שב שמעתתא/שמעתא ד/פרק יד
פרק יד[עריכה]
ובעיקר הדין בחצר של שניהן, נראה לענ"ד דגם בזה מוקמינן בחזקת מאריה קמא, ולא אמרינן כיון דאם תפס בכולה הוי מוחזק בכולה השתא דברשות שניהן הו"ל כאילו זה מוחזק בחציה וזה בחציה, דכל שאינו תפוס בכולה הו"ל כמו לא תפיס כלום נגד מרא קמא.
וראיה מהא דאיתא ריש פ"ק דמציעא דף ח' אמר רמי בר חמא זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי ס"ד לא קנה חבירו תיעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע וזו כמי שמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא לאו ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"ש, ומבואר דאי לאו דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הו"ל כמונחת ע"ג קרקע, אלמא דאין הגבהה וזכיה לחציה אלא מצד מגביה מציאה לחבירו דאז הו"ל כאילו מגביה כל אחד חלקו בעד חבירו, וא"כ הכא במונח בחצר של שניהן הו"ל נמי כמונח ע"ג קרקע, דרשותו או ידו אינו זוכה לו אלא אם מגביה כולו או שהוא כולו ברשותו, והכא כיון דרשות מוכר נמי הוא מעכב על הלוקח שלא לזכות בו והו"ל כמונחת ע"ג קרקע ומוקי לה בחזקת מרא קמא, דבזה לא שייך מגביה מציאה לחבירו, דבעלים לא מצו מזכה לאחר אלא ע"י אחר ולא על ידו.
וכן מוכח בפרק הספינה דף פ"ד דחצר השותפין אין קונין זה מזה אלא במודד לתוך קופתו, אלמא דחצר השותפין אינו קונה מרשות בעלים אפילו למחצה, ותפיסה תליא בקנין וכמבואר ברמב"ן בספר הזכות ע"ש פרק הכותב וז"ל, וכיון דלמדנו בראיות ברורות שאין נאמן בשטר הכתוב על שם חבירו לומר לקוח הוא בידו, ש"מ בין שטען כתב לי ואבד שטרי בין שטען אגב קרקע הקנה לי כו' אינו נאמן אלא מוציאין השטר מידו, הטעם לפי שהמטלטלין כיון דנקנין באמירה והגבהה ותפיסתו עצמה שהוא תופס בהן היא קונה לו, נאמן הוא לומר לקוח הוא בידו ולא מפקינן ממונא מידא דמוחזק, אבל בשטר שאין תפיסתו קנין ואינו מוחזק כלל אלא בנייר שלו אם טען בענין כך וכך נמסר לי, עליו הראיה, אלא למ"ד אותיות נקנין במסירה קסבר רבא כיון דתפיסתו קנין דהא בכל מסירה קונה עשאו כשאר מטלטלין דנאמן עכ"ל, הרי דתפיסה תליא בקנין, וכיון דרשות השותפין אין קונין זה מזה, ה"ה תפיסה לא מהני זה נגד זה והו"ל כמונח ברשות הרבים.
ואע"ג דכתבתי בפרק י"ג דתפיסה עדיפא מקנין לענין חצר שאינה משתמרת, דאפילו אינו עומד בצדו מהני לתפיסה ולא לקנין, היינו משום דעכ"פ חצירו מיהא והוי ליה רשותו דנימא ביה הממע"ה, אבל רשות של שניהן לאו כלום הוא נגד בעלים, דהו"ל כמונח ע"ג קרקע כל זמן שאינו כולו ברשותו.
ועוד נראה דיותר שייך חזקת מרא קמא היכא דשניהן מוחזקים בו מהיכא דאינו עומד ברשות שניהן, וראיה מהא דאמרינן פרק הכותב דף פ"ד ולר' טרפון דמנחי היכא, רב ושמואל דאמרי תרווייהו והוא שצבורין ומונחין ברה"ר אבל בסימטא לא, ופירש"י לא אמר ר' טרפון כל הקודם זכה, דכיון דמקום הראוי לקנין הוא כדאמרינן בעלמא למשיכה קונה התם אין זה הפקר וזכו בהן היורשין משעת מיתה והמחזיק בו שם כמחזיק בביתו, ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו אפילו בסימטא ע"ש. ומבואר דלרב ושמואל אם היה מונח ברה"ר מהני תפיסת כל הקודם להוציא מחזקת היורשים, ובסימטא משום שאינו מקום הפקר הוי כמונח בבית היתומים, ואף ע"ג דתופס נמי אית ליה רשות בסימטא, אפ"ה כיון שהיה בחזקת היתומים והשתא נמי מונח ברשות שיש גם ליתומים רשות, הרי הוא בחזקת היורשין ולא מהני תפיסת הקודם, ומוכח מזה דיותר אלים חזקת מרא קמא כשמונח ברשות שיש גם לבעלים חלק בו. וכיון דלרבנן מהני חזקת מר"ק אפילו ברה"ר ראוי לומר יותר חזקת מרא קמא בסימטא וברשות שניהן.
ובשניהן אדוקין נראה דאם שניהן תפסי בכרכשתא, וכהאי דשנים אוחזין בטלית פ"ק דמציעא, בזה נמי מוקי לה בחזקת מאריה קמא, דכל זמן שאינו תחת ידו לגמרי הו"ל כמונח ע"ג קרקע אי לאו דמגביה מציאה לחבירו, וכדמוכח פ"ק דף ח' דמתני' שם מיירי דתפסי לה בכרכשתא, ובמוכר ולוקח לא שייך מגביה מציאה לחבירו דהבעלים אינן יכולין לזכות אלא ע"י אחר וכמ"ש, אבל אם שניהן אדוקין בו ממש, זה בידו מחציתו וזה בידו מחציתו, בזה כיון דהו"ל כמאן דפסיק וכדאיתא פ"ק דמציעא דף ז' האי סודרא כמאן דפסיק, ובזה כל אחד מאי דנקט בידיה דידיה הוא ומהני תפיסה. ודוק.