שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן יז

שלום וכ"ט לההר הטוב ה"ה י"נ הרב המאה"ג מורג חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות המופלג ומפורסים גן הדסים ערוגות הבשם כבוד מו"ה קאפיל ני' אב"ד ור"מ דק"ק ווערבויא יע"א:

דשאילנא קדמייכון ע"ד פלוני שנולד לו חולי בביעא ימנית עד שנתעבה ונתגדל ונעשה כגודל ככר לחם וחתכוהו הרופאים ונטלוהו מן הכיס והבטיחוהו שיכול להוליד והעמידוהו על בריו ונרגש עתה בימין שנשאר דבר קטן כעין פול ופר"מ ירד לעומק ים וצלל במי הפלפול ובקש ממני לחות דעתי הקלושה היות כי לירד לעומק דעת הפוסקים ראשונים הכל תלוי בלשון הירושלמי פ' הערל ואיננו מצוי ביד כל אדם ע"כ העתקתיו פה הצריך לענינינו ואפרשהו כיד ה' עלי עם פלפלת כ"ש וממילא רווחא שמעתתא בעזה"י אשר ממנו אשאל סעד לתומכני להעמדני על האמת:

ירושלמי ד"ה לא סוף דבר נפצעה אלא אפילו נימוקה אפילו יבשה אפי' חסרה תני רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד והוא סריס חמה אמר ר' יוסי שמעתי הלכה כר"י בשר"י בן ברוקה ולית אנא ידע מן מה שמעית א"ר אימי לא הוה ר"י שמע לה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבוא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו ר' חונה אמר דו סבר כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן אמר ר' יודין בר חנין ובלבד של ימין אתא עובדא קומי רבי אימי אמר לה אין ברתי דאת שרייה ליה אלא הוי ידעת דלא מוליד והוה ר' זעירא מקלס לה דו משים מילתא על בריא פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ואית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבוא פצוע דכא מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכא בידי אדם מאן דאמר בין בידי אדם ובין בידי שמים פסול מין לי' אמר רבי מנא מהכא לא יבוא פצוע דכא לעולם אמר רבי יוסי בי רבי בון עוד הוא יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבוא פצוע דכא מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים וממזר בידי שמים יצירתו בידי שמים הוין בעי מימר מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בר ברוקה מאן דאמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול כרבנן אמר ר' אחאי בר פפי קומי ר' זעירה כולה דרבנן הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם כמי שהוא בידי שמים. עכ"ל הירושלמי הנ"ל:

וזה ביאורו של הירושלמי הך ברייתא תני ר"י בנו של ריב"ב היא בריתא בפ"ע המתחלת כך ולא הוזכר בה ת"ק והי' אפשר לומר דלא מיירי כלל לענין פסול קהל אלא לענין חולץ וחולצין לאשתו קאמר שאם נולד כך בביצה א' איננו מוליד והוא בכלל סריס חמה דר"ע דמתני' יבמות ע"ט ע"ב והו"מ למימר על זה קאמר הלכה כריב"ב משו"ה מייתי עלה דשמואל אמר אם יבוא לפני בעל ביצה א' אני מכשירו ואמר ר' חונה דו סבר כר"י בנו של ריב"ב וש"מ דשמואל הוה מפרש דברי ר"י בנו שריב"ב לענין הכשר ביאתו בקהל ומיירי באופן שבשני ביצים הי' פסול וקמ"ל אעפ"י דבעל ביצה א' שאינו מוליד מ"מ כשר הוא בקהל והלכה כותי' ובזה ניחא לן מה דלא אמר שמואל סתם הלכה כר"י בשריב"ב כדאמר ר' יוסי באמת אע"כ משום דהוה אפשר לפרש כנ"ל משו"ה הוצרך לומר בפירוש שמכשיר ביצה א' עיי' שלהי מגלה מדקדק הש"ס כי האי גוני וכן במנחות ל' ע"ב לימא מר הלכה כמר ע"ש ור' יוסי דאמר סתם הלכה כר"י ברישב"ב אפשר אבריתא דמייתי ש"ס דילן היא שינויי בתוספתא פ' יוד דיבמות ושם מפורש בדברי ת"ק דקאי אפסול קהל ושמואל קאי אבריתא דירושלמי דהוה ס"ד לפרש כנ"ל לכן הוצרך לפרש דבריו מ"מ מבואר דפ"ד אינו מוליד ובירושלמי מפרש הטעם מדלא מנה דורו' ובש"ס דילן דחי דלמא למיסר ברי' ונ"ל דסמוך עצמו אילפותא דממזר דלית לי' תקנתא לבוא בקהל ה"נ פ"ד וע"כ הא דלא מנה דורו משום דלא אפשר שהרי אינו מוליד דאי להתר ברי' לא הוה דומה לממזר:

והנה ר"ת העיד שראה כמה ב"א שניטל ביצה א' והולידו וקשה לומר על כל כך ב"א צא וחזור על בניהם כי ממזרים הם כי בש"ס קאי על אדם פרטי אבל לומר כן על רבת בני עמנו הי' קשה בעיני ר"ת לומר כן ועיי' לשונו בס' הישר סי' י"ב והנה הדבר תמוה כיון שבירושלמי קאמר שאינו מוליד איה עדותו פל ר"ת ובאמת ראינו כן גם בזמנינו ועיי' תשו' הגאון מהרש"ח בעל תוס' חדשים שבס' אגרות בקורת. ויראה ודאי להרמב"ם וסיעתו דס"ל דניטל ביצה א' בידי אדם פסול א"כ ע"כ מקובל בידינו מסיני שאינו מוליד דכלל גדול כל שמוליד אינו פסול אע"כ שאינו מוליד א"כ כל העדיות לא יזיזו זיז כל שהוא מתורתינו וקבלתינו האמתיו' ואלו הי' שום מציאות רפואה למכתו לא הוה שתיק מרע"ה מיני' וכדאמרי' גבי טריפות אפי' ירבה כחול ימים לא יניח קבלה אמתיות שבידינו אבל ר"ת נראה לו לפרש הסוגי' שיהי' ניטל א' בידי אדם כשר א"כ לא אמר בי' מרע"ה מידי אם מוליד או אינו מוליד והוא מהלכות הרופאים ויכול להיות בימי חכמי התלמוד לא ידעו רופאים להזהר ליטול ביצה א' באופן שיוליד ועכשיו אכשר דרא בהא וגדולה מזה בתוס' פא"ט מ"ז ע"א ד"ה כל הני ע"ש וברא"ש פ"ח דיבמות משמע קצת כן בדעת ר"ת:

נחזור לפי' הירושלמי אר"י בר חנין ובלבד של ימין והר"י שבתוס' כ' שנראה פירושו שהם ב' תיבו' ובלבד של ימין אם נטלה הימין ונשארה שמאלית פסול ומהו' יעבץ באגרת בקורות כ' דאי ס"ד שלימין בעי' הו"ל למימר שלימות לשון נקבה אע"כ של ימין קאמר אך כ' תוס' שחומרא גדולה וכ"כ מהרש"ל ביש"ש דמשום דקדק לשון לא נכחש המוחש שאפי' ע"י שיור השמאלית מוליד ע"כ פי' שלימין שיהי' שלימות ולא פצועי' הנה לפי גירסת תוס' שלפנינו שגרסי בירושלמי אתא עובדא קומי ר' אימי אין כרתת דאת שרי' לי' פי' אם תכרות הביצה הפצוע תשתרי לבוא בקהל מבואר אחר שכבר נפצע או נימוק ונפסול חוזר להכשרו ע"י כריתת הביצה ויש להסביר הדבר דודאי כל איברים כפולים אם תחסור א' יהי' כח נוסף בהשני וה"נ אם תחסור ביצה א' יהי' אונו וכחו בהשני אך כל זמן שהמוכה ופצוע אתו עמו בבית התשמיש קשה לו מפני חליו ואין תאותו שלימה וכמ"ש הראב"ד רפט"ו מאיסורי ביאה בטעם איסור פצוע דכה שלא תזנה אשתו תחתיו כיון שאין יכול לעשות כל רצונה ויבואר לקמן אי"ה וה"נ באמת פצוע משא"כ אם תוטל הפצוע הרי כחו ואונו בהנשארת וכן לטעם ס' החנוך כדי שלא ימשכו בני ישראל אחר שולחן מלכים המסרסי' עבדיהם הסריסי' בהיכל המלך שלא יתאוו לנשותיהם של מלכים וא"כ די למלך בפצוע ביציו וממילא לא יתאוה לתשמיש מפני פצועיו ומשו"ה נאסר הפצוע לבוא בקהל שלא ימשוך אחר עבודות המלך וימסור עצמו להסתרס אך בהסיר הפצוע חוזר לכחו ואונו להתאות למשגל שוב אינו ראוי' לעבודת המלך ומותר בקהל:

אך הרא"ש פשיטא לי' כיון שנפסל ע"י פיצוע שוב אינו חוזר להכשרו ע"י הסרת הביצה ההוא ומה שהקשה מהריעב"ץ באגרת בקורת א"כ לימא זהו פסול שחוזר להכשרו היינו פצוע ביצה א' לק"מ דע"י סתימת נקב בגיד חוזר להכשרו התם משא"כ בטריפת הריאה אבל הכא לא מיירי מסתימת הפציע אפשר אה"נ דחוזר אך מיירי מחזרה דע"י הסרת האבר כלו וגם בניקב הגיד פשיטא דלא מועיל הסרת הגיד וזה פשוט. והנה לשיטות הרא"ש צ"ל דהגירסא בירושלמי אין ברת"א ר"ל הן בתי כי באה פנוי' א' לשואלו אי מותרת להנשא לו ואמר לה הן בתי את שרי' לי' אך דע שלא תלד ממנו ובזה ניחא מה דהוה מקלס לי' ר' זעירא דו משים מילתא על ברירא זה שם הדבר על בריו והיינו משום דעכ"פ צריכי' לראות שלא תזנה אשתו תחתיו כמ"ש ראב"ד רפט"ו מאי' ביאה וא"כ נהי שבחסר ביצה א' יכול למלאו' רצונה ואעפ"י שאינו מוליד איתתא לא מיפקדא מ"מ למיחש מיהת בעי אם עדיין אין לה בנים אולי תרצה חוטרא לידה ומרא לקבורה ושוב תזנה תחתיו ע"כ טוב להודיע לה כן בתחילה שתקבל עליה ואז מותר הדבר בלי גמגום והיינו ששם מילתא על ברירא:

הנה עד כאן א"א לפרש הירושלמי בשום אופן כ"א ע"ד ר"ת דהתירו של בנו שריב"ב ור' יוסי דפסק הלכתא כוותי' ודשמואל נמי הכל משום היתירא דביצה א' אפי' בי"א דליכא למימר משום דבידי שמים א"כ מה בין ימין לשמאל ובין שלימות לפצועו' אע"כ כדברי ר"ת וגם הרמב"ם והרא"ש יודו בזה:

שוב מייתי תנאי דפליגי מ"ס פ"ד בי"ש כשר דלא דמי לממזר ואית תני פסול דפ"ד סתמא כתיב א"כ משום דממזר נמי בי"ש הוא דיצירתו בי"ש וקאמר תלמודא דהוון בעי מימר דמאן דמכשר בידי שמים כר"י בנו שריב"ב בידי שמים הא דמכשר וה"ה בניטלו ב' הביצים נמי מכשר והא דנקט א' משום דלא שכיחא ב' בי"ש כמ"ש נ"י בשם ריטב"א ואמנם במראה פנים כ' פני משה דלגי' ירושלמי בדר' ישמעאל אינו מוליד וא"ש כפשוטו דאמר אפי' ביצה נמי אינו מוליד ומ"מ לא הוה אלא כסריס חמה וכשר וה"ה ב' בצים ונראה דהנהו דהוון בעי מימר הנ"ל ס"ל כמ"ד דפסול בי"ש נפקא לן מדסתם פצוע דכא מ"מ וא"כ כל בי"ש פסול אפי' נולד כך ממעי אמו ע"כ ס"ל דבהכי פליגי רבנן ור"י בנו שריב"ב ואתי ר"א בר פפי קומי ר' זעירא למימר כולה רבנן היא הרי שעלתה חטטין מי מיחכך בה מסיית בה הרי היא בידי שמים כמי שהוא בידי אדם. פי' דבי"ש ממש לית דין ולית דיינא דכשר דאדרבא מדלא כתי' הפצוע מוכח דנולד כך כשר וכבש"ס דילן אך מיירי בנולדו בהו חטטין וע"י כך הוא מחכך בהו ומסתת אותן דהוה צירוף שמים ואדם וחד מהני ס"ל למיכשר לכל בי"ש דלא הוה דומי' דממזר דהוה בי"א ואפי' רבנן מכשרי בהו ולא פסלי רבנן אלא בי"א ממש ור"י פליג ומכשר אפי' בי"א ממש בביצה א' וכשיטות ר"ת ואידך תני ס"ל דלרבנן כי האי גוני פסול דממזר נמי מצורף מעשי אדם עם מעשי שמים שהיצירה בי"ש היא ואהא פליג ר"י וס"ל דכשר אפי' ב' ביצים אבל בי"א ממש גם ר"י פוסל והשתא ס"ל לר"ת וסיעתו דכיון דר"א בר פפי קמי דזעירא בעי למידחי הני דהוון בעי מימר וכו' ע"כ מסקנתו הוא כהך תני דמוקי פלוגתא בי"א ומכשרי ר' ישמעאל ביצה א' בי"א כי היכי דתיקום הך דר"א בר פפי קמי זעירא כסברת זעירא לעיל דהוה מקלס לי' דין משים מילתא על ברירא משו"ה מייתי ר"ת ראי' ממסקנת הירושלמי אך הרא"ש לא הבין כן מסקנת הירושלמי אלא לר"א בר פפי הני תרי תנאי לא פליגי כלל ולכ"ע רבנן מיירי ע"י חולי חטטין שמצורף ידי שמים וידי אדם ובהא פליגי רבנן ור' ישמעאל אבל בי"ש ממש לכ"ע כשר ובי"א ממש לכ"ע פסול אפי' ביצה א' ולא פליגי רבנן ור"י אלא בהנ"ל ותרי כריתות אליבא דרבנן מר נקיט לי' בי"ש ממש כשר ומר נקיט לי' בי"ש היינו בצירוף אדם פסול וא"כ מסקנת הירושלמי דלכ"ע בי"א פסול אפי' ביצה א' ולדדהו אין להבי' ראי' ממה שעפ"י חכמת הרופאים אנו רואים שמולדים כי אין להכחיש קבלתינו בשום אופן ועל כרחנו נאמר על כל בניהם ממזרים הם כך נ"ל פי' הירושלמי בעזה"י על ברירא ולחנם נתחבט היש"ש והקרבן נתנאל בזה:

ועתה נבוא לנידון שלפנינו בעזה"י שע"י חולי נטל הרופא ביצה הימנית והשאיר בו עוללת כשיעור פול א"כ אין לנו שום סמיכה לסמוך על דעת ר"ת וסיעתו דממ"נ אי גרסי' בירושלמי של ימין והכא ניטול הימני' ואי גרסי' שלימות לאפוקי פצועו' והכא הרי נפצע והרי הוא פצוע לפנינו ע"כ אי נניח שזה מקרי בי"א אין תרופה למכתו אך נתור ונדרוש אי חולי מקרי בי"ש או לא:

הנה במתני' יבמות ע"ט ע"ב אר"ע סריס חמה חולצין וסריס אדם אין חולצין הנה שם כייל ר"ע כל מה שיארע אחר שבא לעולם בסריס אדם ומשם אין ראי' לכאן דהתם מיירי מהי' לו שעת הכושר ונקט סריס אדם משום דזה בודאי הי' לו שעת הכושר וה"ה לרעמי' וברקי' הוה התם בכלל סריס אדם ואינו ענין לכאן אך מדרבא התם הוה ראי' ברורה להיפוך דמקשה הש"ס סריס אדם לאו בר הקמה הוא ומשני רבא אין לך אדם שלא נעשה סריס חמה שעה א' קודם מותו זה הלשון בודאי קשה להולמו הא ק' הש"ס הוא אסריס אדם דר' עולא הי' לו לשנויי אלא אין לך אדם שאינו נעשה סריס אדם סמוך למיתה אע"כ הגות הוא בלשון חז"ל דחולי נקרא בי"ש וסריס חמה הוא בעלמא אלא דלענין יבום ה"ל כסריס אדם לענין שעת הכושר אבל לדינא הרי הוא כסריס חמה ומשו"ה קרי לי' רבא סריס חמה:

וחזינא לרש"י בסוטה כ"ו ע"א ד"ה קמ"ל וכו' ובסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה וכו' ע"ש והנה סריס חמה אין הכונה כסריס חמה דמתני' הנ"ל שלא ראה חמה בכשרות דא"כ קדמה שכיבת הבועל ובפי' רש"י במתני' דסוטה כ"ד ע"א ד"ה אשת סריס אע"כ סריס חמה דרבא דהיינו חולי דדוחק לומר דרעמי' וברקי' קרי לי' רש"י סריס חמה אלא סתמי' משמע ע"י חולי מקרי סריס חמה ומותר לקיימה וכפשטות משמעו' לשון רש"י ביבמות כ' ע"א ולא ע"י חולי נסתרס מאליו דעליו סמיך הב"ח ומייתי לי' בש"ע סי' ה' וביבמות ע"ה ע"א פירש"י בדת"ק נמקו מחמת מכה משמע ודאי מכה של חולי (והב"ח לא הבין כן) ובדר"י בנו שריב"ב פירש"י הא סריס חמה בידי שמים מחמת חולי הוא והוא הדבר אשר דברנו לעיל דרש"י ס"ל למסקנת הירושלמי פליגי ת"ק ור"י בהא לת"ק חולי מקרי בי"א ולר"י מקרי בי"ש (ומשמע מזה דלת"ק כל חולי מקרי בי"א אפי' לא נגע בו יד אדם כיון דכל חולי ע"י פשיעות אדם בשמירת גופו בא לו וכ"כ גאון בית מאיר סי' ה' ועיי' כתו' ל' ע"ב דצנים ופחי' בי"א נינהו) ואמנם בדשמואל דאמר פ"ד בי"ש כשר פירש"י ע"י רעמי' או לקוי ממעי אמו דלא בעי למיחת נפשי' בפלוגתא דת"ק ור"י ומכ"ש דלשמואל בירושלמי הנ"ל לא פליגי ת"ק ור"י בהא אלא בביצה א' וכנ"ל ועוד מדלא אמר שמואל הלכה כחד מיניהו ש"מ לא נחית שמואל לכך ע"כ פירש"י מה שהוא מוסכם לכ"ע ועכ"פ משמע טפי דס"ל לרש"י להלכה דחולי מקרי בי"ש כהב"ח דלא כהבנת הרא"ש:

ואיירי דאיירי מה דאמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע צ"ע לכאורה דלמא אי כתיב הפצוע ה"א דוקא נולד כך דלא ה"ל שעת הכושר לאפוקי סריס אדם וכדר"ע לענין חליצה ואי סמיך רבא אילפותא דממזר דיוקא דהפצוע ל"ל. וי"ל דממזר י"ל קרי בי"א וי"ל נמי דמקרי בי"ש כבירושלמי ונהי דהסברא נטה יותר דממזר מקרי בי"א מ"מ לענין ילפותא פ"ד דומי' דממזר יותר י"ל דמיונו לבי"ש דאז יהי' ממש דומה לממזר שלא הי' לו שעת הכושר ונילף פ"ד נמי ממעי אמו דוקא שלא הי' לו שעת הכושר והוה ממש דומה לממזר משא"כ אם נימא מה ממזר בי"א אף פ"ד בי"א א"א להשוות הדמיונות ממש דבי"א דממזר לא הו"ל שעת הכושר משא"כ בי"א בפ"ד וע"כ הי' יותר נראה לומר מה ממזר בי"ש ולא הי' לו שעת הכושר אף פ"ד בי"ש ולא הי' לו שעת הכושר והיינו ממעי אמו דוקא ולהשמר מזה אמר רבא היינו דלא קרינן הפצוע א"כ א"א לומר בשום אופן שתהי' הקפידה דוקא שלא הי' לו שעת הכושר כממזר זה א"א וממילא תו ניחא לן יותר לומר מה ממזר בי"א דיותר מקרי ממזר בי"א ממה שיש לקרותו בי"ש וק"ל:

והנה תוס' סוטה כ"ו הנ"ל ס"ל דסריס אדם ע"י כוס עקרי' אינו פ"ד ומותר לקיימה וזה הוא ג"כ שיטות תוס' יבמות כ' ע"ב ע"ש וצ"ע לכאורה הא ביבמות ע"ט ע"ב דאמר פירוקא דרבא הוה פירכא לר"א ומסיק לר"א כחישותא הוא ע"ש וקשה לכאורה א"כ פירוקא דר"א הוה פירכא לר"ע דסריס אדם אינו בהקמת שם ותי' רבא דא"כ אין לך אדם שלא נעשה סריס חמה סמוך למיתה הא אידחא לי' וע"כ צ"ל בהא פליגי ור"ע דהלכתא כוותי' ס"ל אעפ"י שאיברי ההולדה עומדי' קיימי' ורק מכח חולשא וחולי שבגוף מתבטלי' מאליהם מ"מ ה"ל בכלל סריס וא"כ אי נעשה כן ע"י אדם בכוס עקרי' ה"ל פ"ד וכן פסק הרמב"ם פט"ז מאי' ביאה דאסור לעשות כן כבש"ס דשבת ונהי דאינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה מ"מ פ"ד הוה ומ"ט החליטו תוס' דמותר לקיימו אע"כ מוכח מזה דס"ל לתוס' ג"כ דכל חולי מקרי בי"ש ועדיפא מיני' דאפי' המתחיל בי"א ע"י שתית כוס עקרי' מ"מ כיון שאין עושה מעשה בכלי ההולדה עצמם מקרי בי"ש ותמהתי על גדולי אחרונים שכ' מדשתקו תוס' ש"מ ס"ל דוקא ע"י רעמי' מקרי בי"ש באמת לא שתקו וצווחו מתחילה ועד סוף ביבמות כ' ע"ב ובסוטה כ"ו הנ"ל:

והרמב"ם פט"ז מאי' ביאה שפתיו ברור מללו דוקא ע"י קוץ וכלב ואדם פסול אבל ע"י חולה מקרי בי"ש ויבואר לשונו בזה לקמן אי"ה וראיתי דקדוק נכון ברמב"ם פט"ז הלכה ז' הקדים חסרה לניקבה ולא כ' נימוקה כלל ובבריתא דבש"ס מקדים ניקבה ונימוקה ושוב נקט חסרה והלא דבר הוא ונלע"ד דרמב"ם ס"ל כנ"ל דת"ק ור' ישמעאל פליגי אי חולי מקרי בי"ש או בי"א לכן לת"ק נקיט תחלה ניקבה ע"י קוץ דהוה בי"א ולא מיבעי' הא אלא אפי' נמוקי ע"י חולי ולא עוד אפי' חסרה מקצת ע"י חולי והוה שפיר לא זו אף זו והרמב"ם פסק כר"י דחולי מקרי בי"ש ולא חשיב נמוקו א"כ אי הוה חשיב תחלה נקבה ע"י קוץ הו"ל חסרה ע"י קוץ זו ואצ"ל זו ע"כ הוצרך להפוך הסדר ולהקדים חסרה לניקבה ומשמע קצת מזה דלא בעי לרמב"ם נקב מפולש:

והרי"ף מדסתי' לי' וכ' דברי שמואל בי"ש כשר משמע דכל בי"ש כשר ואפי' חולי והראב"ד נמי מדשתיק לי' לרמב"ם ש"מ אודוי אודי לי' איברא קחזינא רפט"ו מאי' ביאה כ' ראב"ד בהשגות וז"ל והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרו' בישראל ופצוע דכא שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרו' רבה עכ"ל ותמה עליו מעיין חכמה דא"כ בי"ש נמי ועוד אדרבא מהאי טעמא לא שייך אלא אחר קידושין ומ"ש עוד שם דאפי' אם מוליד מ"מ הוה פ"ד ולא תלי' בלידה כמבואר בטוש"ע א"ע סי' ה' דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר ובמ"כ שכח דברי עצמו בעצי ארזים סי' ה' סקי"ג ד"ה ובלבוש מצאתי וכו' ע"ש:

ולפ"ד מעולם לא עלה על דעת הראב"ד לגלות טעמי תורה ולדון על פיהם אלא כלפי שס"ל לרמב"ם לא יבוא בקהל פירושו לקדש אשה בתוך קהל ה' והראב"ד מפרש ביאה בקהל בעילת איש באשה וקאמר הראב"ד שכן ראוי' שתאסר התורה בעילת זנות של ממזר אפי' בלא קידושין כדי שלא ירבו ממזרים בישראל דודאי אין לומר דראב"ד ס"ל דטעם איסור ביאת ממזר בקהל ד' הוא משום שלא ירבו ממזרות בישראל דזה יהי' מערכה על הדרוש דהיא גופי' קשי' מ"ט לאסור ממזר בישראל אע"כ טעם איסור ממזר הוא בפני עצמו ועכשיו שהממזר מתועב בעיני ה' ראוי' הוא מצד הסברא שתאסר כל ביאתו אפי' בלא קידושין שלא להרבות מתועבים בישראל ושוב יצא לטעון טענה אחרת אי ס"ד לא יבוא היינו הקידושין בקהל ה' א"כ מי שקידש ונשא אשה בהיתר ושוב נעשה פ"ד וכ"ש אינו מוזהר על בעילת אשתו כי הביאה בקהל שהיא הנישואין הי' בהיתר וא"כ תזנה אשתו עליו ואתה גורם להרבות ממזרים אע"כ לא יבוא פי' הבעילה ואסור אפי' בפנוי' לשום טעם וממילא אם נעשה פ"ד אחר הנישואי' צריך לגרש ודלא כרמב"ם זה הוא כוונת הראב"ד בלי ספק אבל לעולם בי"ש מותר וכל חולי בכלל:

והרא"ה בס' החנוך כ' טעם המצוה כי מעשי הסרוס מתועב והמלכי' מסרסים עבדיהם שומרי הנשים ובני אדם מתאווי' לשולחן מלכי' וימסרו עצמם להסתרס ע"כ רחקם הקב"ה מעל גבול ישראל שלא ירגילו לעשות כן ע"ש וסיים דהיינו טעמא דפ"ד בי"ש מותר דלא שייך הנ"ל:

והאמנם כי אין לסמוך על טעמי דקרא כי נעו מעגלותי' לא תדע דאפי' מאן דדריש טעמי' דקרא היינו טעם המקובל לחז"ל אבל טעם שהמציאו חכמים אחר התלמוד אין לבנו' עליו מ"מ מוכח מדבריו ז"ל דס"ל להרא"ה דכל מיני חולי שאינו נעשה בכוונת מכוון הוה בי"ש ולאפוקי שתיית כוס עיקרי'. והנה לכאורה דברי החנוך תמוהים כיון שהמלך מסרס להסיר מהם תאות נשים והמתאוים לשולחנם של מלך מוסרי' עצמם להסיר מהם תאות נשים חלף שכרם בעבודת המלך וא"כ איך ימנעם מזה הואיל ואסרו תורה לישא אשה בישראל ולשבת בית הלא לא חפץ בה ובשבת ביתה וצ"ל דאחר סירוס המלכים עדיין לא הוסרה תאותו מכל וכל וכן משמע ממ"ש רמב"ן פ' וישב בפסוק ויהי כשמוע אדוני וכו' שהרי פוטיפר סריס פרעה הי' ע"ש וכן משמע ממ"ש תוס' מגלה י"ב ע"ב ד"ה ממוכן וכו' ואחז"ל בסנהדרין דניאל הי' מסריסי' אשר ישמרו שבתותי' אע"כ כנ"ל ונשא גיורת וכן דברזי' סילוא:

וזה לשון סמ"ג לאוין קי"ט אמר שמואל כל פסול בענין זה כשלא הי' בי"ש אלא בי"א ע"י פשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או ע"י חולי אירע לו כשר לבוא בקהל עכ"ל. מאריכות לשון זה מבואר דוקא שכרתו אדם בפשיעה ולאפוקי אם כרתו לרפואה שהי' לו חולי וכרתו להושיעו מחליו מותר בקהל והיש"ש למד כן מלשון הרמב"ם שכ' או כרתן וס"ל שאדם כורתו מחמת חולי שנולד ובאמת אין לשון זה מוכרח שיותר נראה לפרש שהחולי המסה או כרת הבצים ולא ע"י אדם אבל מלשון הסמ"ג בודאי משמע כן וכן נראה מהירושלמי דפליגי במחכך ומסתת בחטטי' והלכה כר"י בנו של ריב"ב דשרי ומ"מ אין היתר זה מבואר בלשון הרמב"ם ובלשון ר"ת שבמרדכי פ' הערל משמע מה שחותכי' הרופאים מחמת חולי אבן הוה בי"א ומ"מ נ"ל פשוט אם כבר נסמסמס הביצה ונתבטל ע"י חולי והי' כלא הי' ועומד להתבטל ולהתמסמס מאליו והרופאים מיהר לעשותו בהא לית דין ולית דיין דשרי להסוברים דע"י חולי מקרי בי"ש ומשו"ה כ' רמב"ם כרות ע"י אדם וקוץ טרם שכ' דין חולי והמסן או כרתן לומר שאם אחר שכבר המסן החולי וכרתן ובטל האברים ומלאכתם בא אדם והסיר האבר לא נאסר מלבוא בקהל בשביל זה וכן מוכח דעת הרא"ה הנ"ל וכן דעת יש"ש בפשיטות והגאון בית מאיר חוכך קצת בזה ולדעתי הדבר פשוט וכן משמע בפשיטות מדברי כל הנביאי' שהתנבאו בס' תומות ישרים סי' נ"ב נ"ג ורי"א דלהרמב"ם הוה זה בי"ש אע"ג דשלטו בו ידי אדם אחר שכבר נתבטלו האיברים ושבתו מלאכתם ואין זה ענין למסרס אחר מסרס דאפי' לשיטת רש"י שבת קי"א ע"א דאע"ג שכבר נתקו ומונחים בכיס מ"מ חייב זה השני היינו בלאו דבארצכם לא תעשו ואין זה ענין ללאו דפ"ד ועוד התם נמי אפשר דוקא כששניהם נעשו בי"א חייבי' שניהם אבל אם ההתחלה הי' בי"ש לא מחייב המנתק אח"כ וכן משמע לשון ש"ס שם להביא נותק אחר כורת ולא אמר מנתק את המוכרת אע"כ דוקא אם א' כרת בידי' ובא אחר ונתק ולפ"ז כדמוקי לי' בזקן המ"ל בסריס בי"ש אלא היינו הך וכדדחי החזרוני לנערותי י"ל ה"ה בי"ש יש לו רפואה כמו סריס חמה אלא לפ"ז אסור להשקותו כוס עקרין והרי ה"ל סריס אדם ובחידושי למס' שבת שם יבואר זה ע"ש. ובזה י"ל הפרישה סי' ה' שכ' מדכתיב לא תעשו לשון רבי' להביא המסרס אחר מסרס ובט"ז שם הקשה הא בש"ס מייתי לי' מאם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש. ולהנ"ל תרווייהו צריכי' דאי מנתק וכרות ה"א הנותק אחר כריתה בי"ש נמי חייב קמ"ל תעשו ע"י תרי עשיית בי"א ואי מתעשו ה"א דוקא זה כורת חצי אבר וזה חציו השני אבל נותק אחר כורת דשני לא עביד מידי לרש"י ה"א לפטור קמ"ל דאפ"ה מחייב כיון דתרויהו בי"א נינהו אבל לעולם אי בי"ש המסן וכרתן שוב אין איסור במעשי אדם כלל וכן יש להבין מלשון הרמב"ם פט"ז מאי' ביא' הלכה י"א וכל זה לענין לאו דנתוק וכרות אבל לענין אם מותר בקהל נראה לי לכאורה לכל הפוסקים הנ"ל מותר בקהל ובשו"ע סי' ה' פסק בדיעה ראשונה כוותי' ש"מ שנ"ל שיטתם עיקור וכן נראה לכל מעיין:

אבל להרא"ש וריא"ז פסול בקהל ובח"מ חייש להו ובית שמואל משמע דמקיל ובתומת ישרים עכ"פ הסכימו שלא נכוף לגרש אפי' נשא באי' מכ"ש בנשא בהיתר אלא הם העלו להודיע לו ולומר הרא"ש וריא"ז מחמירי' ואולי ישמע ויגרש מרצונו והנה מבואר בדבריהם שם דהוה שכיחי לי' לישא גיורת אבל היכי דלא שכיח כבזמנינו א"כ יותר ממה שחשש הראב"ד על האשה שתזנה תחת בעלה יותר איכא למיחש לגברא רך בשנים העומד בכחו ותאותו שיעשה מה שלבו חפץ ומלאה הארץ זמה ואין לפרש ע"כ ניהו אי הי' פנוי ובא לישא אשה הייתי אומר מה לה להאשה להכניס עצמה בספק אי' לדעת הרא"ש וריא"ז כדי להציל נפשו מיני שחת ולא הייתי יועץ להאשה שתשאנה לו אבל זה שכבר נשא אשה בהיתר למה ניעצה להתגרש במקום שרוב וכמעט כל הפוסקי' מתירי' ומצורף לזה משמע מלשון השואל שאין ברור שנשאר כפול מהביצה עצמה דאפשר דניטלה כולה והמעט שמרגישי' שנשאר הוא דלדולי חוטין שהביצה תלוי בהם וא"כ יש לנו ג"כ דעת ר"ת וגדולי ראשונים שעמו ומעתה אם לא יוליד האשה נאמר שהי' פ"ד בי"ש מחמת חולי דמותר לרוב הפוסקי' וא"נ תוליד האשה לא נחזור על בניו לומר ממזרים הם כי נתלה לומר כל הביצה ניטול וכעדותו של ר"ת דבעל ביצה א' מוליד וכמ"ש יש"ש שהרופאים יודעי' לאמן ידיהם יע"ש:

ומ"ש פר"מ שמא חתוך הרופאים יותר מהרקבון והגיע לבשר ברי מימי לא שמעתי ולא ראיתי לחוש לזה להחמיר ולהוציא אשה מבעלה ומ"ש כל מקום דמוקמי' בחזקת היתר אסור מיהת מדרבנן בחפזו כ' כן דזהו דוקא בספיקא דתרי ותרי ויעיי' לשון רש"י בעירובין ל"ה ע"ב ד"ה א' אומרת וא"נ היכי דאיכא תרי חזקה דסתרי אהדדי ועמג"א סי' ח' סקי"א וסי' תל"ז ס"ק ד' ובמחצית השקל שם מיישב היטב ע"ש אבל זולת זה פשיטא דאוקי גברא אחזקת גופי' ואתתא בחזקת היתר לבעלה אפי' איכא קצת ריעו' לפנינו כמוכח ממ"ש תוס' נדה ב' ע"ב ד"ה תרתי לריעו' ויעיי' בחכם צבי על זה ולע"ד האריכות בזה אך למותר והנלע"ד כתבתי אם גם פר"מ יסכי' אחר העיון וחתמתי בכל חותמי ברכות א"נ דש"ת. פ"ב יום א' טוב למב"י קפ"ל.

משה"ק סופר מפפד"מ: