שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן סג
אבן הזוהר כעצם השמים לטוהר ה"ה הרב המופלג חריף ובקי צדיק ונשגב כש"ת מו"ה מענדל האפמאן נ"י:
נעימות ימין צדקו הגיעני פה בקרית חוצות כדרכי בשלהי קייטא לפזר רעיונים מרוב עוצם המון טרדתי בעיר קטנה הרחק מעט מאדם העיר הגדולה לאלקים ק"ק פ"ב יע"א. והי' לי שעשועים בטיול דברי תורתו וראיתי כי הוא גבר דכולי' בי' ולאו אורח ארעא למנקט דכוותי' מאבראי עד אשר אשיב אל ביתי ושם איניני מופנה להשיב לאלתר ע"כ טוב מעט במנוחה והשקט גם כי אין ספרים אתי עם רפ"מ הסליחה:
ע"ד שנוהגי' להתיר שבועות המגרש שנשבע לגרש ולא חשו לשבועה שלא לגרש יפה נתעורר וסהדי במרומים כי מעולם הנהגתי כן להתיר גם שבועה שלא לגרש דחמירא טפי דאם אולי נשבע שלא לגרש ושכח ומגרש איכא למיחש לגט בטל דאפי' לפי שטחיות לשון תוס' דתמורה ה' ע"א ד"ה מיתבי שם דמשמע בגט אי עביד מהני מ"מ היינו אי ידע ועבר אבל בשגג ואלו הי' נזכר לא הי' עביד לא מהני לכ"ע כמ"ש תוס' שם וי"ו ע"א ד"ה שאני התם וכו' ועוד יפה כ' ר"מ דניחוש דלמא נשבע שלא לצוות לסופר ולעדים ונמצא אי עביד ל"מ ובטול שליחותם וזה לא שייך למילף גט ממיתה:
וכ"ז לפי המובן הפשוט בתוס' הנ"ל דילפינן גט ממיתה דאפי' א"ר ל"ת מהני ולפ"ז יסתרו תוס' דברי עצמם במ"ש שם וי"ו ע"א ד"ה והשתא דשנינן וכו' ומ"ש פר"מ דמיירי בנשבע שלא לצוות לסופר ז"א במשמע מלשון התוס' שכ' כגון אדם שנשבע שלא לגרש ובלאה"נ נהי דדברי תוס' נכונים במ"ש דכי היכי דילפינן מיתת הבעל מגט דגמר ומתיר אף מיתה גומרת ומותרת ה"ה וכש"כ דילפינן מסיפא לרישא מה מיתה מהני אף גט מהני דלעולם הקישא מרישא לסיפא עדיף כמ"ש תוס' ר"פ אלו עוברי' מ"מ הענין בעצמו אינו נכון איך יתכן לומר גבי מיתה א"ר ל"ת דנילף גט מיני' והנה גם שלהי גיטין גבי לא מצא בה ערוה ולא דבר לב"ש פשיטא להש"ס דמהני ולא מסופק אלא אי כופין להחזירה והק' שם פני יהושע ז"ל אי עביד ל"מ ולכאורה נעלמו ממנו דברי תוס' דשמעתין דתמורה דילפינן גט ממיתה אך הך ילפותא הוא נגד הסברא והנלע"ד בכוונת תוס' פשיטא דהכי ילפינן מה מיתה אין חילוק בין מצא בה ערות דבר או לא או בין אונס שמת או אחר שמת לעולם מיתה מותרת ה"נ בין גירש מחמת ערות דבר בין בלא ערות דבר ובין איש דעלמא ובין אונס לעולם מגורשת אבל בנשבע שלא לגרש לא שייך למילף ממיתה דאין אדם יכול לשבע שלא תותר אשתו במיתתו א"כ הדרן כל מה דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ ואין כאן סתירה בתוס' ומ"מ סברת פ"י שלהי גיטין דמחלק בין עשה לל"ת מוכרח לכאורה דאלת"ה תקשי ממשחרר עבדו איך מהני דדוחק לומר דרחמנא גלי או חופשה דלמא לדבר מצוה דרבים וכדומה וא"כ איך מהני אע"כ עשה שאני. אבל הסברא קשה מאוד וכי רבא מקרא מפיק לה דל"מ דנימא כי גלי קרא בל"ת אבל בעשה מהני הלא רבא מסברא קאמר דלא ליהני מעשי' הרעים ואביי נמי דפליג היינו מההכרח שלו דלמה לקי אבל ז"ז הי' מודה מסברא לרבא וא"כ מה לי עשה או ל"ת וצ"ע:
ועכ"פ בנידון שלפנינו יפה כיון מעלתו להתיר לו גם אם נשבע שלא לגרש ובכלל זה שלא לצוות לסופר ועדים וכל דילדי' אימא כוותי' תלד ומה שלא חשו ראשונים לזה אפשר לא נחשד בעיניהם לעבור על שבועתו ואפי' אי שכח מ"מ מחמת חומר השבועה בשעת מעשה רמי אנפשי' ומידכר ואי רמי אנפשי' ולא מידכר ה"ל אונס ופטור כרב כהנא ורב אסי שבועות כ"ו ע"א ואין כאן א"ר ל"ת ואמנם כבר כתבתי לעיל נהי דא"ר ל"ת ליכא מ"מ לא מהני להתוס' דאלו הוי ידע לא הוי עבר אשבועתו ע"כ מהיות טוב להתיר לו גם את זה נכון הוא:
והנה מ"ש תוס' דבאיסור דבדה מעצמו לא אמרי' אי עביד ל"מ יעיי' סתירת רמ"א בש"ע יו"ד סי' ר"ל עם ח"מ סי' ר"ח ולפע"ד להטעם שכ' הרא"ש בתשובה ומייתי הש"ך ססי' ר"ל משום דהתקנה והחרם אפשר לבטלו היינו ע"י היתר הנדר ולמה לנו לבטל המעשה יבטל שבועתו ואם לא ירצה אשמו בראשו והמעשה קיים כך נראה כוונת הרא"ש וא"כ לפמ"ש בתשו' שער אפרים דהתוס' בגיטין בסוגי' דנודרת שהקשו תידור על הככר ותאכל לאלתר בפנינו ע"כ ס"ל בזה"ז דליכא מלקות וקרבן אכלו כלו אין נשאל לו עלי' ודלא כפסק הש"ע יו"ד סי' רל"ח סעי' ך' והוא מהרא"ש מ"מ תוס' פליגי והשתא לשיטה זו י"ל בש"ע יו"ד מיירי להדי' שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ידוע ועבר ומכרו ה"ל כאכלו כלו ותו אין לו שאלה א"כ אינו יכול לבטל שבועתו א"כ אי עבד ל"מ משא"כ בח"מ סי' ר"ח מיירי בהדי' שנשבע סתם שלא למכור שום דבר וא"כ אפי' עבר ומכר דבר א' עדיין יש חפצים הרבה למכור יכול לבטל שבועתו ע"י היתר ע"כ מהני ואע"ג דבש"ע י"ד סי' רל"ח סעי' כ' שתק רמ"א ולא הגיה על המחבר היינו להחמיר עכ"פ ישאל על שבועתו אולי הלכה כרא"ש ויפטר מעונש ומה הפסד בזה אבל לדינא י"ל כהנ"ל. יערגן יום ב' ב' אלול תקפ"ט לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: