שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן לו
ראיתי לבאר כאן דיני שער באשה שנסתבכו בה בדברי מג"א סימן ע"ה וברמז שרמזו אתשובת מהר"מ אלשקר סימן ל"ה ואבאר בקיצור:
הנה בברכות כ"ד ע"א אמרי' דמשבח קרא בשיר השירי' בשערך כעדר העזים ש"מ דערוה הוא וכ' הרא"ש שם דוקא לנשואו' שדרכן כן לכסות אבל פנויות שדרכן להיות גלויות לאו ערוה הוא והרב"י סי' ע"ה מייתי הרשב"א שכ' בנשואות נמי אותן שערות הרגילו' לצאת חוץ לצמתן והבעל רגיל בהן לא מיטריד הבעל בהן ומותר להבעל לקרות ק"ש כנגדן ע"ש כי כן כוונתו והנה בשיר השירים כתיב מבעד לצמחך שערך כעדר העזים פירוש שיבח בה קרא בשני דרכים א' ששערה יפה כעדר העזים שנית שיבחה בצניעות שהרי אותן שערות היפות המיפות אותה אם הי' מגולי' מ"מ מתכסי' הם מבעד לצמתך שמלבד כובע שעל ראשה עוד יש לה צמת בגד המצמצם השער שלא יבצבצו לחוץ ומ"מ אותן מעט שא"א לצמצם כ' רשב"א שהיוצאים מהצמות אינם ערוה לגבי בעל דרגיל בהן ומותר לקרות ק"ש כנגדן:
ובכתובות ע"ב סוף ע"א ואיזהי דת יהודי' יוצאה וראשה פרוע ופריך ראשה פרועה דאורייתא היא דכתי' ופרע את ראש האשה וא"כ הוה אפילו דת משה ולמה קריות לי' דת יהדות ומשני דאורייתא קלתה שפיר דמי פי' רמב"ם מטפחת בראשה לכסות שערה שפיר דמי דת יהודי' אפילו קלתה אסור עד שיהי' לה עוד כובע ע"ג קלתה ושוב אר"י קלתה אין בה משום פרוע ראש ופריך בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אלא מחצר לחצר דרך מבוי:
ודעת התוס' דבחצר היינו בביתה וחדרה מותר אפילו בלא קלתה נמי ואין כן דעת טוש"ע והב"ח כ' שכן דעת רמב"ם ומפרש ש"ס כן שבגלוי ממש אפילו בחדרה אסור והעלה בית שמואל סימן קט"ו דלפי מנהגנו הוה דת יהודי' בגלוי ממש אפילו בחצרה וחדרה ועכ"פ איסורא איכא אפילו אי תימא שלא תצא בלא כתוב' מ"מ כיון שדרכה לכסות הוה ערוה עכ"פ:
והשתא כיון דפליגי הפוסקים בזה ולהטור איסורא הוה ונהגי כוותי' שוב ה"ל דין גמור שקיבלו עליהו כהך דיעה כמ"ש מג"א סי' תקנ"א סק"ז היוצא מזה ללכת במקום שרבים מצוים הוה במטפחת בלי כובע עוברת על דת יהודית ויוצאת בלא כתובה ובחצרה כבר קבלו עליהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצו ישראל לאסור עכ"פ ואפשר העוברת על זה יוצאת בלא כתובה שכבר נעשה ממנהג זה דת יהדות:
אמנם בתשובת מהר"מ אלשקר צווח השואל על מנהג נשותיהן בארץ ישמעאל שיוצאות הנשואות בשורה א' של שער בין האזן לפדחת תלוי לה וכתב מהרי"ק על זה שגם בימי חכמי הש"ס יצאו כן דאי' ס"פ חזקת שגזרו על תכשיטי נשים ומסיק שם היינו בת צידעא וערשב"ם שם אך הערוך פי' שהי' רגילו' שאותן שערות שיצאו בין אזן לפדחת שהוא בת צידעא כי צידעא היינו רקתך שבשיר השירים כמ"ש רשב"ם שם ובש"הש כתיב כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך פי' שגם הרקת יהי' לפנים מהצמות ואך בת צידעא הוא השור' שבין האזן לפדחת ושם יצאה שורה א' ולא תהיה מקולעת אלא סד בסיד וכתב מהר"ם אלשקר ז"ל שבזמנו עוברת על תיקון חז"ל ואותו שורה של שער אינה טופלת בסיד אלא בבשמים שאסרו חז"ל זכר לחורבן בהמ"ק ע"ש וכ' עוד שם שמ"ש בזוהר פ' נשא להחמיר אפשר היינו שלא באותה שורה שבין אזן לפדחת ואמנם הרואה בפנים בזהר פ' נשא יראה שעל כל שום חוט שערה החמיר שגורם מסכנות ודלות ומגדלות בנים רעים ושארי צרות ומ"מ כיון שלפי פי' הערוך הנ"ל משמע בש"ס דאותה שורה דרכה להגלות א"כ כל היכי דפליג הזוהר עם הש"ס הלכה כתלמודא דידן וכ' עוד שם אפילו הני נשי דבאו מארץ אדום לארצות ישמעאל ושם לא נהגו לגלות אותן שערות אינו מוכרח דממנהג ישראל וחומרא נהגו כן אלא משום דבארצות' אדום גם האומות אינם יוצאות באותן שערות וכיון שכן לא שייך נותנין עליו חומרא מקום שיצא משם אלו דבריו ז"ל:
והאמנם בארצותינו שהאומות יוצאות פרועי ראש ואמותינו לא יצאו ונזהרו מאד וחשו לדברי הזוהר והקפידו על זה מאד אע"ג דאלו היינו עומדים למנין לקבוע הלכה היינו אומרים דאותה שורה מבוארת בש"ס להיתר היינו ע"פי פי' הערוך דלא כרשב"ם ואין הלכה כהזוהר מ"מ כיון שתפסו המנהג כהזוהר על זה כ' מהר"א שטיין מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה קבוע דהיינו היכי דספרי חצונים חולקים על הש"ס וספרי חצונים היינו מס' סופרים וכדומה או מדרש ופסיקתא והזוהר כא' מהם אותו מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה רוחת בישראל ומייתי לי' מג"א סי' תר"ץ סקכ"ב ע"ש:
הכלל היוצא כל שום שער בשום מקום בראש ופדחת בנשואה אפילו בחדרה ערוה היא אם לא שיש לה מטפחת בראשה ובשוק וחצר של רבים גם כובע ואמנם בשורה שער שבין אזן לפדחה ואינה מקולעת וסד בסיד במקום שנהגו אינה ערוה ובארצותינו שהמנהג ע"פי זוהר עוקר הלכה ובפרט דלפירשב"ם ס"פ חזקת אין כאן מחלוקות א"כ איסור גמור הוא ויש לחוש לרבוצת האלה האמור בזוהר הנ"ל ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו הכ"ד פק"ק פ"ב יום ד' ט"ז סיון קצ"ט לפ"ק משה"ק סופר: