שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן מב
על הלוחו' השניות כבר השבתי בארך מאוד אחר העיון בכל דברי תורתו ונעמו לחיך עם פלפלת כל שהוא על כל פרט ופרט והנה אברך ה' אשר הניח לו ממשיגיו והשיגה ידו הגדולה ולא יאונה לצדיק כל און. ועכ"פ אזכיר גרגיר או שנים בראש אומר מאשר נאמרה ונישני' בלוחו' הראשונים עיקור סיומא דמילתא איתתא דא שרי' אם האמת כפי גביי' עדות של פר"מ ולפי שהרב הגאב"ד שלכם עומד על דעתו שאפי' לו יהי' ג"ע אמתי כמו שכ' פר"מ היא אסורה לעלמא ודבריו תמוהי' כאשר כבר כתבתי במכתבי הראשון רק שם כתבתי לרווחא דמילתא שאם הי' נודע לנו קודם חתונתו של זה הנעדר מפי אותן המעידי' מה ששמעו בקטנותן הי' ראוי' לחוש להם לא לעדות קטנותן דלאו עדו' הוא מה שמעידי' בגדלן שראו בקטנותן ומ"ש הגאב"ד בשם חלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק כ"ה דבעדו' אשה חיישי' לחומרא היינו בעדו' עיגונא שהאמינם חז"ל האמינם גם לחומרא אבל להעיד שניתן לה יבם לא. אך הייתי חושש מפני עכ"פ אין כאן אב מוחזק בלא בן אשר כתבתי בתשו' הראשונה מדלא שמענו ממנו מעולם שיש לו בן והכא הא אומרי' שמענו שאמר שיש לו בן והיינו חוששי' על בתו כשנשא אשה שלא יהי' כמוחזק בלא אחים וכל זה כשיהי' אומרי' כן קודם שנשא אשה אבל עכשיו שנשא וגם מת ואתחזק בהתירא איך יבואו אלו להחזיק לן איסורא ויפה כ' פר"מ מסכין של שחיטה כיון שיצא בהיתר ושם בתשובת הראשונה הארכתי ולא אבוא עתה אלא להעתיק מה שראיתי פר"מ הודה לו במ"ש דחמות' נאמנות להעיד על אשת בנה שיש לו אח מאם אחרת ולע"ד בטעות הודה לו וזה מה שאומר בזה לפע"ד אם חמותה נאמנת לעגן כלתה אחר מיתת בנה שאינה כלתה עוד ואומרת החמות שיודעת שיש לה יבם שאינו בנה של החמות כדי שתתעגן הכלה. ועיי' ב"ש סי' י"ז סקי"ג ובמ"ל פי"ב מגירושי' סוף ד"ה תו גרסי' ע"ש היטב:
בתחלה נבאר פי' הירושלמי פט"ו מיבמות הלכה ח' מתני' אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי וכו' פריך ותהא נאמנת מת חמי לא כן סברינן מימר כשם שאינן נאמנו' עלי' כך אינה נאמנו' עליהן אר"ח תפתר שהי' חמי' כאן וסיימה עכ"ל. ופי' פני משה רחוק ולפע"ד ק' הירושלמי היא ק' תוס' יבמות קי"ז ע"ב ותהא נאמנות לומר מת חמי אחר שנשאת כבר לאחר שכבר פסקה שנאת חמותה שלא תאכל שוב את הונה ואנן תנן כשם שאין נאמנו' עלי' וכו' פי' משום כמים הפנים אל פנים נמצא כיון שכבר נשאת ובטלה שנאת חמותה ממנה גם שנאתה בטל מחמותה ותהי' עדותה נאמנת על חמותה ולא ס"ל להירושלמי כתי' תוס' שם דגזרי' אחר נישואי' אטו קודם ומשני ר"ח תפתר כשהי' חמי' כאן וסיימיה וכפי' פני משה בזה שכבר הי' חמי' דר בכאן עם חמותה במדינה ואז הי' שונאת זא"ז ותו לא פקע שנאה ישנה אבל אה"נ אי לעולם לא הי' מכירה ואומרת שמת בעלה וחמי' ונישאי' שוב הותרה חמותה זהו נלפע"ד