שב שמעתתא/שמעתא ו/פרק י
פרק י[עריכה]
והנה כבר כתבנו בפרק ט' בשם תשובת הר"ן דגם בעד אחד מהני חזרה ע"י אמתלא, ואיכא למידק במ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין וז"ל, אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד עד אחד אומר חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו, הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל, ואי נימא דמהני אמתלא בע"א היכי לוקין על עדותו, דודאי כל היכא דמהני חזרה אח"כ ע"י אמתלא אין לוקין על פיו, וכדמוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א גבי הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה, וכתבו דלא מהני אמתלא דילה מדלוקה עליה, אלמא כנדה ודאי משוינן לה, ועיין בית יוסף ביורה דעה סי' קפ"ה, והיינו דאם היה מהני חזרה דילה ע"י אמתלא לא היה איסור ברור למלקי עלה, וא"כ בע"א כיון דמהני אמתלא היאך לוקין על עדותו.
ובשו"ת חוט השני סי' י"ז האריך בדברי הרמב"ן והרשב"א בראיה שהביאו דלא מהני אמתלא מדבעלה לוקה עליה, וכתב לפרש דאי הוי מהני אמתלא הוי ליה התראת ספק ולא שמיה התראה ע"ש, והדברים כפשטן דאי הוי מהני חזרה ע"י אמתלא לא הוי איסור ברור למלקי עלה, וא"כ בע"א למה לוקין על פיו.
ולכן נראה לענ"ד בזה לפי מה שכתב הרמב"ם פ"ט מהלכות נזירות [הל' י"ז] וז"ל, וכן עד שאמר לאחד בפני נזרת בנזירות, אם הכחישו אינו חייב כלום ואם לא הכחישו נוהג נזירות על פיו, אפילו אמר לשנים ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע מי הוא, הואיל ואין מכחישין אותו נוהגין נזירות על פיו, נהג נזירות על פי עד אחד ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים, לוקה אף על פי שעיקר הנזירות על פי עד אחד עכ"ל, והוא בירושלמי ע"ש. ומדכתב הרמב"ם נהג נזירות על פי ע"א ושתה יין או נטמא לוקה, משמע דאם עדיין לא נהג נזירות על פיו, אף ע"ג דהנדר תיכף חל עליו ואפילו בבית הקברות וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מנזירות, אין לוקין עפ"י ע"א, ומזה נראה דס"ל דעל פי ע"א אין לוקין, וכדמוכח מהא דאמרינן הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה, ומשמע דאם אמרה טמאה אני לך אין בעלה לוקה ואע"ג דהימנה רחמנא כמו ע"א דכתיב וספרה לה, ולדעת הרמב"ם לפי מ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ל דאפילו באתחזק ע"א נגד חזקה מהימן ואפילו הכי אינו לוקה באמרה טמאה אני לך, אלא ע"כ מהאי טעמא שאמרנו דכיון דבע"א מהני חזרה ע"י אמתלא לא הוי איסור ברור למלקי עלה, אלא בהוחזקה נדה בשכנותיה הוא דבעלה לוקה משום דהוחזקה בשכנותיה תו לא מהני אמתלא, דהוי כהאי דבנה כרוך אחריה דהוה ליה איסור ודאי וכהאי גוונא סוקלין על החזקות, ומהאי טעמא נמי בנהג נזירות על פיו, והיינו שראינו אותו נוהג תורת נזירות גדל פרע ומתרחק מן המתים ושאר ענייני נזירות, הוי ליה כהוחזקה נדה בשכנותיה דכהאי גוונא לוקה, אבל כל זמן שלא נהג נזירות על פי העד אינו לוקה ומטעמא דאמרן כיון דמהני אמתלא, וה"ה באומרת טמאה אני לך דנאמנת בתורת עד ואינו לוקה עד שהוחזקה נדה.
ולפי זה גם דברי הרמב"ם פט"ז מסנהדרין [הל' ו'] שכתב אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כו', היינו נמי יוחזק על פי ע"א, וענין החזקה בחלב כליות נראה על דרך שכתב הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה וז"ל, מי שהוחזק בשאר בשר, דנין על פי חזקה זו אעפ"י שאין שם ראיה ברורה שזה קרוב, ומלקין וחונקין וסוקלין על פי חזקה זו, איש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי, אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליה ע"ש. והנה כתב הב"ח באה"ע סי' י"ט דוקא לחייב איש אחר הבא עליה בעינן שלשים יום, משום דקודם שלשים יום יכול לומר דלא היה יודע שהיא אשתו, אבל אחד שאמר על אשה אחת שהיא אחותו ובא עליה חייב אפילו תוך שלשים ע"ש. ובחלקת מחוקק השיג בזה על דברי הב"ח וכן הט"ז שם, וכתבו דקודם שלשים מהני אמתלא שאומר, וכן אשה שאמרה שהיא נדה ושמשה עם בעלה תוך שלשים מהני אמתלא, אבל לאחר שלשים תו לא מהני אמתלא, ואם לבשה בגדי נדות לא מהני אמתלא אפילו תוך שלשים הואיל ועשתה מעשה עכ"ל, ועיין בית שמואל שם. וא"כ ה"ה באיסור כלאי הכרם ובגרושה וזונה וכמו כן בחלב, בכולן בעינן הוחזק והיינו שלשים יום דשלשים יום חשיב הוחזק, ולזה כתב הרמב"ם אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, והיינו אע"ג דלא אתחזק כי אם על פי עד אחד הוי חזקה, וכמו הוחזקה נדה או אמרה טמאה אני לך דהוי ליה חזקה בשלשים יום אף ע"ג דלא הוחזק אלא עפ"י ע"א, אבל קודם שהוחזק אין לוקין.
והרמב"ם שכתב בפ"ב מהל' שגגות וז"ל, אמר לו עד אחד חלב הוא ושתק וחזר ואכלו בשוגג מביא חטאת, ואם התרו בו לוקה עליו אף על פי שעיקר האיסור בעד אחד ע"ש, ולא כתב לשון הוחזק שסמך עצמו על מה שכתב פ"ט מנזירות. נהג נזירות על פיו דמשמע דוקא הוחזק, וכמו כן במה שכתב הרמב"ם פ"ט ה' ז' מסנהדרין אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק דמשמע דוקא הוחזק עפ"י ע"א, וכן צ"ל במה שכתב הרמב"ם פ"כ מאיסורי ביאה וז"ל, מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון, ולא ישא את כפיו, ולא יאכל בקדשי הגבול, עד שיהא לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה, ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה עכ"ל, וזה נמי על כרחך מיירי דהוחזק שלשים יום, דאם לא הוחזק שלשים יום ודאי אינו לוקה על פי עצמו, וכמו שכתב הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה וז"ל, איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקו בעיר שלשים יום שהיא אשתו הורגין עליו, אבל בתוך שלשים אין הורגין עליו משום אשת איש עכ"ל, ומבואר דתוך שלשים אפילו היא עצמה הודית זה בעלי אין הורגין בלא הוחזק, ואם כן על כרחך צריך לומר מה שכתב הרמב"ם פ"כ מאיסורי ביאה, דאם נשא או נטמא לוקה דמיירי בהוחזק שלשים יום, וקיצר בדבריו לפי שסמך עצמו על מה שכתב פ"א מאיסורי ביאה דבעינן הוחזק שלשים יום. וכן כתב במשנה למלך שם פ"ב מאיסורי ביאה וז"ל, וכאן סתם הדברים ובודאי סמך על מה שכתב לעיל דאין לומר שיהא לוקה על פיו אם לא הוחזק עכ"ל.
ובספר תבואות שור סוף קידושין כתב על מה שכתב הרמ"א בתשובה (סימן ב') מדקאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה ולא קאמר דהיא לוקה, שמע מינה דהיא שיודעת האמת אינה לוקה, וכתב עלה ז"ל, ולענ"ד אדרבה היא לוקה אפילו בלא חזקה כי אם באמירה בעלמא שאמרה טמאה אני ולא חזרה באמתלא, וראיה מדברי הרמב"ם פ"כ מאיסורי ביאה דהאומר כהן אני ובא על גרושה לוקה עכ"ל, וכבר מבואר ההיפוך מדברי הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה דאינו לוקה על פי עצמו עד שיוחזק שלשים יום, והך דפ"כ מאיסורי ביאה נמי על כרחך בהוחזק מיירי וכמו שכתב במשנה למלך שם, וזה ברור.