שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן קמג

שלום וכ"ט לידידי ורב חביבי הרב המאה"ג המפורסם גן הדסים כש"ת מה"ו מאיר עיני חכמים נ"י אב"ד דק"ק יארמוט יע"א:

ע"ד שאלתו אות באות חתן אשר בלילה הראשונה הערה ולא גמר ביאתו וספרה וטבלה והי' בליל טבילה כמה ביאות כראשונה ועוד לא מצא דם ובלילה שלאחרי' גמר ביאתו והרגישה כאב גדול ופירש ומצאה דם הרבה בבדיקתה אחר ביאה זו ואחרי הספירה והטבילה בליל הטבילה בעל כמה פעמים ונמצא בבוקר ג"כ דם רב ותאמר כי הי' לה ג"כ כאב גדול בעת הביאה אף כי לא הגידה להחתן מאומה למען לא יפרוש ממנה ועתה יורנו מה משפטה אם תשוב ותראה בליל הטבילה עכ"ל:

הנה הרמ"א בי"ד סי' קצ"ג העיד על מנהגינו אם לא גמר ביאה אלא הערה בה ולא מצא דם דאין צריך לפרוש ממנה ואמנם החתן הזה שהחמיר והצריך לה לספור ולטבול אחר העראה שלו א"כ החליט שהעראה מוציאה בתולי' ונאבד ואמנם מה שאחר הטבילה עירה בה כמה פעמים ולא פירש ממנה עד שבעל בלילה שני' בעילה גמירה י"ל דמספקא לי' אי בהערותי' מוציא דם או לא וא"כ בלילה ראשונה פירש כי חשש שמא אבדה טפה דם כחרדל אמנם אחר ספירה וטבילה לא חש להערותי' ממנ"פ אי יצא אפי' טפה דם בראשונה שוב ליכא למיחש לדם בתולי' ואי לא הוציא א"כ אין כח בהערותי' להוציא דם ומשו"ה לא פירש שוב ממנה אך מדספרה וטבלה וברכה ברכת טבילה אם כן החליט דהעראה דילי' כגמר ביאה דעלמא דבשלמא כ"ע דסופרים וטובלי' ומברכים אחר גמר ביאה ראשונה אפי' לא מצאה דם מחומרא בעלמא מ"מ מברכים על טבילת המנהג כמו שמברכי' על כל טבילת המנהגים אקב"ו והיכן ציונו אל תטוש תורת אמך כמו שמברכי' על טבילת דם טוהר שנהגו כמ"ש הרמ"א סי' קצ"ד סוף סעי' א' ויעיין רא"ש שילהי יומא בברכת טבילת ער"ה ויה"כ ובברכת הדלקת נר יה"כ וצ"ע וכ"ז אחר גמר ביאה אבל אחר העראה שנהגו שלא לפרוש וזה הוא פירש וספרה וטבלה וברכה ע"כ החזיק בהעראה שלו כגמר ביאה דעלמא ואחר גמר ביאה שוב נבעלה ולא ראתה אם שוב תראה ג"פ אחר תשמיש קרוב לודאי דדנין אותה כרואה מחמת תשמיש לכאורה אלא שאולי אחר הערותי הראשוני' הגיעו ימי וסתה וראתה דם ממש וספרה וטבלה וברכה כדין וקריב לודאי שכן הי' וא"כ אין ראי' שהחליט העראה כגמר ביאה ונחזי מאי דקמן בעזה"י:

גרסינן ר"פ התינוקת איתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם פי' תוס' אי בבעילה קמייתא מצא ושוב פסקה בבעילה שני' ושוב ראתה בבעילה שלישי' לית דין ולית דיינא דלא תלינן שוב בבתולי' אפילו בתוך זמן ד' לילות וכדומה אך אי בבעילה ראשונה לא מצא ובבעילה שני' מצא דם בהא פליגי ר"ח ור"א וכ' המרדכי מביאו הרב"י סי' קצ"ג וז"ל דאי אפשר לחבורה בלא ש"ז חופהו כדאמרי' פ"ק דכתובו' י' ע"א דר"ג שראו במים ומצא דם והא דאמרי' בפ' התינוקות בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם דוקא בדורו' הראשוני' שהי' בקיאי' בדמי' אבל בזה"ז אין להקל עכ"ל מבואר מזה דהך ולא מצא דם ר"ל אחר שבדק המפה ושראה במים ולא מצא בהא פליגי וס"ל לר"ח דע"כ כבר כלו בתולי' ממקום אחר דא"א לחבורה בלא דם ור"א תולה בדשמואל אבל היכא דלא בדקה למפה כ"ע מודים דאמרי' חפהו ש"ז דעכ"פ א"א לחבורה בלא דם ודשמואל לא שכיח עכ"פ לכ"ע אלא דר"א ס"ל דעכ"פ שכיח טפי מדנימא נאבד או כלו בתולי' ור"ח ס"ל דל"ש כלל אבל היכא דא"א למיבדק המפה בהשראת מים כ"ע מודו דתלינן ביאה ראשונה במפה וחפהו ש"ז וראיי' דבעילה שני' היא כראיי' דבתוך זמן ד' לילות וכדומה וטהורה כ"נ לכאורה:

והנה ר"ח מטמא משום דשאני שמואל דרב גוברי' והקשו תוס' בנדה ובכתוב' מהא דאמרינן בפ"ק דכתובו' דמותר לבעול לכתחילה אפילו אי דם חבורי מיחבר ומקלקל בחבורה חייב מ"מ מותר לבעול לכתחלה בשבת משום דלהנאת עצמו מתכוון ודם ממילא אתי' ופסיק רישי' לא הוי דרוב בקיאי' בהטיי' ומבואר שם בשיטה מקובצת דרמב"ן אליבא דהתוס' פי' דאפי' הבבליי' מ"מ מזדמן להם עכ"פ מיעוט פעמים הטי' וממילא תו לא הוי פסיק רישי' וכן פי' הריב"ש בתשו' סי' קצ"ד בתשו' מסרקשם ורוב הראשונים הרשב"א והרא"ה והריטב"א מפרשי' פי' אחר דגם הבבלי' בקיאי' ככ"ע אלא שאין בקיאי' בדין הזה יע"ש באורך באופן דדברי הג"א פ"ק דכתוב' והאגודה שם בטלי' ברוב הפוסקים והפרישה וב"ח בא"ע וט"ז בא"ח סי' ר"פ לא ראו דברי ראשונים הנ"ל ולא צריכי' לכל אריכות דבריהם יע"ש:

מ"מ מבואר דלכ"ע מזדמן הטי' ומשו"ה שרי למבעל לכתחלה בשבת ואם כן מ"ט מטמא ר"ח ואמר שאני שמואל דרב גוברי' וכן הק' תוס' מפ"ק דחגיגה דלא תלי' בדשמואל אלא באמבטי משום דלא שכיחא ולכאורה הא דחגיגה לא קשיא כ"כ די"ל דוקא בעילה ראשונה שהוא מדוחק גן נעול מעין חתום מזדמן הטי' אבל מכיון שנפתח הפתח קצת שוב הולך בדרך הישר אם לא מאן דרב גוברי' ובועל בהטי' בכוונה והואיל אין אשה נתעברת מביאה ראשונה ע"כ דקדק שמואל יכולני לבעול כמה בעילות כי בבעילה א' לא תתעבר וא"כ לבעול כמה בעילו' בלא דם זה הוא ל"ש ואמבטי שכיח טפי ולק"מ קו' תוס' אך עיקר קושייתם מפ' התינוקות דהוי ס"ד דמתרמי כדשמואל א"כ למה מטמא ר"ח ויש לתמוה על דברי ש"מ שם שכ' ליישב דשמואל הי' יכול לבעול בכוונה ואחרי' בהזדמנות אבל לא יכלו לכוון להטות ושבזה מיושב קו' התוס' ולא זכיתי להבין איך נתישבה קו' התוס' בזה:

והתוס' תי' בכתובות ונדה לחלק דשמואל בעל בעילה והלך בדרך הישר בלי שבירת בתולי' ובהכי מיירי גם ר"א ור"ח ומאן דרב גוברי' יכול לבעול בלא דם ולא תלינן בזה ומש"ה טמאה לר"ח ופשיט אפילו בהעראה כי האי גווני משבר בתולי' כמבואר פ' בן סורר ומורה ובתוס' יבמות נ"ט ע"ב אך בכתובות מיירי בבועל בהטי' ואז אפי' מכניס כל האבר ואיתרמי לי' הטי' אינו משבר בתולי' וגם אינו ראוי להתעבר ממנו זהו כוונת תוס' בשני מקומות אלו באופן דשמואל ודר"ח ודר"א מיירי בבעילה דרך הישר ואז אפי' בהעראה משבר בתולי' מאן דלאו גוברי' כשמואל שהי' בועל במיתון ונחת כמ"ש רמב"ם לחד גירסא שמא בעל בנחת ומיתון ודכתו' מיירי בהטיי' דאפי' גומר בעילתו בכך כיון דנטה מני דרך אינו משבר בתולי' והיינו יש מקילין דמייתי הג"ה מיי' ומביאו ב"י סי' קצ"ד דאפי' בעל בעילה גמורה במירוק אבר ולא מצא דם אינו צריך לפרוש דתלינן בהטי' כנ"ל:

אך רש"י בחגיגה פי' בהדיא דשמואל יכולני לבעול כמה בעילות בהטי' א"כ ס"ל לרש"י בעילה בדרך גבר בעלמא א"א אפי' לשמואל בלי שבירת בתולי' ושמואל בהטי' בעל ומתעברת שפיר ואין דם יוצא וא"כ קשה הא רוב בקיאי' בהטי' וע"כ הוצרכו תוס' לחלק באופן אחר דלגמור בעילה בהטי' צריך רב גוברי' אבל לערות בהטי' כ"ע בקיאי' וצ"ל בכתו' בבעילה ראשונה שהיא בדוחק רובא אינו אלא עירוי ולא הוי פסיק רישי' ומותר לבעול ואם נזדמן שבעל בעירוי בדרך ישר ושיבר בתולי' בהיתר באין מתכוון שוב מותר לגמור ביאתו אפי' בכוונה דה"ל פרצה דחוקה דמותר לכנוס בה בשבת כיון שתחלת פרצה הי' בהיתר ולדרך זה כל הבועל במירוק אפילו בהטי' משבר בתולי' וכל ההולך ישר אפילו בהעראה משבר בתולי' כדמוכח פ' בן סורר ומורה ולא נשאר היתר אלא המערה ביאה ראשונה ולא מצא דם אין צריך לפרוש דלכ"ע תלינן בהטי' זהו שיטת רש"י לשיטתו שבהגה' מיימו' הנ"ל ע"ש והן הנה דברי הרמ"א סי' קצ"ד ובס' סדרי טהרה הלך בדרך זה אלא שטעה במ"כ ולא עלתה בידו ומ"ש הוא ברור לפע"ד בעזה"י:

ובכתובות י"א ע"ב קטן שבא על הגדולה אמר שמואל אין מוכת עץ בבשר ובירושלמי קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימני' ותני כן מעשה שעיברה ובתולים קיימי' וכ' פני משה בתוספותי' שם דתוס' ורמב"ם לדבר א' נתכוונו דמיירי בסתם שלא ראינו השרת בתולי' ואמרי' הרי היא בתולה וכתובתה מאתים ויש לה טענת בתולי' אך מ"ש בפ"מ ותני כן דמשכחת לה ביאה שבתולי' קיימי' ממעשה בתולה שעיברה היא תימה התם ע"י אמבטי או כדשמואל והן הן גבורותי' ומה ענין זה לביאת קטן ואמנם פי' אין מוכת עץ בבשר נלע"ד דכל שאין מכניס בכח גדול ע"י מתיחת השרביט להוציא זרע ולהטיח כחץ וכל גופו מסייע כחצים ביד גבור כל שאין הכח כ"כ הרי כניסת נגיעת בשר בבשר הוא בנחת ואינו מחרץ בצדדי' להוציא הבתולי' אם לא שמכוונה למעך באצבעה כתמר אבל אם לא כוונה לכך לא משו"ה אין מ"ע בבשר אפי' ע"י אצבע כמו שפירש רש"י נדה יו"ד ע"ב ד"ה שמעוותות אותה מסרטי' ולא פי' שעושה אותה מ"ע אע"כ אפי' ע"י אצבע אינה נעשית מ"ע וה"ה על אבר של קטן שאין בו חיכוך ומתיחת השרביט כחץ למטרה. ומ"ש בירושלמי שאינו נוגע בסימנים אינו ר"ל שאין עובי או אורך האבר מגיע לשם אלא ר"ל אין כחו מגיע לחיכוך המוציא סימנים כיון שאינו מזריע ולהיות הדבר מתמיה איך לא תפתח הפתח עי"ז עכ"פ שהרי בתולה פתחה סתום עד שאפי' ריח היין אינו נודף משם ואינו יכול לעבור בין בתרי' ואיך יעבור האבר שם ומייתי ראי' שהרי עיברה ועדיין היא בתולה דאפי' תימא באמבטי עיברה עכ"פ עברו טיפי' שהקליטה מהאמבטי עברו דרך שם ועלו עד לפתח הרחם ונכנסו לשם וא"כ אפשר הוא זהו פי' הירושלמי לפע"ד והמל"מ לא הבין כן והאמת יורה דרכו:

אך הדבר תמוה באמת איך אפשר שלא יהא ריח היין עובר ואצבע או אבר קטן יעבור בין הבתרים אלו ואולי י"ל הדפנות דבוקים זל"ז עד שאפי' ריח היין אינו עובר אך כשנכנס אצבע או אבר מפנה לו דרך ונכנס ושוב כשיוצא חוזרים הכתלים למקומם אם לא שחיכך בכח וריפה הצדדים והוציאו דם אז אינם חוזרים עוד למקומם ולזה אין מ"ע בבשר אבל היותר נראה שיטת רש"י הנ"ל ע"י הטי' יכולה להתעבר וס"ל להירושלמי כל שאינו נכנס בכל כח תאותו כנ"ל אינו נכנס בדרך הישר אלא נטה מן הדרך ושם נכנסו טיפי האמבטי והן גבורותי' של שמואל ומשם מתעברת ג"כ ושביל הישר סתום והנה בליקוטי מהרי"ל דפוס ישן דף ס' ע"א הקשו למהר"ש איך יכולי' הבתולו' כלות לבדוק לפסיקת טהרה הא בהכנסת אצבעה נעשית מ"ע ותי' כשם ששמואל הי' בקי בהטי' כך כל אשה בקיאה בעצמה פי' כוונתו וודאי כל גופא נוכראה הבועל והולך בדרך חשיכה אינו יכול לכוון להטות זולת שמואל אבל האשה בעצמה יודעת בנפשה מקום ההטי' ואינה פוגעת בסימני' ובתשו' נחלת שבעה סי' ס' לא הבין דבריו והק' עליו והלך לו בדרך למרחוק במ"כ ומ"ש הוא האמת לפע"ד ולפי הנ"ל לא הי' צריך לזה דאין שום בשר עושה מ"ע אם אין כונה למעך:

וז"ל ב"ש סי' ז' סוף סק"א ואפשר אם שבויה נשאית לישראל ונמצא דהיתה בתולה מותרת אח"כ לאחר מיתתו לכהן וצ"ע ובט"ז אוסר וכ' דיש לחוש שמא הערה בה השבאי עכ"ל וכ' באבני מילואים דתשב"ץ ח"ג סי' קע"ח מקיל בזה יע"ש אלא שלא הבין מ"ש תשב"ץ שם שנאמנת לומר יש לי עדים שטהורה אני וגם מעלתו עומד בזה והמעיין שם יראה דהמעשה הי' דבתוניס הי' עדים שנשבית וקנאה א' והעליל בה ומצאה בתולה וקנאה ממנו א' בשמו מכליפ ונשאה ובא עמה לקונשטאנטינא ושמה לא הי' עדים אלא היא ובעלה זה ואומרים שיש עדים בקושטינא שנשבית ואלו הי' אומרים שיש שם ג"כ עדים שהיא טהורה הי' נאמנות במגו דהכא ליכא עדים אלא בצד אסתן ועפ"י עצמן א"כ ה"ה דנאמנות לומר שעדי' עמה שנמצאת בתולה זהו כוונת התשב"ץ ז"ל וכ' שם דילמא בא עלי' שלא כדרכה ליכא למיחש דמהיכא תיתא יבוא עלי' שלא כדרכה ויניח כדרכה וצ"ל דשהתה כבר יב"ח בין פדיונה מהשבוים טרם שנמצאת בתולה דאל"ה אין להאמין שנמצאת בתולה דלמא פרצה דחוקה מצא בתוך יב"ח וקסבור שהוא סתום דכולי האי לא בקיאי' כמ"ש חלקת מחוקק סי' ס"ח סק"ו וצ"ל דס"ל לתשב"ץ דליכא למיחש נמי שהערה בה השבאי והטה ע"י דוחק פתח צר דרוב מזדמנות להם הטי' ואינה מוציאה בתולים ומ"מ נפסלה לכהונה צ"ל דס"ל דהיינו דוקא החושש לעינוי הנבעלת הוא פורש ואינו בועל בכח גדול ומשו"ה אינו אלא מערה בהטי' אבל זה השבאי שאינו חושש לצער דהנבעלת אם איתא דמתחיל הי' גומר ומקולי שבוי' שנו כאן כמ"ש תשב"ץ בעצמו דבשבוי' יש להקל:

ומה שהקשה רום מעלתו למ"ש רש"י בחגיגה דבתולה שעיברה מפי' אנו חיין לומר עדיין בתולה היא משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי כמ"ש בס' בני אהובה וא"כ כל שבוי' האומרת טהורה אני תהא מותרת לכהן עפ"י עצמה בלא מגו וי"ל בשלמא כשנתעברה אי ע"י דרוסת איש נעשה א"כ בעיל והדר ובעיל ביאות גמורות שראוי להתעבר דע"י עירוי אינו מתעברת כמ"ש תוס' יבמות נ"ה ע"ב ד"ה אינו חייב וכו' וגם אינו מתעברת בפחות מב' ביאות וע"כ בעיל והדר ובעיל ביאה גמורה א"כ נהי ד' לילות מתוך יב"ח יש לתלות בדם בתולי' והפרצה דחוקה אז כמ"ש חלקת מחוקק סי' ס"ח הנ"ל וכתבתי לעיל שאז אינו יכול להבחין בין דחוקה לסתומה אבל מ"מ היא אינה מעיזה לומר בתולה אני דדלמא פתחה פתוח לגמרי וירגיש הבעל ויבחון כיון שכבר נבעלת ביאת מירוק הראוי להתעבר ונתעברה הימנו אבל בשבוי חיישי' אולי פ"א בעל רק שלא הטה אבל אפשר שלא מירק כ"כ והיא יודעת בעצמה שעדיין פרצה דחוקה מאוד לא שייך מילתא דעבידא לאגלויי כולי האי מיהו אם הוא אחר יב"ח משנפדית יש מקום לקושייתו אבל בלאה"נ לק"מ אה"נ דשבוי' מותרת מדינא אפי' בלא אמירה דידה כלל אלא חכמים אסרוהו והם אסרו ג"כ אפי' ע"י אמירה דידה בלי מיגו והכל משום חומרא ובבתולה שעברה לכה"ג לא גזרו ולא נמנו עלי' כלל במידי דאינו הוי ורגיל ומה שהק' מעלתו גם כתובתה תהא מאתים פשיטא לא ידעתי מאי ק"ל פשיטא אם מתנה עמו שאינה רוצית להנשא עד שיכתוב לה מאתים פשיטא אין אחר תנאי כלום ויש לו עלי' טענת בתולים אך ש"ס קאמר סתם שבוי' אין לו עלי' ט"ב כי מעיקרא אדעתא דהכי כנסה ולא תיקנו לה מתנאי ב"ד אלא מנה ולעומת זה אין לו עלי' טענת בתולים שאין מקחו טעות שהיא בחזקת בעולה אם לא שהתנה עמה ואין אחר תנאי שבממון כלום ומהא לא איירינן כלל:

ועתה נחזי מאי דקמן האי שהערה בה ולא בעל רק הערה מחמת דוחק הפתח לעולם תלינן בהטי' דלא שמענו מעולם מי שהחמיר בהבועל בעילת מצוה בשבת לא יבעול וישנה דנימא פעם א' הערה והטה ובפעם ב' ע"כ יוציא דם זה לא שמענו מעולם אלא אם הטה בראשונה מחמת דוחק יטה גם בשני' וכמה פעמים וגם ע"ז אמרינן רוב בקיאי' ומזדמנות להם הטי' ואע"ג דזה התחסד ופירש אחר העראות הראשונות והקיל לעצמו בהעראות שלאחר טבילה לא מפני שהחליט שכבר כלו בתולי' ע"י הראשונות די"ל אפי' לא פתח פתחה כלל בראשונה מ"מ לא החמיר אלא בפעם ראשון שהחמירו חז"ל על חתן שתוקפו יצרו אבל אחר ספירה וטבילה שוב אין יצרו תוקפו כל כך שוב לא חמיר אבל לעולם הכל בכלל הטי' והי' מותר לבעול בשבת אז וה"ה דלא מיחשב הוצאות בתולי' אלא בבעילת מירוק הראשונה ומן אז ואילך כל זמן שמרגשת כאב אינו בכלל רואה מחמת תשמיש והנה הרב"י ס"ל כל דם שתראה אפי' בלא כאב תלינן לעולם לבתולים ומשאת בנימין צווח וכי עד שתלבין ראשה נתלה בדם בתולים אלא כ"ז שמוכיחה קיים שמרגשת כאב אך המכריע הוא סברת המהרמ"פ דמייתי לי' משאת בנימין עצמו ודאי אם דמי' שותת שלא בשעת תשמיש ואינה מרגשת כאב א"כ שייך לומר וכי עד שתלבין ראשה נתלי' בבתולי' אבל אי אינה רואות אלא ע"י תשמיש דוקא ולא פסקה מיום חתונתה לראות בכל תשמיש ותשמיש ה"ל כמוכיחה קיים ודומה למ"ש בתה"ד אם בשום מקום אינה מוציאה דם אלא בצד א' כשנוגעת אפי' בלא כאב יש לתלות במכה וה"נ דכוותה וא"כ נהי דהדם טמא וצריכה ספירה וטבילה אבל עכ"פ לאסור אשה על בעלה משום רואה מחמת תשמיש יש לצרף סברת מהרמ"פ הנ"ל ואמנם לא אחליט דבר זה כי לא נשאלתי עתה ע"ז עכ"פ בנידון שלפנינו אין לי ספק כלל דאין לחוש וה' יצילני משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות ואחתום בברכה הכ"ד א"נ. פ"ב יום ד' כ' אדר שני שנת תקפ"ט לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ: