שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קנה
גרסי' בסנהדרין דף ע' ע"א תנן התם עט"ב לא יאכל אדם בשר ולא ישתה יין אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה יין מגתו בשר מליח עד כמה אר"ח בר כהנא כל זמן שהוא כשלמים וכו' הכא מאי פי' בבן סורר ומורה שאינו מתחייב על בשר מליח כמה שיעורו התם משום שמחה הוא כל זמן שהוא כשלמים נמי אית בי' שמחה הכא משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא מימשיך פירש"י משעבר לילה א' מפיג טעמו לא חשוב עכ"ל ונ"ל דטעמו של רש"י ז"ל מדמצינו בחטאת ותודה שנפסלו בלינת לילה א' וס"ל דטעמא משום דתו לא מיחשיב בשר מעליא וכן כ' להדי' פ' כל שעה ל"ד ע"א תעובר צורתה היינו פסול לינה עיבור צורת מראית בשר בלינת לילה א' הוא ע"ש וכן משמע בלשונו שם ע"ג ע"ב וכן פי' בשבועו' יו"ד ע"א דאמרי' שם לינה קאמרת שאני קטרת דצורתה כל השנה כולה פירש"י אינה משנה מראיתה הילכך אע"ג דקדושת הגוף היא לא מיפסלה בלינה עכ"ל ומשו"ה ס"ל לרש"י דמאי דאמר הש"ס הכא בסתמא משום אימשוכי בכל שהוא ליכא אימשוכי היינו אמאי דאשכחן בעלמא עיבור צורה בשארי קרבנות:
אבל באמת תוס' בשבועות התם ד"ה הואיל וצורתה פליגי אפירש"י ומוכח מדבריהם דאיכא לינה בקטרת משקדש בכף אעפ"י דלא שייך בבשמים וסמים עיבור צורה כמו בבשר אלמא גזרת הכתוב הוא בקדשי' וא"כ לעולם י"ל דבשר נמי לא פגמה צורתו בלינת לילה תדע דהרי ראוי לשמחה עדיין גבי שלמי' והא דמפסל בלינת לילה א' לחטאת ותודה גזרת הכתוב הוא ולשון עיבור צורה שבש"ס לשון מושאל הוא דלא חזי למילתי' עוד ולא שיהי' צורתו עוברת ומופגם בלילה א' וכן מבואר ממסקנת תו' סוף ע"ז ד"ה בת יומא והרא"ש שם דאין ראי' מעיבור צורה דחטאת לפגם דחולין בדופני קדרה מכ"ש שאין ראי' לבשר בעינא דלא מיפגמא מהרה ואפי' בפגם דדופני הקדרה קיי"ל להחמיר דבעי' מעל"ע ובכל זאת כ' הר"ן בע"ז דף שס"ג ע"א דלא הוה אלא פגם פורתא מכ"ש בבשר בעינא ושלא עברה עליו אלא לילה א' דאפשר דאפי' אמשוכי נמי מימשך:
וכה"ג קשה נמי אהא דאמר כשלמים ופירש"י שני ימים ולילה א' ומשמע דשוב אין בו שמחה וק' מנ"ל דלכאורה גז"ה הוא ולעולם אפילו אח"כ אית בי' שמחה וכן מוכח ע"כ מש"ס שלהי פסחי' דאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה למה לי סד"א כיון דפסח דינו כשלמים ושלמי' נאכלין לשני ימים ולילה א' האי ביומא לא אפשר דכתי' בלילה ולא ביום סד"א אוקי לילות בהדי ימים ויהי' נאכל לשני לילות ויום א' קמ"ל בלילה הזה הוא נאכל ולא בלילה אחר א"כ ש"מ לולי מיעוטא דהזה ה"א דנאכל לשני לילות ויום א' נמצא שנאכל ביום השלישי לשחיטתו שהי' בע"פ מכלל דהאי דשלמים אינם נאכלי' אלא שני ימים ולילה א' גז"ה הוא:
מיהו קו' זו יש לדחוק ולומר דנהי דבעלמא הוה שמחה אפי' בשארי בשר מ"מ הכא שאני שאסור לו לאכול אותו בשר דוקא שהי' שמחים בו בב"המק זכר לחורבן דוקא וכ"כ בס' חמד משה סימן רמ"ט ליישב שם ק' מג"א על העולת שבת שם סק"ו אבל הוא דוחק בלשון הש"ס גם ק' אי משום זכר למקדש דוקא אסרו אם כן מים לא נשתה משום ניסוך המים וקו' זו הקשה הש"ס ס"פ חזקת הבתים ומסיק כיון שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו לא גזרו כלל אפי' אבשר ויין ואם כן בעט"ב ע"כ אין הטעם משום זכר למקדש אלא למעט בשמחה [ועב"ח א"ח סי' תקנ"ט] וכיון שהוכחנו דע"כ ביום השלישי נמי שייך בי' שמחה הי' ראוי לאסור גם ביום השלישי:
גם צ"ע קצת שהש"ס קאמר סתמא כל שהוא נמי לא אתי לאמשוכי ולא בא לסתום אלא לפרש איזה שיעור כ"ש והלא לא הוזכר כלל באותה הסוגי' שיעור יום ולילה של חטאת ותודה ע"כ לולי דמסתפינא הייתי אומר אה"נ דבעט"ב השיעור הוא אחר שעברו עליו ג' ימים אבל ביום הג' עודנו אסור שיש בו שמחה ומקרי שפיר כשלמים שהרי אי לאו קרא דלילה הזה הי' הפסח נאכל כך וגם שלמים עצמם אינם נשרפי' עד יום השלישי ורמז לדבר בעמוס ד' והביאו לבקר זבחיכם לשלשת ימים מעשרתיכם שהיו מקבלי' לע"ז שלמים אחר ב' ימים ולילה א' ע"ש פירש"י ורד"ק ש"מ דעדיין יש בו שמחה לולי גז"ה במקדש ה' ומשו"ה אסור לאוכלו בעט"ב כיון שעכ"פ עדיין יש בו קצת שמחה משא"כ בן סורר ומורה בכל שהוא לא מימשך ר"ל עד בכניסת יום השלישי אינו נהרג כיון שאינו ראוי לשמחת שלמים באמת לא מיחשבא שמחה גמורה ולא אתי לאמשוכי:
וזה נ"ל דעת הרמב"ם שלכאורה דבריו מאוד תמוהים שבהלכות ממרים פ"ז הלכה ד' כ' אכל בשר חי וכו' ואין אדם יכול להמשך בזה וכן אם אכל בשר מליח ביום ג' למליחת וכו' וקשה הא מסקינן בכ"ש לא מימשך וק' זה הקשה הב"ח א"ח סי' תקנ"ב ע"ש. ותי' בדוחק גדול מאוד תו קשי' בפ"ה מתעניות הל' ז' כ' ואוכל בשר מליח שיש לו ג' ימים או יותר משמע ביום השלישי אסור והקשה הלח"מ הא גם ביום השלישי אינו ראוי לשלמי' אחר שעברו ב' ימים ולילה א' ע"ש ותו צל"ע שסותר עצמו דבהלכות ממרים ס"ל ביום השלישי אינו ראוי לשלמים והכא משמע עד אחר יום השלישי ואמנם אי ס"ל כנ"ל א"ש הכל על נכון בלי שום דוחק וק"ל:
ואיידי דאיירי ראיתי בת"ח שם בסנהדרין שתמה מאוד על הגי' שהבי' בטא"ח סי' תקנ"א הני נשי דנהגי לא למיכל בשרא ולא למשתי חמרא מדעייל אב מנהגא שצל"ע מה לנו ללמד מנהג מנשי' בשלמא הא דנהגי נשי' לא למיעבד עבידתא בריש ירחא היינו משום שהוא י"ט שלהם אבל הכא מה ענין זה להם אע"כ הגי' הנכונה דלא למשתי עמרא ונקט נשי משום דאין חכמה לאשה אלא בפלך אלו דבריו ואולי נעלמו ממנו דברי הירושלמי שבתוס' פסחים נו"ן ע"ב ד"ה העושה ובטא"ח ס"סי רצ"ט הני נשי דנהיגו דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא וכו' וע"ש בב"י בשם הכלבו במנהג הנשי' לשאוב לשתות מים חיים במש"ק ועמ"ש טא"ח ס"סי תצ"ג ונהגו נשים וכו' ועוד שאנו סופרים וכו' ואם כן בודאי שאסור גם לאנשי' שהרי עיקר וספרתם לאנשי' כתי' ואפ"ה כ' נהגו נשים ובכל הני לא שייך אין חכמה לאשה אלא בפלך דלענין מלאכה באב שייך כן משום שנקרא שתי והוא זכר לאבן שתי' כמ"ש מג"א סי' תקנ"א סקכ"ג ועיי' עוד בטור סי' תר"ע דנהגו הנשים שלא לעשות מלאכות בעוד שהנרות דולקות וכ הב"י הטעם שיהי' היכר שאסור להשתמש לאורן ומה לנשים בזה יותר מאנשים מיהו מג"א שם יהיב טעמא משום שע"י הי' הנס ר"ל הוה י"ט שלהם כמו ר"ח ועיי' בכל מ"ש ודוק. משה"ק סופר מפפד"מ: