שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן יט

שלום וכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלג ומפורסם גן הדסים גל של אגוזים כש"ת מו"ה יחזקאל בנעט נ"י אב"ד דק"ק פאקש יע"א:

נעימות ימינו שלוחה אלי מקהלתי ק"ק פ"ב לכאן שאני עוסק במרחצאות פה ואעפ"י שאיניני פה במחיצתי וספרים אינם אתי עמי ככל הצורך אמרתי לאו אורח ארעא למוקמי גברא רבא אבראי ולא באתי אלא לטייל ולהשתעשע ע"כ הנני משיב מפני הכבוד:

וז"ל שאלת חכם איש א' עני ואביון הלך בדרך בעגלה וישב על חביות א' ומיד הרגיש כאב בביציו פעם הרגיש ופעם לא הרגיש עד כי נפל למשכב ונפח כל הכיס שלו עד כי הוצרך לילך לעיר פעסט ושם נטלו הרופאי' ביצה א' של ימין וכשבא לביתו אמרתי כי יש כאן ספק אם הוא מותר להשהות את אשתו משום לא יבוא פצוע דכא עכ"ל:

ושוב כ' פר"מ שרבי' ניתלו במה שמצאו בשפתי חכמים פרש' תצא אדפירש"י בחומש על לא יבוא ממזר בקהל ה' לא ישא ישראלי' ולא פי' כן בפצוע דכא המוקדם היינו משום דבממזר אפי' נישאית כופי' אותו להוציא משמע בפצוע דכא בנשאה בהיתר עכ"פ אין כופי' להוציא ופר"מ שפך סוללה על השפתי חכמים מכמה סוגי' דגם בפצוע דכא שנעשה אחר שנשאה בהיתר מ"מ כופי' להוציא יפה כיון ובעל שפתי חכמים לא מלבו הוציא מילין כי הגאון באר שבע בספרו צדה לדרך כ"כ בשם מצא כתוב בס' קדמון כדברי שפתי חכמים ודחה דבריו כמו שדחה מעלתו אלא שאין הספר הזה כעת לפני ומ"מ י"ל שאין כוונת הכותב ההוא שיהי' האמת כן שאין כופי' פ"ד להוציא אלא דאי לא הוה כתי' בממזר ועמוני לא יבוא והוה אתי' בק"ו מפ"ד ה"א לא יבוא לכתחלה אבל אם כבר בא אין כופי' קמ"ל גבי ממזר לא יבוא ומריבוי ילפי' פירש לא יבוא אפי' בדיעבד כופי' וה"ה גבי פ"ד דכל ג' לא יבוא דפרשה יפורשו באופן א' ולעולם אפי' בפ"ד כופין וכסוגי' הש"ס אלא בלא"ה דברי' הללו אין בהם ממש וק"ו שלו ק"ו של שטות הוא איך ניליף ממזר בק"ו מפ"ד אי לא הוה ידעי' כלל שיש קפידא בביאת ממזר בקהל ה' איך תיתי בק"ו ממום דפצוע דכא ולא קרב זא"ז:

וליישב דברי רש"י שפי' כן בממזר ולא בפצוע נקדים פלוגתת רמב"ם וראב"ד רפט"ו מאי' ביאה דס"ל לרמב"ם דאין לוקין אלא בקידש ובעל ופי' הר"ר אברהם בנו ז"ל מדכתי' במצרי ואדומי דור שלישי יבוא להם בקהל ה' ע"כ א"א לפרש ביאה ממש בזנות וכי יצוה ה' שיבואו בזנות אע"כ ביאה בקהל פי' קידש ובעל דרך נישואי' וה"ה לאו דלא יבוא בקהל ג"כ יתפרש בנישואין וכ"כ כ"מ בשמו והראב"ד השיג מפ' אלו נערות דאמר אי ר' יצחק קשי' ממזרות מבואר דלקי בפיתוי בלא קידושין ותשו' רמב"ם לחכמי לוניל על זה אין להם שחר כמבואר בה"ה שם ושוב כ' הראב"ד בהשגה שני' והדין נותן שהביאה תיאסר שלא ירבו ממזרות בישראל ופצוע דכא שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל:

והנה מ"ש הר"ר אברהם מדכתי' יבוא להם וה' לא ציוה לבוא בזנות בשיטת אביו הרמב"ם ז"ל אמרו דס"ל פ"א מאישות ה"ד דכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדישה והראב"ד משיג דפסוק מיירי במופקרת לכל אבל לא לאיש א' ע"ש וא"כ לרמב"ם יפה כ' איך שייך דור שלישי יבוא להם ביאה בלא קידושין הא אסורה מן התורה לכל אדם וקיי"ל לא כתי' קרא דאי להתירא אך לראב"ד וסיעתו דאין כאן איסור קדישה א"כ שפיר יש לפרש יבוא להם בלי קידושין ובהיתר. אמנם אהך גופי' כ' ה"ה שם איך אפשר שעל פיתוי של זנות ילקה על לא תהי' קדישה א"כ מפותה האיך משלם עלי' ממון והלא לוקה ע"ש בה"ה פ"א מאישות ולפע"ד לק"מ דרמב"ם דקדק בלשונו כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושי' אבל המפתה לשם קידושי' אלא שאביה מאן ימאן לתתה לו זה עבר על לא תהי' קדישה והוא המשלם קנס מן התורה והכי מפרש רמב"ם קרא דמפתה וכמבואר להדי' בש"ס קידושין מ"ו ע"א אבל מפתה שלא לשם קידושין אה"נ כיון דלוקה אינו משלם וממילא לא קשי' נמי הא דאמרי' לר' יצחק קשי' ממזרות דכיון דבממזרות לא שייך פיתוי לשם קידושי' דאם מקדש ובעל לוקה משום מחזרת וע"כ בעל שלא לשם קדושין וא"כ לוקה משום קדישה וממ"נ לא ישלם וקשי' ממזרות ודברי רמב"ם נכונים בעז"ה ובחידושי ר"פ אלו נערות ישבתי גם תשו' רמב"ם לחכמי לוניל ע"ד זה ואין כאן מקומו ולפ"ז הר"ר אברהם לאתויי מגופי' דקרא אי ס"ד לא יבוא ביאת פנוי' הוא למה לי קרא תיפוק לי' מלא תהי' קדישה אלא עדיפא מיני' קאמר מיבוא להם בקהל ה' דלא יחלוק בעל דין דלמא לעולם בפנוי' ולעבור עליו בשני לאוין להכי מייתי מיבוא בקהל ה' וכי ה' ציוה או התיר לבוא על המצרית:

והנה דברי הראב"ד צריכי' ביאור לכאורה דיהיב טעמא שלא להרבות ממזרים ופ"ד משום שהיא תזנה תחת אישה וקשה א"כ אפי' פ"ד בידי שמום נמי ומפורש בש"ס יבמות ע"ה ע"ב דפ"ד בידי שמים כשר בקהל וכמדומה לי שהקשה קו' זו בס' מעין חכמה ואינינו אתי כעת ותו וכי בטעמי' דקרא יחלוק על הרמב"ם ונעו מעגלותי' לא תדע ועוד איזה נתינת טעם איכא הכא לומר שהתורה אסרה ממזר בקהל כדי שלא ירבה ממזירים בישראל זה הוא מערכה על הדרוש שאם לא תאסר תורה ממזר בקתל מה לנו שוב אם ירבו בישראל אבל האמת לא בא הראב"ד לדדוש טעמי' דקרא אלא הכי קאמר כיון שממזר מתועב הוא שהרי אסרו בקהל ע"י קידושין עכ"פ להרמב"ם לא יתכן לומר שע"י בעילת זנות יהי' מותר וירב' ממזרים מתועבי' בישראל ודרכי' דרכי נועם כתי' אע"כ לא יבוא ביאת זנות במשמע אפי' בלא קידושין והנה קו' זו לק"מ לשיטת רמב"ם דביאת פנוי' בלא"ה אסורה משום לא תהי' קדישה ואין כאן ריבוי ממזרים בישראל. שוב טען הראב"ד מפצוע דכא לפי שהבין מהרמב"ם דמי שקידש בהיתר ונעשה פ"ד ששוב מותרת לו שהרי הביאות המה בלא קידושי איסור וגם זה אינינו בכלל דרכי נועם דנהי דפ"ד גזירת הכתוב ולא הקפידה תורה על פ"ד בי"ש מ"מ אפצוע דכא בידי אדם דהקפידה תורה אין ראוי להתיר' אחר שנשא בהיתר שהרי תזנה תחתי' ויותר יש להקשות לפמ"ש בס' החנוך בטעם פ"ד שתיעב' ה' והחמיר לאוסרו בקהל משום שמדרכי המלכים לסרס עבדיהם ויהיו סרוסי' בהיכל העלך ורצה הקב"ה שלא יתאוו לשולחנם של מלכי' ולסרס עצמם ע"כ החמירה תורה שלא יבוא בקהל ולהרמב"ם אכתי לא הועיל כלום שבתחלה ישא אשה ואח"כ יסרס עצמו ולפני מלכי' יתיצב אע"כ אפי' ביאה בלא קידושי' אסור דלא כרמב"ם ואמנם נ"ל דמעולם לא עלה זה ע"ד רמב"ם דודאי מודה רמב"ם כל ביאה שאחר קידושי' לוקה עלי' אפי' יהי' הקידושי' בהיתר ולא הוציא הרמב"ם אלא ביאת זנות ולק"מ:

ומעתה נבוא ליישב דברי רש"י בחומש בעזה"י ונאמר דס"ל כשיטת הראב"ד ורוב הפוסקים דביאת זנות אסור והא דפירש"י לא ישא ישראלית היינו אפי' נישואי' דלא תימא דלא אסרה התורה אלא ביאת זנות דבאשה דעלמא הכשירה לא אסור אלא במופקרת והכא אסו' אפי' ביאה בעלמא אבל ע"י נישואי' וקידושין מותר קמ"ל רש"י אפילו נישואי' אסורי' ומכ"שכ זנות ולא הוצרך רש"י זה לפרש בפ"ד דפשיטא דטפי יש לאסור אחר הנשואי' שלא תזנה אשתו תחתיו ופשיטא שאפי' אחר הנישואי' אסור אבל בממזר הוה סד"א לחלק ע"כ פירש רש"י כן גבי ממזר וא"ש נמי דפירש"י לא ישא ישראלית וכ' רא"ם ר"ל לאפוקי גיורות דמותר בה והיינו משום דבפ"ד הוה סברה לומר אדניחוש שמא תזנה תחתיו אדרבה ניחוש לכל הפסולי' משום צערו דגופי' דדהו ושיבואו לידי הרהור אסורי' ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר נבלות לזה פירש"י ישראלית לא ישא אבל מ"מ לא יבטל ויש לו פת בסלו וישא גיורת וכיוצא בו שמותר בה:

ואמנם בהרא"ם משמע דרש"י ס"ל כהרמב"ם דוקא ע"י נישואי' וקידושין לוקה ולא בביאת זנות והנה בפי' לא תהי' קדישה פירש"י כפי' הפוסקים דוקא מזומנת ומופקרת אסורה אבל באקראי בעלמא לא ואי ס"ל בלא יבא כרמב"ם קשה קו' הראב"ד אתה מרבה ממזרים ע"י ביאת זנות וי"ל דלא חשש התורה להרבות ממזרי' ע"י ביאת זנות דאקראי ולא שכיחא שידבקו כשרי' בפסולי' ואשה בודקת ומזנה וא"כ י"ל בפ"ד פשיטא לי' דביאת קהל היינו ע"י קידושין אבל בזנות מותר ולא שייך שלא רבה פ"ד בישראל ופשוט אבל בממזר ה"א לאסור אפי' ע"י זנות שלא ירבו ממזרי' כקו' הראב"ד קמ"ל רש"י לא ישא ישראלי' יהי' איך שיהי' אין דן דינו למזור שמי שנשא בהיתר ונעשה פ"ד אח"כ כופין אותו להוציא ככל חייבי לאוין ואין בזה פקפוק וספק אך בנידון שלפנינו יש לעיי' קצת וכבר הלכו בו נימושת ראשונים ואחרוני' יהי' ה' עמנו ויאיר עינינו להוציא לאור משפט צדק:

ביבמות ע"ה ע"ב דעת ר"ת שבתוס' דהלכה כר' ישמעאל דמכשר ביעא א' בידי אדם מדקיימא בכרם ביבנה כוותי' וממעשים בכל יום דבעלי ביעא א' מולידי' וגם בירושלמי מבואר כן אלא דאינו מוליד ע"ש וצ"ל דאין זה סותר למעשים בכל יום דמולידי' דאפשר נתחכמו רופאי' זמנינו או נשתנו הטבעי' כמ"ש תוס' פא"ט ובבכורות י"ט ע"ב ד"ה פרה וכו' אלא דבתחלה הוכיחו תוס' דע"כ ניטל ביעא א' כשר דאי ס"ד דהוה פ"ד דאמר מרע"ה בסיני זה א"א שיהי' לו רפואה לעולם ולא יוכחש הקב"ה הל"מ שבידינו והתורה נצחייות אע"כ אינינו בכלל פ"ד דקרא ולא נאמר בו בסיני מידי ושוב אפשר דבזמן הירושלמי לא הוליד ועכשיו מוליד וזה ברור בכוונת התוס' בעזה"י:

שוב כ' תוס' בשם הירושלמי דוקא בשלימין ומסופקי' אם לומר שהם ב' תיבות של ימין ולפ"ז לא מתכשר אלא בנטלה של שמאל ויש להזהיר הרופאי' ליטול של שמאל פי' תוס' מיירי מי שאין לו שום מכה וחולי בביעיו אלא מחמת חולי שבירה רגילי' הרופאי' לחתוך ביעא א' לפנות מקום בכיס לבני מעיים או מחמת חולי אבן שבקנה השתן וכמ"ש ר"ת שבמרדכי ויזהירו הרופאי' לחתוך של שמאל ולא של ימין דאלו נולד חולי בביצה איך אפשר להזהיר הרופאי' הלא אותו שנולד בו חולי צריך להסירו אע"כ לא מיירי מחולי דההוא לא איכפת לן כלל דהוה בידי שמים וכאשר יבואר לקמן אי"ה אך מיירי שאין חולי בביעים וניטלו מפני חולי השביר' או האבן וקצת מזה ראיתי פ"א בתשוב' מהו' שמשון חסיד בעל תוספ' חדשים שבקונטרס אגרת בקורת וכ' תוס' שזהו חומרא גדולה לחלק בין ימין לשמאל ר"ל דגם זה מעשי' בכל יום שמולידי' אעפ"י שניטל הימין וכן ראיתי אני כבר פעמים:

ויותר נראה להתוס' והפוסקי' גי' של ימין תיבה א' פי' שיהי' שלימה ולא פצוע ויש בזה ב' פירושים לפום משמעות תוס' משמע שאותה הנשארת תשאר שלימה מבלי פגע כ"ש אפי' פגע שאינו פוסל בעלמא כגון נקב שאינו מפולש וכיוצא בו מ"מ הכא כיון שכל סמיכתו על אותה הביעא האחת צריכה שתהי' שלימה בריאה ויפה אבל אותה שניטלה אפי' היתה פצוע מתחלתה ונפסל על ידה שוב כשחותכי' אותה חלק להכשירו וכן משמעות הירושלמי לפי הגי' שכ' תוס' אין כרתין לי' וזאת שרי לי' פי' שאמר להרועא אי תכרות אותה הביצה שנקבה וכבר נפסל על ידה מלבוא בקהל אם תכרתנה אתה מתירו לבוא בקהל וקורין אין כורתין בחיריק תחת האל"ף כמו אי אם ואין זה נגד הסברה דכן אורחת כל האיברי הכפולים כגון העיניים והאזנים אם ניטל א' נשאר כל כחו בהשניי' הנשאר ביתר עוז וע"כ כל זמן שאין כורתין הביצה המוכה ומעונה והכח מושך לשני הביצים בשוה ואותו הכח הנמשך אל הביצה המוכה הוא כח בטל וריק ולא יפעול מחמת חולי שבו ע"כ פסול אבל כשיוסר הביצה ההיא וישאר כח שניהם בהבריאה חוזר להכשירו:

אמנם הרא"ש ס"ל שאין פסול זה חוזר להכשירו לעולם ומ"ש בירושלמי ובלבד של ימין רוצה לומר שהנחתך הי' שלם אבל אי הי' פצוע ונפסל שוב אינו חוזר להכשירו ועי' רא"ש פ' בהמה המקשה בסוגי' דארכובה הנמכרת עם הראש וק"ל ולרא"ש צ"ל דגרס בירושלמי אין ברתי את שריי לי בבי"ת במקום כרתי בכ"ף ולא דבר עם הרופא ולא נפסל זה האיש מעולם ע"י פיצועו או ניקב אלא שמיד ניטל ממנו ביצה א' ובא אשה ושאלה אי מותרת לו והשיב לה הן בתי את שריית לי' אך לא תוליד ממנו ומה שנתלה האחרונים א"כ פסול זה אינו חוזר להכשירו ה"ל למימר ביבמות ע"ו ע"א זהו פסול שחוזר להכשירו זהו למעוט' ניקבה או נפצעה הביצה שאינו חוזר להכשיר לק"מ התם מיירי מניקב ונסתם ומיירי מריאה שג"כ איירי מניקב ונסתם אבל הכא לא ע"י סתימה חוזר להכשירו אלא ע"י הסרת האבר ולא דמי להתם אלא שצל"ע במס' שבת קי"א ע"א אם על כורת חייב נותק לא כ"ש ולפירש תוס' היינו שע"י כריתה מעורי' עדיין וע"י נתיקה מנותקי' לגמרי ודלא כפירש"י וצע"ג מאי כ"ש הוא זה דהרי קמן בביצה א' גרע נפצע מניתק לגמרי וכן בחוטין כמבואר ברא"ש וא"כ איך יהי' ניתוק בשני ביצים כל שכן ומאי אולמא דניתוק מכרות אדרבא איפוך אנא ואולי משום כן פירש"י התם שכרותי' לגמרי רק שמונחי' בכיס בעלמא וזה הוה שפיר ק"ו אבל ניתוק לגמרי ממעורה אינינו ק"ו אדרבא הא מגרע גרע וצע"ג ויש לדחוק קצת ולומר הא דניטל עדיף מניקב ונפצע היינו ניטל לגמרי חוץ לכיס אבל כל זמן שמונח אעפ"י שניתק לגמרי גריע טפי ושפיר פריך אם על כרות חייב על ניתק לא כ"ש. והנה שיטת הרמב"ם פט"ז מאי' ביאה דניטל בידי אדם אפי' ביצה א' פסול ובידי שמים או חולי אפי' ב' ביעי' כשר והנה דוחק בעיני לומר דפליג אדכרם ביבנה אלא ס"ל ר' ישמעאל אבידי שמים קאי וביצה א' לאו דוקא כמ"ש נימוקי יוסף דב' בידי שמים לא שכיח ע"ש אלא אכתי צ"ע דהירושלמי א"א לפרש אבידי שמים דא"כ מה בין שלימה לפצוע ומה בין ימין לשמאל ואע"כ הירושלמי פירש דברי ר' ישמעאל בידי אדם מנ"ל לרמב"ם לפרש בידי שמיה וביצה א' לאו דוקא נגד הירושלמי ע"כ נלע"ד בודאי לשון ירושלמי דמייתי תוס' ורא"ש א"א לפרשו אלא כמ"ש לעיל אך תו איתא התם בירושלמי ומייתי לי' הפוסקים וזה לשונו אית תני' תני בידי אדם פסול בי"ש כשר ואית תני' תני בין בי"א בין בי"ש פסול מ"ד בי"א פסול בי"ש כשר יליף לה ממזר וכו' מאן דאמר בין בי"א ובין בי"ש פסול וכו' אר"י בי רבי בנן עוד יליף הוא מממזר וכו' יצירתו בידי שמים. הוון בעי למימר מ"ד בי"ש כשר ר"י בנו של ריב"ב מ"ד בין בי"א בין בי"ש פסול כרבנן א"ר אחאי בר פפא קומי ר' זעירא כולי' דרבנן הרי שעלתה חטטין מי מחסך בה או מסתת והרי הוא בי"א כמי שהוא בי"ש עכ"ל:

ונ"ל דאע"ג בתחלה החליט הירושלמי דר' ישמעאל אבי"א קאי מ"מ אחר כך אשכח ב' ברייתו דפליגי בבי"ש ואמר בתחלה דפליגי בפלוגתת ת"ק ור"י בנו של ריב"ב דבי"א אליבא דכ"ע פסול ורק בי"ש מכשר ר"י בנו של ריב"ב וביצה א' לאו דוקא כנימוקי יוסף הנ"ל ושוב אמר ר' אחאי בר פפא דהני ב' בריתות לא פליגי אהדדי אלא חדא מיירי בי"ש לגמרי והוא מותר בקהל לכ"ע ואידך מיירי שאחר שתחלה בי"ש כרתו הרופא והסת בה והיינו דזה פסול בקהל להך בריתא ותרווייהו כת"ק ולהך מסקנא יש להסתפק בדברי ר"י בנו של ריב"ב אי פליג רק אהא והילכתא דכיון שנחלה בי"ש שוב הוה בשר שהרופא גורדו ואין הפסד במה שהרופא כורתו לגמרי אח"כ אבל בי"א ממש פסול גם לר' ישמעאל וזהו דעת הרא"ש שכן הוא מסקנת הירושלמי או י"ל דהשתא להך מסקנא חוזר הירושלמי לסברתו הראשונה דלר' ישמעאל אפי' בי"א מכשיר בביצה א' וזה סברת התוס' דלמסקנת הירושלמי מיירי ר' ישמעאל בי"א והרמב"ם ס"ל דלמסקנא פסול לר"י בי"א ואינו מכשיר אלא בי"ש אך אינו מבואר אי ס"ל כהך לישנא דבריתות פליגא בפלוגתא דת"ק ור"י ולאותו לשון ליכא מאן דשרי בכורת הרופא אח"כ או אי ס"ל כר' אחאי בר פפא דלדידי' לר"י דהלכתא כוותי' שרי עכ"פ בנחלה וכרתו הרופא ואי הוה כותב הרמב"ם פ' ט"ז הלכה ט' פסול דכריתות אדם אחר שכ' נולד בו שחין והמסה או כרתן כשר הוה ידעי' דהאי כרתו אדם או כלב וקוץ אלעיל קאי אנולד בו חולי או שחין וכבר נמסו ונכרתו ע"י חולי אפ"ה אי שוב כרתו אדם פסול אבל השתא שהקדים פסול דבי"א קודם שכ' הכשר שע"י חולי ושחין א"כ אין הכרע בדבר אבל כמדומה לי שמפורש הדבר בכוונת הסמ"ג עכ"פ שכ' לאוין קי"ט אמר שמואל כל פסול בענין זה כשלא הי' בי"ש אלא בידי אדם בפשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או ע"י חולי שאירע לו כשר לבוא בקהל עכ"ל מאריכות לשון זה מבואר להדי' דס"ל כל שלא כרתו אדם בפשיעתו אלא לרפאו מחליו כשר וכן כ' יש"ש בכוונת הרמב"ם ע"ש ולא דמי למסרס אחר מסרס דבשבת קי"א ע"א התם בד"ה הוא יע"ש הטעם בחי' רשב"א ע"ש אבל לענין פסול קהל בודאי כיון שכבר בטלו האיברי' ושבתו ממלאכתם בי"ש וחולי שוב לא איכפת לן במה שנכרתו ע"י אדם אח"כ:

ובמ"ש לעיל דבהא פליגי ת"ק ור"י בנו של ריב"ב לת"ק בי"ש פסול ולרי"ב של ריב"ב כשר אפי' נכרתו אח"כ ע"י אדם וכן פסק רמב"ם נתיישב לי דקדוק נכון דת"ק דבריתא נקיט סידרא בתחלה ניקבה והדר נימוקה והדר חסרה ורמב"ם פט"ז הלכה ז' הקדים חסרה לניקבה והשמיט נמקה והלא דבר הוא אע"כ ת"ק ס"ל ע"י חולי פסול ע"כ כ' בתחלה ניקבה בי"א ולא זו אף זו נימוקה כולה ע"י חולי ממנה ולא זו אף זו חסרה ממנו כל שהוא ע"י חולי נמי פסול משא"כ לרמב"ם ע"י חולי כשר ומיירי הכל ע"י אדם ואי הוה חשיב נקבה ע"י קוץ תחלה תו הוה חסרה אפי' מקצת זו ואצ"ל זו מניקבה בלא חסרון בשלמא בבריתא מיירי חסרה ע"י חולי וניקבה ע"י אדם דהרי חסרה דבריתא אנימוקה קאי אבל לרמב"ם דנימוקה כשר קאי חסרה אקוץ והוה ק"ו מניקבה ע"כ הקדים חסרה ולא זו אף זו אפי' ניקב מפולש בלי חסרון נמי פסול ע"י קוץ:

וה"נ משמע לי מפירש"י ע"ה ע"א שפירש בדת"ק נמקו מחמת מכה והיינו מכה של שחין וחולי פוסל ת"ק ובדר' ישמעאל פירש"י סריס חמה מחמת חולי הוא והאי לאו חולי הוא עכ"ל מבואר דלר' ישמעאל מחמת חולי כשר והיינו כהירושלמי הנ"ל דפליגי ת"ק ור"י בי"ש והיינו מחמת חולי כנ"ל אלא שדברי רש"י צ"ע בלא"ה דמסיים והאי לאו מחמת חולי הוא וא"כ ע"כ מפרש דאין לו אלא ביצה א' שנטלה ע"י אדם וכר"ת ואיך כ' אח"כ דלא אסרה תורה אלא פצוע דוך וכרות הא האי נמי הכי הוא אלא שלא אסרה תורה אלא בשניהם והאי אחד הוא שנכרת וניטל מ"מ מבואר דגם דעת רש"י דע"י חולי נקרא בי"ש וכמ"ש בית שמואל בשם רש"י לעיל כ' ע"א ולפע"ד מ"ש רש"י ע"ה ע"ב ע"י רעמים היינו טרם דמייתי הש"ס ברייתא דיליף מממזר א"כ י"ל מסתיין דנילף מדקרינן פציעי דע"י רעמי' כשר אבל לבתר דמייתי ברייתא דילפינן מממזר בעי' דומי' דממזר ממש שבא ע"י פשיעת אדם ממש ולא ע"י חולי אע"ג דרוב חולאי' ע"י פשיעת אדם בשמירת גופו אתי' ממילא עיי' כתוב' למ"ד ע"א וע"ב לענין צנים ופחי' ממילא הוה דומי' דממזר ע"כ מודה רש"י לדינא דע"י חולי מיקרי בי"ש וכ"כ ב"ש בשם ב"ח ועיין מ"ש פר"ח בי"ד סי' ל"ו סקל"ו ויעיין תוס' סוטה כ"ו ע"א ד"ה אשת סריס וכו' וע"ש מבואר בזה דלרש"י בשותה כוס עיקרין אע"ג שאינו עושה מעשה בידי' באיברי ההולדה אלא שמתבטלי' מאליהם ע"י גרמא בשתיית כוס מ"מ מיקרי דומה לממזר דהתם נמי מעשה אב ואם אינינו אלא הכנה בעלמא וחומר היולי כדכתי' כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני וה"נ דכוותי' ולתוס' לא ברירא להו כיון דעכ"פ אינו עושה מעשה ממש ע"י גוש וגוף אלא מסתרס מאליו ע"י גרמא ואין לדמות פסול בקהל לאיסור מסרס בידי' בשבת קי"א אבל מ"מ בין לרש"י ותוס' ורמב"ם ליכא מאן דפליג דע"י חולי ושחין הוה בי"ש ואפילו נכרתו ב' מותר בקהל אפילו לכתחלה דדעת רא"ש יחידאה הוא ממש ואי נכרת אח"כ בידי אדם ע"י רופא אחר שכבר נעשה בשר שהרופא גורדו קרוב לודאי לפע"ד שכשר אפי' לכתחלה ואם נפצעה א' בי"א ושוב ניטלה ע"י אדם לגמרי בין של ימין בין של שמאל רק שהנשארת היא בריאה ויפה ויכולה לפעול פעולת ב' הבצים כדרכן של איברים הכפולים כשר להתוס' ונהי לכתחלה אין לסמוך אבל עכ"פ אין כופין לגרש וטוב להפרישם ולהודיעה עכ"פ דאית בהו פלוגתא ונהי דאין כופין לגרש מ"מ המה יחושו לנפשם ולא יזדקקו זה לזה וכמה דיות נשתפכו עד"ז בתשובת תומת ישרים סי' נ"א נ"ב וסי' רי"ב ואחר אחרון בסי' קכ"ה שגזר עליו שלא יזדקקו זע"ז בכה"ג יע"ש ומ"מ אין להחמיר כ"כ יע"ש:

אמנם בנידון שלפנינו יש לעיי' טובא שתחלת כאבו בא לו ע"י שישב בכח על החביות ואי ברי לנו שנפצעו אז בי"א היינו ממש כנ"ל אך בלי ספק אלו הי' בא לפנינו אז לא היינו מפרישי' אותו מאשתו כלל אפי' להחולקי' על ר"ת אטו כל מאן דכאיב לי' כאיבא בביעא נסתפק בפ"ד והיינו מוקמי' גברא אחזקי' שלא נעתה בו מעשה כלל ואע"ג שעי"ז אח"כ נופח ושלט בו הבראנד עד שהוכרחו הרופאי' לכרתו היינו מפני עצלנותו שלא עשה לעצמו רפואה מיד עד שאח"כ ע"י צינים ופחים ואוירא דעלמפ נחלה ועדיף טפי טובא משתיית כוס עיקרי' והכא אפשר אפי' רש"י מודה דמקרי בי"ש ולא דמי לממזר וכשר לכ"ע ולר"ת ותוס' פשיטא דכשר למה שנ"ל עיקר גירסא שלימה ודלא כהרא"ש וא"כ עכ"פ אין לכוף להוציא אבל עכ"פ טוב לומר שהוא פלוגתא דרבוותא ולוקה על כל ביאה וביאה ע"כ טוב לו ולה אם יהי' פרושין וכמ"ש פר"מ הבקיאות מתוס' זבחים ב' ע"כ אבל לכוף על הגירושין יש לחוש לגט מעושה ולחדר"ג לכוף אותה ות"ח כמותו עיניו בראשו ואין להאריך יותר הנלע"ד כתבתי וה' עמנו הכ"ד א"נ החותם. יערגן יום א' ז' אלול קפ"ה לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ: