שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן נד
שלום וכ"ט לרב טב ה"ה הגאון המופלא ומופלג ומפורסים כערוגת הבשם גן הדסים גל אגוזים ע"ה כש"ת מו"ה צבי הירש יחי' אב"ד ור"מ דק"ק זאלקווע יע"א:
יקרתו הגיעני ושמחני בדברי תורתו המשמחים לב ע"ד האמור בירושלמי ר"פ כיצד מברכי' וז"ל ר' חגי ור' ירמי' סלקין לבי חניותא קפץ ר' חגי ובירך א"ל ר' ירמי' יאות עבדת שכל המצות טעונין ברכה מנין שנל המצות טעונות ברכה ר"ת ר"א בר כהנא בשם ר"א ואתנה לך לוחו' האבן והתורה והמצות הקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה עכ"ל ופי' המפרש מהר"א פולדא דבי חינונית' היינו מושב הדיינים וברך על מ"ע של בצדק תשפוט עמיתך והוקשה לפר"מ ני' אתשו' הרשב"א סי' י"ח וכן הוא אות באות בתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' קפ"ט דאין לברך על עשיית משפט משום שמא לא יקבלו עליהם את הדין ע"ש וכי נעלם מהם הירושלמי הלז וניחא ליה לפר"מ דהרי דברי רשב"א צריכים ביאור שכ' שמא לא יקבלו עליהם את הדין ומה בכך הרי יורדים לנכסים ומוציאין ממנו בע"כ (מדכתי' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה) וצ"ל דס"ל לרשב"א דע"י הכפי' אין לברך דהוי קלקול וכמ"ש הראב"ד הביאו בכה"ג רס"י א' ורק על תחלת דין הי' לנו לברך וקיי"ל כל דבר שאין עשייתו גמר מצוה אין מברכין וזהו כוונת הרשב"א הנ"ל אין לברך על דין כי שמא לא יקבלו עליהם את הדין הבעלי דינים נמצא הי' זה התחלת הדין דבר שאין בו גמר מצוה עד שיכוף ועל הכפי' אין לברך דהוי קלקול זהו כוונת הרשב"א וא"כ לק"מ על רשב"א מהירושלמי דהירושלמי לטעמי' דס"ל מברכין על התחלת מצוה כגון לעשות סוכה ולולב אעפ"י שאינו גמר מצוה כמ"ש תוס' במנחות מ"ב ע"ב וא"כ לשיטתו ברכו בכניסותם לדין והרשב"א כ' עפ"י ש"ס דילן וא"ש אלו דברי פר"מ ושפתים יושק:
ולולי דבריו נ"ל פי' אחר בכוונת רשב"א שמא לא יקבלו בעלי דינים את דעתו כי לכאורה אין לברך שצונו לשפוט בצדק כי שגיאות מי יבין וארשב"י דין תורה לא ידעתי נהי שעכ"פ אין לדיין אלא מה שעיני' רואות ועפ"י דעתו יורד לנכסיו ומשמת ומנדה על המסרב מ"מ אין לברך על זה אך אם יתרצו הבע"ד ברצונם הטוב הן לדין הן לטעות ומכ"ש ע"ד פשרה הרי קיים מ"ע של דין ושלום בעולם ועל זה אינו יכול לברך כי אולי לא יתדצו בטעיותיו ומטעם זה נ"ל שאין מברכי' על מינוי הדיינים שהוא מ"ע שופטים ושוטרים וגו' ונוהג בכל מקום ובכל זמן ועיי' רמב"ן ריש פ' שופטים אע"ג שאפשר שלא יבוא לפניהם דין לעולם מ"מ חיוב להיות שופטים ממונים וכמו שמברכין על בדיקת חמץ אפילו לא ימצא כי מחויב שיבדוק עכ"פ ימצא או לא ימצא וה"נ מתחייב להעמיד שופטי' ומ"ט אין מברכי' והטעם נ"ל האדם יראה לעינים ואולי השופטים שאנו ממנים אינם עפ"י דין תורה וחפץ ה' אולי איכא דעדיפי מינייהו ומשו"ה נ"ל אין מברכי' על כתיבת ס"ת אע"ג דהכתיבה הוא גמר מצותה משום דלא בקיאין בחסירות ויתרות ואפילו חכמי התלמוד לא הי' בקיאים ע"כ אין לברך כי ס"ת שחסר בו אות אחת אינו יי"ח בו כמש"א חז"ל פ' הקומץ אפשר ס"ת חסר אות א' ומשה אומר לקוח ספר התורה הזה ע"ש ש"מ לא נקרא ס"ת חסר אות אחת אפילו (וע' לעיל סי' נ"ב). גם פי' הירושלמי לא נ"ל כפי' מהרא"פ ז"ל דאי כדברי' שברך על שבתו כסאות למשפט א"כ מה צורך להביא ראי' שמברכי' על המצות ויליף לי' מתורה וכי עד כאן לא שמעינן שמברכי' על התפילין וציצית ומצה ומרור וסוכה ולולב ומשנה שלימה שנינו ברך על הפסח פטור של זבח אבל הנלע"ד שנכנס לחנותא היינו יום מושב סנהדרין לעיי' במילי דמתא ולתקן כל צרכי עירו כעין ששנינו ריש מ"ק וריש שקלים ובירושלמי דשקלים אלו הן צריכים ע"ש והרבה כיוצא בהם דשייכים בז"הז ובזמן האמוראים וס"ל לר' חגי ור' ירמי' כת"ק דסוכה מ"ו ע"א כשיש לפניו מצות הרבה מברך על המצות אלא התם מיירי שהמצות כבר לפניו והא דהירושלמי לא הי' המצות לפניו אלא מיד בבקר השכים כשנכנס לחנונותא להיות מוכן לכל המצות שיבואו לפניו היום הקדים ר' חגי וברך אקב"ו על המצות אע"ג שיבואו פסקי פיסקי ויש ביניהם הפסק בענינים אחרים וזה יש ללמוד כיון דכל ברכת המצות אנו למידין מהיקשא דתורה ומונה מה תורה מברך פ"א ביום על כל ענינים ועסקים שיעסוק בהם היום ואפילו מפסיק למלאכתו ועסקיו חוזר הוא לתורתו על סמך ברכה ראשונה ה"נ אותו היום שישבו על מנת לעסוק היום בצרכי רבים בירך פ"א על כל המצות שיבואו לפניו ועל זה מייתי ראי' מת"ת אעפ"י שקצר קצת בלשון הירושלמי מ"מ הבקי בדרך ש"ס ירושלמי יבין כי נמצא כן כמה פעמי' וזה נ"ל יותר מפירושו של מהרא"פ ז"ל מיהו אנן קיי"ל כר' יהודה שם בסוכה מ"ו ע"א שצריך לברך על כל מצוה בפ"ע:
תו כתב פר"מ אמ"ש רש"בא בתשו' הנ"ל כל מצוה שאינה נגמרת מבלי סיוע אדם אחר אינו מברך ומשו"ה אין מברכין על צדקה וכיוצא דאילו אמר המקבל לא בעינא לקבולי ליכא מצוה ע"ש ומייתי ראי' מהא דפ' נערה דאין עשה ולו תהי' לאשה דוחה ל"ת משום דאי אמרה לא בעינא ליכא מצוה ע"ש והוקשה לפר"מ מברכת אירוסין דאי אמרה לא בעינא להתקדש לו ליכא מ"ע דהיא לא מיפקדה אפו"ר ואפ"ה מברכינן במ"כ לא דק בקו' זו דכוונת רשב"א כל מצוה שהיא לטובת חברו ואם ירצה חבירו שלא לקבל כאן טובה אין כאן מצוה משא"כ פ"ו שאינו לטובת האשה אלא חוב שהטיל עליו הקב"ה להמציא לו אשה שתינשא לו ואם לא ימצא הרי הוא חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה ובכל מ"ע אם יאנס ויעכבוהו גוים ולסטים או לא ימצא אתרוג ותפילין וכן כיוצא בזה אין זה בכלל דברי רשב"א וזה מבואר במתק לשונו של רמב"ם פי"א מברכות סוף הלכה ב' וכל מצוה שבין אדם למקום בין שהיא של חובה וכו' ע"ש בדברים קצרים הללו נכללו כל דברי רשב"א דמצוה שבין אדם לחבירו אין מברכין דאי אמר חברו לא בעינא אין כאן מצוה משא"כ בין אדם למקום אפילו צריך לזה חבירו מ"מ אפילו אמר לא בעינא לא נאמר שאין כאן מצוה אלא שנאנס ולא מצא מקום לקיים מצות וכן פ"ו מצוה שבין אדם למקום הוא ומברך עליו וזה פשוט וברור בעזה"י:
ובעיקר נוסח' אקב"ו על העריות העמיק והרחיב פר"מ והנה הי' לנגד עיכיו דברי הרא"ש והר"ן ריש כתובות ח' ע"א והנלענ"ד דלא נצטוינו להדי' לישא אשה אלא לפרות ולרבות ומי שיש לו בנים מפנויה נמי מקיים מצות פ"ו אלא קרא כתי' ומלאה הארץ זמה נמצא אח נושא אחותו ויעיי' לשון הרמב"ם פט"ו מאי' ביאה הכ"ט נמצא מטעם זה א"א לפרות ולרבות מפנוי' דא"כ אח נושא אחותו ומרבה ממזרים ולדעת מי שאוסר הדיוט בפלגש דהוי נמי בעילת זנות מטעם הנ"ל דכיון שהיא מותרת לאחר סוף סוף איכא משום אח נושא את אחותו וא"כ ע"כ מצות פ"ו הוא שישא אשה האסורה לעלמא נמצא אקב"ו על העריות שלא ישא אח את אחותו היינו אקב"ו לישא אשה בחופה וקידושין וי"ל ע"ד חדוד קצת לשון והתיר לנו את הנשואות דהנה הרמב"ן בפ' עריות מייתי בשם הפשטנים שנותני' טעם לאיסור עריות שלא יהי' רגיל אצלה כתרנגולת וירבה בתשמיש והרמב"ן דחה דבריהם א"כ איך התיר לישא אשה ע"י חופה וקדושין אע"כ עריות חק מחקי התורה הוא ע"ש והשתא לפי טעם הפשטנים לא שייך מ"ש לעיל דמשו"ה א"א בפנוי' משום דא"כ אח ישא אחותו דמה בכך כיון שאינם מכירים זא"ז ואינם רגילים זע"ז ליכא משום ערוה וממילא לא שייך נוסח הברכה אקב"ו על העריות אבל ממה שהתיר לנו הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין אעפ"י שרגילים זה אצל זו ש"מ עריות חק היא שפיר שייך חשש אח ישא אחותו ויוצדק נוסח ברכה אקב"ו על העריות לכך מסיים והתיר לנו הנשואות ע"י חופה וקידושין:
אבל צלע"ג על הגאוני' שתמהו על נוסח וצונו על העריות מאי קושיין הא עריות לשון דבוק וחיבור מער איש ולויות ומה שרגילין להגות בלשונינו ע"ז וגילוי עריות ר"ל עריות האסורי' פי' אותו דביקות ומער איש שאסרה לנו תורה ואסרה לא תגלה ערותה מקום דביקות של אותה אשה אבל אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות על הדביקות של היתר ושל מצוה והיינו בעילת מצוה או מער איש ולויות של מצוה ועל זה נצטוינו ולק"מ (ועיין בסימן שאחר זה יישוב לזה):
ומה שהרגיש פר"מ על טו"ז י"ד סי' א' שכ' ברכת שחיט' הוא על אי' אמה"ח כמו אקב"ו על העריות שנעלם ממנו דברי כל הראשוני' הנ"ל שאין מברכין על השלילה אלא על החיוב גם בעיני יפלא וקצת י"ל ע"ד הנ"ל כשם שמברכי' על שלילות העריות דעי"ז נפיק מיני' חיוב לקדש את האשה ולישא וה"נ ע"י שנצטווינו לאכול בשר בי"ט וכן בשר קדשים ונצטויונו על אמה"ח ממילא צריך לשחוט ועיי' רמב"ן פ' בראשית בפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב וכו' שמסיים שם וז"ל וזה טעם השחיטה ומ"ש צער בע"ח דאורייתא וזו ברכתינו אשר נברך אקב"ו על השחיטה וכו' עכ"ל נראה מדבריו אחר שהרשה ית' לנו לאכול בשר בעלי חיים רצה שלא נתאכזר ולרחם עליהם למעט צערם ע"כ צוה לשחוט מן הצוואר ומברכי' אקב"ו על השחיטה כאלו נאמר אשר קב"ו לרחם על הבריות: שיל"ת פ"ב יום ד' א' דר"ח חשון קצ"ג לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ: