שב שמעתתא/שמעתא ו/פרק ח
פרק ח[עריכה]
כתב בתשובת מוהרי"ן לב (כלל ו' סי' מ"א) וז"ל, מצאתי כתוב בתשובת רבני פרובינציא במעשה שהיה בימיהם בטוליטולה על איש אחד שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קטנה, ונשבע שקידשה לפלוני בן פלוני ואח"כ עמדה זאת האשה ונשאת לאחר, והגיעו הדברים לכל חכמי פרובינציא וצרפת, וקצת מהם היו אומרים שהיו חולקין דדוקא באשה אמרו בגמ' ואם נתנה אמתלא לדבריה אבל לא באב, ומשום דאמרינן בגמ' פרק האומר לדידיה הימניה רחמנא לדידה לא הימנה רחמנא, והאב הימניה כשני עדים בבתו ומשום הכי אינו מועיל אמתלא עכ"ל ע"ש.
והיינו מהא דאיתא פרק האומר (קידושין דף ס"ג) גבי אב שאמר קדשתי את בתי איבעיא להו מהו ליסקל על ידו רבא אמר אין סוקלין על ידו ורב אסי אמר סוקלין, רבא אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאיסורא לקטלא לא הימניה, רב אסי אמר סוקלין לכולה מילתא הימניה רחמנא, אמר רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין, לאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה. ופירש רש"י דלדידה לא הימנה רחמנא לומר נתקדשתי, אלא הא דנאסרת משום דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ולכך אין סוקלין, אבל לאב הימניה רחמנא לכך נאמן ליסקל ע"ש. ומהאי טעמא נמי מחלקין חכמי פרובינציא נאמנות האב מנאמנות דידה משום דלדידה לא הימנה רחמנא, ומשום הכי באומרת אשת איש אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת, כיון דאינו אלא משום דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא אבל האב דהימניה רחמנא הרי הוא כשנים בבתו, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו על ידי אמתלא.
אמנם נראה מוכח דאפילו היכא דהימניה רחמנא מהני אמתלא, מהא דאמרו פ"ב דכתובות (דף כב.) בעי מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, תנא מיניה ארבעין זימנין ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה ע"ש. והכי קיי"ל דמהני אמתלא וכמבואר ברי"ף וברמב"ם פ"ב מהל' איסורי ביאה ובטור ושולחן ערוך יו"ד סי' קפ"ה. ואשה נאמנת מן התורה ורחמנא הימנה דכתיב וספרה לה, ומזה ילפינן דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו הכי מהני אמתלא. ויתיישב בזה ספיקא דשמואל, דלכאורה תיקשי מאי מספקא ליה, דמאי שנא מאשת איש דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כמבואר שם, ובר"ן שם כתב וז"ל, אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, ואע"ג דבידה לתקן סמכינן אאמתלא ולא אמרינן לה הא מיא בנהרא זילי טבלי ע"ש.
ולפי מה שכתבתי ניחא דאמר ליה אף בזה דהימנה רחמנא דכתיב וספרה לה אפילו הכי מהני אמתלא, וא"כ מוכח דעד כאן לא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא בהגדת שני עדים, ובהו כתיב אם לא יגיד ונשא עונו דבעי הגדה בפני בית דין ושוב אינו חוזר ומגיד, אבל העדאת ע"א באיסורין דלא בעי ב"ד, משום הכי אפילו אומר בפני ב"ד יכול לחזור אם נותן אמתלא לדבריו, ואפילו הכי חש שמואל ולא עבד עובדא כדאיתא בירושלמי, ומשום הכי חש לה כיון דרחמנא הימנה מוספרה לה וכמ"ש.
מיהו ליישב שיטת חכמי פרובינציא דס"ל דאפילו באב כל דהימניה רחמנא שוב אינו חוזר ומגיד אפילו באמתלא, ובאשה דנאמנת באמתלא אע"ג דהימנה רחמנא מדכתיב וספרה לה, היינו לפי מה שיבואר אצלינו בפרק י"ט דאשה שאמרה לבעלה טמאה אני אין לה דין ע"א, כיון דע"א אינו נאמן באיסורין היכא דאתחזק איסורא או התירא, והתם אתחזק התירא, דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, כדתנן בנדה כל הנשים בחזקת טהרה כו' ואין צריכות בדיקה, ואפילו נשים שאין להם וסת בחזקת טהרה לבעליהן וכמ"ש ביו"ד סי' קפ"ו, וא"כ הא דאשה נאמנת לבעלה לומר טמאה אני לך אינו אלא משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא, וקרא דכתיב וספרה לה אינו אלא בספירת נקיים, בזה הוא דנאמנת משום דע"א נאמן באיסורין, דבספירת נקיים מקרי לא אתחזק לא איסור ולא היתר, וכיון דאינו אלא משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא בזה ודאי מהני אמתלא.
אמנם לפי שיטת הרשב"א והר"ן ולפי מה שכתב הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז דגם הרמב"ם סובר הכי דמהני ע"א אפילו באתחזק, וא"כ אשה שאומרת טמאה אני, רחמנא הימנה מתורת ע"א ואפילו הכי מהני אמתלא, א"כ ה"ה באב אע"ג דהימניה רחמנא מהני אמתלא, וטעמא כמ"ש כיון דלא בעי ב"ד לא חשיב הגדה אפילו כשמעיד בב"ד. ובט"ז ביו"ד סי' ל"ט בהא דכתב בשולחן ערוך אמר הבודק שלא כסדרן היתה, וא' מכחישו ואמר כסדרן היתה, מעמידין הבהמה בחזקת היתר כו', כיון שבאו שניהם בבת אחת לב"ד אין כאן עדות. וכתב עלה הט"ז וז"ל, ובשולחן ערוך קאמר לא זו אף זו, דבתחילה בסעיף י"ז קאמר דהאוסר והמתיר הם מסתמא שניהם לפנינו, והוסיף אח"כ אע"ג דהקונה אמר תחילה להמוכר שהוא אסור, מ"מ כיון שבאו לב"ד כאחת לא משגחינן במה שאמר חוץ לב"ד עכ"ל. ומשמע מדבריו דהגדת ע"א באיסורין נמי בעי ב"ד דוקא, ולא נהירא דנראה דע"א באיסורין לא בעי ב"ד, דהא ילפינן ע"א באיסורין מוספרה לה וספירתה לאו בפני ב"ד אומרת, וכן בע"א בהפרשת תרומה ושחיטה וטבל לאו בפני ב"ד, וכן מצאתי בפשיטות בתשב"ץ ח"א דע"א נאמן באיסורין אע"ג שאומר חוץ לב"ד עדותו חשיב כשנים ואין האחרון נאמן ע"ש.
ובפרק יש נוחלין דף קכ"ז האומר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן, שזה שאמר עבדי שהוא לו כעבד, וחלופו בבית המכס אמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן כו', לפי שאמר להבריחו מבית המכס. ונראה מוכח מזה דהאב נאמן לחזור ע"י אמתלא, דהא אב נאמן לומר על בנו שהוא פסול וכדכתיב יכיר, וכשם שנאמן לומר על בנו שהוא ממזר כמו כן נאמן לומר שהוא עבד ובא מן השפחה, ועיין בשולחן ערוך חו"מ סימן רע"ט, וא"כ היכי נאמן לומר אח"כ בני הוא ולומר דמה שאמר עבדו שהוא לו כעבד, דזה אינו אלא אמתלא, ולשיטת חכמי פרובינציא אינו חוזר ומגיד במקום דרחמנא הימניה ע"י אמתלא.
ונראה לי מזה דאפילו לדעת חכמי פרובינציא דאינו חוזר ומגיד ע"י אמתלא במקום דרחמנא הימניה, דהיינו דוקא כשמכחיש דבריו הראשונים, דהיינו שאומר האב קדשתי את בתי וחוזר ואומר אמתלא למה שאמר מתחלה קדשתי את בתי ועכשיו חוזר ואומר לא קדשתי מעולם, משו"ה אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אבל באומר קדשתי את בתי ואח"כ חוזר ואומר אין קדשתי אבל קדשתי בפני פסולים, דזה הוי כמו אמתלא לפרש דבריו הראשונים, כה"ג אע"ג דבשני עדים לא מהני שום חזרה לפרש דבריהם ע"י אמתלא, אבל בע"א אע"ג דרחמנא הימניה יכול לפרש דבריו הראשונים ע"י אמתלא, ומשו"ה באומר עבדי, כל שחוזר ומפרש דבריו דהא שאמר עבדי היינו כוונתו שמשמשו כעבד מהימן.
ובשולחן ערוך אה"ע סי' ד' סעיף כ"ט כתב הרמ"א האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה דיבר כך מתחלה נאמן ע"ש, ומזה נראה מבואר דס"ל להרמ"א דאפילו היכא דהימניה רחמנא, דהא אב נאמן על בנו שהוא ממזר, אפ"ה חוזר ומגיד באמתלא. ובשולחן ערוך אה"ע סי' ל"ז סעי' כ"ז אב שאמר קדשתי את בתי ואח"כ קדשה לאחר ואמר קידושי ראשון היה בפסול עדות ואינו כלום נאמן, וע"ש בט"ז שכתב דהוא משום דזה הוי כאמתלא ע"ש. ומיהו לפי מ"ש דבזה שחוזר ומפרש כוונתו ודאי מהימן, א"כ אין ראיה מדברי השו"ע, אך מדברי הרמ"א סי' ד' מוכח דס"ל דיכול לחזור לגמרי ע"י אמתלא אפילו במקום דהימניה רחמנא.