שב שמעתתא/שמעתא ד/פרק א
פרק א
[עריכה]נקטינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב בפ"ב דב"ב דף כ"ג, אמר ר' חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא אפ"ה רובא עדיף, אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עליה דמקרבא ע"ש, פירש"י ספיקו טמא, ספק זה טומאה ודאית מדקתני שחזקתו מן המקור, וזה ספיקא יש כאן ברישא דמתניתין במסכת נדה משלו משל באשה החדר ופרוזדור ועליה דם החדר טמא והוא המקור, ומפרש בגמרא החדר מבפנים בעובי גופה לצד אחוריה והפרוזדור מבחוץ לצד פניה והעליה בנויה על גבי שניהם, ודם העליה טהור ולול פתוח מעליה לפרוזדור, וקתני נמצא בפרוזדור חזקתו מן המקור בא ויצא לחוץ הואיל ורוב דמים מצויים בו, ולא אמרינן מן העליה נטף דרך הלול ואע"ג דעליה קרוב לפרוזדור שעל גבו, א"ל רבא רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למאן דאמר, ופירש"י רוב ומצוי דמיו רבים יותר משל עליה ועוד שהן תדירין לצאת, בהא ליכא מאן דפליג על ר' חנינא ע"ש, דתני ר' חייא דם הנמצא בפרוזדור חייבין על ביאת מקדש וקדשיו ושורפין עליו את התרומה. ובתוס' שם ז"ל אי גרסינן דתני תימא היכי מייתי ראיה מהכא דרוב ומצוי הוא, דלמא לאו משום דרוב ומצוי קאמר ר' חייא דשורפין עליו את התרומה אלא משום דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב כר' חנינא וע"ש.
ונראה ליישב דאביי רצה להוכיח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב משום דמחזיקינן בדם המקור אע"ג דעליה מקרבא טפי, אלא ע"כ דרובא עדיף במקור יותר מדם שבעליה, ורבא דחי לה התם משום דהוי רוב ומצוי, והיינו חדא דבמקור יותר דמים מדם שבעליה ועוד מצוי לזוב יותר דם המקור מזיבת דם העליה וכמו שמבואר מפירש"י הנזכר. והנה קיי"ל כשמואל דאמר בפרק הרואה כתם (נדה נז:) דאין אשה טמאה מן התורה עד שתרגיש בבשרה, וע"ש דפריך ממתניתין טובא, ומסיק מדרבנן, וכן מבואר בשו"ע יו"ד סי' קפ"ג אשה שיצא דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה והוא שתרגיש ביציאתו, ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה אפילו לא יצא לחוץ ע"ש, ומדברי סופרים הוא דטמאה בלא הרגשה, וכל קבוע כמחצה על מחצה, ואם נולד הספק במקום הקביעות כגון שראינו שלקח נכרי לפנינו מאחת החנויות הו"ל נמי קבוע וכמ"ש תוס' פרק גיד הנשה דף צ"ה, וכן כתב שם הרשב"א (דף צה ד"ה ?) והר"ן, וכן בטור סי' ק"י, וכן פסק הרמ"א שם ע"ש, וקבוע כמחצה על מחצה בין להקל בין להחמיר, וא"כ מהא דתני ר' חייא דם שנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש וקדשיו ע"כ טומאה דאורייתא היא, דבטומאה דרבנן ליכא חיוב קרבן בטומאת מקדש, וכיון דסובר ר' חייא דטמאה מן התורה, תו ליכא למימר משום רוב וקרוב ומשום שיותר דמים במקור מבעליה, דכיון דטומאה דאורייתא אי אפשר בלא הרגשה, וכיון שהרגישה ביציאת דמים מבשרה אלא שלא נודע לה אם מן המקור אם מן העליה, הו"ל נולד הספק במקום הקביעות וכל קבוע כמחצה על מחצה, אלא ע"כ משום דמצוי לזוב יותר מן המקור, וא"כ ה"ה במתניתין דקתני שחזקתו מן המקור הטעם משום רוב ומצוי, ולזה שפיר הוכיח מדתני ר' חייא, דממתני' דקתני שחזקתו מן המקור מצינו למימר משום דרוב דמים במקור ובלא הרגשה ומדרבנן וכדמוקי כמה מתניתין בפרק הרואה כתם מדרבנן, אבל בדר' חייא דע"כ מדאורייתא כיון דתני חייבין עליו על ביאת מקדש, וא"כ ע"כ בהרגשה והו"ל נולד הספק במקום הקביעות, וע"כ משום דמצוי לזוב יותר, ובזה לא שייך קבוע והו"ל רוב ומצוי וליכא למאן דאמר.
ואע"ג דרובא לא מהני ביה כיון דבהרגשה הו"ל קבוע כמחצה על מחצה, מ"מ בהדי מצוי מצרפין נמי את הרוב, וכעין זה בש"ך יו"ד סי' ק"י ע"ש בש"ך ז"ל, ואע"ג דלא מהני ס"ס היכא דספק א' בגוף וספק א' בתערובות כיון דספק הראשון אסור מן התורה, דהכא דין קבוע חידוש הוא, דבכל דוכתי אזלינן בתר רובא וכמ"ש הר"ן, ואין לך בו אלא חידושו, והיינו כשהוא בפני עצמו ולא כשנתערב ע"ש, וה"ה הכא אע"ג דרובא לחודיה לא מהני משום דקבוע כמחצה על מחצה, כיון דחידוש הוא מצטרף בהדי מצוי להכריע נגד הקרוב, ועיקר הוכחת רבא דאינו משום רוב דמים וכסברת אביי אלא משום מצוי, ובהדי מצוי מצטרף נמי רוב דמים אע"ג דהוה ליה קבוע וכמ"ש, ודוק.
ובזה יתיישב הסוגיא שם, דאמר רבא ש"מ מדר' חייא תלת, ש"מ רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, וש"מ רובא דאורייתא, וש"מ איתיה לדר' זירא כו', והא רבא הוא דאמר רוב ומצוי ליכא למ"ד, הדר ביה רבא מהאי, וכתבו תוס' שם ז"ל ש"מ רובא דאורייתא חשיב ליה רובא דליתיה קמן, דברובא דאיתיה קמן לא צריך, דקרא כתיב אחרי רבים להטות ע"ש. ואיכא למידק דהיכי מוכח מדר' חייא רובא דליתיה קמן, כיון דדמי החדר מרובין מדמי עליה ודאי הו"ל רובא דאיתיה קמן.
ולפי מ"ש נראה דבתר דהדר רבא מסברא זו דרוב ומצוי ליכא למאן דאמר סבירא ליה דאפילו ברוב ומצוי אי נימא דקרוב עדיף מרוב לחודיה עדיף נמי מרוב ומצוי, וא"כ שפיר הוכיח מרבי חייא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, אלא לס"ל דרובא דמקור אינו משום רוב דמים, דכיון דר' חייא ע"כ בדארגשה הו"ל כפירש לפנינו דהו"ל כמחצה על מחצה, ואין הרוב אלא משום דמצוי יותר לזוב מן המקור, וזה הו"ל רובא דליתיה קמן דהו"ל כמו רוב בהמות אינן טריפות וכיוצא מהנך רובא דליתא קמן, ודוק.