פי' הירושלמי. והנה בש"ס דילן קי"ז בעי למיפשט מהך מתני' דחיישי' למאי דיהי' אחר זמן דהרי אינה מעידה לחמותה והוה ס"ד דמיירי אפילו לא הי' זע"ז מעולם ועדיין לא היתה שנאה ביניהם ואפ"ה חוששת שמא יבואו ממד"ה ועל זאת הה"א הקשו תוס' איך ס"ד למימר הכי א"כ כשנישאת הכלה תינשא חמותה ותי' תוס' דהוה סד"א משום גזירה לפני נישואי' אטו אחר נישואי' וא"כ תפשוט מהכא ודחי ש"ס דלמא לעולם אי לא הי' מכירי' זא"ז מעולם לא הוה חיישי' למה שיהי' אח"ז אך מיירי דרגש לה צערא כבר ושנאה ישנה היא זו ולא תפשוט מהכא והרמב"ם ורי"ף לא מייתי הך דחמותה הבא אחר משמע דפשיטא לי' לקולא דלאו דיחוי הוא אלא האמת כן הוא וכבירושלמי דלאו בלשון דלמא אתמר. וממילא לא נדחק כלל לומר דבעי' צירוף שניהם דרגוש צערא מכבר וגם חוששת לצער העתיד דא"כ צ"ל אם כבר נישאי' הכלה גזרי' אחר נישואי' אטו קודם נישואי' זהו דוחק וחזינן דירושלמי לא ס"ל הכי ולא שבקי' פשיטות הירושלמי משום ס"ד דש"ס. והנה בכ"מ פי"ב מדייק דקדוק קל בלשון רמב"ם דאי מת בעלה של זו שהי' קרובי' לאלו והלכה ונישאי' לאחר מעידו' לה שמת בעלה האחרון ולא חיישי' שמתוך שנאתה יעיד' שקר כדי לקלקלה שאינן חשודי' להעיד שקר אלא להפריד בינו לבינה בלבד עכ"ל נראה דלא הומ"ל בקיצור דכיון שמת הבעל גם שנאתם גם קנאתם אבדה ודלא כהנ"ל דז"א דאפי' בלא הנ"ל א"א לומר כן דהא הרמב"ם מיירי בכל ה' נשים ובתוכן צרה שהיא צערא דגופא שכ' רמב"ם בפ"ז מגירושי' אפי' צרתה נשואה לאיש אחר לא יעיד לזו ש"מ עכ"פ בצערא דגופא חיישי' לשנאה ישנה וא"כ איך נאמר כאן שתעיד על בעלה האחרון אע"כ גם שנאה ישנה מעיקרא לא הי' אלא להפריד מבעל זה ואותה שנאה ישנה עדיין קיים לכן צרה נשואה לא תעיד להראשונה שרוצה להפרידה מבעלה אבל הראשונה תעיד לשניי' שמת בעלה האחרון דלענין זה לעולם לא הי' שנאה מעיקרא:
והשתא לפ"ז לא מצינו שום חילק בין חמותה צערא דממונא ובין צרה צערא דגופא דלעולם שנאה ישנה כדקאי קאי אך לא הי' מעיקרא אלא להפרידה מבעל זה אך צ"ע איך יאמר הכ"מ כן הלא כל עצמו לא כ"כ אלא משום צרה והלא מבואר ביבמות קי"ח ע"א דצרה לא תעיד לא מת משום דבעי' לעגנה ותמות נפשה עם פלשתים עבדה וצ"ע על הכ"מ ונ"ל הכ"מ דקדק בלשונו שמתוך שנאתה תעיד שקר כדי לקלקלה וכו' פי' לקלקלה לא חשידא רק להפרידה מבעל זה אבל לעגנה חשידא וכבר כתבנו דשנאה ישנה לא פקעה והשתא נהי דחמותה שאינה אם יבמה נאמנת שמת יבמה דלא חשידא לקלקלה משום שנאה ישנה אם אינה מפרידה מבעל זה אבל לומר יש לה יבם לעגנה לא מהימנת וזה ברור לפע"ד. אמנם אי היתה אומרת כן ערם נעשית כלתה שיש לבנה אח י"ל דחיישי' לה כיון דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי אלא מלתא בעלמא אמרה ומהימנת לנו שוב חוששי' והן הנה דברי הרי"ף פ' החולץ גבי אישתמודעינהו יע"ש שכוונתו דהאי אתתא והאי קרוב לא אתי לב"ד בשעת מעשה לאסהודי אשום דבר רק מילי בעלמא אמרי' והעדי' השומעי' מפיהם מעידי' מחר בשעת חליצה לפני ב"ד ולא הקרובי' והנשי' אך השומעי' מפיהם שלא בשעת מעשה יע"ש שזהו כוונת הרי"ף ואחר שנתחזק על פיהם שלא בתורת עדות שוב תתחזק כך ומעידי' עליו וזהו כעין הירושלמי דפ' אלו נאמרי' שפסקו רמב"ם בה' נזירות ובשגגו' ובה' סנהדרין פי"ו הלכה וי"ו ויעיי' גם ספ"א מאי' ביאה וזה צריך ביאור רחב אין כאן מקומו ומשו"ה אמת אי הי' אומרת כן בחיי בנה טרם שנשא אשה פשיטא שהי' חוששי' לה אבל עתה אין כאן בית מיחוש. עוד אעתיק דבור א' מהנ"ל. והנה מהרי"ט מייתי מסוגי' דנזיר ס"ג ע"א במתני' דאזלינן בתר חזקה שרגלים לדבר המעיין היטב סוגי' זו ומאי דאתמר עלה שם ס"ד ע"ב יראה דאין ללמוד חומרא לענינינו אדרבא קולא יש למצוא משם לדיני חזקו' והנה ריהטא דשמעתא כל ס' טומאה ברה"י ספיקו טמא אך הילכתא גמירי בטומאת התהום דאע"ג דספיקו טמא טומאת ז' ככל ס' טומאה ברה"י מ"מ בנזיר אינו סותר למפרע והיינו בשנודע לו אחר שכבר נפטר מנזירתו לגמרי שוב נודע לו בעדי' הנאמני' שבתוך ימי נזירתו נטמא בטומאת התהום נהי דטמא מכח ס' טומאה ברה"י מ"מ נזירתו אינו סותר ועיי' לשון תוס' פסחים פ"א ע"ב ד"ה אלא וכו' ורצונו דטומאת התהום וכו' יע"ש. וכל זה אם כשבאה לו ס' טומאת התהום הי' כבר בחזקת טהרה אבל אם אז הי' טמא טומאת מת אחר בלא"ה אפי' כבר נטהר אז ולא הי' חסרון רק תגלחת מטומאה לטהרה ועכשיו נודע לו שהטומאת התהום אחר מלאת כל ימי נזירת טהרה שלו מ"מ סותר למפרע מפני שהי' אז כמוחזק מטומאה ראשונה לטומאת התהום ורגלים לדבר זהו המבואר שם:
ואין ללמוד מכאן בעלמא דאפי אחר שכבר יצא בהיתר גמור כנידון שלפנינו ונולד ס' למפרע חוששי' להחזיק מאיסור לאיסור דשאני הכא דהרי עכ"פ טמא הוא בטומאת התהום טומאת ודאי מס' טומאה ברה"י וסתירה דנזיר הילכתא גמירי לה דאינו סותר ומסברא מוקמי' להלכתא בנטהר כבר לגמרי דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וז"ל שיטה מקובצת במתנה דנזיר האי רגלים לדבר לאו דוקא דהכי גמירי הילכתא אלא כלומר קצת טעם יש לדבר כיון דבחזקת טומאת מת הי' לא ניתנו הלכה לטהרו עכ"ל. ועתי"ט שנתקשה לאיזה צורך מסיים שרגלים לדבר שהרי במשנה זאת כבר הזכיר הטעם שחזקת וכו' ולהנ"ל ניחא דהרי מטעם חזקת טהרה לא מטהרי' ס' טומאה ברה"י בשום מקום ובשגם שאין כאן חזקת טהרה שהוא טמא מת עכ"פ ורק משום הלכתא גמירי א"כ אפי' בחזקת טומאה נטהר אלא שיש רגלים קצת לדבר לחלק ביניהם וטעם להילכתא דגמרי הכי ואין ללמוד מכאן למקום אחר והנה הרמב"ם פ"ו מק"פ הל' י"ג כ' מי שנטמא וכו' שכיון שטבל בז' פסקה טומאה הראשונה אבל אם נטמא בששי וכי' והשיג הראב"ד הא גם בז' עד שלא טבל והזה סותר והכ"מ כ' הרי הרמב"ם כתב שכיון שטבל בז' פסקה וכו' ומיירי שכבר נטהר לגמרי ונטמא בשישי הוא לאו דוקא ה"ה בז' קודם טבילה והזאה ע"ש ולפע"ד להראב"ד נראה זה דוחק ברמב"ם דשישי לאו דוקא והא דקאמר שטבל בז' פסקה רוצה לומר עתה כשנודע לו הרי כבר פסקה טומאה ראשונה משטבל אז בז' משו"ה כיון שעתה כבר נטהר לגמרי כשנודע לו וכבר יצא הדבר בטהרה וגם אז טומאת התהום בשעת מעשה לא הי' ביום הז' ע"כ פטור מפ"ש ועל זה השיג הראב"ד הא אפי' אי הי' ביום הז' קודם טבילה והזי' יש להצריך פ"ש והנה דקדק הראב"ד טבילה והזי' משום דמסקינן התם ס"ד ע"ב דוקא חסרון תגלחת בנזיר הוה חסרון אבל הערב שמש לא דשמשא ממילא ערבא ותוס' שם ד"ה אמר אביי דחסרון טבילה פשיטא דלא הוה חסרון כיון דבידו לטבול כל שעה אך תוס' כ"כ גבי יולדת אבל בטמא מת דבעי נמי הזי' ואין בידו להזות עצמו כל שאין ביד עצמו הוה חסרון כמו תגלחת דבעי' כהן דוקא או קרבן וע"כ דקדק הראב"ד דמחוסר טבילה והזי'. וצ"ל דוקא הכא דהספק הוא ממקום אחר כגון אם הי' בשולי המקוה מת טמון לזה אמרי' מכיון שמקוה לפניו לטבול ושמשא ממילא ערבא תו לא מיקרי חזקת טומאה להחזיק מטומאת מת זה לטומאה אחרת אבל ס' באותה טומאה כגון אם נמצא עליו דבר חוצץ או שהמקוה נמצא חסר בזה לא אמרי' כיון שעומד לטבול ולהעריב שמשו כטהור דמי דאלת"ה צ"ע בשוחט עומד וסכין בדוק בידו לסלק חזקת שאינו זבוח ומ"מ כל ס' שיולד מעמידי' הבהמה בחזקת שאינו זבוח וכן הטובל עומד ומקוה לפניו וכל ס' בחציצה ובמדידת מקוה להחמיר ועכצ"ל בודאי באותו ענין עצמו לא יצא מחזקתו עד שיודע במה נסתלקה החזקה וכל ס' שיולד להחמיר אך ס' הבא ממקום אחר כגון טומאה אחרת בשולי המערה ונבוא להחמיר בספיקא הואיל שכבר הוא טמא בטומאת מת לזה אמרי' כיון שבטבילת מטומאת מת הראשונה אין חסרון והמקוה לפניו ושמשא ממילא ערבא ה"ל כאלו כבר נטהר ואין להחמיר עליו בטומאה אחרת. והנה במאי דאמרי' בחזקת אי' עד שיודע במה נשחטה ופירש"י אמה"ח ודעת רשב"א דמחזקינן מאיסור לאיסור אך ראיתי בס' שב שמעתתא להגאון מה' אלעזר ממיקלאש נ"י שכ' בסוף ספרו דבלא"ה א"ש משום דמפרכסת אחר שחיטה ואי לא נשחטה כהוגן אסורה לב"נ שעה א' משום אמה"ח ומוחזקת מאמה"ח זה לנבלה ולא נלע"ד דלהנ"ל בהמה נשחטה אעפ"י שמפרכסת נניח שיש בו אי' אמה"ח לב"נ הרי בידו לסלק הפרכוס וגם פוסק מאליו טפי מהערב שמש בשלמא אי נימא כהרשב"א דמוחזק מאי' לאי' ה"ל באותו איסור עצמו הוה בחזקתו הראשונה דנבלה ואמה"ח הכל חד כיון שמוחזק מאי' לאי' ולאותו אי' עצמו שמוחזק בו לא יועיל מה דשמשא ממילא ערבא אך אי לא נימא כרשב"א אלא אי' אמה"ח ואי' נבלה שני אי' הם ולהנ"ל כיון שבידו לסלק אמה"ח א"כ אינו זבוח חלף והלך לו ובמאי תאסר מספק ע"כ אין לנו אלא דברי רשב"א. ואתן קנצי למילין כעת עד פ"א אי"ה ומחיי חיים יתן לו חיים ארוכים ושלום ושלוה השקט כנפש אוהב לעבדי ה': פ"ב יום ד' כ"ד שבט תק"צ לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: