שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קיד
ישאו הרים שלום וכל טוב לתלמידי הותיק התו' מו"ה מרדכי נ"י:
נפשך בשאלתך אודות מי ששכח למכור קמח סלת שלו בע"פ העבר ומכרו לגוי אחר חצות היום והמורה הורה לו כי טוב עשה והבטיח לו שעכ"פ אחר הפסח יהיה מותר ליהנות ממנו ורבים צוחו על זה והנ"ל סמך עצמו על מקלו שהיקל לו ואחר הפסח מכר הסלת הנ"ל לגוי והנה המעות מונחי' עדיין בידי ישראל המוכר וממתין על יד תשובותינו אם מותר ליהנות מההחמץ ההוא או לא:
תשובה ראשון תחלה נאמר כי המורה חש לסולתא דבעה"ב ולא חש לקמחי' של עצמו כי ממה נפשך אי הי' ס"ל שאין שום חשש חמוץ בהסלת או שע"פ אחר חצות זמן מוכשר הוא למכור חמץ א"כ הי' לו להבטיחו להתי' אפי' באכילה אחר הפסח ואם הי' לו שום ספק באחד מן הצדדים הנ"ל אלא שהיה סבור שעכ"פ אחר הפסח יתירו לו בהנאה ולסמוך על דעת העיטור שמתיר חמץ שעבר עליו הפסח בהנאה אחר שביטל תינח אחר שכבר עבר הפסח אבל כיון שהשואל הזה בא לשאול ביומו בע"פ ועדיין היה לפניו איסור בל יראה דרבנן לכל הפחות או אפי' רק מספק איך מלאו לבו להתיר לו להשהותו בידי גוי הקונה לכתחלה ולעבור על בל יראה ע"כ דרכיו נסתרו ממני נשגבו לא אוכל לירד לסוף דעתו:
אמנם מעיקרא דדינא בשגג או נאנס ולא ביער חמצו אחר שביטלו כדינו פסק הרמב"ם בפשיטות דאסור בהנאה אחר הפסח ואין שום חולק עלי' רק שהכ"מ כ' שאפשר שמשמעות הר"ן אינו כן לאסור באונס ושוב חזר בו בעצמו והמעיי' בר"ן יראה שאין שום משמעות ואע"פ שה"ה נדחק קצת מאין הוציא רמב"ם זה לאסור אפי' באונס אבל פשוט הוא שכוונת הירושלמי שאוסר משום הערמה אין הפי' כמו שהבינו האחרונים שיערים לומר בטלתי והוא לא ביטל אשר ע"כ התחכמו לפלפל אם ביטל בפני עדים מאי איכא למימר ולפע"ד לא כוונו יפה במח"כ אבל הענין הוא כך כי עיקר בטולו מן התורה הוא בלב לא יראה לך בטל בלבך שיהיה נחשב בעיני' כאלו הוא עפר ואיננו שלו כלל וזה יהי' מוסכם בלבו בהסכמה גמורה שרירא וקיימא ואז אפי' החמץ כמוס באוצרותיו חתום במרתפו אינו עובר עליו וממילא דמותר אחר הפסח ואלו הם דברים המסורים ללבו של אדם שנאמר בהם ויראת אך חז"ל ירדו לסוף דעתו של אדם כי כשהאדם יודע בעצמו שלאחר הפסח יהי' מותר לו באכילה או אפי' בהנאה ממילא אינו נחשב בעיני' כעפר וכדבר הבטל אעפ"י שאמר בפי' כל חמירא ליבטל ולהוי הפקר כעפרא מ"מ לבו בל עמו שהרי יודע הוא שיהיה שלו אחר ז' ימים ועתה הוא שמור אצלו ליום מועד עד יעבור החג נמצא ממילא עובר עלי' בבל יראה ואין כאן מקום לומר מה בכך שיחשוב כן בלבו הא בפיו מילא לאמור ליבטל ולהוי הפקר וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים אומר אני אי הכי נמי אי הי' מניחו ברה"ר ואמר להוי הפקר ובא אחר וזכה בהחפצים ההם וחזר הוא ואמר לבי לא הי' עמי כשאמרתי לבטל וליהוי הפקר אזי נאמר לו דברים שבלב אינן דברים וזכה אידך אבל הכא אין אנחנו דנין נגד הזוכה בו שהרי החמץ כמוס באוצרותיו ולא זכה בו ולא יזכ' בו אדם מעולם ולא נצרכה אלא שיהי' בלבו כעפר וכדבר הבטל ואנן סהדי שזה א"א מפני שיודע בעצמו שלאחר ימים יחזור ממונו ונמצא עובר בל ירא' ע"כ אמרו חז"ל שיצטרך לבערו דוקא ואם עבר ולא ביערו יהיה אסור בהנאה אחר הפסח נמצא ממילא יהיה נחשב בעינו כעפר וכדבר הבטל שהרי יודע שאין סופו ליהנות ממנו נמצא אי נמי יארע מקרה שעבר על תקנת חכמים ולא ביערו רק בטלו מ"מ ניצול הוא מאיסור בל יראה דאורייתא משא"כ אי הי' מותר בהנאה אחר הפסח הי' עובר על בל יראה מן התורה אעפ"י שכבר ביטלו ומשו"ה אין לחלק בין מזיד לשוגג ואונ' והמעיי' בתשו' רשב"א סי' ע' בשם ר' האי גאון יראה להדי' שנתכוון לכל מה שכתבתי ולזה נתכוון גם בתשו' משאות בנימין סי' נ"ח ובתשו' תורת השלמים להגאון מנחת יעקב סימן וי"ו נדחק ובנ"בי שפך עלי' סוללה והאמת כמו שכתבתי והוא ברור ועיי' היטב בדברי הרע"ב והתי"ט ריש מס' פסחים ד"ה בודקין את החמץ וכו':
איברא בעל העיטור ס"ל דלא אסרו אלא באכילה ולא בהנאה וכ' הרב"י שנראה טעמו דמשום ריווח מועט דהנאה לא יעבור על בל יראה ולפע"ד נראה הכוונה כך דהא דגזרו לבער החמץ ולא סגי להו בביטול לא חששו אלא משום חשש שמא יהיה רוצה בקב שלו דוקא או גלוסקא יפה וכדומה ויהי' חס עלי' מלמכרו לנכרי' קודם פסח ויסמוך על הביטול וכבר כתבנו לעיל דביטול כזה אינו כלום משום שלבו עלי' לאכלו אחר הפסח אבל כשאוסרים באכילה אחר הפסח ואינו מרוויח אלא ההנאה א"כ כל אדם ימכור חמצו קודם פסח לנכרי וכההיא דיוחנן חקוקאה וליכא אלא הפסד מועט לפעמים מה שצריך לזלזל במקח קודם פסח והוא היה יכול לשמרו עד אחר הפסח ליום השוק וכדומה ומשום ריווח פורתא לא חשדוהו חכמים שיעבור על תקנתם ומסתמא ימכרנה לנכרי ואם על צד הרחוק ימצא אח"כ שלא מכרו ולא ביערו הוה מילתא דלא שכיחא ולא חשו לו חכמים כנ"ל דעתו ז"ל מ"מ הוא דעת יחיד בזה וכל הפוסקים חולקים על זה:
נמצא לפ"ז אלו הי' חמץ ברור שעכבו בפסח הי' אסור אפי' בהנא' אחר הפסח אפי' באונס גמור וכ"ש באומר מותר שהוא רק קרוב לאונס ומכ"ש הכא שרבים חלקו על המורה לא הי' לו להשען על מקלו ולסמוך על דברי היחיד ומכ"ש לפי מה שפרשתי לעיל שאינו מטעם קנס כפי המובן אלא להצילו מבל יראה דאורייתא נמצא דהי' אסור בהנאה אחר הפסח אותו חמץ וכיון שכן הדין בחמץ גמור ה"ה בסלת אעפ"י שהוא רק ספק אם נתחמצו החטי' ע"י הלתיתה חמץ גמור כיון דעכ"פ עבר להדי' על ספק איסור בל יראה דאורייתא כמו שבארתי לעיל ומכ"ש האי גברא דאדעתי' דהכי השהה אותו להנות ממנו כדברי המורה ולא היה בטל אצלו כעפרא א"כ יאסור בהנאה אחר הפסח ואין לומר כיון שחמץ שעבר עליו הפסח הוא דרבנן ה"ל ספיקא דרבנן שמא לא נתחמץ ז"א כיון שעבר על ספק איסורא א"כ ה"ל ודאי איסור דרבנן שכך תקנו חכמים שהמכניס עצמו לאיסו' זה יאסור חמצו אחר הפסח ולא יועילו לו מעשיו הרעי' והרי אפילו תערובו' חמץ שאמרו להדי' שלא קנסו מ"מ אם השהה תערובות חמץ באופן שהיה אסור להשהותו אסור הוא אחר הפסח משום שזה הוא אותו החמץ בעצמו שעבר על דברי חז"ל ומכ"ש בנידון דידן דספק איסור חמיר מודאי איסור וצריך זהירות יותר ועיי' ש"ך סי' ק"י סקי"ח י"ט:
אמנם נצא לידון מה יהי' ממכירתו לעכו"ם אחר חצות והנה המוכר חמצו לגוי בפסח נ"ל פשוט דזכה בו הגוי ונ"מ אם יבוא גוי אחר ויגזלנו ממנו הרי זה נהרג עלי' נהי דאין בכח הישראל למכור החמץ שהרי אסור בהנאה ואין לו דמים מ"מ אצל הגוי שוי' טובא וזוכה בו במשיכתו או מקומו שהשכיר קונה לו כיון שמותר לו בהנאה וכן כ' הר"ן פ"ק דחולין בסוגי' דמחליפי' דף רנ"ה ע"ב דמשו"ה המקדש בחליפי אסורי הנאה מקודשת אע"ג דלא שוי' מידי להמקדש מ"מ לדידי' שוי' פרוטה וזכתה בו ומקודש' לו וכ"כ הרא"ש ספ"ב דקידושי' אמתני' המקדש בערלה ע"ש ובכל זאת אעפ"י שקנאו הגוי קנין גמור מ"מ מחייב הישראל ועובר כל שעה על בל יראה כל זמן היות החמץ בבית הגוי אעפ"י שאינו תו ברשותו של ישראל שהרי הגוי קנאו קנין גמור מ"מ כל עצמו של חמץ כן הוא שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עלי' בבל יראה בכל מקום שהוא עד שיבערנו מן העולם:
והשתא לדעת רוב הפוסקים דחמץ בע"פ אחר חצות אסור מן התורה א"כ הרי דין מכירתו לגוי כאלו מכרו בפסח עצמו שאע"פי שהגוי קנאו קנין גמור מ"מ הוא עובר עליו וממילא נאסר אחר הפסח ככל חמץ שעבר עליו הפסח אך להעיטור שסובר שחמץ בע"פ אחר חצות עד הלילה אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן א"כ כיון שהנחנו שנקנה לגוי קנין גמור נהי שהמוכר עבר על איסור דרבנן במכירתו מ"מ מה שמכר מכר ותו כשיגיע הפסח לא יעבור עליו דבכה"ג לא נאמר שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אפי' נאמר כדעת הפוסקים דאסורי הנאה דרבנן אין להם דמים מן התורה והמקדש אשה בהם אינה מקודשת מן התורה דהרי לא שוה מידי מ"מ כיון שבררנו שעל כל פנים נקנה הוא להגוי קנין גמור וכשנכנס הפסח אינו תו ברשותו ממילא לא יעבור עליו בבל יראה וממילא שיהיה מותר אחר הפסח ומכ"ש להרז"ה והראב"ד דס"ל דמותר אפי' מדרבנן בע"פ אחר חצות א"כ ה"ל מכירה מעליותא ותו לא יעבור עליו בפסח:
היוצא מדברינו אלו דאי הי' הסולת עדיין ביד ישראל הייתי מורה להשליכו לנהר דקיי"ל כדעת רוב הפוסקים דחמץ בע"פ אחר חצות אסור בהנאה מן התורה אך הואיל ושתים רעות עשה כי כבר מכרו אחר הפסח והמעות חליפי החמץ הם בידו וקיי"ל דאינו תופס דמי' וחליפי איסורי הנאה מותרי' דקיי"ל מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ונהי דהאחרונים חששו לדעת רש"י פ"ק דחולין דס"ל דלדידי' עכ"פ אסורים החליפי' מ"מ הכא דחמץ אחר הפסח איסור דרבנן בעלמא הוא ולרז"ה והראב"ד והעיטור הנ"ל מותר לגמרי כיון שכבר מכרו בע"פ אחר חצות וגם לתיתה דהסלת אינו אלא ספק חמץ גמור ע"כ נראה להתיר החליפי' אפי' להמחליף ויחוש לעצמו מחטא בל יראה שעבר והוא רחום יכפר: פ"ב יום ד' כ"ג תמוז דהאי שתא תק"ע לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ: