שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן לח

שלום וכ"ע לראש ידידי ורב חביבי המאוה"ג הגאון המופלג המפורסם גן הדסים ערוגת הבושם כש"ת מו"ה שמחה נתן נ"י אב"ד דק"ק מאשציסק יע"א:

יקרתו הגיעני ועוררני בלוחות שניות ע"ד מי שרוצה לישא אשת חמיו שכבר הלכו בו נמושות ושדר לן חורפא בכח דהתירא ורצה לחוות דעתי גם אני הנה בגמר דבריו נתפס להתיר מטעם ס"ס אי הלכה כהרי"ף ורמב"ם וחכמי ספרד להתיר או כתוס' בשם ר"ת לאסור ואת"ל הלכה כר"ת לאסור דשמא איכא להתיר אחר מיתת אשתו בת חמיו. אהו' ידידי לפע"ד אפי' ספק א' אין כאן דאין אנו מסופקי' כלל אלא כל חכמי אשכנז וצרפת קבילו עליהו שיטת ר"ת לאסור ואפי' יהי' הלכה כהרי"ף ורמב"ם מ"מ כבר קבלו עליהו במדינות אלו וגרירא בתר תוס' ובלא"ה כ' סמ"ע סי' כ"ה לעולם הלכה כהרי"ף אם לא במקום שתוס' חולקי' ומביאו מג"א לפסק רס"י תמ"ז ומכ"ש הכא דנהיגי כך ומזקנים אתבונן ז"ל תשו' מהרי"ל רס"י פ"ה מ"ש אי נהגינן כר"ת לאסור אשת חמיו לחותן בעלה שהוא חמיו הי' הא בודאי פשיטא דנהגינן כר"ת דהתוס' וכל רבוותא הכי אית להו דליכא מאן דפליג עליהו בבתראי עכ"ל. ומשו"ה הגאון נב"י ועצי אלמוגי' כשחתרו למצוא קולא רצו להמציא דר"ת וסייעתי' מודו אחר מיתת אשתו אמנם בנב"י גופי' לא החליט וסיים שלא לעשות מעשה עד יחזור ויעיין ולא זכינו בזה לאורו והגאון עצי אלמוגים המציא זה מדעת ווכ' ששוב מצא בנב"י ושמח והרי אחר כמה שנים חיבר ס' עצי ארזים על אה"ע ובסי' ט"ו ממש על כל סעי' וסעי' מייתי ספרו עצי אלמוגי' אך בהא דאשת חמיו תפס פלך השתיקה ולא כ' שום דבר ולא ציין אפי' לעיין בספרו עצי אלמוגים אין זה אלא שלפי שראה הגאון נב"י לא מלא לבו להתיר אפי' אחר מיתה ע"כ גם הוא חזר בו וא"כ כיון דליכא שום מחבר שהחליט לומר דמודי' תוס' לאחר מיתת אשתו רק שהם מסופקי' ועוד יעיינו בזה כמ"ש נב"י א"כ ה"ל לדידן ס' בחסרון ידיעה ואינו מצטרף לס"ס. ומ"מ תורה היא וללמוד אנו צריכי' כיון שכ' הגאון עוד יעיין בו ניתן רשות ונחזי אנן ודבר זה נפתח בגדולים ונסתם בקטן כמוני ונבאר הלכה א' לא' בעזה"י ובתוך הדברים ימצא פרמכ"ת תשובה על דבריו ג"כ וממילא רווחא שמעתא בעזה"י:

הנה ביבמות כ"א ע"א תני' בברייתא דשניות מותר אדם באשת חמיו וכ' שם רמב"ן דעיקור חידושי' היא אע"ג דאסור בבתה משום אחות אשה ונהי דלא פסיקא לי' מ"מ אסור הוא בבתה כל זמן חיי אשתו וקמ"ל אשת חמיו מותר דבה לא גזרו רבנן אמנם פ"ק דמס' ד"א מותר אדם באשת חמיו ובאשה חתנו אבל אמרו חכמים אשת חמיו אסורה לו משום מראית העין ובתה מותרת לו ע"ש הנה נ"ל מ"ש בתה מותרת לו רוצה לומר בתה מבעל אחר דה"ל ב' חורגת דמותרת לבעל א' וליכא משום מראית העין דקלא אית להו כדאי' ס"פ משוח מלחמה כנלע"ד מ"מ מבואר שם דאשת חמיו אעפ"י שמותרת משום שני' מ"מ אסורה מפני מראית העין אבל אשת חתנו משמע דמותר וליכא משום מראית העין אמנם בה"ג דפוס ווין דף מ' ע"ב כ' וז"ל אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו אבל אמרו חכמים אסורה מפני מראית העין עכ"ל ואם נאמר דהאי אסורה לו לא קאי אלא אחדא מהני תרתי א"כ קאי רק אאשת חתנו דהוזכר באחרונה ויהי' מחולק על ברייתא דמס' ד"א ומהיפוך להיפוך ע"כ נראה דבה"ג אוסר תרוויי' אשת חמיו ואשת חתנו מפני מראית העין ומס' ד"א אינו אוסר אלא אשת חמיו וש"ס דילן לא הזכיר אי' דמראית העין כלל רק התירא דשניות דבאשת חמיו ליכא משום שניות אבל אית בה משום מראית העין לא הוזכר כדהזכיר במס' ד"א אבל אמרו חכמים וכו' זה לא הזכיר בש"ס דילן:

וכ' תוס' ר"ת הפסיד סעודתו של א' שרצה לישא אשת חמיו משום דאי' בירושלמי דאסור מפני מראית העין ואפשר בדורות אחרונים גזרו והפי' הפשוט דברייתא דשניות עדין לא גזרה על מראית העין ואח"כ ר"ח בירושלמי גזר ובש"ס דילן כיון דלא פליג להדי' על הירושלמי נקטי' כוותי' והגאון נב"י הקשה א"כ לקמן דאמרי' במערבא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו עליו משום שניות הקשה רבא וכללא הוא והרי אשת חמיו בנקבה ערוה ובזכר לא גזרו וק' הא תוס' כ' דהך כללא כל שבזכר ערוה וכו' ניתקן בדורות אחרונים בתר ברייתא דשניות וא"כ אס"ד דש"ס דילן מודה דאשת חמיו אסורה לא פריך רבא מאשת חמיו מידי דהא הך כללא דכל שבזכר ערוה תקנו בתר ברייתא דשניות ואז אפשר כבר גזרו ג"כ על אשת חמיו כר' חנינא בירושלמי אע"כ רבא לית לי' הא דירושלמי וא"כ הלכה כש"ס דילן אלו דבריו ז"ל.

ותמהני ואכתי מי ניחא נהי דרבא וכל אמוראי דש"ס דילן לא ס"ל ההוא דירושלמי מ"מ אמת הוא דאמוראי דא"י גזרו על אשת חמיו והא ר"י בר שילא ממערבא אתא ואמר אמרי במערבא כל שבזכר ערוה וכו' א"כ מאי פריך רבא על חכמי מערבא וכללא הוא הרי לדדהו הוה כללא דאשת חמיו אסור משום מראית העין ועכ"פ מאשת חמיו לא הקשה מדי אע"כ צ"ל משו"ה פריך רבא בפשיטות והרי אשת חמיו וכו' ומנ"ל להקשות דהרי ר"י בר שילא אייתי לן חידושא ממערבא כל שבזכר ערוה וכו' מה שלא נזכר בברייתא דשניות א"כ דלמא אשת חמיו בכלל האיסור ומאי פריך רבא ומ"ש תוס' קים לי' הוא דוחק אע"כ היא גופי' קשי' לי' כיון דידע דבמערבא אסר ר' חנינא אשת חמיו רק משום מראית העין ולא משום שניות ונפקותא רבא איכא וכדאי' בלשון מס' ד"א הנ"ל אשת חמיו מותרת אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין משמע דטובא איכא בנייהו ומעתה כיון שר' חנינא לא אסרה משום שניות וה"ה לכל אינך דהקשה רבא מיניהו אשת בן חמותו וכו' א"כ ק' לי' לרבא הא הוה בזכר ערוה כך צ"ל ע"כ אפי' אי לא ס"ל לרבא הך דירושלמי מ"מ הקשה לדברי בני מערבא עצמן מ"ט לא תאסר משום שניות הא כל שבזכר ערוה ומעתה אין זר דרבא בעצמו לא יסבור כהירושלמי לענין מראית העין:

ולהסביר הדבר יותר אבאר דברי תשו' מהרי"ל סי' פ"ה הנ"ל דעלה ע"ד השואל הא דחשו למראית העין באשת חמיו הוא משום כבודו פי' משוה דקיי"ל חייב אדם בכבוד חמיו כדאי' בש"ע י"ד סי' ר"מ סכ"ד וט"ז ס"ק י"ט ואם כן כל שחייב לכבדו כאב אית בהו משום מראית העין ודחה מהרי"ל דוקא אשת חמיו משום דבנקבה ערוה נהי כיון דע"י ב' קדושי' מקרבי לא גזרו משום שניות משום מראית העין עכ"פ גזרו לאפוקי אינך אע"ג דחייב בכבודו כאב מ"מ כיון דליכא משום דבנקבה ערוה וכו' לא גזרו משום מראית העין ומסיים מהרי"ל וז"ל וחשו ג"כ אפי' לאחר מיתה כדמוכח מדמייתי מריצפה בת איה עכ"ל לענינינו ורצה לומר דמוכרח דלאו מטעם כבוד גזרו דתינח בחיי חמיו שגירש אשתו דחייב לכבדה כאם אבל לאחר מיתת חמיו הי' לנו להתיר לישא אשתו דתו ליכא מראית העין אפ"ה אסרוהו כדמוכח מדמייתי מרצפה בת איה והתם כבר מת שאול וע"כ מוכח מטעם כל שבנקבה ערוה גזרו עליו ואין לחלק בין תיי חמיו ובין מת חמיו ולא משום כבוד נגעו בי':

ודברי מהרי"ל צריכי' ביאור מאי ראי' מייתי מדמייתי מרצפה בת איה הא מייתי ירושלמי דאוריית' היא אשת חמיו ואי הוה דאורייתא בודאי אין לחלק בין חיי חמיו או מיתת חמיו ואיך נשא דוד רצפה אע"כ מדרבנן ואז יש לחלק בין בחיים שחייב לכבדו ובין לאחר מיתה ולעולם אימא משום כבוד נגעו בי' ונ"ל דמהרי"ל לא פי' הירושלמי כמו שפירשוהו האחרונים ואם תאמר תורה היא היינו שהוא דאורייתא ממש מפרשת עריות דזה לא יעלה על הדעת מהיכי תיתי לחייב עליו כרת אך וא"ת תורה היא ר"ל דינא היא ככל שניות ולא רק משום מראית העין בעלמא וע"ז מייתי מרצפה ומדאמר לי' נביא נשי אדוניך בחיקך נמצא שהותרה אשת חמיו להדי' עפ"י נביא וכללא הוא כל שהותר בפירוש אין כח ביד חכמים לאוסרו כאשר השריש בט"ז בהל' ר"ה ובי"ד סי' קי"ז ובח"מ סי' ב' וכ"כ תוס' פ' אזיהו נשך וא"כ א"א לשלמה לגזור עליו משום שניות כיון שהתירו הנביא לדוד להדי' אבל משום מראית העין יכולי' לאסרו לפי שינוי המקום והזמן כמ"ש בקעה מצא משום שאינן בני תורה ואמר ר"ת לאנשי ליאון בני בשכר שאינן בני תורה ובני ליאון בני תורה בתוס' פ"ק דביצה וזהו נ"ל שפי' מהרי"ל בהירושלמי והשתא שפיר מוכיח מהרי"ל אס"ד דאיסור חמיו משום שמכבדו כאב וא"כ לפי אותה הה"א שמשום שניות גזרו נמי מהאי טעמא גופא שמכבדו כאב וגזרו עליו בחיי חמיו ולא אחר מותו א"כ מה מוכיח הירושלמי מרצפה שהי' אחר מיתת שאול אע"כ מראית עין דאשת חמיו משום כל שבנקבה ערוה ועלה קאמר וא"ת תורה פי' שמדין שניות גזרו כל שבנקבה ערוה אפי' בתרי קדושי' ז"א שהרי דוד נשא רצפה ולטעמא דכל שבנקבה ערוה אפי' אחר מיתת שאול יש לאסור אע"כ שני' לא הוה כיון דבתרי קדושי' הוא אבל מראית עין איכא כנ"ל פי' מהרי"ל:

וכיון שזכינו להבין דעת קדושים מהרי"ל יש להסביר דברינו הנ"ל דודאי כל זמן שלא חידשו בדורות אחרונים הך כל שבנקבה ערוה בחד קדושי' דתהוי שני' אז עדיין לא גזרו על אשת חמיו משום מראית העין ועכשיו דאתא ר"י בר שילא ממערבא וחידש לנו כל שבנקבה ערוה גזרו משום שניות ורבא טרח והעמיד דבריו וקבלום ממילא נצמח מזה לקבל גם גזירת מראית העין באשת חמיו שהיא בנקבה ערוה ע"י ב' קדושי' ועכ"פ אין כאן הכרח דש"ס דילן פליג אהירושלמי בהא. ועוד נ"ל קצת להוכיח גם מש"ס דילן דיש לגזור משום מראית העין כהירושלמי אלא דבריית' דשניות לא מיירי אלא מגזירות שניות וממראית העין לא מיירי והוא דיש לדקדק בש"ס ביבמות כ"א דאמר אי הכי אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך וק' מאי א"ה הא בלאה"נ מיד אהברייתא ק' קו' זו טרם שאמר בתי אסורה לך מדאוריית' יהי' הפי' איך שיהי' לעולם תימא לי' אשת חמיו בתי אסורה לך ואני מותרת לך עכנלע"ד דהרי חזינן במס' ד"א דאחר שסיים איסור שניות ואמר אשת חמיו מותרת משום שניות אבל אמרו חכמים היא אסורה משום מראית העין ובתה מותרת וכתבנו לעיל היינו בתה מבעל אחר מותרת לזקן כשם שמותרים ב' חורגי' זע"ז. והנה אמנם בפ' משוח מלחמה איכא תנא ראב"י דאוסר ב' חורגי' זע"ז וכן הוא בירושלמי וי"ל דה"ה אסורה לזקן והשתא י"ל פי' ברייתא דילן נמי כך היא אחר שסיימו דיני שניות ואמרה בת חורגת מותרת משום שני' מתחיל ואומר דיני מראית העין ובתי מאיש אחר אסורה לך משום מראית העין דס"ל כראב"י דחורגי' אסורי' זע"ז משום מראית העין וה"ה לבת עם הזקן משום בת בנו משום מראית העין הכי יש לפרש וא"כ לא תקשי אשת חמיו נמי תימא לי' אני מותרת לך ובתי מאיש אחר אסורה לך משום מראית העין זה אינו דאשת חמיו גופי' אסורה משום מראית העין אע"ג באשת חורגתו לא גזרו באשת חמיו גזרו אין לדמות מראית עין להדדי ולא הוה ק' מדי אבל השתא דפריך בת חורגו דאורייתא דלא מצי לישנוי' בת חורגו מאשה אחרת ומשום מראית העין דהא בריתא בשניות ולא במראית העין וע"כ בתו של חורגתו שנולדה לו מבתו של זקן א"כ דאורייתא הוא וע"כ צריך לשינוי' משום דקא בעי למתנא סיפא וכו' בתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן וכו' א"כ לאו משום מראית העין מיירי גם בסיפא אי הכי אשת חמיו נמי תימא לי' בתי אסורה לך מדאורייתא ובדידי לא גזרו רבנן ואם כדברינו מוכח דגם על לב הש"ס עלה הך דאשת חמיו משום מראית העין ולא מצינו למסקנא דפליגי:

ועוד אני אומר אפי' אי בש"ס דילן לא גזרו מ"מ אח"כ בימי אמוראי' ורבנן סבוראי גזרו דהרי במס' ד"א שנתחבר אחר הש"ס נדכר לאיסור וכמה דברים שאינו מהגמ' כמס' חוצינות שאחר הש"ס אפי' נגד הש"ס כמ"ש תוס' מגלה ל"א ע"ב ע"ש והנה הייש"ש כ' דדורות האחרונים שכ' תוס' ורא"ש היינו בימי הגאונים וכו' וכוונתו בימי בה"ג גזרו והנה כוונת תוס' ורא"ש לא להכי נתכוונו דא"כ לא הוה מייתי מידי משני חורגי' דר"פ משוח מלחמה דמה ראי' מש"ס לתקנת הגאונים אבל מ"מ אנו נמי נימא דבמס' ד"א גזרו על אשת חמיו והתירו אשת חתנו ושוב בימי הגאונים ובה"ג חזרו וגזרו גם על אשת חותנו וע"כ נקיט בה"ג תרווויי' לאיסורא ומ"ש הגאון נב"י דאשת חמיו ואשת חותנו דא ודא א' היא לא ראה תשו' מהרי"ל הנ"ל אחר שהניח דאשת חמיו אסור משום כל שבנחבה ערוה וכו' כ' א"כ מ"ט לבה"ג שאסור אשת חתנו הא לא שייך שבנקבה ערוה דאפי' הי' החתן נקבה עדיין לא נאסר אלא אם תהי' בתו זכר ויהי' זה כלתו וכולי האי לא אמרי' וא"כ מ"ט לאסור משום מראית העין ותי' דמשום דדרך לקרות החתן על שם חתנו ואומרי' חתן פלוני ושוב אינם מבחינים אי יקרא חתנו משום אשה זו או משום זו ואינו מפורסם איזו מהנשים היא בתו של זה או לא וצ"ל אבל חמיו אינו נקרא סתם חותן של פלוני אלא יתרו חותן משה איש מופלא שהחותן מתיחס בחתנו אבל בעלמא החתן מתיחס בחותנו ולא בהיפוך ע"כ באשת חמיו גזרו משום כל שבנקבה ערוה ובאשת חתנו משום דכולי קרי לי' חתן של פלוני ותרי גזירות הוה ובימי מס' ד"א גזרו על אשת חמיו ובימי בה"ג גזרו גם על אשת חתנו כך נ"ל:

היוצא מדברינו נהי הרי"ף והרמב"ם וחכמי ספרד התירו אשת חמיו מ"מ אנן דגררינן בתר תוס' וחכמי אשכנז ונהיגין כוותי' אין סתירה מהש"ס אדרבא קבענו בו מסמורת בל ימוטו אך הגאון נב"י והגאון עצי אלמוגים חדשו לנו דלפי ש"ס יבמות דלא גזרו בגר אחמותו אחר מיתת אשתו אליבא דר"ע דקליש לי' איסורא יע"ש יבמות צ"ח ע"ב א"כ י"ל ה"ה הכא לא גזרו משום מראית העין אלא בחיי אשתו ור"ת מיירי שגירש אשתו ומתחזי כשתי אחיות בחייהן אבל אחר מיתה לא נאסר בהדי':

והנה דעת תוס' ביבמות צ"ה ע"ב ד"ה מאיסורא וכו' וכן דעת הרמב"ם דאפי' לר"ע יש בחמותו אחר מיתת אשתו כרת ואפ"ה לא גזרו בגר אע"ג דגם בחייבי כריתות גזרו בגר מ"מ חמותו דתחלתה בשרפה ואחר מיתת בתה איקלש משרפה לכרת שוב לא גזרו על הגר לשיטה זו ק' עלי ללמוד מזה למקום אחר שהדין עצמו אין לו מובן השתא בחייבי כריתות גזרו מכ"ש זו שתחלתה בשרפה אטו קילא טפי הואיל ותחלה הי' בשרפה ואין אנו יורדי' לסוף דעת חז"ל ואלו היינו יודעי' טעמא דמילתא היינו מבינים שאין ללמוד מהתם לאשת חמיו ועוד נ"ל להסביר קצת ולהעמיד דברי חז"ל דהנה בכל העריות שב"נ מוזהרי' עליו אסרו ביהדותו שלא יאמרו יצאנו מקדושה חמורה לקלה אך אותו שאין ב"נ מוזהר עליהם הוצרכנו למנות ולגזור משום אתי לאחלופי בישראל והנה פשטות הלכה מורה בסנהדרי' דלר"מ אליבא דר"ע כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהר עליו וכל חייבי כריתות שאין ב"ד של ישראל ממיתין אין ב"נ מוזהר עליו עי' כ"מ פ"ט ממלכי' הל' ד' נמצא כל חייבי כריתות נמנו עליהם ואסרום לגר משום אתי לאיחלופי אך אחמותו לא נמנו באותה גזירה משום אתי לאיחלופי דהרי בלא"ה אסור משום שלא יאמרו יצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ובלא"ה אסורה שהרי היא במיתת ב"ד וב"נ מוזהר עליו מה תאמר עכ"פ אם מתה אשתו דשוב אין מיתת ב"ד אלא כרת וב"נ אינו מוזהר וליכא משום יצאנו מקדושה חמורה ה"ל לגזור משום אתי לאיחלופי בישראל. י"ל דמיתת בת בחיי אם לא שכיחה דבר"פ יש נוחלין מתחשיב לי' בפורעניות ומילתא דל"ש לא גזרו בי' רבנן ובזה א"ש מה דנקיט ברייתא ביבמות צ"ח ע"ב מתה אשתו מותר בחמותו שהוא דרך פורעניות שמתה הבת בפני האם ולא נקט בהיפוך דרך ברכה מתה אשתו מותר בבתה אע"כ התם באמת גזרו איסור משום אתי לאיחלופי כמו בכל חייבי כריתות וא"כ באשת חמיו אין לחלק כלל בין מתה אשתו או לא ולהרמב"ם נמי דלא אסר לב"נ רק ששה עריות ולא חמותו אע"ג דבשרפה וליתא למ"ש מ"מ כיון דטעמא לחלק לא ידענו לית לן למילף מיני' למקום אחר מה שלא נזכר בשום מקום:

מיהו לשיטת רש"י סנהדרין ע"ו ע"ב וכן רוב הראשונים דלא כרמב"ם ותוס' הנ"ל אלא דלא איכא אחר מיתה אלא איסורא בעלמא והיינו ארור שוכב עם חותנתו בזה י"ל מסברא לא גזרו על שניות ולא מראית עין אלא בחייבי כרת ולא אפי' בחייבי לאוין כגון ממזר וכה"ג וה"ה לא גזרו על אשת חמיו אחר מיתה כיון דליכא אלא משום ארור ולא אפי' לאו וכרת ואע"ג דגזרו שניות בחלוצה כעין דאורייתא אבל בחייבי לאוין לא גזרו וזהו נ"ל פי' הירושלמי וא"ת תורה הרי דוד נשא רצפה וכ' החחרונים דר"ל דהוה סד"א ליתסר משום שוכב עם חותנתו פי' דהנה מצינו בארורי' שוכב עם אשת אביו ושוכב עם אחותו ולא שינה מלשון הקרא דפ' עריות והכא שינה ואמר ארור שוכב עם חותנתו ולא אמר אשה ובתה י"ל לזה ב' תירוצים או משום דאשה ובתה משמע כששניהם בחיים וכר"ע וקמ"ל דארור איכא אפי' אין בתה קיימת ועוד י"ל דהא דוקא אם אשתו אבל אשת חמיו ליכא כרת ה"א ארור נמי ליכא קמ"ל חותנתו ואשת חותן נקרא חותנתו כמו שמצינו דודתו האמיתית היא אחות אביו כמו יוכבד בת לוי אחות קהת אשת עמרם בנו היא דודתו אמיתית ומ"מ אשת אחי אביו קרי לי' בקרא דודתו לא שהיא דודתו באמת אלא הואיל ובעלה יקרא דודו והיא אשתו יקרא דודתו וה"נ הבעל נקרא חותן ע"כ נקראת אשתו חותנתו אעפ"י שאינו חמותו ולזה נתכווין ביש"ש לא דנילף מדין דודתו אלא מלשון הקרא דקרי לאשת דודו דודתו ה"ה אשת חותנו חותנתו והכי הוה סד"א ואמר ירושלמי וא"ת תורה היא ומייתי מדאמר נביא ואת נשי אדוניך בחקיך ש"מ קים לי' לנביא דלאו הכי אלא משו"ה שני בלישכי' לרמוז אחר מיתת בתה אבל אשת חמיו לא נאסר זה נ"ל פי' הירושלמי:

ולפ"ז לר' ישמעאל דחמותו אחר מיתה בשרפה ע"כ האי שינוי לישנא חותנתו אאשת חמיו קאי ואסור דאוריי' וכן לרבנן דר' יהודה סנהדרי' י"ט ע"ב דנשי אדוניך לא קאי אנשי שאול ולא נסיב דהע"ה אלמנתו של שאול א"כ אפי' לר"ע י"ל חותנתו כולל גם אשת חמיו ואסור מן התורה אלא הירושלמי ס"ל כר"ע וכר' יהודה דנשי אדוניך ממש קאמר וה"פ רמב"ם וא"כ יש להתיר אחר מיתת בתה ולהפוסקי' כרבנן דר' יהודה ולהרא"ש והטור דפ' כר' ישמעאל ומ"מ ס"ל אשת חמיו לאו דאוריי' י"ל ס"ל עריות הלכה ל"מ ומעולם לא נסתפק ירושלמי וא"ת תורה ממש מחותנתו דהל"מ הוא דלאו דאורייתא אלא מפרש וא"ת תורה מדינא דשניות כמש"ל אליבא דמהרי"ל מ"מ פירושינו הנ"ל מחוור בעזה"י:

ונ"ל לעשות סמוכי' לזה מבה"ג ומס' ד"א וירושלמי וש"ס דילן לחלק בין אשת חמיו בחיי אשתו או אח"כ דבה"ג בחדא מחתא מחתינהו לאשת חמיו ואשת חתנו וכבר כתבתי לעיל אע"ג במס' ד"א לא גזר' אאשת חותנו מ"מ אח"כ גזרו הגאונים וא"כ לפ"ז ע"כ דא ודא לאו א' היא אלא כמ"ש מהרי"ל אשת חמיו משום כל שבנקבה ערוה ואשת חתנו משום דקרו לי' סתם חתן פלוני ולא ידעו להבחין אם מכח אשה זו או זו הוא חתנו כנ"ל ולפ"ז אין לאסור אשת חתנו אלא כל זמן שבתו קיים ואז קורי' לו חתנו סתם וסוברי' משום זו קורי' לו חתנו אבל אם כבר מתה בתו ומכ"ש כשינשא השני' אחר מיתת ראשונה וכבר פסקו לקרות לו חתן פלוני מותר באשתו ומדכתיב בה"ג תרוויי' בחדא בבא אשת חמיו ואשת חתנו ש"מ תרוויי' חד דינא אית להו דמותר בהני אחר מיתת אשתו אלא שהוא מתרי טעמי אשת חתנו מטעם הנ"ל שכבר פסיקו שם חתן ממנו ואשת חמיו לא גזרו משום דלאחר מיתה ליכא אלא משום ארור בעלמא לא גזרו ואפי' בחייבי לאווין כנ"ל ומכ"ש דהכא אפי' לאו ליכא:

מס' ד"א דתני התם דאמרו חכמים אשת חמיו אסורה משום מראית עין ובתה מותרת לו ופירשנוהו בתה מאיש אחר דה"ל חורגת אשתו של זה לא גזרו משום ב' אחיות וע"כ היינו כשאשתו קיימת דאי אחר מיתה אפי' ב' אחיות נמי שרו ועי' ביבמות ל"ב ע"א ברמב"ן ורשב"א ורא"ש בשם ר"ח עפ"י תוספתא דאחות אשה חייב עליה אפי' אחר מיתת אחותו כבר תמהו עליו ומ"ש בה"ג במאנס ומפתה אחות אשתו אחר מיתתה ליכא כרת אלא איסורא ר"ל איסור פנוי' אבל לא אי' אחות אשה והוא פשוט. וא"כ ע"כ הא דמס' ד"א בחיי אשתו מיירי ובהא קאמר אשת חמיו אסורה ובתה מותרת אבל אחר מיתת הבת לא שמענו:

והנה הירושלמי מייתי מריצפה בת איה והנה לא מצאתי בשום מקום מפורש שנשא דוד את רצפה בת איה אולי קבלה היתה בידם ומ"מ הקשה בכה"ג לא"ח בלשונות הרמב"ם שם בהל' מלכי' הא רצפה פלגש היתה ופלגש בלא קדושי' כמפותה בעלמא ואין ראי' מרצפה ועי' פלוגתת רש"י ורמב"ן ס"פ חיישרה והרא"מ שם. יהי' איך שיהי' צ"ע מה הביאו לכל הדוחק הלז הלא מקרא מפורש נשי אדוניך בחיקיך הרי התיר לו הנביא לקחת נשי אדוניו ולא פלגשיו לבד אלא אפי' נשיו והירושלמי מייתי האי קרא א"כ למה לי' לאתויי מרצפה בת אי' והנה גבי מעשה דגבעונים שמואל ב' י"ב כתב דלקח בני מיכל ובני רצפה והוקענום לה' וכ' שם המפרש במקרא גדול דקמ"ל אעפ"י דהי' מיכל אהובה אצלו מ"מ לקח בניה אשר גדלה ולא חס עליהם וא"כ מסתמא גם רצפה היתה אשתו וקמ"ל נמי כנ"ל שלקח בני ב' נשיו שהי' בחיים ונצטערו על בניהם מ"מ לא חס מזה הי' פשיטא להירושלמי דהיתה רצפה אשתו של דהע"ה וס"ל מסתמא בכלל דברי הנביא ואת נשי אדוניך בחקיך היא ריצפה עם כל נשי שאול פלגשיו ונשיו ובזמן א' לקחום כששלט על בית שאול והשתא לא סגי לי' לאתויי מרצפה לבד דפלגש היתה בלי קדושי' ומנשי אדוניך לחוד לא מוכח דלמא אחר מיתת מיכל לקחום אך מרצפה מוכח שלקחה בחיי מיכל כנ"ל ואז נשא גם כל נשי שאול א"כ מוכח שפיר דלאו תורה היא אלא משום מראית עין כר"ל פי' הירושלמי וא"כ מוכח מזה דלהירושלמי מותר אשת חמיו אחר מיתת אשתו:

וכן יש להוכיח מש"ס דילן אחר שהוכחתי לעיל דגם בש"ס דילן ס"ל הך גזירה דמראית עין א"כ מ"ט לא תני' לי' בברייתא דשניות אשת חמיו מותרת אבל אסורה משום מראית עין כדתני בברייתא דמס' ד"א אע"כ משום דהך ברייתא לא תני מאי דלא פסיקא לי' דמשו"ה לא קתני בתה אסורה משום דלא פסיקא לי' דלפעמים מותרת כשמתה אחותה ה"נ לא תני' אסורה משום מראית העין דלא פסיקא לי' דהרי כשמתה אשתו ליכא משום מראית העין וא"ש. מכל הלין נ"ל דיש סמך גדול להתיר אחר מיתת אשתו דאע"ג דלהפוסקי' דחמותו אחר מיתת אשתו אית בי' כרת ליכא לכל מ"ש מ"מ הא כל חכמי ספרד מתירי' להדי' ורק נהיגני כהתוס' ולא מצינו להדי' בתוס' דאסרי' אפי' אחר מיתה א"כ מסתיין לאסור בחיי' ולא אחר מיתה אלא שיש קצת לפקפק מדסתם סתומי ולא נמצא היתר זה מפורש בשום מקום אפשר לא פלוג רבנן וסתם אסרו אע"ג די"ל היינו בימיהם שהי' אפשר שישא אדם ב' נשים ויהי' אשתו ראשונה בחיים כשנושא אחרת וזה אסור לישא אשת חמיו משום מראית העין גזרו משום לא פלוג אפי' כשישא אחר מתת אשתו אבל אחר שנתפשטה גזירת רגמ"ה שאין לישא ב' נשים א"כ אין זה במציאות שישא אשת חמיו בחיי אשתו ראשונה ולא שייך לא פלוג מ"מ י"ל דהוה דבר שנאסר במנין דאע"ג דבטל הטעם לא בטל התקנה ע"כ לבי נוקף להתיר ולהיות סניף כלל רק הוצעתי הדברים להלכה ולא למעשה ומי שדעתו רתבה מדעתינו יתקע עצמו לדבר הלכה וה' יצילני משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד מח"ו א"נ: פ"ב נגהי ליום ד' זאת חנוכה תקבץ לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ: