שב שמעתתא/שמעתא ב/פרק כ
פרק כ
[עריכה]בפרק קמא דכתובות דף י"ג האי ארוס וארוסתו דאתאי לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה והוא אמר אין מנאי, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה, ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. ובשיטה מקובצת ז"ל, כתב הרמב"ן ז"ל חדא הא קא מודה ועוד הלכה כר"ג, פירוש לאו אי קא מכחיש לה קאמרינן, דאי מכחיש לה ברי וברי הוא ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, אלא הכי קאמר אפילו אי ליתיה קמן נמי מהימנא, וי"א היכא דאמר בודאי שבאתי עליה אבל איני יודע אם הפקירה עצמה לאחר כמו שהפקירה עצמה לי, כך פירש הר"ר יהוסף הלוי ן' מג"ש ז"ל, ואיני מכיר בלשון הזה, דכי מודה מי ידע בה דלא הפקירה עצמה לאחר, וכי נועל דלת הוא בפניה, והא דרב יוסף אתיא כלישנא בתרא פרק אלמנה כו', אבל ללישנא קמא דאמרינן אע"ג דלא דיימא מעלמא ומשום כי היכי דאפקרה נפשה לגבי ארוס כו', הודאה דארוס לאו כלום היא, אלא דהתם אביי הוא דדחי לה ולא קיימא הכי, אי נמי לגבי ולד חיישינן אבל היא שריא לבעלה, עכ"ל הרמב"ן ז"ל.
ולענ"ד נראה ליישב דברי הר"ר יהוסף הלוי ן' מג"ש ז"ל, והוא לפמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום [הל' ד'] וז"ל, מי שזינה עם פנויה או עם אשת איש ונתעברה, ואמרה זה העובר ממנו הוא, ואפילו הוא מודה לה, אעפ"י שהוא בנו לירושה הרי זה ספק לענין יבום, שכמו שזינתה עמו כך זינתה עם איש אחר כו' ע"ש, ובתשובת הרא"ש כלל פ"ב סי' א' כתב על זה שדבריו תמוהין, מאחר שקוראהו ספק למה כתב שיורשו ומוציא ממון מחזקת היורשים הודאין, ואי משום שהאב נאמן על בנו כרב יהודא, א"כ לענין חליצה נמי יהא נאמן כו' ע"ש.
אמנם נראה לפי ענ"ד בטעמא דהרמב"ם, דס"ל כיון דהאב נאמן על בנו דקיי"ל כר"י ומשום דכתיב יכיר, וא"כ כי היכי דבעל דין עצמו היכא דמאמין לאחד וסומך דעתו עליו, הו"ל כאילו ידע והודה בעצמו ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אע"ג דהוא עצמו אינו יודע, אבל כשסומך דעתו במה שמגיד לו אחר הו"ל כהודה מעצמו, וה"ה באב לגבי בנו אע"ג דאינו יודע בעצמו, כשסומך דעתו על אחר ומאמין לדבריו הו"ל כיודע ומגיד בעצמו, והו"ל תורת יכיר בזה דיכירנו לאחרים על ידי סמיכת דעתו לאחר. וכן מבואר בדברי הב"ש סי' ק' ס"ק כ"ז, באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דמותרת לבעלה ואחר מיתת בעלה אסורה לכהן שהרי הודית שזינתה, וכתב הב"ש וז"ל, נראה אם נשאת לכהן בניה כשרים דאינה נאמנת לפסול בניה, ודוקא לאב נתנה תורה נאמנות ולא לאם, ואם האב אומר שמאמין לדבריה יכול לעשות לבניו חללים כמו שנאמן לומר בן גרושה הוא עכ"ל, ומבואר דבתורת יכיר, אע"ג דאב אינו יודע בעצמו אלא שמאמין לאחר וסומך דעתו עליו ודומה לו לאמת, נאמן בזה לעשות הבן לחלל על ידי זה והו"ל יכיר יכירנו לאחרים, זה נראה לי ודו"ק.
ומשום הכי לענין ירושה כיון דסומך על דבריה שהוא מיניה הו"ל יכיר, דאב נאמן לומר זה בני בתורת יכיר הן לירושה והן לפוסלו, אבל לחליצה דאינו ענין הנוגע לגוף הבן, ואומר יש לי בנים דנאמן אינו אלא משום מגו דבידו לגרשה כדאיתא פרק יש נוחלין, אבל אינו בתורת יכיר כיון דאינו נוגע לבנו אלא לאשה אם זקוקה לחליצה או לא, והיכא דהוא עצמו אינו יודע דלא שייך ביה תורת מגו, דאע"ג דקושטא קאמר שמאמין לדבריה, כיון דאין זה בתורת יכיר א"כ נאמנות שנותן לאחר לאו כלום הוא, אבל לירושה כל שסומך דעתו הו"ל תורת יכיר דנאמן, וכמ"ש הב"ש לענין לפוסלו לחלל.
והרא"ש לטעמיה דס"ל דאב אינו נאמן בתורת יכיר לומר זה בני בכורי אלא היכא דמוחזק בבנו לומר שהוא בכור, אכל אם אינו מוחזק בבנו אינו נאמן לומר שהוא בנו בתורת יכיר, אלא בתורת מגו דאי בעי יהיב ליה כל נכסיו, וכן הוא דעת התוס' והרשב"ם, הובא אצלינו בספר קצה"ח סי׳ רע"ז סק"א ע"ש, וכיון דהו"ל ספק שמא זינתה עם אחרים, א"כ תו ליתא בתורת יכיר, ומשום מגו נמי ליכא כיון דהוא עצמו אינו יודע וכמ"ש, ומש"ה קשיא ליה להרא"ש מאי שנא ליורשו או לחליצה, והרמב"ם דס"ל דאפילו אינו מוחזק בבנו נאמן בתורת יכיר לומר שהוא בנו וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' רע"ז ע"ש, משו"ה לירושה הוי בנו כיון שהוא סומך דעתו עליו ומאמין לדבריו, ולדידיה דומה לאמת דמיניה הוא הו"ל תורת יכיר, אבל ליבום כיון דאינו נוגע לבנו לית ביה תורת יכיר, ומשום מגו דבידו לגרשה ליכא כיון שהוא עצמו אינו יודע וכמ"ש. ומ"ש הרא"ש ואי משום שהאב נאמן על בנו כר' יהודא א"כ לחליצה נמי, אינו מכוון לשיטתו, דלא אמרינן יכיר אלא בידוע שהוא בנו, וא"כ אפילו לר' יהודא אינו נאמן, וצ"ע.
וניחא בזה דברי הר"ר יוסף הלוי, דאינו מודה היינו שאומר אינו יודע שמא הפקירה עצמה לאחרים, וכי מודה היינו שמאמין לדבריה הו"ל תורת יכיר, ובתורת יכיר נאמן להכשירו כמו שנאמן לפוסלו, וכמ"ש הנימוקי יוסף ס"פ אלמנה דאם הארוס טוען מיניה והיא מכחישתו די"א דהו"ל ספק ממזר דהו"ל ברי וברי, וי"א שאם היה טוען שלא זזה ידה מתוך ידו שהוא נאמן להכשירו, דכיון שהאמינו התורה לפוסלו כ"ש שנאמן להכשירו, דאית לאמו חזקה דכשרות כו', וכתב הריטב"א שהוא טעמא דמסתבר עכ"ל, וכיון דנאמן להכשירו בתורת יכיר, א"כ כי היכי דנאמן לפוסלו בתורת יכיר היכא שסומך דעתו על אחר וכמ"ש הב"ש, א"כ מכ"ש להכשירו ודוק.
וניחא בזה מה דקשיא להו לראשונים בהא דאמרו שם הני מילי לכתחילה והא כדיעבד דמי, דתינח באשה עצמה הו"ל כדיעבד, אבל לולד הו"ל לכתחילה, דאשה שכבר נתארסה לזה הו"ל דיעבד. ורש"י כתב דעובר כיון דפסלית ליה לקהל הו"ל דיעבד, ובשיטה מקובצת כתב שיטה אחרת, דאין ה"נ דלא מהני הך טעמא דהלכה כר"ג בדיעבד אלא לאשה אבל לא לולדה ע"ש.
ולפי מ"ש נראה דהנך תרי טעמי שאמרו, חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג, דלפי מ"ש הך טעמא דקא מודה אינו אלא בתורת נאמנות וסמיכת דעת על האשה שהוא מיניה ונאמן בתורת יכיר, אבל הארוס אינו יודע בבירור, דכשם שהפקירה לזה כן הפקירה לאחרים, ואינו אלא משום שמאמין לדבריה, והיינו דקא מודה לה ומאמין לה, וכל שמאמין נאמן הוא בתורת יכיר יכירנו לאחרים, כיון שהוא סומך דעתו על זה שאומר, ובתורת יכיר נאמן להכשיר הולד כשם שנאמן לפוסלו בתורת יכיר וכמ"ש, אלא דהך טעמא דיכיר לא מהני אלא לולד, אבל לאשה דלית בה תורת יכיר וארוס בעצמו אינו יודע אם מיניה דאפשר הפקירה עצמה לאחר, ולזה קאמר לגבי אשה ועוד הא אמר רב יהודא הלכה כר"ג, והא דיעבד דאשה ודאי כדיעבד, וא"כ הנך תרי טעמי צריכי אהדדי להכשיר בין לאשה בין לולדה, ודוק.
ויתיישב בזה קושיית תוס' פרק איזהו נשך דף ע' ד"ה אתא מאריה ע"ש שהקשו בהא דפריך בש"ס, ובהא כי לא מודה מכשיר ר"ג והא הו"ל רוב פסולים כו', ומשני הא נמי כדיעבד, ומאי פריך נימא דהך ועוד הלכה כר"ג אטעמא קמא קא סמיך דהא מודה, דכהאי גוונא אמרינן בש"ס בפרק איזהו נשך חדא דקא יהיב סימנין ועוד הא לא אמיד, דהך טעמא לא אמיד לא מהני כלום אלא בצירוף טעמא קמא דקא יהיב סימנין והך טעמא עיקר ע"ש, ולפמ"ש ניחא דהא כיון דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה כו', ומשמע בין לולד בין לאשה, והך טעמא דקא מודה לא מהני כלל לאשה וכמ"ש, דאי אפשר לידע בבירור דאפשר הפקירה עצמה ג"כ לאחר, ולא מהני הך טעמא אלא לולדה בתורת יכיר, אבל להכשיר את האשה לא מהני יכיר, וכיון דאין הארוס יכול לידע בבירור א"כ צריכין להכשירא דאשה משום דר"ג, ומשו"ה פריך והא אמר כו' את לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים ומשני הא כדיעבד דמי ודוק. והא דכתב הרמב"ם פט"ו מאיסורי ביאה [הל׳ י"ב] ז"ל, או שאמרה לפלוני הממזר נבעלתי או לפלוני הנתין, אפילו אותו פלוני מודה שהוא ממנו, הרי זה הילוד ספק כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ע"ש, אפשר דמיירי שאינו מאמין לדבריה.
ואיכא למידק לפי מ"ש הבית שמואל דבתורת הכרה מהני היכא דמאמין אפילו לא נודע לו בעצמו, ולפי מ"ש ה"ה לירושה, ובש"ס פרק יש נוחלין דף קל"ז דפריך לרבנן יכיר למה לי ומשני בצריך הכירא, ופריך ותיפוק ליה מגו דאי בעי יהיב ליה כולי נכסיה ע"ש בפירוש רשב"ם, ולפי מ"ש משכחת לה שפיר בצריך הכירא, אלא שהאב בעצמו אינו יודע רק שסומך דעתו ומאמין לאשתו או לאחר, והו"ל יכיר ומשום מגו ליכא כיון דהוא גופיה אינו יודע ליכא מגו וכמ"ש, וכעת צ"ע.
ואפשר דלדידיה דקיי"ל כר׳ יהודא דאב נאמן על בנו אפילו נגד חזקה והו"ל בעל דין נמי לזה לומר שסומך דעתו על אחר, וכמו בע"ד שנאמן בכך שסומך דעתו על זה, אבל לרבנן כיון דאינו נאמן נגד חזקה, שאם אינו מוחזק בבכור אינו נאמן להחזיקו בבכור, אלא בצריך היכרא דנאמן אינו אלא משום דליכא חזקה להכחישו, א"כ כיון דאינו נאמן אפילו נגד חזקה, ה"ה דאינו כמו בע"ד לומר שסומך דעתו על אחר, דסמיכת דעת אינו אלא לבעל דין, שהוא עצמו הנאמן עליו, ואכתי צ"ע.