שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן נט

שלום רב לעוסק בחוקי חורב משנתו נקי ורב ה"ה המופלג החרוץ הרב מהו' לימא נ"י:

נועם מכתבו כלו מחמדים הגיעני על נכון שם חשף זרוע בכחא דהיתרא לחפש זכות בחפש מחופש להנגיד ני' ששכר מהשר בית בשול שכר (ברייאהויז) ופועל נכרי מושכר לו לשנה כי כן דרך כל עושי שכר וטרח למצוא קולא לבשל גם ביום ש"ק להצילו מהפסד גדול מאוד לפי דברי' אם תושבת המלאכה בשבת וכה דבר מעלתו באם יקציב לפועל שיקח לו מכל בישול יורה שכר חביות א' לעצמו באופן שיהנה הפועל מגוף המלאכה יהיה דומה לאריסא ויהיה מותר מדינא ורק משום מראית עין דכיון דלא עביד לאריסותא יאמרו שכירו הוא לזה כ' מעלתו כיון שהבית ההוא עומד בכפר שכלו נכרים ואין דר שם אלא יהודי א' או שנים והם ידעו בהאריסות ולא שכיחי כלל אורחי ישראל דמקלעי התם בשבת כידוע א"כ תו ליכא משום מראית עין אלו דבריו:

אומר אני ההיתר שיקח הפועל מכל יורה חביות א' לא נ"ל כלל מתרי טעמי חדא דאריסות דשדה ניטל שליש ורביע כדרך האריסין שמטריחין בשביל זה בשדה כזו אבל לטרוח לבשל יורה בשביל שכר חביות א' שכר אינו אלא הערמה בעלמא אם לא יתנו לו שיעור כל שכרו משכר וזה לא יעשה הפועל וראיה לזה מדכ' כל הפוסקי' דבמרחץ לא שייך שיקח מגוף הפירות ומשו"ה לא מני אריסות וק' אמאי לא ישכירנו ויתנה עמו שיהיה לו ולבני ביתו רשות לרחוץ במרחץ בחנם אע"כ כיון שאין דרך שיטריח אדם להסיק מרחץ בשביל הנאה מועטת כזו אינה אלא הערמה ואסור:

ותו נ"ל דאפי' אי נימא בדבר מועט שיהיה מגוף הפירות מהני היינו אם נאמר א' ממאה שיוציא השדה יהא שלו או מה שירוויח בשכר יקח א' ממאה שנר נמצא כל עבודתו הכל להנאתו אבל כאן כשנאמר שיטול חביות א' נמצא כל מה שמרבה יותר בשביל ישראל הוא עושה ואפי' משום שמא ירבה בשבילו אסרינן מכ"ש כשמרבה תוס' מרובה על העיקור שאסור וגם בזה י"ל הא דמרחץ הנ"ל גם מ"ש דכיון דליכא אלא אותן היהודים השייכים לזה תו ליכא חשדא הרמ"א לא כ' כן בסי' רמ"ד ומג"א סק"ז ע"ש:

ויותר היה נראה שאם יקצוץ שכרו מכל מאה בישולים במשך שנה או חצי שנה או שנתים לא יקפיד עמו בכך כלל ואז אדעתי' דנפשי' עביד ולא ישכיר אותו כלל על שום זמן:

וזה נ"ל פי' הטור סי' רמ"ג לפיכך עושה בקבלנות שהב"י הגיה ע"פי מהרי"א בהבלעה והב"ח מקיים הגיר' בקבלנות ומג"א צווח עליו כי כרוכי' שהוא שלא כדת של תורה דקבלנות הוא ששכרו בכל חדש בכך וכך ואם גוי דעביד בשבת אינו עושה אלא לטובת ישראל:

ולע"ד גי' בקבלנות מוכרח הוא דמלשון הטור משמע אחר שכ' בשם הרא"ש דבמדינתינו נתפרסם שרגילין להשכיר מרחץ מותר להשכירו הלכך מותר בהבלעה והוא תימה מאי הלכך דהא בי' קאי ומיני' מיירי ולא ה"ל למימר אלא ובלבד שלא ישכירנו יום יום ויקח שכר שבת אבל הלכך מותר בהבלעה אין לו שחר אע"כ הטור בא לחדש דין לומר הואיל ונתפרסם שמשכירין המרחץ א"כ אפי' יארע מקרה שאחר רוצה להשכיר לו פועל בקבלנות מותר דיאמרו שכר המרחץ מישראל וס"ל להרא"ש כשיטת הר"י פ"ק דע"ז בשדה דעבדי באריסות מותר נמי בקבלנות וה"ה למרחץ בזמנינו ודלא כרמב"ם דאוסר נמי בשדה מטעם שכ' הר"ן וה"ה כמ"ש בשמו מג"א סי' רמ"ד סק"ה וזה בא הטור לחדש ומיהו בקבלנות לחדש אי אפשר שזה הוא בודאי שלא כדת של תורה כמ"ש מג"א גם כיון שברא"ש כ' בהבלעה וכן ברבינו ירוחם איך פליג הטור אאביו והוסיף חידוש זה אע"כ גם להטור הוה קשיא לי' אהרא"ש אי בהבלעה כפשוטו מאי הלכך דקאמרו ע"כ פי' בקבלנו' מורכב עם הבלעה והיינו כנ"ל שישלם לו ממספר היסק מרחצאות והיה במשך זמן אימתי שירצה ולא יזכיר לו הימים הפרטים שהסיק לאמור ביום פלוני וביום פלוני כך דא"כ יזכיר היסק של שבת בהדיא וזה אסור אך יבליע החשבון בסתם כך וכך הסקתי ויגיע שכרו כך וכך באופן שכל פעם שמטריח הגוי מטריח בשביל עצמו ואין הישראל דוחק הזמן עליו אם יעשה בשבת או בחול ונראה אפי' להראב"ד דאוסר בשוכר לארוג לו בגד שהוא דעת הי"א שבש"ע סי' רמ"ד סעי' ה' היינו כשאין הגוי מרוויח במלאכה כלל ואינו עושה רק לטובת ישראל כי שכירתו משתלם לזמן ע"ש מג"א סקי"ד וט"ו ושוב מצאתי קרוב לזה בתוס' שבת סי' רמ"ג סק"ב אלא דלא נחית למה שכתבתי ומ"מ לדינא אין דבר חוצץ בינינו יע"ש:

ולכאורה דברי מהרי"א צ"ע דגרס בדברי רב נטרונאי להשכירו לשנים ופי' ב"י שמשכירו בפ"א לשנים מרובים דה"ל כמכר ולא כשכירות וא"כ מה שסיים עוד ונתפרסם הדבר צריך לומר תרתי בעינן שיהיה כעין מכר וגם שיתפרסם הדבר וא"כ מ"ש הרא"ש דבסביבותינו כבר נתפרסם צ"ל וגם שישכירנו לשנים הרבה דבחדא לא סגי מאי האי שכ' אח"כ הלכך מותר בקבלנות ולא ישכירנו יום יוס ותימא הוא אפילו לחדש ושנה לא מהני אלא לכמה שנים וצ"ע:

מיהו מ"ש מותר בקבלנות אם נפרש כנ"ל דלא מיירי בקבלנות דזמן אלא בקבלנות דמלאכה א"ש ומ"מ מה שסיים לאסור שכירות יום יום הוא תימא וע"ד הדוחק י"ל כך דבברייתא סתמא קתני לא ישכור אדם מרחצו לנכרי וקשה להמציא ההיתר שאם כבר השכירו כמה שנים זא"ז ונתפרסם ישכירו לנכרי ויעשה בו מלאכה בשבת דסתם גזרו חז"ל בשלמא אם בכל סביבותינו וגלילותינו דרכם בשכירות לא קשה מגזירת חז"ל דמתחלה לא גזרו אלא כל מדינה ומדינה וזמן וזמן לפי מנהגם כמ"ש הראשונים ומייתי בב"י וד"מ אבל אם במדינה אין מנהג להשכיר רק זה האיש הרגיל עצמו בכך קשה להתיר אמנם אם השכירו בפ"א לשנים הרבה דזה הוי כמו מכר וי"ל אין זה בכלל גזירת חז"ל לא ישכיר אדם מרחצו תני' אבל לא ימכור לא תנן ונהי דמ"מ גם במשכירו לכמה שנים איכא למיחש למראית עין מ"מ אם גם נתפרסם הדבר שוב ליכא מראית עין ורק משום שחז"ל סתם אסרו אז נימא אנן שזה לא הוזכר כלל בדברי חז"ל דזה כמכר נמצא לפ"ז היכא שנשתנה מנהג המדינה להשכיר מרחץ בכל סביבותינו לא בעי שכירות כלל לשנים הרבה דהכל כמנהג המדינה ולא מיירי הרא"ש משנים הרבה וה"א אפי' שכירות ליומו מהני משו"ה הוצרך דליומא עכ"פ לא ישכירנו משום שכר שבת:

מ"מ בהא סלקינן דיש לנו עמוד גדול דהרא"ש והטור ורבינו ירוחם מתירים להדי' באופן הנ"ל וזה דעת הב"ח ושכן הסכים לדינא בס' תוס' שבת לפרש קרוב לזה ולא מצינו מי שיפליג על זה בעיקר הדין:

נמצא אם יקצוץ עמו על כך וכך בישולים יתן לו כך וכך ולא יקפיד כלל עמו על זריזות המלאכה ויש לנו עוד קולא דהרי עכ"פ הי' הגוי יכול לבשל סכום יורותיו ביום א' ולנוח בשבת ומה שהוא אינו עושה כן אינו עושה אלא לרצונו ואין לישראל שום הנאה ממלאכת שבת וסברא זו כ' מהרש"ל בתשו' סי' ק' אלא שם לא קצץ והכא עדיף טפי דקצץ נמצא הגוי נהנה וישראל אינה נהנה כלל ממלאכת שבת באופן שקרוב לודאי שיהא זה מותר מדינא ורק משום מראית העין אסור דהיינו מראית עין דבני ביתו הדרים שם בכפר שמא יהי' מי שיחשדנו ששכרו לזמן כנהוג בכל פועלים כאלו:

וחזרתי על כל צדדי קולא להצילו מחשד זה ולא מצאתי דבר ברור להתיר דלדמותו למכס ומטבע שבמרדכי דמייתי סס"י רמ"ד כבר כתב מהרש"ל בתשו' הנ"ל אפי' עשיית מלח לא דמי להתיר מטעם היתר מכס ומטבע דהתם הפסד גדול ועוד הוה כמציל מידם:

ועוד נ"ל כיון רלא התיר המרדכי אלא מטעם דאי לא שרית ליה והוא בהול על ממונו יעשה המלאכה בעצמו ע"ש וא"כ תינח מלאכת הכתיב' דמטבע או חתיכת כסף למטבע שפועל ישראל יכול לעשותו בעצמו וחיישינן אבל בשול שכר שצריך אומן מופלא אי נמי שרית ליה לא מצי ישראל למיעבד בעצמו אפשר שאין להתיר מ"מ איני' אומר בו לא איסור כיון דמידי דרבנן הוא ורק משום חשדא ואולי שהפסד גרול ורב יותר ממכס ומטבע ואין לדמות הענינים בשגם לדעת הרמב"ם בפי' המשנה ספ"ק דע"ז אינו חושש כלל לחשדא דישראל דכ' שהגוים יחללו ה' ויאמרו ישראל לא מנטרי שבתא משמע דס"ל דלא נחשדו ישראל על השבתות וכל א' ידין אותו לזכות ורק משום חלול ה' דגוים ונראה דזה הי' בימים הראשונים שהיו טובים מאלו שלא הורגלו ישראל לאמור לנכרי בשבת לעשות לו שום מלאכה להחם תנור ולהדליק ולכבות נרות והי' הגוים יודעים שאין שום מלאכה של ישראל נעשית בשבת ע"י גוי וא"כ אם ירא' שגוי מחמם מרחצו של ישראל יאמרו ישראל לא מנטרי שבתא אבל בזמנינו אלו ע"י שנפוצו ישראל בארצות הצפון הקרים בימי הקור והוצרכו בשבת להחם תנור בית החורף ע"י גוים ועי"ז רבו המכשלה בעו"ה שהגוי עושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בשבילם וגוים שבמדינותינו סוברים כי כך הוא שמירת שבת ישראל לא יעשה אבל אומר לגוי ועושה א"כ אין כאן חלול ה' בבישול שכר בשבת ע"י גוי שלא יאמרו לא מנטרי ישראל שבתא עי"ז טפי:

וכן בשביתות בהמה שכ' מעלתו הלא רעיוניו לנוכח יביטו היטב בהתרים שכ' רמ"א סס"י רמ"ו ולעומת זה מ"ש והחמיר בתשו' צמח צדק סי' ל"ה דכל הני היינו כשהם כבר בידי גוים ע"ש אבל לא לכתחלה ואם באנו לומר הפסד מרובה הוה דיעבד וגם הצמח צדק מודה כמבואר למעיין בדבריו היכא שאינו רק מניעת הריווח אלא הפסד גמור ע"ש מ"מ מידי לא תצא הוראה להיתר ועל זה אנו מתפללים שתהי' פרנסתינו בהיתר ולא באיסור ואין הכוונה בלא גניבה וגזילה שזו אינו בידי שמים אבל הכוונה דברים האסורים ונצטרך להתירם משום הפסד פרנסתינו לשיזבן רחמנא מאלו וכיוצא באלו:

פ"ב נגהי ליום עש"ק ז' א"ר תקע"ה לפ"ק משה"ק סופר מפפ"דמ: