שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קעג
שלום להרב המופלא ומופלג בתורה וביראה מו"ה ברוך נ"י:
נועם דבריו ע"י שלוחו הגיעני ואודות תיקוני תשובה למי שבעל נדה אהו' עיקר התשובה היא החרטה והוידוי ועזיבת החטא ואז הוא מיד בעל תשובה גמור אך הסיגופי' להצילו מעונש על מה שעבר אין אתנו יודע עד מה ומאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסי' לעיין בספרים המדברים מזה אמנם את זה ראיתי לחדש בענין זה דרוקח כ' להתענות מ' יום על כל בעילה וידוע כי כל דבריו דברי קבלה ואמנם המקובלי' האחרוני' כתבו להתענות ס"ג ימים גמטרי' נדה עם האותיו' והכולל ויש לחוש להחמיר כדבריהם אמנם מה שנמצא כתוב בספרי המקובלי' דאם רוצה למהר ולהקל מעלי' אזי אם יתענה הפסקה משני ימי' וב' לילות רצופים יחשב לכ"ו ימים ובש"ע א"ח סי' תקס"ח ס"ד כ' שהוא מ' יום ודבר זה אין לנו סמך מן הראשונים כלל ע"כ אין לסמוך על זה במספר מ' יום אבל בימים שהוסיפו המקובלים הם אמרו והם אמרו באלו הימים יכול להתענות הפסקה מב' ימים ולילות רצופי' להשלים על כן יתענה שלשי' ושמנה ימים נפרדים דבלא"ה כ' מג"א סי' תקס"ח סק"טו יצום נפרדי' ע"ש והפסקה א' משני ימים וב' לילות רצופים דה"ל מ' יום ולדעת המקובלים שההפסק' נחשבת לכ"ו ימים ה"ל ס"ד ימים ויוצא ידי שניהם:
ונ"ל דראוי ונכון לבעל תשובה אחר שקיים כל גדרי תשובה הראוי' יקבע לו יום א' בשנה או יום שעבר בו או יום שנתן אל לבו לשוב אל ה' אותו היום יהיה אצלו בכל שנה ושנה יום תענית ותשוב' בבכי ואנקה ווידוי וחרטה ע"ד ועונותי נגדי תמיד וק"ו ממי שנעשה לו נס שהיה בסכנת הגוף וניצל ממנו שראוי' לו לקבוע יום בשנה לזכר הנס כ"ש שיעשה כן על סכנת נפשו ונשמתו שניצל ממנו ע"י תשובה זולת זה אין להאריך בדברי' שאין להם שרש בש"ס ופוסקים וה' הטוב יכפר בעד כל לבבו הכין:
שוב מצאתי בתשו' פ"מ ח"א סי' פ"ה ציוה ג"כ לבעל תשובה שיקבע לו יום א' בכל שנה שיהיה לו כמו י"הכ וברוך שכוונתי לדעת הגדול:
ועל דברי רש"י במ"ק י"ד ע"ב דמפיק היתר הקרבת כה"ג אונן מקרא ואכלתי חטאת היום וכתבת שזה סותר לפירושו בדוכתי טובא דמפיק לי' מקר' ומן המקדש לא יצא בפ' אמור יש בזה אריכות דברים עיי' ברמב"ן על התורה בפ' שמיני ופ' אמור ודעת רש"י דודאי מלשון הקרא ואכלתי מוכח דהקרבה מותר לכה"ג וממילא מוכח דה"ל לגבי דידי' כרגל ודי בזה לש"ס דמ"ק למיבעי' אי נידוי נוהג ברגל ואין צורך להביא מפסוק מאוחר דפ' אמור וכל זה להוכיח ממעשה שהיה בשמיני למלואים מוכח דמותר להקריב אונן אבל עיקר הדין אין להוכיח מזה שיהיה חייב מיתה אם מניח עבודה ביום אנינותו ולזה כתי' ומן המקדש לא יצא ולא יחלל לכן בכל המקומות כ' רש"י עיקר הדין מהאי קרא אבל במ"ק שלא רצה לומר אלא דלגבי דידי' הוה כמו רגל לזה סגי בקרא דמוקדם פ' שמיני והנה ברמב"ם פ"ה מביאת מקדש הל' י"ג פסק דשיעור מי כיור הם כדי לקדש ד' כהני' שנאמר אהרן ובניו והי' אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם ומה שהקשה הכ"מ דעדיין לא מתו נדב ואביהו י"ל דס"ל לרמב"ם בשמנה ימי מילואים שנאמר בהם רחיצת כל גופם לא בעי קידוש ידים ורגלים ובי"הכ היה מצוה יתירה לטבול ולקדש ובאמת אינו חייב מיתה ביו"הכ אם עבד בלא קידוש כמ"ש רמב"ם בעצמו נמצא התחלת תשמיש הכיור היה ביום ב' אחר ח' למילואים ואז כבר מתו נדב ואביהו כנלענ"ד ליישב:
מ"מ מבואר דכבר אז הי' פנחס כהן ראוי' להקרבה שכבר הביא ב' שערו' לכל הפחו' וא"כ אמאי שרפו שעיר החטאת אמאי לא הקריב פנחס ואמאי לא אכלו פנחס כי הוא לא היה אונן על נדב ואביהו וצע"ג לכאורה ודוחק בעיני לומר שביום ח' עדיין לא הביא ב' שערות עד למחרתו דמנ"ל הא דלמא לא הביא כלל באותו זמן וסגי למי כיור בשיעור ג' כהנים אע"כ פשיט להם מסדר הדורות שכבר קש פנחס וא"כ ק' מ"ט לא אכל חטאת וצ"ל דס"ל כמ"ד מפני הטומאה נשרף עיי' סוף זבחי' ועיין רמב"ן פ' שמיני או י"ל דכל ישראל הי' להם דין אוננים באותו היום כדכתיב וכל בית ישראל יבכו וכהאי גוונא כ' תוס' בחגיגה י"ד ע"א ד"ה אף עצרת וכו' וא"כ היה אנינות פנחס חמיר טפי משל אהרן ובניו כי הוא לא נמשח בשמן המשחה כמבואר ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:
ברש"י דסוטה ראה בהעתק שהעתקתי לך וכבר הועתקה תשובה זו לכמה מקומות אל תרבה להקשות מפי' המשנה לחיבור היד כי כמה וכמה פעמים חזר בו וזה מבואר בכל הפוסקים:
בתוס' חולין ק"ל ע"א כתבתי מאז ואי לא נימא דטריפה אשגירת דכלאים נקטו נוכל לומר דתוס' לא ס"ל כרש"י לקמן קל"ו ע"ב דמתתן לו ממעטי' טרפה וכ"ע מודים בזה ולא פליג ר"ש ורבנן אלא בראשית הגז זה לא ס"ל לתוס' אלא טרפה נמי דוקא ר"ש פוטר מדכתי' זובחי הזבח וטרפה שחיטה שאינה ראוי' היא ולר"ש לא שמה שחיטה וא"כ מקשה תוס' לרבנן דסתם מתני' ר"מ ועיי' חולין פ"ה ע"א. פ"ב נוגהי ליום עש"ק פ' ויגש תקע"ב לפ"ק. משה"ק סופר מפפ"דמ: