבירי' על המצות עדיף מעשות מצוה מן המובחר כמבוא' בתשו' רדב"ז ותשו' ח"ץ סי' ק"ו ומ"ל הל' מגלה פ"א הל' י"א ומיהו לזה י"ל דוקא במצוה שכבר מוטל עליו יש לו לזרז ולהקדים ולא להמתין אבל מצוה שאנו מקבלי' עלינו תחלה ועדיין לא נתחייבנו בה לא שייך כל כך זריזי' וטוב לקבוע ביום המובחר והיינו מסמך גאולה לגאולה ואך לפי הנחה שהנחנו שעכ"פ מדאורי' מחוייבים לעשות שום זכר לכל הפחות לאוסרו בהספד ותענית א"כ מחוייבי' לעשות מיד באדר הראשון משום אין מעבירי' על המצות ובזה מודה רשב"ג לר' אבר"ש אך מה שהוספנו אנחנו מגלה ושמחה ומשלוח מנות אנחנו קובעי' ביום המובחר בשני למיסמך גאולה לגאולה ועי' כל זה פ"ק דמגלה וי"ו ע"ב ויובנו דברי כי הקצרתי [ועיין לעיל סי' קס"ג]:

ולולי דמסתפינא אמינא הא דכתי' במגלת אסתר קימו וקבלו וגו' כאשר קבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם הרי זה בא ללמד ונמצא למד דבא לומר יען עד ימי מרדכי לא היו ימי שלום והי' הצומו' בד' ימי' בשנה חובה ומימי גדולת מרדכי עד בנין בית אין שמד כי היו בגדולה ואין שלום כי לא נבנה בהמ"ק ורצו מתעני' ע"כ קבלו עליהם עתה הצומות וזעקתם מרצונם ושלא יהי' תלי' ברצו מתעני' אלא יתענו על כרחם אך יהי' כמו ימי פורי' ביום ולא בליל' שלפניו כמו ימי פורים וכמו שימי פורים י"ט לא קיבלו עליהו רק משתה ושמחה כך בצומות לא קבלו עליהו כל ה' ענויים אלא תעני' לבד היינו צום מאכיל' ושתיי' ועיי' תוס' מגלה ה' ע"ב ד"ה ורחץ וכו':

נחזור לדברי מעלתו בספרו שם א' ע"ב וז"ל והיוצא לנו מכתבי הקודש גם כן דרק להכהן והלוי הדין והוראה מסורה ועליהם החובה מוטלת להורות לעם ה' בין דין לדין בין דם לדם ולחתוך משפט צדק ולהשקיט דברי ריבות שנפל ביניהם ולהגיד להם דרך ה' והמעשה אשר יעשון בכל דבר תורה הלכה למעשה עכ"ל עוד שם עמוד ג' משה רבנו אמר בברכתו על שבט לוי יורו משפטיך ליעקב ונאמר בנבואת יחזקאל על שבט לוי ושם לקט כמה פסוקי' המורי' דרק לשבט לוי וכהני' ההורא' והישיר דרך ה' לעם ה' ומסיי' והכתוב מזכיר בכל עת חזון ודיבור אצל נביא ותורה אצל כהן ולוי. לא ידעתי על איזה כוונה כ' זה לשלול ההורא' וההתנהגות מכל רבני ישראל רק לכהן וללוי ולפמ"ש פר"מ במכתבו הצעיר אלי דלדעתו בז"הז ליכא יחוסי כהונה א"כ בטל ההוראה לגמרי ח"ו לא ידעתי מה רצ' בזה בליקוטי מקראות הללו והפשוט דהפסוק דבר בהווה כי כשישראל יושבי' על אדמתם מלאים כל טוב כל א' פונה לכרמו ולזיתו הבדיל הקב"ה שבט הנבחר והמציא להם פרנסתם בריוח בלי שום עבודה חרישה וקצירה וכל שבט אין לו חלק אלא אחד משנים עשר מה שמוציא האדמ' דגן תירוש ויצהר ואותו שבט נוטל חלק העשיריו' דגן תירוש ויצהר בלי שום עמל ויגיעה כדי שיהיה פונים לעבודת ה' ולהורות נתן אע"ג דתרומת פירות לאו דאוריי' מ"מ סגי להו בדגן תירוש בריוח ותענוגים כלל לא ומשו"ה הטיל עליהם ההוראה ושבט יששכר הפנויי' ג"כ ע"י שמצוי להם פרנסתם מזבולן ע"כ ידעו בינה לעתים אבל ה"ה כל מי שעושה מלאכתו עראי ותורתו עיקר ומטיל על עצמו עול תורה ועול הציבור ומסתפק במה שהציבור מזמינים לו פרנסתו ואינו רודף אחרי רהבים ושטי כסף הן המה הכהנים הנגשים אל ה' בכל עת ובכל זמן ובכל מקום מקטירי' ומגישין לה' ריח ניחוח יהי' ה' עם השופט:

עוד כ' שם עמוד ד' על הנביאים שהתנבאו למלכי ישראל והמה אלי' ואלישע ומיכיהו בן ימלא ועמוס שהי' נביאי' למלכי ישראל פשיטא לי' למעלתו שלא עלו לרגל וגם לא עשו פסח מפני אימת מלכי ישראל שהי' תמיד מלחמה ביניה' לבין מלכי יהוד' ודלא כמ"ל פ"א מק"פ דפליג על תוס' פסחי' ג' ע"ב ד"ה מאלי' מי קספו לך והכי מוכח מהני נביאי' שלא עשו אפי' פסח שני הנה מ"ש מפני מלחמות שנתהוו ביניהם הנה כמה שנים שהי' שלום בין אחאב ויהושפט ובין בניהם והי' לו לומר מפני שמלכי ישראל הושיבו פרדסאו' על הדרכי' שלא לעלות לרגל והנה בבית שני הי' גונבי עלי וקוצעי קציעות ומסרו נפשם בימי יונים לעלות לרגל ולהבי' ביכורים נגד צוואת מלכי יוונים עיי' מס' תענית כ"ח ע"א באמת לדבריו חסידות של שטות הי' שהרי נביאים אלו לא עשו כן ואין צורך לקיים מצות נגד רצון המלך ואע"פי שהנביאי' הללו הי' יכולים לישע ולדור אצל מלכי יהודה ולקיים מצות פסח ורגלים מ"מ אין אדם מחוייב לעשות כן וברפ"ק דמגלה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה כ' רי"ף ויש גורסין הואיל ומסתכנין בה כלומר באותה העת הואיל והי' ישראל מעמידי' דתיהן והן באין לידי סכנה הי' קורין בי"א י"ב י"ג אבל בז"הז שמסתכנין ישראל בדתיהן אין קורין אותה אלא בזמנ' וכן במתניתין ס"פ הקורא עומד העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה יש מהראשוני' מפרשי' סכנה מפני המלכיות הרי בכל מצותינו הי' בהם סכנה מפני המלכיות ונהי' פטורי' מן הכל וכי טובים אנחנו מהנביאים הנ"ל אבל צלע"ג מנ"ל למכ"ת שהנביאי' לא עלו לרגל ולא הקריבו פסח בזמנם והנה נבות היזרעלי הי' שכן להמלך אחאב שהי' כרמו אצל גנתו וגם הי' קרובו ומבואר בילקוט בפסוק ולא יחמוד איש ארצך בעלותך לראות שהי' נבות עולה לרגל ומעולם לא חמד אחאב כרמו פ"א לא עלה לרגל וחמד כרמו והנה אותו מבני הנביאים ששלח אלישע למשוח יהוא בן נמשי הי' יונה בן אמתי כפירש"י מלכים ב' ט' ע"ש א"כ גם יונה הי' תלמיד אלישע ואצל מלכי ישראל ואשתו של יונה עלתה לרגל כמבואר ר"פ המוצי' תפילין וא"כ אחר שהאמת הוא שישבו פרוזדאו' שלא לעלות לרגל ונדחקו אלו ועלו לרגל נגד ציווי המלך א"כ מוכח להיפוך שראוי ומחוייב לכנוס בעובי קורה לקיים מצות ממהקב"ה:

וראיתי בספר כתב איש ריבנו ערער יתערער כי נתעורר הרי במדבר מלו הלוי' מ' שנה ולא נסתכנו ואיך הניח מרע"ה את הישראלי' ולא זרזם על המילה יקבל הרובה את תשובתו אין ספק כי למול וליצא בדרך סכנה היא לולד שהרי ע"כ נתעצל מרע"ה על המילה ונענש על שעסק במלון תחלה אבל עכ"פ ברור הוא כי סכנה לולד למול וליצא בדרך והנה במדבר שלא ידעו עת נסיעתם שאפי' בקדש אשר ישבו ימים רבי' מ"מ הם היו מעותדי' בכל רגע לנסיעה בנסוע הענן ויש אשר יהי' על המשכן לילה ויום וגו' ואם כן לא הי' יכולים למול דלמא מיד אחר המילה יסע הענן ובכל זאת מיציאת מצרים עד שניזופו למקום בעגל או במרגלי' כל זמן שנשב להם רוח צפונית אשר יש בו תרופה לחבולה מלו כולם כמבואר ר"פ הערל אך מנזיפה ואילך שלא נשב רוח צפונית וגם הי' בדרך אסורי' הי' למול עצמם ואלו הי' רוצים הי' מרע"ה מוחה בהם ונשאר הקושיא על הלוים איך הניחום מרע"ה למול ולסכן בניהם לזה י"ל דיש לחקור וכי ס"ד שכל מ' שנה נשתנה סדרי בראשית ולא נשב רוח צפונית בכל העולם מ' שנה והי' נס זה יותר מהעמדת השמש ליב"נ יום תמים ועוד דקדוק לשון הש"ס לא נשב להם רוח צפונית מה לשון לה"ם ולחד לישני בגמ' שם לא נשב כי היכי דלא לבדרי ענני כבוד לכנלפע"ד אלו ואלו דברי אלקים חיים דהנה רוח צפוני' המנשב בעולם מרפא אפי' השוכבים בביתא דשישא כי עכ"פ נכנס בין בתרי נקבי הפארו"ז ואיהו דידי' עביד אך לכנוס בין בתרי ענני כבוד שהי' מלובטי' ומדובקי' זה בזה אדוק היטב דלא לבדרו ענני כבוד וע"פי טבע עוצם אדיקותם לא הי' אפשר לרוח צפונית לכנוס ביניהם אם לא יתפרדו זה מזה ומ"מ כל זמן שלא הי' נזופי' נעשה להם נס ונשב לה"ם דייקא רוח צפוני' או דבר אחר כיוצא בו ונכנס בחדרי משכבי הילדי' הנימולי' ונס זה נעשה למחנה לוים כל מ' שנה והי' מחוייבי' למול אבל ישראל שהי' נזופים לא נעשה להם נס להכניס רוח צפוני' בין הבתרים ע"כ מדינא הי' אסורי' למול בניהם אבל זולת זה חליל' למרע"ה ולשום מנהיג מישראל אשר בידו למחות שלא יכנס בעובי הקורה למחות בעוברי עבירה או במתעצלי קיום עבודה ותורה ואם לאו קם לי' בארור אשר לא יקים כמ"ש רמב"ן פ' תבוא בשם ספרי דקאי אב"ד של מטה שיש בידם להקים ביד העוברי' ושזה הרע ליאשי' מלך יהוד' יע"ש ולזה נתכוון בקינה לט"ב המתחלת איכה אלי קוננו מאליו ע"ש והמפרש שם שגה בפירושיו יע"ש:

מ"ש רמכ"ת בדף ב' ואיזה דפים מענין חכמה ונבואה ועתניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו ומ"ש בגליון דף ג' ונראה לו לדוחק הוא האמת והיטב אשר דיבר מעלתו כי מ"ש הראב"ד בהלכות לולב כבר הופיע רו"הק בבית מדרשינו וכיוצא בזה כמה פעמים אין רוצה לומר רו"הק כמו שהי' לדע"ה וחבריו אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיה' תושי' כזו מ"מ הקב"ה בחסדו יהיב חכמא לחכימא לפי שעה וכזה זכה עתניאל בן קנז לכוון האמת ע"י פלפול וק"ו וגז"ש מה שלא הי' בטבע חכמתו להשיג זה ועד"ז אחז"ל פ"ק דב"ב אע"פי שניטלה הנבוא' מן הנביאי' מחכמי' לא ניטלה לא כמו שהסביר מעלתו שהחכמ' לא נטלה מהחכמי' לא משמע כן. אלא הנבוא' לא ניטל' מהחכמי' פי' אותו חלק נבוא' שמשיג ע"ד חכמתו שהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברי' הרב' בשכלו וחכמתו אע"פי שאיננו בכח תולדות טבע שכלו רצה ש"ס להוכיח כן ממעשים בכל יום שת"ח משיג לשכליותו של ר"ע דאמר מילתי' מעצמו ואשתכח משמי' דר"ע כוותי' ואנו יודעים שאין שכלו של זה מגיע לעקבות דר"ע ש"מ ע"ד נבואה כנ"ל וגם אשתכח הל"מ כוותי' ודחי ש"ס דילמא כסומא בארובה ובלי דעת מילין יכביר ובמקרה בעלמא ואין כאן הוכחה ומסיק ולאו טעמא יהיב ש"מ שהוא כעין נבואה של חכמה:

ובזה יש להבין מאחז"ל פ"ק דמגלה כל האומר דבר חכמה אפילו באו"ה נקרא חכם ע"ש ט"ז ע"א וק' פשיטא למה יגרע ולא יקרא חכם והלא מברכי' על חכמי או"ה שנתן מחכמתו לבשר ודם אבל הענין כנ"ל דהוה סד"א דוקא בישראל המושגח מאל עליון נאמר כנ"ל אבל או"ה שאומר דבר חכמה שאינו ראוי לפי מזגו וטבעו לא יצוייר בחכמה אלא כסומא בארובה קמ"ל דהרי הכא קרי לי' אוהביו ואלו הי' חכמים בעצם בודאי הי' מתוארי' חכמים שהרי חכמי או"ה נמי נקראו חכמים ומדקרי להו אוהביו ש"מ שלא הי' חכמים בעצם ומ"מ בפסוק השני קרו להו חכמיו היינו ע"כ על אותו דבר חכמה שנזרקה מפיה' אם מזרע היהודי' מרדכי אשר החילו' לנפול לפניו וגו' ונמצא על דבר חכמה וחידות הלז קורא להם חכמי' לפי שעה דלא נימא האומר דבר חכמה באו"ה שאיננו חכמה בעצם לא נימא כסומא בארובה במקרה ולא בהשגחה קמ"ל כי נקרא חכם לפי שעתו זה אמת נכון הדבר:

והנה רום מכ"ת מייתי הא דב"מ פ"ו דאמר רבה טהור טהור ורמב"ם פסק דלא כוותי' וכתב בכ"מ דלא בשמים היא והנה שם כ' כ"מ אע"ג דרבה בר נחמני אמרו מ"מ כיון דבשעת יציא' נשמה אמרה הרי זה בכלל לא בשמים היא והנה מדברי כ"מ אלו יצא דין חדש דכל שאמרו ת"ח סמוך לסלוקו מן העולם הוא בכלל לא בשמים היא והוא דבר חדש ותמיה ובלי טעם וסברא וכאשר נבאר לקמן אי"ה הטעם דלא בשמים היא ושאין הנבי' רשאי לחדש:

אבל לא ידעתי מי הכניסו לכך דהרי שם בב"מ פ"ו ע"א מבואר דרבה בר נחמני מת לבדו בשדה ושום אדם לא הי' אצלו ולא שמע ממנו אומרו טהור טהור ולא עוד אלא אפילו הבת קול שיצאה ואמרה אשריך רבה שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה אותו ב"ק לא נשמע בין החיים שהרי לא ידעו שמת עד שנפל פתקא משמים שמת רבה בר נחמני ועוד אפי' נשמע הבת קול בין החיים מ"מ לא הודיע ב"ק שנחלקו במתיבת' דרקיע ועל מה אמר טהור אם על בהרת או על דין טהרה אחר' וע"כ כל המעשה הזה דש"ס שם נודע לחכמי ישראל בחלום או אפי' ע"י אלי' שסיפר לא' מהם או להרבה מהם וא"כ עכ"פ אנחנו לא שמענו מפי רבה שאמר טהור על בהרת רק שנאמין לר"הק וחלום צודק או אלי' והיינו לא בשמים היא:

ויש כאן מקום לשאול אכתי אם אמר אלי' כך הורה זקן פלוני בארץ ולא בשמים למה לא נאמין לאלי' וכה"ג אמרי' בעירובין מ"ג ע"א הני שב שמעתתא דאמרינהי בצפרא דשבתא קמי' דר"ח בסורא בפניא דשבתא קמי' דרבא בפומבדיתא מאן אמרן לאו אלי' אמרן ע"ש וא"כ ה"נ אי ס"ד מאי דאמר רבה בשעת מיתה הילכתא כוותי' אמאי לא נאמין עדותו של אלי' או חלום צודק בר"הק דהכי הוה בארעא ולא בשמים היא זהו קל להבין דהנה הא דלא בשמים היא ושאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה הוא יסוד ושורש כל התורה כולה דאל"ה אין כאן תורה כלל דהרי כבר הי' לעולמי' בשבת קי"ו ע"ב דאמר ההוא מינא מיומא דא גליתכון מארעכון אתנטלו אוריתא דמשה ואתיהיב אוריתא אחריתי ע"ש ואפשר יעשה אותות ומופתים ע"י תחבולות וכישוף ונבי' הישמעאלים עשה כן ושבתי צבי תר"ו אמר שנתהפכו המצות ונעשו מעשיין לאוין ומלאוין עשיין ואפי' אם לא נאמין כן בכללו' התורה מ"מ אין שום מצוה שתשאר במתכונתה כל א' יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר וזה יאמר כך וזה כך ותפוג תורה ע"כ כללא כייל הקב"ה שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה מהישנות יתבאר ויתפרש משמים כ"א על דעת חכמי ישראל וזהו צורך גדול וממילא אפילו יאמר אלי' בשם ת"ח בארץ ואין אנו יכולים לברר הדבר כמו שהיה בהא דר"ח ורבא בעירובין הנ"ל שהי' אפשר לברר אבל היכי דא"א לברר כגון עובדא דרבה שכבר מת ואלי' יאמר בשמו ואין אנו יכולים לברר דבריו אם כן אם נעשה מעשה ע"פי עדותו של אלי' תפוג תורה כל א' יאמר נגלה לי בחלום או אלי' אמר לי בשם פלוני ת"ח שאמר קודם מותו כך וכך ע"כ אין לפסוק הלכה על זה וכיוצא בזה:

ומשו"ה אין זה נוהג אלא אחר מיתת מרע"ה אבל מרע"ה בעצמו לא הי' שייך חשש זה דהרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן ויצא מב"ד של משה חייב דלמשפחותם לבית אבותם כתיב וק' מ"מ מי הגיד לנו שאיננו משבט דן וכי מפני בעילה א' שבעל הנוגש המצרי את אמו נדון לבן איש מצרי הלא קיי"ל רוב בעילות אחר הבעל אפי' פרוצ' ביותר כ"כ בה"ג בהל' מילה והובא בהרא"ש פ' יש נוחלין דף קכ"ז ע"ב ומביאו ב"ש סי' ד' ס"ק כ"ו:

[ויש כאן מקום תימה על בקיאותו של פר"מ שבספרו ט' ע"א בהג"ה שבגליון תמה על האומרים דהושע שנשא גומר בת דבלים היה במראה הנבואה ומאי קשי' להו אם הי' בפועל הלא לא היה כהן וזונה מותרת לישראל אלו דברי מעלת מכ"ת ונעלם ממנו ש"ס פסחי' פ"ז ע"ב דאמרי' להדי' שבניו ממנו הי' ס' בניו ס' ממזרי' ושם הקשה בחכמת שלמה הא רוב בעילות אחר הבעל הכא שהי' זקן שאני ע"ש ונ"ל דרוצה לומר זקן וגם פרוצה אבל בחדא מיניהו בודאי לא מ"מ מבואר דהיתה מזנה תחתיו ברצון והיתה אסורה לישראל וע"כ כתבו שהי' במראות הנבואה:]

נחזור להנ"ל מי הגיד שהי' בן מצרי אם לא מרע"ה בר"הק ולזה יוצדק שיצא מב"ד של מש"ה מחוייב ומשו"ה חרה אפו על זה וגידף והנה פשוט דאם יאמר נביא על א' שהוא פסול לא נפסוק דין על זה ועיי' מתני' סוף עדיות אין אלי' בא וכו' ונחמי' אמר להכהני' שלא מצאו יחוסיהם עד יעמוד הכהן לאורי' ותומי' משמע ע"י אורי' ותומי' יתבררו היינו היכא שאנו כבר מסופקים אבל לומר על אחד שהוא בחזקת רוב בנים בוודאי הוא בכלל לא בשמים היא ורק מרע"ה הי' בידו כן ולא אחר:

בדף ד' ע"ג מייתי הירושלמי ע"פי נביא נבנה הנה הוא דברי תוס' במסכת ע"ז מ"ה ע"א דאמרינן כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם ע"ז וכ' תוס' בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע"פי נביא נבנה שם ומורי הגאון החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדליר כ"ץ זצ"ל פי' עפ"י מדרש רבה פ' וירא וירא את המקום מרחוק שראוהו מקום ולא הר והתפלל אברהם אין כבודו של מלך לשכון בעמק ונעשה הר אשר יאמר היום בהר ה' יראה יע"ש נמצא קודם שניתן הארץ לאאע"ה הי' עמק ולא העמידו שם ע"ז וכשנעשה הר שוב כבר הוחזק א"י לאברהם ולא יכלו לאסור אותו ההר ואמר שעל זה נצטער דה"עה אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב פי' כי ידע כל ההרים בחזקת ע"ז ונאסרים לגבוה וע"כ צריך למצוא מקום לה' שאינו הר אלא מקום ואיך יהי' זה משכנות לאביר יעקב הא אין כבודו לשכון בעמק עד שבא נביא וגילה הסוד איזה ההר הי' בתחל' עמק ונעשה הר והיינו דירושלמי ע"פי נבי' נבנה אלו דבריו זצ"ל ודפח"ח:

עד כאן דברי הרב מכאן ואילך דברי התלמיד כבר כתבתי במק"א שנתקשיתי על כל בניני המקדשות הראשון והשני והשלישי במהר' בימינו שאין א' דומה לחברו והכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ע"פי דוד ושמואל הרוא' בניות ברמה והשני ע"י חגי זכרי' ומלאכי והשלישי ע"י יחזקאל וק' אין הנביא רשאי לחדש והי' להם לעשות כמד תחצר המשכן במדבר ושם אמרתי שזהו פי' הפסוק בפ' תרומה ככל אשר אני מראה אותך תבנית המשכן ותבני' כל כליו וכן תעשו ודרשי' פ"ב דשבועות וכן תעשו לדורות ולפע"ד קאי גם אככל אשר אני מראה אותך כן תעשו לדורות שלעולם אני מראה אתכם תבנית הבנין ההוא וכיון שהקב"ה התנה בתחלה שיבנה כאשר אני מראה א"כ אין כאן חידוש שחידש הנבי' ואולי גם בזה מיושב הא דע"פי נביא נבנה כי בנין ב"המק צריך להיות ע"פי נבי' ככל אשר אני מראה [עיין ח"ס חיו"ד סי' רל"ו]:

שם דף ד' ע"ד מייתי מכ"ת ש"ס מנחו' מ"ח ע"א פסוק זה אלי' עתיד לדורשו נבלה וטרפה לא יאכלו הכהני' הא ישראל יאכלו בחי' תורה שלי אמרתי דר' יוחנן נמי ידע דאיכא למימר כרבינא ס"ד אמינא הואיל ואשתרי מליק' גביהו אלא שכ' תוס' שאני התם דמצותו בכך וכ' מ"מ איכא למיטעי בהכי והוא דוחק מהיכי יבוא לטעות אלא שי"ל כיון שראו אלי' הנבי' אכל מבי טבחי דאחאב שהי' מומר לע"ז וכ' תוס' פ"ק דחולין ע"פי הדיבור הי' נוח לנו לומר אלי' כהן הי' וכהן מותר לאכול הואיל ואשתרי במליקה הכי הוה ס"ד לכן הוצרך יחזקאל להוציא מטעות זה ומיושב פסוק דיחזקאל אך כל זה אם אלי' כהן הי' דבזה יש פלוגתא בב"מ קי"ד תוס' ד"ה מהו ע"כ אמר ר' יוחנן אלי' עתיד לדורשו:

בדף ה' ע"ב בהג"ה האריך בהרמב"ם שדבר שניתחזק ע"פי ע"א שוב לוקי' ע"פי ב' עדים הנה כדברי רמב"ם מבואר בפ' החולץ בדברי הרי"ף גבי אשתמודענהו יע"ש וכן מוכח פרק אם אין מכירין דע"א נאמן בשליחות קידוש החודש והמחלל י"ט בעדים אח"כ לוקה בלי ספק ובחי' רמב"ן פ"ק דגיטין דליכא למילף ע"א נאמן באי' מוספרה לה דהתם כל האיסור נתחזק על פיה משו"ה נאמנת ג"כ לספור לה לעצמה וק' א"כ מלקות וחטאת בנדה היכי משכחת לי' אע"כ כיון שהוחזק על פיה שוב לוקין ומ"ש פר"מ מתוס' בחולין צ"א ע"א ד"ה פלני וכו' כ"כ אצלי יותר מארבעי' שנה ונכון הוא ומ"ש ליישב קו' העולם משריפת בת כהן ומהליכה בממון אחר הרוב כבר כ"כ על ס' מורי בהפלאה ספ"ק דכתובות:

דף ט' ע"ב יפה כ' אברהם שמע מפי ה' ויצחק האמין לאברהם הואיל והי' מוחזק ורגיל אני לומר משו"ה אמרי' ועקדת יצחק לזרעו תזכור ולא אמרי' עקידה שעקד אברהם כמו שאמר בתחלת הברכה שם:

אך אאע"ה האמין תורה שבכתב היינו מה ששמע מהקב"ה עצמו אבל יצחק מסר נפשו על מצות ויש להאריך ולהסביר הנסיון הגדול הלז הנה אאע"ה וגם יצחק בנו חכמים גדולים היו ויצחק לא ידע מאברהם אלא מעצמו השכיל כל מה שהשכיל אברהם מעצמו וכן יעקב והיינו דפירש"י וזכרתי את בריתי יעקב כל אחד כדאי לעצמו ולא צריך לאביו והנה האנשים האלה השכילו ענין וסוד הקרבנות שהיו בונין מזבחות והקריבו קרבנות וידעו עד היכן הדבר מגיע ומה שאפשר להשכיל בו כי אע"פי שנתן הרמב"ם במורה טעמי' להשקיט לב ההדיוטים מ"מ בסוף הל' מעיל' כ' שהוא חק וסוד שלא נגלה לנו ומ"מ האבו' שבנו מזבחו' ידעו וכמ"ש רמב"ן פ' ויקרא והם ידעו והשכילו שא"א בשום אופן בעולם כלל וכלל שירצה הי"ת בקרבן האדם שאלו לא הי' השכילו כן כבר הי' אברהם מקריב ישמעאל בנו או אפילו יצחק אלא שזה א"א בשום אופן בעולם:

והנה כשאמר לו הקב"ה קח נא את בנך את יחידך והעלהו לי לעול' א"כ ע"כ יאמר שטעה בהשכלתו ומכיון שטעה אפשר כי הכל טעות במה שהתקוטט עם אנשי דורו על האמונה ולא יעלה על הדעת שמא אמר הקב"ה רק העלהו ולא להקריבו אין דרכו של הקב"ה חלילה לדבר בלשון שיטעה בו הנביא ואברהם הבין שלשון העלהו לעולה הוא לשון עולה ממש שהוא כליל לה' ומ"מ בתום לבבו לא הרהר כלל אע"פ שהי' חוץ להיקש הסוד שהבין מן הקרבנו' ואין מן התימה על אברהם ששמע מן הקב"ה עצמו אבל מהתימה על יצחק שקיבל מאברהם מה שהוא נגד השכלתו וא"א לשמוע כלל מ"מ לא הרהר גם אחרי דברי חכמי' ושמע ופשט צווארו והאמת בזה שבוודאי הי' יצחק עולה כולו כליל כי בן אדם הנותן נפשו לשחיטה והקטרה בלי שום ציפוי שימלט נפשו ע"ד אליך ה' נפשי אשא הרי נפשו כולו כליל לה' ית' ולא דמי לקרבן בהמה שצריך הפשט וניתוח וכליל לאישים ואז תעלה נפש הבהמה לריח ניחוח אבל לא כן נפש האדם בחיים חיותו נדבק בהי"ת ע"י מחשבתו ובתנאי שיהי' מסירת נפש ממש וא"כ היינו והעלהו לי לעולה והרי העלהו והי' עולה ואע"פי שזה דבר פשוט לכל מבין ומשכיל מ"מ העלים הקב"ה מחשבה זו מאברהם ויצחק אע"פי שהי' חכמי' גדולי' מ"מ כתיב יצפון לישרים תושי' כי לולא שהעלים מהם סברא זו לא הי' מסירת נפש שלימה כי ידע שלא ימות ע"כ לא הבינו תוכן הדבר עד אחר מעשה:

ולתשלום ענין זה משאחז"ל פר"ע מכאן מודעה רבה לאוריתא והדר קבלוהו בימי אחשורוש י"ל שהקשו תוס' הא הקדימו נעשה לנשמע תי' הראשונים דעל תורה שבכתב הקדימו נעשה לנשמע אבל על תורה שבע"פ כפה ההר ועל זה קאי המודעא ונ"ל כי זה מרומז במ"ש במתן תורה כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ובפ' ואתחנן אמרו למרע"ה ושמענו ועשינו הקדימו שמיעה לעשי' כי מה שהקדימו נעשה לנשמע אמר רבא למינא אנן דסגינן בהמנותא כתיב בן תומת ישרים תנחם פי' אנו מאמיני' בהקב"ה ובוטחי' בו שלא יטיל עלינו מה שא"א או אין רצונו לסבול ע"כ אמרי' נעשה קודם שמיעה ואמנם שיהי' מסורי' ביד חכמים לא אבו לקבל עליהם דברי חכמים מבלי שיהרהרו ויפקפקו על תקנתם אולי לא ישרו בעיניהם ע"כ אמרו למרע"ה ושמענו ואח"כ עשינו ומ"מ הקב"ה כפה אותם ע"כ לקבל עליהם גזירות חכמים ותורה שבע"פ בלי הרהור אחריהם והואיל והיה בע"כ ע"כ טענו מודעא רבא על זה שוב בימי מרדכי שעשה מעשי' אשר לא ישרו בעיני ישראל וכמ"ש כנסת ישראל אמרה ראו מה עשה לי יהוד' דלא הרג דוד לשמעי דמתילד מיני' מרדכי דמגרי בי' בהמן וראו אח"כ אע"ג שבעיניהם לא יפה עשה מרדכי שהי' מתגרה בהמן ראו אח"כ כי משמיא הסכימו על ידו גדולו' נפלאות עשה הקב"ה על ידו אז הבינו כי אין להרהר אחר דברי חכמים כי את הכל עושי' יפה בעתו וה' עמהם ע"כ הדר קבלוהו ונאמר קימו וקבלו כמו נעשה ואח"כ נשמע כן קימו ואח"כ קבלו לשון שמיעה וקבלה והאזנה:

בהא סלקינן יצחק מסר נפשו על דברי חכמים במה שהוא חוץ לשכל ולא הרהר אחר חכמים משו"ה ועקידת יצחק תזכור להשומעי' לתורה שבע"פ ואינם מהרהרי' אחר דברי חכמי' ותקנותיה' וגזירותיהם אבל מי שאינו בכלל זה אין לו חלק בתפלה זו:

בדף ז' ע"ד במ"ש רמב"ם דחנוכת נשיאים הוראת שעה היתה ובמס' מ"ק ט' ע"א ילפי' מזה ק"ו ואכלו יה"כ י"ל ברמב"ם לא הוזכר הוראת שעה אלא על אופן הקרבנו' שאין כיוצא בהן לדורות כגון קטורת וכפירש"י בשיר השירים בפסוק אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי וא"נ קאי אגוף קרבן יחיד בשבת דהוה הוראת שעה י"ל דס"ל שבט א' לא מיקרי קהל וכמ"ש מג"א סי' רי"ח ססק"ג יע"ש וש"ס קאי למ"ד שבט א' איקרי קהל ומאי דקאמר קרבן יחיד ר"ל נגד כל י"ב שבטי' נקרא זה קרבן יחיד אבל לענין דחיית שבת אין כאן הוראת שעה ושפיר יליף מיני' ק"ו ובימי חורפי אמרתי ליישב בזה מדרש רבה וטבוח טבח והכן אתה שמרת שבת עד שלא ניתן חייך בן בנך מקריב בשבת שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים דהנה מ"ש ששמר יוסף שבת עד שלא ניתן יש לפרש דאבותינו לא שמרו התורה בח"ל כמ"ש רמב"ן ולכל הפחו' שבת לא שמרו בח"ל דגוי ששבת חייב מיתה ויוסף הוא התחיל לשמור שבת אפי' בח"ל והנה כ' פרשת דרכי' דאין ליחיד לקבל עליו תורה ואבות שאני כיון דרבים אתו מיני' כרבים דמו כדאמרי' פ"ק דע"ז וא"כ יוסף שקיבל על עצמו שמירת התור' ואפי' שבת בח"ל צ"ל ס"ל שבט א' איקרי קהל וה"ל רבי' אתו מיני' וכרבים וא"כ כיון שכיון להלכה שבט א' איקרי קהל ע"כ בן בנו דוקא יקריב קרבן נשיאים בשבת:

בהגה שבדף י"ג כ' בתקיעת שופר בשבת הנה כשאני בעצמי אמרתי כך בדברי מג"א סי' תקפ"ח ומהרש"א בחולין פ"א ע"ב אמרתי בי"ט הוה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ע"כ אפי' לב"ש ור"ע דלית להו מתוך ועירוב והוצאה בי"ט מ"מ ה"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה משא"כ בשבת כיון דלא בקיאי' בקביעא דלמא אין היום י"ט ונמצא לא עשה מצוה וכל זה בגזרת שמא יעבירנה אבל אי הי' מעמידי' דבריהם משום שמא יתקן כלי שיר היינו יבוא לתקן נימא בכינור ולעולם איננו עושה מצוה והי' גם בי"ט אסור ועקרו לגמרי ע"כ לא העמידו דבריהם בשביל זה ובענין זה יש מקום עיון דתוס' ורש"י עצמו נדחקי' מאוד מ"ט לא אמרו שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר יעיי' תוס' שבת ב' ע"א סוף ד"ה שבועות שתים וכו' וז"ל לאפוקי מושיט ומעביר שהוא מרה"י לרה"י מבואר דס"ל כמ"ש תוס' עירובי' ל"ג ע"א דהמוציא מרה"י לרה"י דרך ד' אמות בר"ה חייב ורשב"א לקמן צ"ז ע"א מייתי לי' ופליג עליו מ"מ תוס' כאן ס"ל הכי וא"כ א"ש גזירה שמא יעברנו דסתמא דמילתא החפץ מונח ברה"י והבקי ג"כ ברה"י וביניהם עובר ד"א בר"ה והוה עקירה ברה"י זה והנחה ברה"י אחר וד"א בר"ה ביניהם וא"ש בפשיטות ואולי נדחקו תוס' משום דגם בטבילת כלים אמר רבה כן וסתם מקוה ברה"ר עומד:

עוד בהגה' מהא דר"א שחרר עבדו בימי חורפי אמרתי לפמ"ש הרא"ש בברכות דאפשר לומר דהי' בפרשת זכור דאורייתא א"כ י"ל שקרא העבד והקרהו בס"ת וע"י זו הקריאה יצא לחירות כמבואר פרק השולח וה"ל בעידנא והדרנא בי דעכ"פ מחוסר גט שחרור ובזה נדחו גם דברי מעלתו:

ומ"ש ארמב"ם דבמלקות לא אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דרכי לפרש עפ"י מ"ש ה"ה רפ"ב ממ"א היכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה עונשי' מן הדין וא"כ ה"נ איכא לאוי דעדות שקר וא"כ עונשי' מן הדין אך זהו מלקות אבל לא מיתה וזה ברור לפע"ד אך זה הכלל דה"ה לא משמע קצת כן ריש הל' טומאת מת:

עד כאן הגעתי עד דין המלך ונ"ל דרשות ביד המנהיגי' להרוג ולענוש מקרא והי' עליך דמים כמו שדרשו בזה במס' מ"ק ה' ע"א ומסתמא גם אילו לא ניתנה תורה וקודם מתן תורה הי' דינין ונימוסי' וכל מלך במשפט יעמיד ארץ יעיין תשו' רמ"א סי' יו"ד וניתנה תורה וחידשה אלה המשפטי' וקבע חוק גנב ישלם כפל ושור תם חצי נזקו שומרים כך וכך ואבל מה שלא הזכירה תורה כגון היזק שאינו ניכר לא הותר חלילה דרכי' דרכי נועם אלא אינינו בכלל מפשטי תורה והמלך וסנהדרין יראו לפי המקום ולפי הזמן ואין להתורה עסק בזה וה"ה ומכ"ש להסיר המזיקי' הרבי' הרוצחי' בלא עדי' וכדומ' דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום:

שם דף י"ז ע"ב בהגה' הקשה מראובן שאמר שני בני תמית וכן במלכים א' כ' שהתנכר הנבי' וספר למלך שמור את האיש הזה ואם יפקד והי' נפשך תחת נפשו וא"ל המלך כן משפטיך אתה חרצת וק' ליה לפר"מ וכי יש רשות לאדם להפקיר נפשו ונפש בניו ותי' דהכל ממשפט המלך ידידי הקו' מנבי' לק"מ ואקו' דראובן לא תי' כלום מנביא לק"מ המעיין בקרא יראה דשעת מלחמ' הי' והנבי' בהתנכרותו דומה כאלו א' מאנשי מלחמה הפקיד בידו לשמור שבוי א' אולי משרי צבא שונאיו וכדומה וזה לא שמרו וברח וחזר לאנשי מלחמתו ואפילו לא היה שר צבא מ"מ בברחו וחוזר לאדוניו יגלה מסתורי מלחמה ועמ"ש רמב"ן בפסוק לא תסגיר עבד אל אדוניו ומשו"ה בוודאי חייב מיתה בדיני תכסיסי מלחמה ורש"י ס"פ תצא פי' עפ"י ש"ס סוטה דכשילי ברזל בידן ורשאי לקפח שוקי הבורחי' והוא מתכסיסי מלחמה ומזה הי' מעשה גדעון עם אנשי סוכות ובני אפרים הכל מטעם מלחמה:

והקו' מראובן ק' עצומה היא ואין שם משפט מלך אבל אני רגיל לומר לפי מה דאמרי' פרק י"נ בפסוק כלב בן יפונה ויב"נ חיו מן האנשים שנטלו יב"נ וכלב חלקם של מרגלי' בא"י וזה יכונה חיו נמצא מי שמפסיד חלק בא"י נקרא מיתה כי ידיעת ההפכים א' וראובן דימה בנפשו שהוא הבכור ושני בניו יטלו ב' חלקי' כמו שהי' אח"כ אפרים ומנשה ואמר עתה את שני בני תמית תטול מהם חלקם בא"י וזה ראוי' לאומרו אלא שאני מוסיף עליו דבר דרוש אגדה יעקב השיב בכור שוטה הוא זה בניו הם ולא בני שהמכוון הוא בלשון תימה וכי לא בני הם ואני אומר שהוא בניחותא כי יעקב כבר החליט בדעתו ליטול הבכורה ממנו ובלא"ה אין שני בניו כבני יעקב כמו שהי' מנשה ואפרים כראובן ושמעון כבר פסק יעקב שלא יהי' אלו בניו אלא בני אביהם וראובן אינו בכור לנחלת א"י ומשו"ה קרא בכור שוטה כמו הדס שוטה שאיננו בכור גמור שלא יהי' לו פי שנים בנחלת א"י עיי' פי"נ בוכרא סוכלא וא"כ בניו הם ולא בני בניחותא ואין כאן משכון וערבות:

ומ"ש שם מנ"ל לרמב"ם שהמלך מלין הרוגיו נ"ל מדאמר יהוא פקדו הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא משמע אל"ה הי' רשאי להלינה בלא קבורה כלל ומצינו ביהושע שאמר להוריד המלכים מן העץ ש"מ אפילו בהרוגי מלחמה שייך מצות קבורה א"כ מאי רבותי' דדהע"ה דכתיב ויעש לו דוד שם שקבר המתים ומאי התפארת הלא מחוייב מן התורה אלא ש"מ מטעם מלך הי' רשאי להניחם ובירושלמי פרק בתרא דיבמות שמלך ישראל העמיד שומרים על המתים ג' ימים עד שנשתנה צורתם ומיהו י"ל דשלא כדין עשה אבל מהנ"ל יש ראיה:

ומ"ש פר"מ אי מותר להיות חמסין להציל נפשו יעיי' פ' יה"כ פ"ג ע"ב קפחתי את הרועה יע"ש והא דאל יחתמו שקר כתוב' י"ט ע"א מילתא דעכ"פ הי' להם לשלם להך מכיסם אחר שחתמו:

ומ"ש מבני רצפה בת איה נ"ל ששאול גופי' אי הי' כאן הי' חייב בדין תורה על שהמית הגבעוני' ואעפ"י שלא המיתם מ"מ הפסוק אומר שהמיתם ועבר על שבועת נשיאי העדה להשאיר להם פליטה בארץ להיותם עכ"פ חוטבי עצים ושואבי מים והעובר על זה ופסק לחיותם עובר על שבועה וחרם וחייב כמו עכן אך בניהם אינם חייבי' דהרי בני עכן לא נהרגו ולא הביאום אלא לרדותם כמו בש"ס סנהדרין מ"ד ע"א והכא נהרגו בניו וגם הלינם עד נתוך גשמים עליהם ועיקור דין מיתה לא הי' בדין מלך אלא בדין שבועה וחרם ע"כ הוצרך ר' יוחנן לומר ביבמות ע"ט ע"א משום קידוש השם הותר לעקור דבר מן התורה ואה"נ אי הי' חיוב מיתה בדין מלך לא הי' כאן עקירת דבר מן התורה דמלך מלין הרוגיו אך כאן הי' החיוב מדין תורה שבועה וחרם דכתיב לא יפדה כי מות יומת:

שם דף י"ח מייתי פרקי דר"א דס"ל בני עכן הומתו אע"ג דכתי' לא יומתו אבות על בנים מ"מ נהרגו על שידעו ולא הודיעו ויפה כ' פר"מ שגם זה אינו עפ"י עיקור דין תורה ורגיל אני לומר דלא יומתו אבות על בנים דעיקור קרא על עדות קאי שלא יעידו קרובי' וסיפא איש בחטאו ימות קאי דלא ימות זה בעבור זה י"ל דמהיכי תיתי יעלה על הדעת להמית קרובים אלו בשביל אלו אלא משום דבלי ספק העובר עבירה גדולה בעדים והתראה לאו בר יומא הוא וכבר נתקלקלו מעשיו בצינעא מכמה שנים ואלו הי' הקרובים מודיעי' כן לב"ד ולמלך לא בא לכלל זה אלא שאין מוכסי' במשפחה שאין כולם מוכסני' והוה סד"א יענשו גם הם קמ"ל והטעם לזה באמת מ"ט לא יענשו היינו משום דלא יומתו אבות על עדות בנים ואם הי' אומרי' ומגלים מצפונו לא הי' נאמני' והוה רק לישנא בישא וכעין טובי' חטא וזינגד מינגד בפע"פ ע"כ לא הגידו ומשו"ה איש בחטאו ימות וא"ש המשך הפסוק אמנם בני עכן שהיו יודעי' ואלו הי' מודיעי' לב"ד והי' מראים מקו' החפצים שלקח מן החרם הי' נאמני' כמו שלח ואחוי פ"ג דקידושין דמהימן וס"ל לפרקי ר"א דכי האי גווני חייבי' מדינא ולא רק מדין מלך ומאי דמייתי רום מכ"ת מקרא דאמצי' י"ל משם ראי' ואת בניהם לא המית משמע קצת דבדין מלך יכול להמית הבנים דאל"כ מאי רבותי' אלא אלו הי' חייבי' בעדים והתראה בדין סנהדרין והי' יכול לדונם בדין מלך ולהמית גם בניהם אך המלך התחסד ודנם בדין סנהדרין ועל ידי זה את בניהם לא המית ככתוב בתורת משה אשר דרכיה דרכי נועם:

אתה ה' השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה וקרן כסא כבוד מעלתו ירום לשם ולתהלה ומעלות בקדש דאורייתא יעלה מעלה מעלה במסלה אשר בית אל עולה כנפשו היקרה ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ב' כ' אדר שני תקצ"ז לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ: