שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן קט
עש"ק הסמוך סמוך להכנסת כלה ממש הגיעני נועם מכתב קדשו והי' לעונג שבת ולנפש משיבת כי הלום ראיתי גדולתו וענוותנותו ויראתו קודמת לחכמתו כי רב והנה עיינתי היום בתשובתו הארוכה המעולפת ספירים וגם באגרתו הקצרה אלי כתיב וגם בלשון ההסכמה הנעשה על ענין הידועה ובשלש אלה ירד להציל מההשגות שכתבתי לפע"ד על ענין הלז ולהיות הזמן יקר מאוד מרוב טרדות עבודת הקדש עול הציבור והמבקשי' תפקידם ה' יברכם ע"כ לא אאריך במאריך טרחא ורק אך על סדר לשון ההסכמה יש לי לפקפק ואציע הלשון הנה מועתק ממכתב קדשו ואשיב ואדון עליו מה שנ"ל וז"ל ההסכמה:
הסכמנו להפקיע מעתה ומעכשיו כל כסף או שוה כסף הניתן לקדושין נגד הסכמתינו זאת וכו' כאשר מפורש יוצא באר היטב כל פרט ופרט ולא יהו חלין כלל גם אנו מפקירין הפקר גמור וכו' וכל הזוכה בו זוכה מן ההפקר חוץ מהנותן שלא יהי' בו זכי' לעולם גם הסכמנו שלא יהי' אותן הקידושין בלתי שוה פרוטה כחספא בעלמא גם הסכמנו הסכמה גמורה ככל תוקף האלות ובחרם חמור אשר לא יכול איש להמצא להיות עד בנתינת הקידושין נגד הסכמתינו זאת ואם המצא ימצא אנו פוסלין אותו פסול גמור ואין בעדותן ממש כמקדש בפסולי עדות דאורי' וכו' גם קימו וקבלו שכל איש ואיש מבני קהלתינו ילמד את בתו לאסור בהנאה על דעת וכו' אם לא מדעת אבי' או אפטרופסה ובפני מעלת הרב היושב על כסא ההוראה עכ"ל ההסכמה:
ואבוא מן המאוחר אל המוקדם והיא התקנה ללמוד את בתו לאסור הנאת הקידושין והיא התקנה הטובה והמוסכמת ואשר כבר הערותי עלי' בכתבי הקודמת אלא שאני תמה על כבוד רום מעלתו דמר ני' מ"ט הקפיד על הלשון הזה שתאסור הנאת הקידושין שאינם מרצון אבי' והרב מארי' דאתרי' דנפיק מיני' חורבא כמ"ש פר"מ דלפעמי' יהי' הקדושין ברצון הנ"ל ויהי' חלין מן הדין ואח"כ יודָע שיהי' להמקדש אשה במקום אחר ונמצא נלכד במצודת הקודוס"י ומשום זה הצריך עוד הרבה תקנות מגובבות אחרות ולא ידעתי מה הי' המקרא חסר אי הי' אומרת שתאסר עד"ר הנאת הקידושין שהם שלא בדת הקודוס"י ולא תתלה עצמה ברצון אבי' והרב כלל אלא בדת הקדוס"י שאם יתברר שהי' שלא כדת המלך אזי מבורר שנתקדשה באיסורי הנאה ואין ממש באותן הקידושין כלל מן התורה:
ומ"ש להחרים מי שיהי' עד בקידושין אשר לא כדת ואם המצא ימצא אנו פוסלין אותו פסול גמור כפסולי עדות דאורי' עכ"ל מלשון זה משמע שבא להזהר ולהשמר מדברי מהרימ"ט ח"ב חא"ע סי' מ' שאפי' אם נתכוונו העדים לעבור על חרם כזה לא נפסלו הקידושין כ"ש המצא ימצא שלא ידעו עדים מהתקנה כגון שהם ממקומות אחרי' או שלא נתכוונו לשום דבר ובפתע פתאום ראו ושמעו הקידושין מבלי שנתכוונו לעבור על החרם ואז הם כשרים לכ"ע וע"כ הי' צריכי' להגיד ולא לכבוש עדותן בב"ד וא"כ ממילא נמי אי יאמרו שידעו ונתכוונו מעיקרא להעיד ולעבור החרם אפי' אם נניח שאפשר שיתבטל עדותן עי"כ מ"מ לא מהימני על עצמן למשוי נפשי' רשעים ופלגינן דבורי' לומר שראו הקידושין בלא כוונה וכה"ג ואם כן העדים כשרים וכדי להנצל מזה הוסיף פר"מ וסיעתו לפרש שיהי' העדים פסולי' וכן משמע מכפל לשונו דאל"כ מה הי' צריך לומר זה פשיטא שהרי החרים ואם יעברו חרם יהי' פסולי' לעדות ועוד מה כפסולי עדות דקאמר הרי הם פסולי' באמת אע"כ ס"ל שאינם פסולי' באמת רק שהם בתקנתם פסלום על עצמם ובעניותי לא ידעתי איך אפשר לשום ב"ד בעולם לפסול עדות כשרים ע"י תקנתם ואם אמרו כן לענין ממון דניתן למחילה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומשום כן כשיפסול על עצמו כל עדי הפרעון כ"א פלוני ופלוני מועיל לפסלום על עצמו שהרי הודה הבע"ד שהעדים פסולי' והודאתו בממון כמאה עדים:
ויעיי' מ"ש ש"ך בח"מ סי' ע' ס"ק ט"ז וסי' ע"א ס"ק ג' כמה כרכורי כרכר גם בזה וגם שהציבור יכולין לתקן שלא יהי' כשר לעדות כ"א נאמני הקהל היינו הכל לענין עדות ממון ומטעם הנ"ל ומצינו נמי שיוציא מזה לענין איסור ריבית כשפוסל על עצמו כל העדים שיעידו שהפקיד בעיסקא זו חוץ מפלוני ופלוני ואם יעידו אחרי' לא יאומנו ויקבל המלוה ממנו הריווח אעפ"י שעפ"י האמת לא הרוויח וה"ל רבית ומכל מקום הכל בממון שניתן למחילה וממילא לא הוה רבית וגם אינו פוסלם אלא עליו וכן תיקון רשב"א בפיסול עידי מודעא בגט שפוסל על עצמו כל שיעידו שמסר מודעא כי הוא אומר היום ומודה שלא מסר מודעא ונאמן על עצמו אבל לפסול שני עדים שיאמרו שראו פלוני קידש פלונית זה א"א ואם הי' זה אפשר הי' המצאה קלה מצוי לר"ע ור"ט ספ"ק דמכות שלא יהרג אדם מעולם בדיניהם שהי' פוסלי' כל העידי' המעידי' על מחייבי מיתה וכה"ג אבל זה הוא דבר שא"א כלל לע"ד:
ומ"מ יש תועלת עכ"פ במה שהחרימו על העדים שלא יתכוונו לכתחלה להעיד שעי"ז עכ"פ לא תהי' הפרצה כ"כ במלואה ואמנם אם עברו במזיד והעידו בדיעבד א"א לפוסלם:
ועל השלישית להפקיר הכסף כל הזוכה בו זוכה מן ההפקר חוץ מן הנותן שלא יהי' בו זכי' לעולם עכ"ל הסכמה הנה מדברי קדשו שבתשובתו הארוכה וגם מלשון ההסכמה מבואר שעשו זה בהסכמת כל הציבור מבלי טעם הפקר ב"ד לבד והפקעתם הקידושין כי על זה יש כמה עקולי ופשורי ע"כ ליתר שאת הפקירו הבע"ד בעצמם ג"כ דהיינו בני הק"ק יע"א וכן מבואר בביאור בתשובת פר"מ ני' והיות כן אני מאוד תמה על זה הלשון שיהי' הפקר לכל חוץ מן הנותן שלא יהי' בו זכי' לעולם א"כ לא יועיל ההפקר כלל שאינו הפקר כשמיטה ולאו גמ' ערוכה היא זו בב"מ למ"ד ע"ב בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דאמר לכ"ע אפקרינהי ולך לא אפקרינהי ופריך ומי הוה הפקר כי האי גוני ומסיק ר"י בר"י לכ"ע אפקרינהי ובמלתא בעלמא הא דאוקמי' יע"ש ואם מצינו בהפקר ב"ד שהוא רק מגברא לגברא ר"ל שמפקיעי' מזה לזה ולא לשום אדם בעולם היינו דהפקר ב"ד לאו מתשמטנה ונטשתה נפקא רק מיחרם כל רכושו או מאלה הנחלות אשר נחלו בפ' השולח ותדע שכן הוא וכי ס"ד שכל הנחלות שהנחילו אי הי' בהם שדה בקמותי' הי' פטור' ממעשרו' כזוכה מההפקר מיהו זה יש לדחות דאה"נ דהא גדל שליש ביד נכרי אבל עדיין י"ל וכי ס"ד הגובה קמה בחוב' אחר השביעית ע"י פרוזבל יהי' פטור מן המעשרות וזה לא שמענו אע"כ אין הפקר ב"ד הפקר לכל כשביעית ואין יד הכל שוין בו כי לא הפקירוהו ממש אלא נטלוהו מזה ונתנוהו לזה וכן בהפקרת קידושין הם מוציאי' הממון בכח ב"ד יפה מיד הנותן ליד האשה אבל הפקר הציבור מכח שותפי' שהפקירו את שלהם ע"כ צריך להפקיר לכל כשמיטה והתנאי הזה שלא יזכה בו הנותן הוא לגרוע ולא להוסיף ולא הי' צריך לזה כלל כי אם נניח שההפקר הזה מועיל ממ"נ ברגע שמושיט הקדושין לידה אז חל ההפקר ומשבא לידה הרי קדמה היא וזכתה מן ההפקר ומי יוציאו מידה וקודם שתפסה בו והקידושין בידו אם ירצה להקדים לזכות מן ההפקר מה לנו בכך אם לא יתננה לה הרי זה אנו מבקשים ואם יחזור ליתנו לה הרי יחזור ההפקר לקדמתו ואיני רואה צורך לזה הלשון:
אבל מצדדי' אחרי' ראיתי לפקפק על ההפקר הזה חדא מהא דב"ק ס"ט ע"א דתני' ר' יהודה אומר שחרית בעה"ב עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר ומסיק דהיינו למ"ד דאית לי' ברירה אבל למאן דלית לי' ברירה לא והכי קיי"ל דבדאוריי' אין ברירה ואפילו בתולה בדעת אחרים כמבואר בפ' כל הגט וכן פסק ביש"ש פ"ה דב"ק בדיני ברירה שלו פ"א יע"ש סי' ב' וסי' ז' וא"כ ה"נ כיון דאמרי' שמה שיתן לה לקידושין יהי' הפקר ה"ל ברירה ולא מהני בדאורי':
ובר מן דין תינח אי מקדש בדבר שכבר בא לעולם בשעת ההפקר אבל אם יקדש במה שלא הי' בעולם איך יחול ההפקר על דבר שלא בא לעולם וזאת הסברא כ' גם מהרי"ט סי' מ' גבי השושנה יע"ש מיהו הכא בנדון דידן דהוה שותפין זע"ז נפלין ברברבתא בפלוגתת הראשונים דמייתי הרב"י בח"מ ריש סי' קע"ו דבהג"א ורבים דעמי' ס"ל דגם שותפין אינם יכולים להקנות זא"ז דשב"ל וכן פסק המחבר שם בש"ע סעי' ג' ואמנם הרמ"א שם מייתי י"א שהוא ר' משלם בר קלונימוס שבעיטור דמייתי בב"י וכן מייתי' לי' רמ"א בהגה' שבסי' ר"ט סוף סעי' ח' דמהני דבההוא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אפי' בדבר שלב"ל ומ"מ מייתי לי' בסוף דעת הרמב"ן שיכול לחזור בהם במה שירוויח וא"כ ה"נ יכול לחזור כל א' בכל שעה ורגע שירצה ואעפ"י שמי שאינו רוצה ליכנס בחרמי הציבור ה"ל עבריין מן התורה ואפי' שבועה אינה חלה על זה כמבואר בש"ע י"ד סי' רכ"ח סל"ג ויעויי' עוד שם סי' רי"ח בט"ז ס"ק ד' וש"ך סק"ג מ"מ כל זה שמצוה מן התורה לשמוע להם אבל הממאן שיהי' יכולת בידם להפקיר ממונו לא שמענו אלא מטעם ב"ד ומזה נדבר לקמן אי"ה והשתא אנו עוסקי' בהפקר הציבור מטעם שותפין שהתנו ביניהם ויעיי' בש"ך י"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז שכ' שהם לא גזרו איסור להוציא ממון דלענין ממון אוקמו' אדאורי' יע"ש:
ובר מן כל דין תינח על עצמם וגם פר"מ כ' שיחדשו הכרוז בכל שנה ושנה באופן שלא יהי' נולדים שלא הי' בכלל ההפקר כי בכל שנה מחדשים ההפקר אבל עכ"פ הבאים לשם ממקומות אחרים כאשר ספר מעלתו מאיש מלחמה שקדש שם אשה ואח"כ נודע שהי' לו אשה במקום אחר והנה איש כזה אינו בכלל שותפות של הק"ק ומי הפקיר ממונו וע"כ מתורת הפקר ב"ד אתי' עלי' והדרן לדידן אם יכול ב"ד שבזה"ז להפקיר ממון ושאני בי דינא דרב שרירא גאון דהוה כמו ב"ד דרב אמי ור"א בדורו שהי' שליט על כל העולם כלו בכבודו ומר ני' דחאני בקש וכ' שהרי רב שרירא לא כ' כן אלא לק"ק א' יעץ לעשות כן אני תמה על חכמתו הגדולה מה לי הכא מה לי התם כיון שהוא יעץ מי יפירנה הרי הסכימה דעתו והוריק כחו להם והרי כחם ככחו אבל אנו אין לנו ואלו הוינא התם הו"א דידי עדיפא דאפשר לומר כיון דעכ"פ ר' שרירא גאון עביד הכי ויעץ לעשות כן א"כ אנן נמי שליחותי' דרב שרירא עבדינן ולא גרע מכל דיני ממונות דבעי' סמוכי' ואנן עבדי' שליחותי' דסמוכי קמאי כמבואר בגטין פ"א ע"ב וה"נ מידי דהוה אגזילו' וחבלות דמידי דשכיחא עבדי' שליחותי' ה"נ דשכיחי פריצים בכל דור ודור לא סרו ולא יסורו עד כי יחדש ה' לנו לב טהור ובכי הא עבדי' שליחותי' ומ"מ אין זה ענין לנדון דידן גזירת המלכות דלא שכיחי לא ותו מצינו שחז"ל העמידו דבריהם במקום גזירת המלכות ואמרו גזירה עבידא דבטלי פ"ק דכתוב' ג' ע"ב דפריך וליעקרי' ר"ל תקנת בתולה נישאי' ליום הרביעי שהי' באי' עי"ז לידי בעילת נכרי והצנועות באות לידי סכנה והי' ראוי לעקור יום הרביעי ואפ"ה משני הש"ס גזרה עבידי דבטלי ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן א"כ מכ"ש שלא לעקור הלכה קבועה משום גזירה דעבידי דבטלי ועכ"פ לא הוה זה בכלל שליחותי' דרבנו האי ור"ש אביו ז"ל ואפשר הרשב"א ז"ל וסיעתו יחמירו בכאן ועכ"פ מי יקל ראש באיסור ערוה במקום כל גדולי האחרוני' המחמירי' לעשות מעשה ומ"ש פר"מ דהם לא פליג אלא בלשון הפקעה אבל אם יאמרו בפירוש שהפקירו כ"ע מודים גם בזה אני תמה מאוד היינו הפקעה היינו הפקר וכי מאיזה טעם מפקיעי' משום שהפקרם הפקר וכ"כ להדי' בלשון הח"ץ סי' קכ"ד כמה פעמים וכ"כ תו' בכתו' ג' ע"א ד"ה תינח וכו' ורש"י פי' שם שנתנו חז"ל המעות מתנה לאשה והיינו מטעם הפקר כמ"ש ג"כ תוס' ב"ב מ"ח ע"ב ד"ה תינח וכו' וז"ל בשלמא קדיש בכספא מצו רבנן להפקיר הכסף ולתת במתנה לאשה עכ"ל ודברי רשב"ם שם צריכי' ביאור דארכבי' אתרי רכשא שכ' דאע"ג דמן התורה ליהוי קידושין רבנן עקרינהי והפקירו אותן ועשו מעות מתנה ובמקום אחר מפרש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמרו לא ליהוי קידושי נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעתם תלה והם אינם חפצים בקידושי' הללו עכ"ל משמע דס"ל דשמעתתא אהדדי אתמר וצריכי' זה לזה ודלא כהתוס' וק' אמאי כיון דיש בכחם להעקיר לאיזה צורך כ' שמקדש אדעתא דרבנן וכן ק' בהיפוך כיון שמקדש אדעתא דרבנן לאיזה צורך מפקירי' הממון והנלע"ד שהי' קשה להרשב"ם דהא ע"כ לאו כל אפי' שוין דכמה פעמים עושין שלא כהוגן ולא ראו חכמי' להפקיר ולא גריעי מחייבי לאוין וכה"ג והם ז"ל ידעו והבינו מה לעשות והנה הרי קמן מי שתלה וזבין הוה זבינא זבינא ולא הפקירו ממון האנס וא"כ מה לי תלוה וזבין או תלוה וקדיש מ"ש דלזה הפקירו ממנו ולזה לא הפקירו ושניהם עברו על לא תחמוד כמ"ש הרמב"ם פ"א מגזלה הלכה ט' ויו"ד יע"ש וע"כ סבר הרשב"ם דעל חטא האונס שאנס אשה להתקדש באמת לא הפקירו כשם שלא הפקירו ממון מי שאנס למכור אלא על מי שמקדש ע"ד עצמו ולא על דעת משה וישראל ע"ז קנסו להפקי' ממוני' והשתא ממ"נ אי התנה בתנאי כדת מ"וי א"כ בטלו הקידושי' שהרי לא קיים תנאו ולא עשה כדתם ואי לא התנה כן וקידש ע"ד עצמו א"כ עבר ושינה ממטבעת חכמים והפקירו ממונו זהו מה שנ"ל בפי' דברי רשב"ם יהי' איך שיהי' לא מי שמחלק בין הפרקי' הללו בין לשון הפקעה ללשון הפקר וכיון שלא רצו האחרונים לעשות מעשה בהפקעה ה"ה בהפקר אם לא ברצון כל הציבור ומטעם שותפין שהפקירו את של עצמם וכבר כתבתי לעיל מה שיש לפקפק על זה:
ולפע"ד הי' ראוי לעשות ההסכמה באופן זה שבכל שנה ביום כנופי כגון ביוה"כ וכדומה יאסרו על עצמם האבות והבנות כל הקידושין שיקבלו שיתברר אח"כ שהי' שלא כדת הקדוס"י יהי' אסור בהנאה ע"ד רבים שאין לו התרה ואפי' אם הסכימו בקידושי' כל חכמי ישראל וכל הקרובי' מ"מ הואיל ולא נעשה בדת הקדוס"י יהי' המעות ההוא אסור בהנאה ובזאת התקנה די לכל בני העיר בלי שום סניף אחר דהיינו באם יודע הדבר בין קידושין לבעילת מצוה שיש לו אשה במקום אחר או כה"ג שאז אין לחוש להני קידושין כלל משא"כ כשיודע כן אחר בעילת מצוה ויש כאן עידי יחוד ואיכא למיחש שבעל לשם קידושין ומכ"ש דהכא קרוב לודאי שהוא ידע בנפשי' שאין קידושי' הראשוני' כלום וגמר ובעל לשם קידושין ועידי ייחוד הן הן עידי ביאה ואין אדם עושה בעילתו זנות וגמר ובעל לשם קידושין וכבר בארתי בתשובה הראשונה שלזה לא יועיל שום איסור הנאה ולא שום תיקון ב"ד שבזה"ז לכ"ע וכמה טרחות טרחוהו האחרונים ז"ל במקדש על תנאי כדי לפטור אשתו מייבום כמה תנאי צריך בשעת בעילה ולמד ותיקן בס' נודע ביהודה בחלק א"ע סי' נ"ו ומ"מ כשבא מעשה לידי הי' לי פקפוקי' עליו ותקנתי באופן אחר קצת [עיין לקמן סי' קי"א] מ"מ מבלעדי כל שום תיקון א"א להתיר אחר בעיל' כלל:
ופר"מ הבין שכונתי הי' על המקדש בביאה וכ' שזה לא שכיח ובאמת לא הי' כונתי אלא על המקדש והדר בעל אבל המקדש בביאה אפשר דלא חמיר כל כך דהרי איכא רבותיו של רש"י ז"ל דס"ל דאפקועי רבנן לקידושין מני' כפירש"י בשמם בכתובות ג' ע"א ואם כי שיטתם צ"ע במ"ש קידושי כסף דרבנן בעלמא הוא וגם במ"ש דאפקועי רבנן לכל קידושי ביאה משום דרב מנגיד מ"מ לאו קטלי קני' באגמא נינהי והנלע"ד דהא בלאה"נ צ"ע מה פריך קדיש בביאה מא"ל ע"כ רצון המקשן איך אפשר להפקיר זרעו של אדם וא"כ מאי משני עשו לבעילתו בעילת זנות הא על זה אנו דנין אם היכולת בידם או לא גם קשה לומר דרבינא הקשה לרב אשי כן בכל הני דוכתא ביבמות וכתוב' וגטין וב"ב וכה"ג כ' תוס' בע"ז ס"ה ע"ב ד"ה אית בי' וכו' ועיי' מג"א סי' תס"ז סק"ב אע"כ נ"ל דודאי היכי דבשעת קידושי' עשה שלא כהוגן כבב"ב ועובדא דנרש אז פשוט דמפקירי' הכסף וגם מפקירי' זרעו וכאלו קולטתו מן האויר אך גבי בטלו מבוטל ואונס בגטין שכבר עבר זמן הקידושין מזמן רב לא שייך הפקר ב"ד למפרע כיון שהקידושין הי' כהוגן וע"כ משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' שלא יהי' מן הדין ועל כל אלו הסוגיות לא הקשה רבינא עיקור קושייתו אך בסוגי' דיבמות צ' ע"ב דבעי הש"ס להוכיח מבטלו אינו מבוטל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ודחי לי' דאפקועי רבנן לקידושי' מני' והתם ע"כ א"א לפרש משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת דהא אכתי לא קיימא לן התם הכי. וגם לא משום הפקר כסף קידושי' מעיקרא שהרי כבר הנחנו כיון שבשעת הקידושין לא פעל און ניקנית האשה לו וא"א להפקיר הכסף למפרע וחשב רבינא שיש בזה טעם שמפקירי' אשתו לכל הרוצה לזכות בה ולא שיהי' הכסף הפקר למפרע אלא כיון שקידושי אינם מפורשים בתורה רק ילפי' להו משדה עפרון א"כ לא עדיף קנין אשה הניקנית בכסף משדה הניקנה בכסף וכשם ששדה הנקנה לבעליו בכספו יכולי' חכמים להפקיע השדה ממנו מבלי שיצטרכו להפקיר כסף מקנתו מעיקרא ה"נ אשה הניקנית בכסף אם אח"כ נותן לה גט ומבטלו שלא ברצון חכמים או ניתק מחולי לחולי או שאר אונס בגטין הפקירו אשתו ממנה מעתה ולא מעיקרא וכל זה שייך בקדיש בכספא שאינו מן התורה ר"ל שאינו מפורש גבי אשה אלא בגז"ש יליף לי' וכן קרי הרמב"ם לקידושי כסף קידושי מדברי סופרים כיון שאינם מפורשי' בתורה אבל קדיש בביאה המפורשת באשה ובעלה איך יכלו להפקיע אשתו הניקנית ע"י קנין כזה שזה אינו בכלל יחרם כל רכושו ועל זה משני הא מעיקרא לא קשי' לן אלא משום שלא פעל און בשעת קידושין אינו מהראוי שתהי' בעילתו למפרע בעילת זנות ע"י קלקול הגט של עכשיו אבל המקדש בביאה הוא עשה עול דהרי רב מנגיד והפקירו זרעו מעיקרא לכשיארע אח"כ פסול כי האי בגט עקרו לקידושין מני' וא"ש דברי הגאונים יהי' איך שיהי' אנא לא קאמינא אלא בקדיש והדר בעל ואפ"ה אם נתבטלו הנישואין ע"י פקידת המלכות והלכה ונישאית הרי הי' בספק ובקרוב לודאי איסור א"א כל ימי' וכן בני' ספק או קרוב לודאי ממזרים לפע"ד:
ועוד צריכא לחסום הנשי' אשר יבואו מארץ רחוקה ולא קבלו תקנתינו לאסור הנאת הקידושין על עצמן ויתקדשו כאן ולבסוף תהי' אחריותן עלינו ע"כ אנו מחרימי' על כל העדים אשר יהי' באותן הקידושי' ויכונו להעיד ועי"ז עכ"פ לא יהי' שכיח שימצאו עדים על קידושין אשר לא כדת רק במציאות רחוק בלא יודעים או שעברו העדים על החרם וזה לא שכיח ומ"מ אם המצא ימצא כן אנו מפקירי' בכח מעשה ב"ד ובצירוף כמה חכמי הזמן את כל הכסף או שוה כסף הניתן מיד שום אדם ליד שום אשה לשם קידושין אשר לא יהי' כדת הקודוסי הן בשוגג הן במזיד ואפי' באונס כל הכסף או שוה כסף יהי' הפקר והאשה או שלוחה או האב המקבל בעבור בתו יהי' כמגבי' וזוכה מן ההפקר ושום טובת הנאה לא יהי' להנותן כזה באופן שלא יהי' שום אחיזה לו לקנות האשה ע"י זו הכסף או שוה הכסף ואעפ"י שאין זה כדי להתיר האשה בלא גט ומצוה על כל אדם מישראל להשתדל הגירושין באיזה אופן שיהי' וכל אדם יהי' מהנמנעים מלישא אשה שנתקדשה באופן הנ"ל בלא שתתקבל גט כשר מהמקדש מ"מ באם ח"ו יארע איש בליעל אשר ירצה להכוות בגחלת זו ולישא האשה ההיא בלי גט פטורים מבעלה ויהי' הרב המורה מוכרח לברך להם ברכת חתנים עפ"י דת המלך יהי' עכ"פ המורה מנוקה מעון להיות כי עכ"פ יש לנו גאונים ורבני קשישי טובא לסמוך על היתר ההפקר הנ"ל אעפ"י שאיננו מוסכם עפ"י דין ודת ונ"ל דמחוייב ומוכרח להודיע זה לכל בפומבי משני טעמים חדא שלא יאמרו ההפקר הוא העיקור ויזלזלו בתיקון הראשון הטוב והמעולה והוא איסור ההנאה וכעין זה אחז"ל גבי מי שבא ראשו ורובו לתוך מים שאובין שאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין. יעיי' בשבת י"ד ע"א ועוד טעם אחר כדי שימסרו עמי הארץ נפשם על זה להשתדל גט או להוציא המגרש למדינה אחרת ומשם ישלחנו לכאן כמ"ש פר"מ שכבר הי' מעשה כזה או ע"י היתר משרי מלוכה ומצינו כזה דבר גדול להנ"ל בשבועות י"ו ע"א תוס' ד"ה אלא בבני גולה יע"ש וק"ו כאן זה מה שנ"ל בענין זה: הכ"ד אי"נ לנצח: פ"ב מש"ק ב' אדר ב' תקס"ח לפ"ק:
משה"ק סופר מפפד"מ: