שב שמעתתא/שמעתא ז/פרק ד
פרק ד[עריכה]
כתב המשנה למלך פי"ב מגירושין וז"ל, נסתפקתי בהא דקיי"ל דחמש נשים אין מעידות, אי הוי אשת איש גמורה, דכיון דאין מעידות מוקי לה בחזקת חי, ואיהי נמי מוקי לה בחזקת אשת איש, או דלמא נהי דקיי"ל דאין מעידות, היינו משום דמספקא לן שמא מתוך שנאה העידה ומתכוונת לקלקלה, ומשו"ה אינה ניתרת בעדות זו, אך לעולם מידי ספיקא לא נפקא דלמא העידו אמת, ונפקא מינה למי שקידש אשה זו שהעידו עליה אחת מחמש נשים, אם ייאסר בקרובותיה, דלמא הקידושין חלו ונאסר בקרובותיה כו'.
ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא שנחלקו רבינו והראב"ד פ"ט מתרומות [הלכה ד'] בבת ישראל הנשואה לכהן שהעידו עליה אחת מחמש נשים הללו שמת בעלה, דרבינו ס"ל דאוכלת בתרומה בחזקת דבעלה קיים, והראב"ד פסק כר' עקיבא דאסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה, ולדעת רבינו נראה דחשיב לה כאשת איש גמורה, ומשו"ה מותרת לאכול בתרומה, וא"כ לדידיה מי שקידש אותה לא נאסר בקרובותיה, ולדעת הראב"ד דס"ל דאסורה לאכול בתרומה, אלמא דאית ליה דהוי ספק אשת איש, וא"כ לדידיה מי שקידש אותה נאסר בקרובותיה, ואם זינתה הולד ספק ממזר ואסור בממזרת, עכ"ל.
ולענ"ד נראה בזה דודאי אין כאן קידושין תופסין כלל, והוא דכיון דמדינא אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה, ועיקרא דמילתא שראו חז"ל להאמין עד אחד אינו אלא משום עגונה, כדאיתא ריש פרק האשה רבה (יבמות פח.), וכתבו תוס' דיש כח ביד חכמים להאמין במקום שהדבר הגון, ועקרו דבר מן התורה ע"ש, ורש"י והרשב"א כתבו משום עגונה הקילו ועקרוה לקידושין מיניה, ועמ"ש בפ"א, וכיון דחמש נשים אין אנו חיין מפיהן תו ליכא משום עגונה, וכיון דליכא משום עגונה ממילא הדרא לדין תורה דאין דבר שבערוה פחות משנים.
וראיה לזה נראה, דכיון דצרה אינה נאמנת אפילו להכחיש וכדאיתא פרק האשה שלום דף קי"ח, דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה, והיינו דהכחשת צרה לאו הכחשה, ומשו"ה תנן שם אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת, זו שאומרת מת תינשא ותטול כתובתה, וזו שאומרת לא מת לא תינשא ע"ש, ואי נימא דמידי ספיקא לא נפקא עדות צרה ומשו"ה לא תינשא, א"כ אמאי לא מהני דברי צרה להכחיש, כיון דאמרת שמא אמת כדבריה, אלא ע"כ כמ"ש דכיון דמדינא אין דבר שבערוה פחות משנים בין להקל בין להחמיר, ומשום עגונה בלבד הקילו חכמים וכח בידם וכמ"ש מטעמים הנ"ל, אבל בצרה שלא ראו חכמים להאמין הו"ל כמאן דליתיה, ומשו"ה לא מהני דברי צרה אפילו להכחשה.
והא דס"ל להראב"ד דאסורה לאכול בתרומה, הנה לפי מה דאיתא בירושלמי בהא דתנן האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאה ואמרה מת בעלי, תינשא ותיטול כתובתה וצרתה אסורה, ומקשה מעתה על עצמה לא תהא נאמנת, ומסיק מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת, ומקשה מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת, ותירצו א"כ חזרה לקלקולה הראשון, חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה ע"ש. א"כ י"ל דצרה לא הויא עד כלל, ומשום שנאה מתכוונת לקלקלה, וא"כ ליכא חשש קידושין כלל, והא דאסורה לאכול בתרומה, היינו משום דכיון דצרה לא תינשא ויודעת שלא עשו דבריה רושם, תו אינה חשודה משום קלקול ומשו"ה היא עצמה תינשא, ומהאי טעמא נמי אסורה צרה בתרומה, כיון דהשתא לא עשו דבריה רושם. וזה לא אמרינן דמחמת שנאה מקלקלת עצמה כדי לקלקל את חברתה שלא תאכל בתרומה, דלא מצינו בש"ס קלקול כזה, וכמ"ש בפ"ב ע"ש, או אפשר משום דחדא עבדה איסור ממ"נ, כיון דחברתה תינשא משו"ה צרתה לא תאכל בתרומה, וכמ"ש תוס' פרק האשה שלום דף קי"ח דאפילו לר' טרפון דס"ל דתאכל בתרומה אינו אלא בתרומה דרבנן, אבל תרומה דאורייתא לא תאכל משום דחדא עבדה איסורא ממ"נ ע"ש, וא"כ הא דס"ל לר' עקיבא דלא תאכל בתרומה נמי מהאי טעמא הוא.
ועוד נראה הא דס"ל לר' עקיבא דלא תאכל בתרומה והראב"ד פסק כוותיה, היינו משום דעד אחד נאמן באיסורין, וכשם שנאמן אדם לומר פלוני זה כהן להאכילו בתרומה משום דעד אחד נאמן באיסורין וכמבואר בר"ן פ"ב דכתובות, ה"נ ראוי לומר בעד אחד שמעיד שמת בעלה דלא תאכל בתרומה מדינא, ומשו"ה אפילו צרתה נמי נאמנת בה, כיון דאפשר דלא אמרה לשנאה והו"ל עד אחד מדינא, אבל לינשא דהו"ל דבר שבערוה דמדינא בעי שנים אפילו במקום דליכא חשש שנאה, ואינו אלא מדרבנן ומשום עגונה הקילו, וכל שלא תינשא דליכא עגונה, ממילא אוקמוה על דין תורה דבעי שנים וכמ"ש. וגם כיון דאין הדבר דומה להאמין בבירור, תו ליכא תקנת חכמים בזה כלל, ומשו"ה אפילו ספק קידושין לא הוי.
והרמב"ם דפסק דתאכל בתרומה כר' טרפון, אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין, ולפי מ"ש הש"ך בסי' קכ"ז ביו"ד אפילו אתחזק התירא או איסורא עד אחד מהימן, ולכאורה ראוי לומר שלא תאכל בתרומה מחמת עד אחד, דהא אינו ברור שתאמר מחמת שנאה וכמו שיבואר לקמן. נראה לפי מ"ש הר"ן בחידושיו פרק זה בורר [סנהדרין] דף ל', בהא דאיתא שם בעד אחד שאמר המעות של מעשר שני הם, לא אמר כלום אם הם בבית, וכתב עלה הר"ן ז"ל, ואע"ג דעד אחד נאמן באיסורין והיה בדין שיהיה נאמן לענין מעשר שני, אפשר שעדות זה של מעשר שני דין ממון יש בו, שהמעשר שני ממון גבוה והוא בא להוציא הממון מחזקתו, ודבר שבממון אינו פחות משנים, ואעפ"י שיש איסור בדבר, וכן דעת התוס' ז"ל עכ"ל, ועמ"ש בשמעתא ו' פ"ג, וא"כ ה"ה בעד המעיד שמת בעלה, כיון שעדות זו בדבר שבערוה הוא מעיד דהו"ל דין ממון, דהא יליף דבר דבר מממון, תו אינו נאמן אפילו לאיסור שבו דהיינו אכילת תרומה, וכמו היכא דאית ביה דין ממון אינו נאמן אפילו לאיסור שבו, ומשו"ה תאכל בתרומה, דמדינא אין עד אחד נאמן בה אלא מדרבנן, ועדות צרה דאין הדבר [נראה] לחכמים ראוי להאמין, אוקמוה אדינא וכמ"ש, ודוק.
ובהגהת משנה למלך פ"א מסוטה כתב הרב המגיה בהא דחמש נשים ששונאות זו את זו מעידות זו על זו לומר שנטמאת, וכתב עלה ז"ל, עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי"ט מגירושין שכתב דלדעת הרמב"ם הני נשי למדו לשונם דבר שקר, וחשבינן לה כאשת איש גמורה, ומותרת לאכול בתרומה, ולפי זה צריך לדעת אמאי הכא נאמנת לאוסרה על בעלה לדעת הראב"ד שפסק כר' עקיבא דאסורה לאכול בתרומה, נראה דה"נ נאסרה על בעלה מספק, לא שתהיה אסורה עליו בודאי, עכ"ל.
ולפי מ"ש ניחא, דודאי לענין מת בעלה דמדינא בעי שנים, דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואפילו לאיסור שבו והוא אכילת תרומה, כיון דעיקרו דבר שבערוה דהו"ל כמו דין ממון וכמ"ש, וכיון דלא ראו חכמים להאמינה אוקמוה אדאורייתא, ואפילו ספק קידושין לא הוי, אבל בסוטה דגלי קרא ועד אין בה דאפילו עבד ושפחה נאמן בה, אלא דחשו חכמים בחמש נשים שמחמת שנאה אמרו, אבל מידי ספיקא לא נפקא, דאם אין כאן שנאה, הרי זו נאמנת דבר תורה כסוטה, ומשו"ה נאמנין לומר נטמאת לאוסרה על בעלה ולא להפסידה כתובתה, ודוק.
אלא דהיא גופא טעמא בעי, הא דכתב הרמב"ם פ"א מסוטה דחמש נשים אינן נאמנים להפסיד כתובתה, והא מדינא עד אחד נאמן בסוטה ואפילו עבד ושפחה מדכתיב ועד אין בה, אלא משום חשש שנאה, ובדיני ממונות שונא גמור נמי כשר להעיד. ואע"ג דכתב מוהרש"ל בשו"ת דשונא גמור שהוא אויב ומתנקם רעתו, פסול להעיד, אינו מוכרח דצרה תהיה בגדר שונא כזה, ועוד דהאחרונים חולקין בזה על דברי תשובה הנזכרת. ולכן נראה דוקא בעד כשר הוא דשונא כשר להעיד, אבל הפסולים להעיד דכשר בסוטה אינו אלא משום אומדנא והוכחה דקושטא קאמרי כיון דקינא לה ונסתרה, וכל ששונא ואיכא למימר דמחמת שנאה קאמר, פסול להעיד, ומשו"ה אין הצרה נאמנת להפסיד כתובתה.