שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן צב
שלום וכ"ט לי"נ תלמידי הותיק המופלג הרב כבוד מו"ה ישראל דוד יפה דיין דק"ק סעמניטץ:
גי"ה הגיעני נפשו היפה בשאלתו ע"ד דיין א' מבד"צ אשר אזן א' כבדה משמוע מרחוק אי כשר להצטרף לחליצה ויש לו בזה ב' גמגומים א' דכתיב לפניהם משמע שהקריאה יהי' באזני הדיינים אפשר בעי' שיהי' שמיעה יפה ולא בכבידות ועוד אפשר הוה מום בסנהדרין ונהיגין בחליצה עפ"י מהרי"ל שלא להצטרף בעל מום כמו בסנהדרין כולך יפה רעיתי ומום אין בך והאריך מעלתו להראות בקיאתו ויפה שפיר קאמר:
הנה בחגיגה ג' ע"א מבואר אי הוה כתיב גבי הקהל רק נגד כל ישראל ה"א אע"ג דלא שמעו משו"ה איצטריך קרא אחריני א"כ ה"נ דלא כתיב אלא לפניהם אין בו משמעות יותר מאלו הוה כתיב כנגדם וכשם שנגדם לא משמע שמיעה ה"נ לפניהם לא משמע שמיעה ועוד לו יהיבנא דבעי שמיעה מ"מ יש להוכיח דשמיעה כה"ג ששומע רק כבדה אזנו משמוע ממרחקים מקרי שמיעה דהתם בחגיגה אמר ר' אשי למה לי למען ילמדו מלמען ישמעו נפקא דס"ל טעמא דשמיעה משום לימוד הוא וקשה הא התם ע"כ גזה"כ הוא דהרי השומע בכובד מ"מ ילמוד ויאזין ואפ"ה פטרי' רחמנא וא"כ איך נלמד מזה ה"ה הבנת הלב וה"ה אלם דלמא גזה"כ אע"כ למען ישמעו אפי' כ"ד לאפוקי שאינו שומע כלל אבל כל ששומע אפי' בכובד שומע מקרי ואין לומר אכתי תקשה דע"כ גזה"כ הוא דהא פטרינן חרש באוזן א' וההיא יכול ללמוד וע"כ גזה"כ הוא ואכתי מאי פריך ר' אשי למען ילמדו למה לי י"ל ההוא מבאזניהם נפקא אבל אי לאו באזניהם ה"א למען ישמעו סגי באזן א' ושפיר הוכיח ש"ס מדאיצטריך באזניהם ש"מ למען ישמעו משום כוונת לימוד הוא אבל אס"ד למען ישמעו ממעט ממשמעותי' אפי' כבידה בעלמא באזן ק' כנ"ל אע"כ שמיעה מעלי' מקרי:
ורמב"ם פ"ג דחגיגה פוסל אזן א' מלמען ישמעו בעי שמיעה יפה וכ' עליו לח"מ שהוא נגד ש"ס והמעיין בלשון רמב"ם יראה ויבין כוונתו דס"ל למאי דקיי"ל כר"י בן דהבאי יש אם למסורת ליראות מה הוא רואה אותנו בריאים יפה כך נראה לפניו בראי' יפה שוב ילפינן שמיעה מראי' ולמען ישמעו כמו ליראות וש"ס דמפיק מבאזניהם היינו דלא כר"י בן דהבאי ועי' סנהדרין ג' ע"ב ומרמב"ם גופי' מוכח מדפסל אזן א' שאינו שמיעה יפה ולא פסל כבדה אזנו וא"ל דממילא משתמעין ז"א דא"כ בראיית עין נמי נימא שהזקנים שכבדה עיניהם פטורים מראיי' והס שלא להזכיר כל זמן שאינם סומים חייבי' והדין נותן דא"א לומר כדרך שבא לראות וכי אפשר לדמות ענין ראי' שלנו למשל הקב"ה בהשגחתו ית"ש רק לענין ב' עינים או עין א' שייך דמיון ע"ד שאחז"ל דומה דודי לצבי שעינו א' פתוחה ועינו א' קמוצה אבל לענין ערך הראי' אין לדמות והוא פשוט ולרמב"ם אייתר באזניהם לכדר' יוסי באזני כל ישראל וכמ"ש גבי כתנות דמייתי תוס' ועי' פר"ח בהל' פורים לענין משלוח מנות ובילקוטי' שם ע"כ נלע"ד פשוט דמטעם זה אין לפוסלו לצירוף חליצה אפי' הי' כן בב' אזנים. ומטעם מום הן אמת דנלע"ד דבסנהדרין פסלי' אפי' מומים דלא פסלי בכהנים לעבודה ובזה ישבתי ק' תוס' בסוטה דאמרי' קולו כנער והקשה א"כ עשית מרע"ה בעל מום ופירש"י ופסול לשיר והקשו תוס' הא מרע"ה בלא"ה הי' פסול מחמת שנים שהי' בן פ' בי"מ והי' נלע"ד עכ"פ אם קולו עבה באופן שפסול לשיר לוים פסול לסנהדרין ומשה ראשי סנהדרי' הוה וזה הי' ויכוחו של ר' חיי' עם רשב"ר בפ' הקורא עומד אי לוי אתה פסול אתה לדוכן משום דעבי קולך כוונתו לפוסלו משום נשיאות עי"ז שלא ימלא מקום אביו רבינו הקדוש מ"מ בעי' עכ"פ שם מום בעולם בלוי או בכהן אבל מה שאינו מום כלל לא שמענו כי החרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר ואע"ג דפקח שנתחרש מדבר ומ"מ הוה מום מ"מ היינו שנתחרש כ"כ שאלו הי' נולד כך לא הי' מדבר אבל כבדו אפי' ב' אזניו איננו מום מכ"ש אזן א' והבו דלא לוסיף עלה והדיין הזה כשר וישר כלך יפה רעיתי ומום אין בך ועי' תשו' הרא"ש בפנים סוף כלל פ"ה ושם תמצא מבואר ד"ה וששאלת מי שהוא חרש וכו':
מ"ש מחלת ח"ל שחזרה למקומה דעת הריעב"ץ בתשובה דהדרה לטיבלא ומפרישי' מיני' ובי' כמו דמאי והארכתי במקום אחר [עיין ח"ס חיו"ד סי' שי"ט] וכאן לא אשיב אלא לפי דבריו סוגי' דעלמא וכן הורו רבותי להתיר הנדר דלא כט"ז וברכה לבטלה למפרע ליכא דהרי אנו מברכי' שציונו להפריש חלה או תרומה וכך הי' מצותו להפריש באופן שיהי' לו היתר ע"י חרטה וככה עשינו והפרשנו כמצותו ומי שציוה להפריש הוא ית"ש אמר אחרים מוחלטים לו ואין כאן ברכה לבטלה ולע"ד מצוה לאיתשולי בי' כדי לקיים מצות שריפת תרומה טמאה מיהו אי כבר נתבטלה בשיעור ביטול ס' באינו מינו וק"א במב"מ ה"ל כאלו כבר עבר ובטל מן העולם אולי לא יועיל שאלה כנשבע על ככר ואכלו כלו דאי לאו דאיכא איסור חטאת לא הי' מועיל היתר וע"כ בנידון שלו שמסופק אי יש בו כשיעור ביטול ישאל ויפריש חלה אחרת בלא ברכה יברכהו ה' וימלא כל משאלותיו לטובה כנפשו ונפש א"נ. פ"ב כאור בקר ליום ד' כ"ד טבת תקצ"ב לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: