שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן עח
העתק השאלה מק"ק מאקווא:
מעשה אירע פה קהלתינו בע"הב אחד שמו ר' יודל כהן והוא איש תם וי"א ויש לו אשת נעורים ובנים ובנות דבק באשתו באהבה רבה בלי שום קיטוט ומחלוקה ופעם אחת לפני שני שבועות הי' לילה אחת חוץ לביתו ושכבה אשתו ובנה הקטן בחדרה והחדר והבית הי' סגור ומסוגר בלילה ההוא באו אלי' שודדים גזלנים גנבי עכו"ם אשר לא מבני ישראל המה בחצות הלילה פתחו הדלת ביד חזקה וכאשר שמעה קול המולה הולם פעם שבר על שבר נעורה ממשנתה והלכה אצל הדלת להשען במשענת אך לשוא הי' והיא קנה משענת רצוץ גזלו וחמסו אשר מצאו ומיד כשהלכו הגזלנים לדרכם הלכה לחוצה צעקה בקול יללה על שכנים היהודים וספרה להם כל המעשה הרע כי באו שודדים וגזלו את כל הונם אשר מצאו אך צעקה בתוך קישור הדברים לפני אנשים הרבה לא זו בלבד עשו אף גם נבלה גדולה עשו לי כי שנים מהם טימאו אותי באונס ובע"כ, ובז"ל ספרה לאנשים צווייא פאן דיא גזלנים האבן מיך מאנס גיוועזן איינר נאך דעם אנדרן דאס קרענקט מיך דאס מעהרסטע איך האבע גזאגט צו דיא לייט בלשון אונגאריש דאס איך האב מיין צייט הדמים שפכו ממני כמים אך בכל זאת האבן זיא זעהר מעשה מיט מיר גטאהן ליידר והנה האנשים אשר שמעו מעשה הרע ונבלה גדולה כזאת בערה בם אש קנאה לנקום נקמתם מהם רדפו אחריהם בכל עבר ופנה אבל לא מצאו ולא השיגו הגזלנים מיד אחרי שעות ש"ב הלכה אל השררות דיינים ערכאות לספר להם כי גנבים באו אליה במחתרת וגם להם ספרה דברים הנזכרים כצורתו וכהווייתו:
כל זאת נעשה כעלות השחר שומרים לבוקר אח"כ אמרו לה אנשים שתצטרך ליטול גט פטורין מבעלך כי הוא כהן ובכתה בקול יללה מר לי מר ובתוך איזה שעות בחצות היום הושבתי ב"ד על זאת כאשר שמעתי המאורע והעידו שני עדים כשרים כי ספרה להם כדברים הנזכרים קראתי לאשה הזאת לבוא לפני ב"ד והשאלתי אותה האיך ומה עשו לה אנשי בליעל ומיד כחשה בפני וגם בפני ב"ד ואמרה שאמת כן ששכבו עליה בקירוב בשר הם בבגדם והיא בבגדה אך לא טימאו אותה רק שכבו עליה דאס זיא ניכטס שרייען זאלל (כי יראו לנפשם פן תצעק וביתה עומד באמצע רחוב) אונד זיא האט גלייך גזאגט דאס זיא סדר נשים האט וזה אמת גלוי בעליל לנשים הרבה כי הפילה לפני ב' שבועות ועדיין דמי' שופכי' וגם ידוע שהי' לה באותו זמן סמנם ומרקחים מן רופא מומחה וגם ראו אנשים הרבה כתונת ובגדים שעלי' והנה מלוכלכת בדמים ומיד איזט ער פארט געגאנגן פאן איהר ודברה אח"כ בזה לשון דער צווייטר האט בעשטיממט מיך ניכטס אנגעריהרט אונד דער ערשטע ווייס איך אויך דאס ער ניכטס מכניס אבר האט גיוועזן זאנדערן פיללייכט נשיקה באותו מקום שאלתי אותה למה ספרה בשחרית לעדים וגם לשארי אנשי' דאס אללע צווייא האבן זיא מאנס גיוועזן זאח"ז והשיבה לי שעשתה כן להגיד כזאת בראשון להבעיר בם אש קנאה ונקם לרדוף אחריהם פן ישיגם כי הי' שעה מועטת אחר הליכה של הגזלנים מביתה שנית ספרה להשררות למען שיהי' עונש הגזלנים גדול מאוד וגם היא תרויח ממון רב לשלם על בושת ופגם אח"כ בא בעלה ר' יודל כהן לביתו שלחתי לו טרם שקיעת החמה ובא אלי במר נפש ובכובד ראש לא הי' בו דעה צלולה וכמעט חולשת גברה עליו בכל זאת שאלתי אותו הידוע מן המעשה הזה והשיב לי שכבר שמע כזאת וכי היא אמרה לו דאס צווייא האבן זיא בשלאפן באונס ושאלתי אותו המאמין לדברי' והשיב כל אשר יוצא מפיה אמת ומאמין בלב ונפש:
אולם מיד ביום שאחריו בא אלי וחזר וטען שלא אמר שמאמין לדברי' שטימאו אותה כי לא כן דברה לו אשתו רק אמרה ששכבו עלי' בקירוב בשר אבל לא נגעו באותו מקום כדברי' הנ"ל אשר אמרה לב"ד ומה שאמר אתמול ג"כ הי' כוונה לזה אך לא הי' בו דעה צלולה מכח שברי לב על גניבה שנית על קול שהוציאה ועכ"פ היא לחרפה לו (ואמת הי' נראה באותו זמן הי' בו חולשת כח ויסורים של כובד ראש):
בנתים חקרו ודרשו הקומידאט חיפשו חיפוש אחר חיפוש עד שמצאו הגניבה וכבר בא לבית האסורים גנב אחד מהם והנשארים ברחו וזה הודה מיד בבית הקומידאט וספר כל המעשה ואמר שהכל אמת אבל מה שאמרו שטימאו אותה לא מיני' ולא מקצתה לא הוא ולא אחרים חבריו שלו רק שכבו עלי' שלא תצעק כדרך כל הגזלני' ששוכבים על אנשי הבית כדי שלא יצעקו בנתים בא אלי ג"כ עד כשר בחור אחד אשר לומד עם הילדים של ר"י כהן בביתו והעיד בת"כ כי מיד בשחרית באותו היום שאל אותה למה הגידה כזאת בפומבי שיהי' אסורה לבעלה והשיבה מיד בצנעה ששקר הוא שלא טימאו אותה רק כדבריה הנזכרים:
שלום אלף לשר האלף י"נ מח"ו הרב הגאון המופלג בחריצות ובקיאות כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק בלי ליאות אב בחכמה ורב בדיעות כש"ת מוהר"ר זלמן אולמן נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מאקאווא יע"א:
כבר מלתי אמורה במכתבי הקודם שדעתי מסכמת להתיר אך יען לא הי' פנאי לבאר טעמי ונימוקי ולא רציתי לבטל ב"י מפ"ו ע"כ חשתי ולא התמהמהתי להודיע הסכמתי בשריותא ועתה אבוא בעזה"י בביאור הדברי' אך בקיצור נמרץ ולחכם שכמותו הקיצור יספיק:
יש לעיין בזה בג' דברים א' בענין יחוד שנתיחדו הגזלנים והענינים שנתהוו אז. ב' זאת אומרת נטמאתי ושוב חזרה בה. ג' שהאמין לה הבעל וגם הוא שוב חוזר בו ונותנים אמתלאות לדבריהם:
א' בענין היחוד גרסי' במס' ע"ז ע' ע"ב בולשת שנכנסים לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בעת מלחמה אלו ואלו מותרות מפני שאין פנאי לנסך ופריך ממתני' דכרכום כל הכהנות אסורות ומשני לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי ובפ"ב דכתובות מסיק עוד דלבעול נמי לחלק בין אותו מלכות שאין השוללים נבהלים ובין של מלכות אחרת שנבהלים אז אין פנאי אפי' לבעול וכ' תוס' בע"ז שם פתוחות אסורות ולא אמרי' אדעתא דממונא פתחו כדלעיל גבי פולמסא משום דפולמסא באים לגבות מס המלך וכו' אבל בולשת אינם באי' כ"א לאכול ולשתות וצריך ביאור לדבריהם מאי קשי' להו הלא פולמסא פתחו חביתא טובא ומדטרחו לפתוח טובא יותר מכדי צורך שתייתם ש"מ לשם ממונא פתחו משא"כ מתני' אפי' נימא סתם פתוחות היינו אפי' טובא וכמ"ש הג"א מ"מ אפי' הם לא פתחו אלא שהניחום בעלים פתוחות ומצאו פתוחות וכ"כ להדי' הר"ן בסיפא דבולשת של עיר אחרת פתוחות מותרות היינו כשהניחום פתוחות ומצאום כך אבל הניחום סתומות ומצאו פתוחות אסורים דהרי קמן שהי' להם פנאי לפתוח ונסכום וא"כ פתוחות דרישא נמי כשמצאום כשהניחום והם לא טרחו כלל א"כ מאי קשי' תוס' מפולמסא דאינהו טרחו לפתוח חביתא טובא וצ"ע לכאורה:
ומריש ה"א דהתוס' קאי אדיוקא דסיפא לפי שאין פנאי לנסך הא אי חזינן דהי' להם פנאי כגון שפתחו הפקוקים אסור ואפי' טובא נמי ע"ז הקשו מ"ש מפולמסא והנה זה דוחק בכוונת התוס' ועוד איך תירצו ק' זו סתם בולשת לא באו אלא לאכול ולשתות תינח ברישא בשעת שלום ובבולשת של אותו מלך כמ"ש רש"י בשבת מ"א ע"א משום דחיל המלך העובר ממקום למקום במדינתו יש להם רשות להטיל פרנסתם על בני העיר ועיר כמ"ש ושחטנו להם עגל ופטרנום לשלום אבל של מלך אחר אפי' יש לו רשות להעבירם דרך מדינה זו מ"מ אין להם רשות ליקח מבני מדינה זו מאכל ומשתה ע"ד דאם מימיך נשתה ונתתי מכרם משו"ה פירש"י שם בשבת דמיירי רישא בבולשת של אותו מלכות ואינהו לא באו אלא על עסקי אכילה ושתי' וכמ"ש תוס' בשמעתין וכל זה ברישא בשעת שלום אבל אי קאי אסיפא בשעת מלחמה איך יתכן לומר שלא באו אלא על עסקי אכילה ושתי' ומכ"ש לאוקימתא דמוקי לי' נמי במלכות אחרת בודאי באו לשלול ולבוז ועוד חביות פתוחות אמאי מותר כיון דע"מ כן באו על עסקי אכילה ושתי' ואיך יניחו החביות הפתוחו' לפניהם ולא ישתו מהם וממילא נתנסך ואין לומר לנסך אין פנאי ע"כ א"א אלא לומר דפליגי תוס' אמ"ש הר"ן וס"ל דבולשת בשעת מלחמה אפי' הניחום סתומים ופתחום שרי' משום דהם אינם באים אלא לממון ולא לאכילה ושתי' כלל שאין פנאי בשעת מלחמה לאכול ולשתות וכשפתחום ולא מצאו בהם ממון הניחום ולכן בסיפא אפי' לא פתחו אלא מעט שרי' וסתמא קתני בין פתוחות בין סתומות מותרות בין הי' פתוחות מעיקרא בין הי' סתומים ונפתחו בין מעט בין הרבה הכל שרי וברישא בשעת שלום דלא באו כלל על עסקי ממון רק לאכילה ושתי' אפי' טרחו ופתחו חביתא טובא מ"מ היין אסור ובפולמסא הוא דאיכא לאיפלוגי בין טובא לפורתא ועיי' ע' ע"א תוס' ד"ה ורמינהי וכו' ועי' ד"מ סי' קכ"ט אות ח' ובש"ע שם סעיף י"ב סתם כהר"ן ולא הרגיש אדם שהתוס' חולקי' לפי' הנ"ל והנה בנידון שלפנינו אם נניח כדברי האשה למונח קיים כי כן אורחת כל בוצע בצע הגזלני' שמשכיבי' עצמם על בני הבית שלא יצעקו והנה אם היינו רואים בעינינו איש שוכב על אשה כדרך הזה היינו אוסרים אותה על בעלה בלי ספק ודנין דיני נפשות כל שרואים שוכבים זע"ז כדרך המנאפין ולא בעי כמכחול בשפופרת כמ"ש רא"ש פ"ב דיבמות ובש"ס ספ"ק דמכות והשתא אם כל שנכנסו שודדים שכבו על האשה כדרך הנ"ל א"כ לא מבעי' להר"ן הנ"ל דס"ל אם פתחו הרוביות אסור אפי' בשעת מלחמה שאין פנאי לנסך שהרי ראינו שהי' להם פנאי לפתוח החביות ולא אמרי' כיון שלא הי' בו ממון הניחום א"כ מכ"ש הכא אפי' נדמה בעילה לניסוך מ"מ שעכ"פ שכבו עלי' אפי' התוס' מודו הכא דאש בנעורת ולא ישרוף ומכ"ש לדברי האשה עמד השמש בצד משקוף ולא יכנס בתמי' ואי אין לו פנאי דבגזלנותו טרוד זה לא שייך דהרי כך דרכן שחבריו יקיימוהו בידו לגזול והוא ישכב על אנשי הבית שלא יצעקו ואין שום עיכוב בבעילתו וכפתע בינו לבין הכנסת עטרה ומה הי' חסר וכ"ע מודים בזה ומכ"ש דהש"ע פוסק כהר"ן הנ"ל אך נ"ל דלא מפיה אנו חיין שאמרה כי כן אורחת הגזלנים ואיננו כן כי רובם מביאים עמהם חבלים ומתרי' לקשור האנשים בידיהם ורגליהם ולסתום פיהם ואינהו בעבידתיהו דגזילה טרידי כי על עסקי ממון באו ואין פנאי לשכוב את האנשים והנשים שבבית ועוד על הרוב אנשי הבית נחבאים מפניהם בסתר המדרגה ולא ימצאו אותם פן יהרגום ובפרט איתתא חלושת כח אינה עומדת נגדם כלל נמצא לולי דברי האשה אין לאסור על יחוד זה דהני גנבי כלל דודאי אין פנאי לבעול וגריעי ממלכות אחרת ובודאי יש בביתו מחבאות שהיתה יכולה להחביא עצמה המצלת על כל הכהנים ומצורף לזה י"ל עוד כיון דאמת הוא ע"פי עדות שכנותי' שהדמי' שותתים ויורדי' ממנה וידוע גם מנאפים ועוגבים מואסים בזה מפני הסכנה וכהאי עובדא דבתו של רחב"ת דאמרה דיסתנא אנא וכההיא דפרקי דחסידי דשדא דורדי' בשפולי וחזקה דמנוולא נפשה לגבי שוביינא ומסתמא הראתה להם לכלוכי דמי' ושותתים ממנה באופן שמאסו בה עוגבי' אפי' עמדו על פתח ביתה חזרו לאחוריהם א"כ אין לאסור על יחוד כזה כלל ואפי' רגלים לדבר ליכא:
ב' ונבוא אל השני' והשלישית שהיא אמרה טמאוני והבעל האמין לדברי' בפני ב"ד ושוב חוזר בו כמבואר באר היטב בלשון השאל' מן המאוחר אל המוקדם נדון תחלה על הודאתו וחזרתו כאשר יורוני מן השמים:
בפ"ב דכתובות בעא מיני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מאי א"ל אף אם בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת תנא מיני' מ' זימנין אפ"ה לא עביד שמואל עובדא בנפשי' ומייתי תוס' בשם ירושלמי דבאשתו הוה מעשה ולא עביד עובדא וכ' ב"י דקמ"ל דמדת חסידות הוא שלא להאמין פי' אפי' בזמן עונה הראוי לה אין בו איסור הפקעאת עונה כצ"ל ולולי דבריו הייתי אומר דלכאור' מאי הוסיפו תוס' בהבאת הירושלמי דבאשתו הוה עובדא הנה כבר הרגיש הר"ן במאי מספק' לי' לשמואל באומרת טמאה אני מ"ש מאמרה א"א אני וחזרה ונתנה אמתלא דנאמנת לחזור בו וי"ל ע"פי מ"ש הרשב"ץ והובא בש"ע יו"ד ס"סי א' סי' בראש כבש שהוא טרפה ושוב אמר שלא עשה כן אלא שלא יקנו אחרים והאמינו באמתלא זו ומהרש"ל ביש"ש דחולין סי' ח' דלא הוה אמתלא דעביד עולה לצער הבעלים ולהפקיע הלוקחי' ע"ש וצ"ל הרשב"ץ ס"ל לא משמע לאינשי איסורא בכך ולאו כל אדם שוקל דרכיו ושם אורחותיו ורגילי אינשי בהכי ע"כ האמינו וה"נ במפורסם לצדיק וחסיד ואינו רגיל בהתולים כאלו אין לו אמתלא בזה אבל סתמא אינשי מהני אמתלא וראי' ברורה מאמרה טמאה אני וכי רשאי אשה להטעות בעלה כשתובע אותה והוא צריך לאותו דבר אי בעונה האמורה בתורה וביטול פ"ו של לילה א' יש עונש בדבר וכי משום שבושה מאחותה שבבית או שהיתה קצת חלושה מפני זה פקע שיעבודה של בעלה והאיך נאמין לה אמתלא זו אע"כ כיון דלא משמע לנשים איסורא בכך מהימנא וה"נ דכוותי' והיינו דמספקו לי' לש"ס אמרה טמאה אני מי מהני אמתלא דלמא דוקא בא"א אני דליכא איסורא משא"כ באמרה טמאה אני דפעלה עולה נגד בעלה אמר רב דמהימני' משום דרגילי נשי בהכי וגם שמואל ס"ל הכי וקיבלה מיני' אך מ"מ כשאירע לו כן ע"י אשתו והוא הי' מכיר בצדקתה ומנהגה מעולם שאין דרכה להתל בכיוצא בזה ע"כ לא עביד בדנפשי' ולא ממדת חסידות אלא מעיקור הדין ומשו"ה מייתי תוס' ירושלמי דלא נימא שהורה כן לאחר להחמיר אלא אשתו היתה שהי' מכיר בה וכנ"ל:
אמנם הר"ן תי' קו' זו באופן אחר וז"ל ואע"ג דבידה לתקן סמכי' אאמתלא ולא אמרי' איכא מיא בנהרא זילי טבולו וחסר בר"ן שלפנינו ונדפס על גליון הגה"ה מהר"מ וי"ל וגם הדין נותן הי' לאסור בנדה שאינה בבת אני דאלו בא"א אני לשעה מועטת תוכל לומר נתגרשתי וכו' ומובן דתרוויי' צריכי דאי אמרה טמאה אני השתא חזיתי דם לא שייך לומר איכא מיא זילי וטבולו דהא מפסדא ז' ימים צ"ל כתי' הגליון ואם אמרה טמאה אני היום ז' ימים לא שייך תי' הגליון וצ"ל כהר"ן הא איכ' מיא זילי וטבילא ובשניהם נסתפק שמואל ופשט לקולא ובשניהם איכ' מידת חסידו' לפרוש:
ולהבין כוונת הגליון הוא כמ"ש מהרי"ק המובא בש"ע י"ד ס"סי א' והעתיק ש"ך לשונו סי' ב' סקי"א בעד א' שהעיד שהשוחט שחט שלא כהוגן שהעד אסור לאכול מאותה הבהמה משום דשוי' אנפשי' חד"א ומ"מ משחיטת השוחט מותר לאכול מכאן ואילך שהרי אפי' אם יהי' כדברי העד אינו מוחלט ליפסל עולמית וכו' ע"ש שלכאורה אין מובן לסברא זו שהרי לא לבש שחורי' ולא עשה תשובה אבל הענין כבר אמרו קדמונים דהך שוי' אנפשי' חד"א הוא מטעם נדר כמ"ש והאריך בשעה"מ פ"ט מאישות הל' ט"ו ואותן ספרי ספרד לא זכינו אבל נ"ל הענין שאיננו כקונם דהרי המתפיס בדבר אסור אינו חל אלא מטעם קבלה שקבל על עצמו שיהי' זה עליו כשבועת הר סיני וקבלה דאורייתא היא ונפקא מבפיך זו צדקה כמ"ש הר"ן נדרים ח' ע"א ד"ה עליו להשכים וכו' וכיון שקיבל עליו כשבועת הר סיני אין לו היתר ע"י חרטה כמו שבועת הר סיני וכעין שאמרו במס' מכות דהמקבל נזירות שמשון איננו בשאלה הואיל ונזירות שמשון לא הי' לו היתר בשאלה ה"נ דכותי' ומשו"ה לא מצי הדר בי' אם לא שיתן אמתלא המוכיח שמעיקרא לא הי' פיו ולבו שווין ולא חל נדרו אבל בלא אמתלא אפי' חוזר בו ויודע בעצמו ששקר ענה מ"מ כבר קיבל עליו בנדר ונאסר וכ"ז מה שהי' בכלל קבלה הנה זה שאמר שוחט זה שחט שלא כהוגן ואוסר הבהמה עליו בשבועת הר סיני שלא לאכול נבלה הנה בדיבור זה אינו נכלל שקבל עליו שחיטתו של היום שהרי הי' אפשר שיעשה תשובה ולא נכלל איסור היום הזה בנדרו אלא אותה הבהמה נאסרה ונהי כל זמן שאין העד חוזר בו והנה הוא בעיניו רשע אסור לאכול משחיטתו שהרי לא עשה תשובה אבל אחר שהעד חוזר בו מדבריו אלא מדלא יהיב אמתלא נאסרה הבהמה מטעם נדר אבל שחיטת השוחט לא נאסר בנדר מעולם וא"כ מהני חזרתו מדבריו זהו כוונת מהרי"ק לפע"ד:
אלא דקשי' עליו מאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דבעי אמתלא ואמאי הלא באמירתה א"א אני לא אסרה עצמה אלא היום דלמחר אפשר שימות או תתגרש וא"כ כשחזרה זה מחר למה לא תהי' מותרת בלי אמתלא והן הנה דברי גליון מהר"מ הנ"ל דמסתפקא לי' לשמואל דלמא בא"א מהני אמתלא כיון שלא הי' בכח נדרה לאסור עולמית משא"כ בטמאה אני יש בכח נדרה לאסור ז' ימים אם אומרת נטמאתי השתא ומ"מ י"ל דבתר דפשטא לי' רב דגם בנטמאתי מהני אמתלא א"כ י"ל ברייתא מיירי בא"א לאדם פלוני ומקדשת עכשיו לקרוביו דשפיר צריך אמתלא אבל א"א אני סתם לא בעי אמתלא וכמהרי"ק מצוה לקיים דברי חכמים:
נחזור לדברי הר"ן הנ"ל וז"ל ומיהו אם הוחזקה נדה בשכנותי' דאמרי' בקידושין פ' בעלה לוקה עלי' משום נדה אפי' נתנה אמתלא לומר לא לבשתי אלא מפני כך אינה נאמנת דכיון דבעלה לוקה אלמא כנדה משוינן לי' הרשב"א ז"ל עכ"ל הר"ן ודברי הרשב"א הם בתה"א סוף שער ב' וז"ל אבל הוחזקה נדה בשכונותי' ואמרה לא נטמאתי אינה נאמנת לפי שמשעה שהוחזקה נדה הרי היא כודאי ראתה ואינה נאמנת להכחיש את החזקה ולא עוד אלא אפי' נתנה אמתלא לדברי' אינה נאמנת דכודאי נדה משוינן לה דאר"י א"ר הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' משום נדה אלמא כודאי נדה משוינן לה וכו' ע"ש שהאריך עוד מבואר מלשונו דלאו מטעם שוי' נפשה חד"א לבד אסורה אלא משום שהוחזקה בכך ולוקי' בעלה ובפ' י' יוחסים מייתי לי' התם דסוקלי' על חזקות כאלו וראי' מדכ' הרשב"א ולא עוד אלא אפי' נותנת אמתלא לדברי' אינה נאמנת וק' מאי ולא עוד אס"ד מתחלה מיירי רשב"א מטעם חד"א ומיירי בלא אמתלא והוסיף עתה אפי' אמתלא לא מהני קשה מאי ס"ד דבלא אמתלא תהי' נאמנת לחזור בה מה דשוי' נפשה חד"א אע"כ בתחלה לא מיירי מחד"א דהרי לא אמרה בפיה כלום רק לבשה בגדי' וכדומה שהוחזקה בשכנותי' וה"א דמצית לומר בלי אמתלא אינני נדה קמ"ל דע"י חזקה לבד נאסרת והוסיף דהאי חמיר מחד"א ואפי' אמתלא לא מהני ולפ"ז אפי' אמתלא גדולה הראוי להלבשת בגדי נדה לא מהני וכהסכמת שמ"ח סי' א' סעי' ע"ח והוסיף שם וז"ל והכי מסתבר' דהרי מדמה חזקה זו לסוקלין ושורפי' על החזקות והתם אפי' יאמר כמה אמתלאות לא מהני שכך גזרה התורה שהחזקה הוא כודאי דאל"כ בטלו כל דיני התורה שאל"כ לא יענש הבן בהכות האב אא"כ יבואו ב' עדים ויעידו שראו הבן בשעת לדתו מאשת פלוני ומאז ועד עתה מכירי' אותו שזה הוא וזה דבר שאין לו שחר וראי' זו שם בירושלמי עכ"ל ובמ"כ אין כוונת הירושלמי שם כן וגם בבית שמואל סי' י"ט במ"כ שגה בפי' דבר זה [כמבואר לעיל סי' ע"ו ד"ה א' באורך]:
ועכ"פ אמת נכון הדבר דלא יועיל שום אמתלא שמה שהוחזק בעיני העולם כן אם לא שיאמר אמתלא שכיחא טובא שגם אצל מכיריו ויודעיו הי' מסופקי' מעיקרא בדבר ולא אתחזק איסורא מעולם אצלם וליכא אלא משום נדר ולזה מהני אמתלא שלא הי' פיו ולבו שוין והאי עובדא דמהר"יק הנ"ל דע"א ששחט שלא כהוגן דהעד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ואילך מסיים בשמ"ח סי' ב' אות ך' וא"ל שאין זה איסור מבורר עכ"ל פי' אין לאסור לא מטעם חד"א ולא מטעם חזקה בעיני הבריות דלענין חד"א אין יום זה מבורר שיהי' רשע שהי' אפשר שישוב וכמש"ל נמצא לא נכלל זה בכלל הנדר ויכול לחזור אפי' בלא אמתלא וגם לא מטעם דאתחזק באיסורא אצל השומעי' גם זה אין איסור מבורר דמיד הבינו השומעי' שאפשר שרצה לצער חברו או מוטעה ומבודה הי' כמ"ש שמ"ח שם אבל אי הי' איסור מבורר א"כ אפי' ע"י אמתלא הי' אסור מטעם שנתחזק אי' אצל העולם ובלא אמתלא הי' נמי אסור מטעם נדרו וכנ"ל:
ואמנם משו"ה אמרו בעלה לוקה עלי' ולא היא דמיירי דיהבת אמתלא ומשום חד"א אנפשה ליכא אך משום שהוחזקה נדה אצלינו ובעלה לוקה אך היא נאמנת לומר ברי לי שלא ראיתי דם וכל שדנין מטעם חזקה מי שיכול לומר ברי לי אינו נהרג כ"כ פני יהושע כתובות בסוגי' דתרי ותרי בקונטרס אחרון וכ"כ הרשב"א ביבמות ר"פ האשה רבה ועי' במהרש"א שם ומ"ש רמב"ם פ"ב מאי' ביאה הלכה י"ג מי שאמר בז"הז כהן אני אינו נאמן וכשבא על פסולי כהונה לוקה וכ"כ הה"מ היא אינה לוקה התם מיירי בלא חזר בו באמתלא ואין אומר ברי לי א"כ הרי היא עליו חד"א ולוקה הוא אבל היא אינה לוקה שלא אתחזק בכהן מעולם שהרי לא הי' נאמן אצלינו מעיקרא:
ונחזי מאי דקמן בנידון שלפנינו לכאורה הי' נ' להתיר דגם אם נאמר דמ"ש האשה שטימאו אותה האמתלא היא טובה דאמרה כן להעלות חמה ולנקום נקם מהגזלני' וגם ע"י סברא זו לא הוחזקה לזונה בעיני השומעי' כי כולם הבינו כך ועוד אפשר דלא צריכה אמתלא כלל דלשון שכ' בשאלה שאמרה שנים טימאו אותי ושוב אמרה ששכבו עמי בקירוב בשר אבל לא הכניסו אבר אפשר שזה איננו חזרה אלא פירוש לדברי' הראשונים דבלשון ב"א נקרא גם זה טימה אותה שעשה עמה שגעונות ובפרט שעכ"פ הי' נשיקת אבר באותו מקום והרי בש"ס איכא מ"ד דהוה העראה וא"כ למה לא יטעו בו ב"א ומעתה כיון שאינה חוזרת מדברי' רק מתרצת ומפרשת דבריה לא צריכא אמתלא כלל כדקיי"ל גבי חוזר וטוען והריב"ש סי' תצ"ח מייתי מהך דחוזר וטוען לדיני אמתלא דחד"א ע"ש נמצא ממה שאמרה האשה אפשר שאין להחמיר כל כך:
אך מ"ש האשה אח"כ לבעלה והוא הגיד בב"ד ושאלו אותו אם מאמין ואומר שמאמין כל מה שאומרת אשתו ושם אמר היא אמרה לו דאס צווייא האבן זיא בעשלאפען באונס כמדומה לי שלשון זה נ' לפרש על נשיקת אבר בלשון דייטש וגם לומר שאמרה כן להעלות חמה כי למה תאמר כן לבעלה בינו לבין עצמו והוא מ"ט יאמר כן לב"ד נמצא שוי' אנפשי' חד"א וגם הוחזק אצל העולם שהוא מאמין לה שאפי' אמתלא לא מהני בזה:
ויען חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה וקשי' גירושי' נכנסתי בפרצה דחוקה להסכי' בשריותא מטעם אשר אבאר כי הנה אמרו חז"ל האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' שמא נתנה עיני' באחר ולא פליג רבנן בין צדקת וחסודה מ"מ חשו חז"ל ואין הבעל צריך לחוש אם אינו רוצה להאמינה אין אנו אומרים לו אתה ידעת צדקת אשתך ואהבת' לך ואיך תאמר לא אאמין מ"מ אין צריך להאמין כי עמדו חז"ל על קלות דעת הנשים ופריצת הדור ומי יודע מה נולד יום מיומים ורוצית להפקיע ואין הבעל צריך לחוש אם לא שמאמין באמת ובכ"ז יש סוברי' בז"הז דאיכא חרגמ"ה שלא לגרש ע"כ מנדין אותו על שמאמין פי' שהי' לו להאמין יותר לדברי חז"ל שאפי' כשרה בנשים אין להאמין בענין זה והרי אפי' בתרומה מותרת לר' ששת והיינו משום שעמדו חז"ל על סוף דעתן עדיין תאמר אשת כהן טמאה אני לך ותאסור בתרומה ויבא להוצאת לעז על בניו ועי"ז יגרשנה ברצון ע"כ התירו אפי' בתרומה ורבא דפליג משום דאין כאן הוצאת לעז אפשר דתרומה לי' ע"ש בפנים בש"ס הרי קמן כמה חשו חז"ל לנתינת עיני' באחר ולמה לא יחוש כל בעל על אשתו מה שחשו לה חכמים:
הנה כי כן האי גברא שאלו אותו אם מאמין לאשתו ואלו הי' אומרים לו דע שאתה כהן ועי"ז תיאסר אשתך עליך האתה מאמין שאינה נותנת עיני' באחר והי' אומר אני מאמין הרי שוי' אנפשי' חד"א אך הם שאלו אותו סתם האתה מאמין י"ל ב' דברי' או מכח בלבול דעתו וצרתו כמבואר בשאלה לא נתן על לבו שהוא כהן ושתיאסר אשתו עליו וא"כ אין לחשוד אשתו על מגן שהוא יודע שרוב דבריו אמת ע"כ גם עתה האמין לה אך עתה שוב כשנודע לו שעי"ז תיאסר עליו ואיכא למיחשדה שנתנה עיני' בגירושין שוב באמת איננו מאמין לה או אפי' נימא שכ"כ גרם לו בלבול דעתו וידע והבין שאלת ב"ד הוא לענין איסור אשתו עליו ואמר שמאמין עכ"פ לא שיש לחשוד כשרה בנשים שתתן עיני' באחר אך אח"כ שמע וידע חז"ל חשו לזה שוב גם הוא אינו מאמין לה נמצא מעולם לא שוי' אנפשי' חד"א להאמין נגד חשש חז"ל וגם אצל העולם לא הוחזק אלא בנאמנות אצלו אבל לא יצמח מזה שתיאסר עליו כי מובן הדבר שאם יודע לו שתיאסר עליו שוב לא יאמין לה וגם הריב"ש בסי' תצ"ח כ' אמתלא במי שהכניס ידו לבהמה ואמר שמצא הריאה נסרכת ונסבכת בדופן בכל צד באופן שאינו יכול להכניס ידו כלל ואסר הבהמה ושוב חזר בו ואמר שטעה בדמיונו כי לא נפתחה הבהמה כראוי והוכיח הריב"ש דטעות הוה אמתלא שפיר מכ"ש טעות הנ"ל ושלא הי' שפוי בדעתו אז שיש לומר שלא נאסרה עליו מעולם בשגם שהיא גם היא חוזרת מדברי' הראשונים וקרוב להאמין לחזירתה מטעם שכתבתי לעיל דמאסו בה עוגבי' כשהדמי' זולפי' ממנה ע"כ למטינא שיבא מכשורי בשריותא דאשת ר' יודל כהן ולא אאריך יותר במה שאינו נוגע לדינא רק לפלפולא כי הזמן יקר ואחתום בברכה א"נ מח"ו דש"ת. פ"ב יום ב' ה' תמוז תקפ"ט לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: