שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן ט
שלום לידידי הרב הותיק מו"ה אלי נ"י.
ע"ד תמיהה שנזרקה מפי חבורותיכם ביומא ל"ד ע"א דפליגי רבי ורבנן בנסכים דתמיד אי אבין הערבים נילף שחרית וערבית או בהיפוך ולהתוס' נפקא מיני' לדינא אי לי' לי' אלא חד מינייהו אז אותו דמפורש בקרא עיקר ונדחה אותו דלא אתי אלא מילפותא והוקשה למעלתם הא מקרא מלא דבר הכתוב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה הרי מבואר דעיקור נסכים בשל שחרית כתיב וקרא גופי' תלי ערבי' בשל שחרית הנה קושי' גדולה ועצומה היא וכבר נתקשו בה רבני קשישי טובא והגאון בספרו יד דוד מונה והולך כמה ספרן של צדיקים גאוני ספרד שנתקשו בהאי ולא שמעתי ולא ראיתי בזה תיר' הגון עד שמצאתי מ"ש החכם מו"ה וואלף היידענהיים בפי' המחזור בהפטורת יום א' דר"ה והנה אמת נכון הדבר:
והעולה על רוחי לע"ד דודאי קרא ועשירית האפה סולת אשל שחרית קאי' דסמיך לי אלפני' את הכבש א' תעשה בבוקר והאי קרא עיקור בשחרית ואגב גררה כתיב ואת הכבש השני וכו' וא"כ בדשחרית עסיק ובא ומסיים והולך ועשירית האיפה וכו' נמצא מנחה עיקרה ובבקר נאמר אך אח"כ אתי סכינא חריפא ומפסק' עולת תמיד העשוי' בהר סיני וכו' והדר מתחיל' ונסכו רביעית ההין וכו' א"כ י"ל דנסך יין אדסמיך לא מלאחרי' קאי שהוא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים באופן שהמנחה עיקרה בשחרית ואדסליק מיני' קאי ונסך יין עיקרה בערבית ואדסמיך לי' לאחרי' קאי והשתא מאי דכתיב כמנחת הבקר וכנסכו ר"ל כמנחת סלת של בוקר וכנסכו של עצמו שניהם יעשה ריח ניחח ובזה יובן דבפ' תצוה בעולת סיני כתיב כמנחת הבקר וכנסכה במפיק ה' דשם ליכא הפסק בין מנחת סולת לונסכו רביעית ההין וא"כ תרווייהו אדשחרית קאי א"כ כי אמר אח"כ ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה של מנחת הבקר דמנחה הוא לשון נקבה ועלי' קאי כנסכה שהרי כבר הזכיר נסכי הבקר בריש הפרשה משא"כ בתמיד דפ' פנחס עכ"ל:
וטעמא רבא איכא נמי מסברא לחלק ביניהם לפמ"ש תוס' דהנפקותא הוא בשלא הקריב של בוקר ונזדמן לו נסך א' אי יקריבנו בשביל בקר או בשביל בין ערבים וזה שייך בתמיד של דורות משא"כ בעולת סיני שיהי' בשעת החנוך דקי"ל במנחות נו"ן ע"א דביום החנוך אי ליכא תמיד בבקר לא יקריב בין הערבים ומסתמא תמיד ומנחתו ונסכו קאמר א"כ לא שייך כנ"ל וק"ל:
וההיא סוגי' דמנחו' ד' נו"ן דאתאינן עלה היא ג"כ תמוה כבר נתעורר התי"ט שהרי בין בעולת סיני ובין בתמיד של דורות בשניהם נאמר בשוה בריש הפרשה את הכבש א' תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים והדר קרא ותני בסוף הפרשה ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ומה נשתנו אלו מאלו ובה"ז שם קרא תגר על תי' תי"ט ובזית רענן על הילקוט פ' פנחס לא נ"ל דברי בה"ז ונדחק הוא לומר דבעולת סיני קרא קמא עיקור ואידך לדרשא לומר שבין הערבים יהי' השני ואי לא עביד של שחר לא יעביד של בין הערבים משא"כ לדורות כולי קראי מיותרי וכולם לדרשא יע"ש והכל דוחק גדול והנלע"ד דב' פעמים הזכיר תמיד של הערבים בפרשה א' קרוב לשל שחר וא' מרוחק ממנו בסוף הפרשה וב' מיני תמידים איכא בשנה א' בימות החול ששני התמידים קרובים זה לזה רצונו לומר שאין שום קרבן חובה מפסיק בין זה לזה וא' במועדים שהמה מרוחקים זה מזה שקרבני מוספים מפסיקי' בין זה לזה והשתא בפ' פנחס דמיירי מתמידי חול שהרי כל המועדי' נזכרים שם אח"כ א"כ קרא קמח ששני התמידים נזכרים בפסוק א' ומקורבים זה לזה הוא עיקר הקרא ואותו קרא בתרא המרוחק אתי לדרשא לומר אפי' לא הקריבו שחרית יעשה לבין הערבים ודלא כהבנ' זית רענן הנ"ל אמנם בפ' תצוה אז הי' המלואים קריבי' שחרית לבין ערבים נמצא ואת הכבש השני שבסוף הפרשה ומרוחק מתמיד השחר הוא העיקר שהרי באותו זמן הי' מרוחקים זה מזה וקרא קמא לדרשא ודרשינן אי איכא א' בבקר יעשה שני בין ערבים ואי ליכא א' בבקר לא יעשה שני בין ערבים וזה נ"ל יותר נכון מכל מה שראיתי בזה ואחתו' בברכה א"נ הדש"ת פ"ב יום א' י"א טבת תקע"ח לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ: