שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קכב
שלום רב לה"ה הרב הגאון הגדול המפורס' כערוג' הבשם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד דק"ק גלוגא רבתי יע"א:
נועם מכתבו האיר מול עבר פני ואמרתי אשרי הדור שהגדולים עומדים בפרץ לכל כושל יהי' ה' אלקים עמו ויעל ויעזרהו ע"ד כבוד שמו הגדול ואשר ענותנותו הרבני לעשות אותי סניף לאריו' עונה זו אינה יפה לצאת בקולי קולות וקולן של סופרים ולעשות פומבי בקבוץ חכמים ופריצי עמינו יעמידו חזון וד"ל מ"מ אנן מהכא נראה לפרסם הדבר ביום הקהל בשבתא דרגלי אי"ה להודיע כי לא נכון הדבר בעיני חכמי הדור ושלא ללמוד ממקלקלתא ויעויין בתשו' ר"י לבית הלוי סי' צ"ח וגם שהפר"ח במנהגי איסור שלו סי' תשיעי חולק עליו מ"מ כבר בארתי במקום אחר דליתא לכל דבריו וגם הוא עצמו כ' בסי' רביעי דאין יחידי' יכולי' להתיר והני כיחידי דמו לגבי כל מדינות אשכנז שקבלו עליהם מתחלה לאסור מ"מ לא אדון אנכי בדבר זה והיכא דאיכא סכנתא שאני והחכם עיניו בראשו יעשה כחכמתו וה' יברך את עמו בשלום הכ"ד הכותב בחפזי וחותמי בכל חותמי ברכות:
היום האירו עיני מנועם אמרותיו אודת קונססטאריע דמדינה וועסטפאלין אשר בקשו נפשם לעקור הלכות קבועות שנו אבותינו ורבותינו לנהוג איסור במיני קיטניות בי"ט של פסח והם עמדו על נפשם להתיר לעצמם והנה הם התירו אולי ידעו מאיזה טעם התירו וצריכי' אנחנו ללמוד זכות כי פן ואולי עיניה' ראו בארצות' הרבה מכשולי' ע"י אפיית פת עבה ופת מרוב' וא"א לצא' י"ח שימור כראוי כל כך ע"כ בחרו הרע במיעוטו להתיר לעניי ישראל מיני' הללו כדי שימעטו באפיית מצות ויהי' משומרים מכל חמוץ ונוכל לומר אדעתא דהכי לא החמירו הגאונים הראשו' ה"ה הג"ה מיי' וסמק ומרדכי וז"ל רא"ש בתשו' כלל נ"ה סי' ו"ד אפילו מנהג שנהגו לסייג ויכול לבוא לידי קלקול יש לבטל המנהג כדאמרי' פ' מקום שנהגו בני חוזאי וכו':
ואם מטעם הזה עשו ככה יפה עשו אלא שהי' להם להזהיר לתת הקטני' במים רותחי' מיד כמ"ש ר' פרץ בהג"ה סמק בתחלת דבריו וטעמו מובן דאפי' בדגן כה"ג ליכא איסור ברור אלא משום דלא בקיאי בחליטה א"כ בקטנית מיהת קליש ליה איסורא וכי האי גוני רגיל אנכי ללמוד לאחינו ב"י אנשי הצבא בכדי שיהי' משומרי' מאכול חמץ דאוריי':
הא להו והא לן לדידן אשר תלי"ת ל"צ לסייג זה פשוט שאין להתיר מיני' הללו לא מיבעי' בלא היתר פתח וחרטה דפשיט' מאן ספין מאן חשוב מאן רקיע למיעקר הך תקנתא ומנהג קבוע שנתיסד עפ"י הרבה מרבותינו הצרפתים שאפי' למאי דקיי"ל דמנהג שלא נתפשט בכל ישראל ב"ד קטן יכול לבטל מ"מ הכא ליכא למימר הכי מכמה טעמים חדא כי לפע"ד הגאונים שהתקינו כך לא תקנו מתחילה על מנת שיתפשט בכל ישראל אלא על בני אשכנז במקום שמצאו הבקעה ושם גדרו גדרם שם נתפשט ונתקבלה גזירתם באמת וא"כ ה"ל כאלו נתפשטה בכל ישראל ובעי' ב"ד גדול דוקא וסברא זו כתבו תוס' פ' השולח ל"ו ע"ב סוף ד"ה אלא וכו' וברור הוא שאין בזמנינו ב"ד גדול נגד הגאונים ההמה ועוד להרמב"ם בהלכות ממרים כל שהוא סייג לתורה אפי' גדול אינו יכול לבטל יע"ש ועוד אפילו לא נתפשטה שיכול ב"ד קטן להתיר מ"מ אין להתיר מנהג ראשונים בלי טעם אדרבא עלינו להוסיף גדרים וסייגים ולא אכשר דרא כי בעו"ה הדור פרוץ במלואו ויש להוסיף אומץ להחמיר ולא להקל וכיון שהציבור יכולים לעמוד ועמדנו בה כמה מאות שנים מהיכי תיתי להתיר אפי' לא נתפשטה וסברא זו כ' ג"כ בתוס' הנ"ל ועוד בה שלישי' נלע"ד אפי' אם יהי' טעם להתיר מ"מ היינו בקבוץ כל או רוב חכמי אנשי מדינת אשכנז אשר הם קבלו עליהם הגזירה מעיקרא והמדינות הללו כולם כעיר א' חשיבי לענין זה כיון ששוים בקבלת האיסור עליהם וכשם שאין מקצת מהעיר יכולי' להתיר מנהג' מבלי הסכמת רוב העיר ה"נ מדינה א' או ב' אינם יכולים להתיר לעצמם וכעין זה כ' בפר"ח ג"כ מסברא דנפשי' בקונטרס מנהגי איסור שלו אות חמישי יע"ש וא"כ מי קבץ כעמיר גורנו כל חכמי פולין ואשכנז להסכים בהיתר זה מכל הלין נראה פשוט שלא יועיל הסכמה להאיר בלא פתח וחרטה והתיר נדרא איברא אפי' בחרטה והתיר נדר נמי נ"ל דא"א להתיר מכמה טעמים חדא דהא ה"ל תקנה שנעשה מחמת גדר וסייג לתורה מטעמי' המבוארי' בהג"ה סמ"ק ססי' רכ"ב ובהג"ה מיי' ומרדכי והרי פסק בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ח דהסכמה שמחמת גדר וסייג אין לו היתר ואע"פ שכבר הרגיש הפר"ח שם שסותר עצמו למ"ש שם בש"ע רסי' רי"ד והניח בצ"ע מ"מ לו יהי' שסותר נ"ל דדיינינן לי' כמחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ומכ"ש להחמיר בשגם אפשר לומר שאין כאן סתירה לפמ"ש פר"ח שם בעצמו סוף אות א' לחלק בין מנהג שהוא רק תוספת קדושה כגון להתענו' כך וכך ימים שאותו יש לו היתר כדמוכח מדברי ר"ן נדרים פ"א ע"ב משא"כ העושה סייג לאיסור תורה כגון נדון שלפנינו שגזרו אטו מיני דגן דאורייתא א"כ הרי הוא עשוי' כמו איסור הדגן עצמו שאין לו היתר וה' חפץ בזה באומרו עשו משמרת למשמרת ואם כן י"ל ברס"י רי"ד מיירי להדי' בנדר להתענו' ועל זה מייתי פלוגתא והכריע רמ"א להקל כסברא ראשונ' שיש לו היתר ובסי' רכ"ח מיירי מסייג לתורה וסתם בזה שאין לו היתר ואע"ג דפשוט הוא דהפלוגתא דמייתי ברס"י רי"ד לא נתכוונו לכך וכן הך דסימן רכ"ח הוא מהריב"ש מהירושלמי דלא מרווחנא ומשמע דאין לחלק בכך מ"מ י"ל כשחבר הש"ע הכריע הרב"י מדנפשי' ויש לנו לומר כן כי היכי דלא לסתרו דבריו אהדדי ועוד יש לחלק בין יחידי' שהנהיגו כן מעצמם דבהא מיירי ברס"י רי"ד ואפילו יהי' רבים מ"מ לא נעשו בהסכמת תקנת עיר או מדינה או מנהג שהסכימו לנהוג כן וגזרו על ככה ומכ"ש בשהי' גזירת עירין פתגמא ומאמר קדיש' ת"ח כנדון דידן אין לו התרה ובהכי מיירי בסי' רכ"ח ובחלוק זה נדחה נמי ראי' הפר"ח שם באות ח' מהירושלמי שהקשה אהך דבני בישן וכי לא יכולים להתיר נדרם די"ל התם הי' נוהגים כן מעצמם ולא שעשו כן הסכמה מפורשת ביניהם וגם לא ע"פי חכמים שגזרו עליהם כן וה"ל כיחיד שקבל כך וכך שיש לו היתר וכנ"ל מכל דין נראה לי עיקר לדינא דנהי דהם עצמם יכולים להתיר מ"מ בניהם אין להם היתר וכדעת רשד"ם דמייתי פר"ח שם ונראה לי להוכיח כן מלשון רש"י דמכות כ"ב ע"א דקאמר הש"ס מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי נזירות ומשני בנזירות שמשון ופרש"י שיש מפרשי' נזיר מן הבטן והוקשה לו לרש"י ההיא נמי בשאלה איתי' שהיה אביו יכול לשאול ואפילו מת אביו בשאלה מיהת הוה בההיא שעתא עכ"ל מבואר מדבריו שעכ"פ הבן אינו יכול להתיר מה שקבל ע"י אביו וכן מוכח מהש"ס עצמו לפי' רש"י נזיר שמשון ע"י מלאך שאין לו התרה וכ' מהר"י בתשו' ח"א סי' ד' הטעם שאין לו התרה וז"ל ועוד דטעמא דאין חכם יכול להתיר בנזירות שמשון היינו משום דאין חכם יכול להתיר בלא חרטה ונ"ל ולהכי כי נדר בנ"ש וכו' אינו יכול לשאול על נדרו שהרי לא בא עפ"י עצמו שיתחרט וכו' ע"ש וא"כ כך לי נדר שבא ע"י אבותם או ע"י מלאך כל שאין הדבר תלוי בדעתו לא יועיל חרטתו וא"כ אין היתר לבנים בשום אופן ומעתה אפילו יהי' מוכרח מלשון הירושלמי הנ"ל שיש היתר לבניהם אחריהם מ"מ כיון דמש"ס דילן לא מוכח כן אדרבה מוכח ההיפוך נקטינן כוותי' וכן מוכח ממה שפי' רש"י ר"פ מקום שנהגו גבי ההיא דבני בישן דלא הוה אזלי מצור לצידן במעלי שבתא ופירש"י משום שלא להבטל מצרכי שבת וקשה קו' הירושלמי מ"ט לא שאלו על נדרם והירושלמי תי' דרבי תלמידי' דר' יהוד' דס"ל אסור לפרשלים הגדול פי' ג' ימים קודם שבת כיון שקבלו עליהם כהך דעה אין להם התרה וא"כ רש"י שלא פי' כן תשאר ק' הירושלמי אע"כ ס"ל דלש"ס דילן דמייתי בפשיטות פ"ק דשבת דלרבי מותר להפליג לדבר מצוה הה"נ לבני בישן דלא הוה אפשר להו משום דוחק פרנסתם אין לך מצוה גדולה מזה וכדעת ר"ת דלמזונות הו"ל דבר מצוה וכן פסק בש"ע א"ח ססי' רמ"ח וע"כ פירש"י דלאו משום דס"ל כר' יהודה לענין איסור הפלגה בים אלא משום דלא לטרדו ולא יהי' מוכנים ליום השבת וזהו אסור אפי' לדבר מצוה ואי משום ק' הירושלמי ע"כ דהי' להם להתיר נדרם ע"כ ס"ל כהרשד"ם דאין היתר לבני' ומהתימה על הרב"י בא"ח ססי' רמ"ח הקשה על שיטת ר"ת דס"ל מזונות ה"ל כדבר מצוה מעובדא דבני בישן ולא עיי' שרש"י לא פי' טעם האיסור משום הפלגה לים אלא מטעם אחר כנ"ל:
ולולי דמסתפינא הייתי אומר שגם הירושלמי לא נתכוון על שס"ל כר' יהודה להחמיר בהפלגת ספינה שלא מצינו לו כן בשום מקום אך ירושלמי ס"ל מותר להפליג למזונות כר"ת אלא שאבותיהם נהגו חומרא בעצמם שלא לפרוש אפי' למזונו' על זה הקשה הי' להם להתיר נדר' דאפי' הסכמת סייג וגדר יש להתיר לדבר מצוה עכ"פ ודוחק מזונותם דבר מצוה היא ומשני דלא משום חומרא בעלמא נהגו אבותיה' כך אלא מדינא דס"ל למזונות לא הוה דבר מצוה כר' יהודה דס"ל ר"פ אלו מגלחין וא"א להתיר וא"כ לפ"ז למסקנת הש"ס שם ר"פ אלו מגלחין דר' יהודה מודה ביצא למזונות ולא פליג אלא יע"ש א"כ הדר' קו' הירושלמי לדוכתא וע"כ צריכי' לומר דאין היתר לבנים ומ"ש פר"ח שם מלשון מהרי"ק שכ' אם הי' מנהג בטעות יש היתר לאבות מכ"ש להבני' ומשמע מזה דהבנים קילי מהאבות תמי' על הפר"ח מאי ראי' מייתי מלשון זה דודאי בקבלה בטעות לא חלה הקבלה על הבנים דאין כח בטעות של האבות לאסור על הבנים והוה שפיר כש"כ אבל בקבלה בכוונה י"ל דהבני' חמירי וגם בזה י"ל הירושלמי דסדור לשונו תמוה דמתחלה תי' על בני בישן שהאבות קבלו ואין הבנים יכולים להתיר ועל זה הקשה השתא לאבות יש היתר כ"ש לבנים ותי' דס"ל כר' יהודה כנ"ל והנה מראשית דבריו מוכח דפשיטא לי' דבנים גריעא מהאבו' ואין להם היתר ואיך מיד לאלתר הקשה השתא לאבות יש היתר כ"ש לבנים אע"כ היינו טעמא משום דהוה ס"ל שהמנהג הי' מנהג בטעות בלי טעם וע"כ הקשה שפיר השתא לאבות כ"ש לבנים וכסברת מהרי"ק דלענין קבלה בטעות גריעי בנים מאבות ומסיק שלא הי' טעות אלא שקבלו עליהם כר' יהודה לכן אין היתר לבנים עכ"פ וכהרשד"ם:
והנה בתשו' ר"י לבית הלוי סי' ל"ח כ' להדי' דלאיסור אכילת אורז אין התרה והפר"ח כ' שם באות תשיעי דכבר נתבאר ביטול דבריו ולפע"ד לא נתבאר ולא יתבאר גלל כן אותן מנהיגי מדינת וועסטפאלין שהתירו אכילת קטניות בימי הפסח אין להם על מה שיסמוכו ואין לנו עסק בהם ואם אולי כוונו לטובה מהטעמים שכתבתי לעיל או מטעם אחר כיוצא בזה מ"מ אין ללמוד מהם למקום אחר ודעתי לדרוש אי"ה בפרקי דכלה ברבים שאין ללמוד מהם דאינהו עבדו לגרמי' ואם דעת פר"מ נוטה לעשות לו דבר אחר מה שנוגע למדינותינו אחר אחרון אני בא וידי תיכון ובפרט שלא יהי' נוגע כלל לאנשי וועסטפאלין כי לא אדון אנכי בדבר זה והחכם עיניו בראשו וד"ל ויהי דברי אלו מועטים מחזיקי' כמרובי' והי' כי יבואו דברי קדשו עוד אלינו וכבדנוהו הכ"ד הכותב בחפזי החותם באהבה רבה פ"ב יום ג' כ"א אדר ראשון תק"ע לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ: