שבת הארץ/מבוא א

מבוא

א) משמעות סוגית הגמרא, שהלכה פסוקה כרבי ששביעית בזמן הזה דרבנן

פשטם של דברי הסוגיא דמו"ק (ב' עמוד ב') מורה, שעל דברי רבי, שאומר: "בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמטת כספים - בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" - אין על זה שום מחלוקת, שכונתו במה שאמר "אין אתה משמט כספים" היינו שאין נוהג אז דין שמיטה, שבה יש השמטת כספים, שזהו מבדיל את השמיטה מן היובל מה שביובל אין השמטת כספים נוהגת, והשביעית משמטת כספים. וכן הוא פסק הרמב"ם (ה' שמטה ויובל פ"י הט"ז): "יתרה שביעית על היובל, שהשביעית משמטת את הכספים ולא יובל". ומקור הדברים ב"תורת כהנים" (פ' בהר סי' כ"ז): שאין יובל משמט כספים, וכן הוא בספרי (פ' ראה סי' קכ"ז), שאין יובל משמט מלוה.

אמנם מדברי הירושלמי (ראש השנה פ"ג ה"א) שאמר שם ריו"ח: זו דברי ר' יודא ור' ייסא, אבל דברי חכמים קידוש בית דין ותקיעת שופר והשמט כספים משמטין", משמע שכפשיטות סבר ששמיטת כספים נוהגת גם ביובל, שלא כהברייתות שבת"כ ובספרי. ונדחקו הרבה המבארים בביאור ד' הירושלמי בזה, ובמה שאמר אח"כ: "ניחא קידוש ב"ד ותקיעת שופר, - השמט כספים לא בסוף הם משמיטין?", מפני שההלכה היא פשוטה וקבועה, שהיובל חלוק בזה מהשמיטה, שהיובל הוא משמט בתחלתו והשמיטה אינה משמטת אלא בסופה, ע"פ המבואר בערכין (כח:): "נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין, אלא שהיובל בתחלתו והשמיטה בסופה". ופסקה הרמב"ם בפשיטות (בה' שמיטה ויובל שם, שם). ויש ...

עכ"פ זהו פשוט, לכאורה כונת הברייתא דרבי - "בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" - שבכלל שביעית אין נוהגת אז מן התורה, לא שמיטת כספים שהיא מיוחדת ומבוארת ביחוד בשביעית, ולא לכל דיני שמיטת קרקע ועבודותיה. וזה אין לומר, שכונת הברייא היא רק להוציא שמיטת כספים ממש, שאינה נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בכל דיני שביעית בעבודת הארץ נוהג האיסור גם בזמן הזה לדעת רבי. שהרי על קושיית הגמרא שם במו"ק: "אלא שביעית בין למ"ד משום חורש בין למ"ד משום זורע, - חרישה וזריעה בשביעית מי שרי" - מתרץ ע"ז אביי בפשיטות: בשביעית בזמן הזה ורבי היא וכו'. ואין לומר שזוהי רק דעת אביי לבדו, אבל רבא חולק על זה כפשט דברי רבי, דאם כן למה מתרץ רבא שם את המשנה במו"ק אליבא דרבנן דוקא? - הלא היה לו לומר שאפילו רבי לא סבירא ליה שבזמן הזה דרבנן רק שמיטת כספים ולא איסור עבודת הארץ, ובזה היה עולה לנו שהתירוץ "אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא" יהיה אליבא דכו"ע וגם אליבא דרבי. אלא ודאי פשוט הוא, שאליבא דרבי בין אביי בין רבי כו"ע מודים ששביעית בזמן הזה לכל פרטיה היא דרבנן, בין בשמיטת כספים בין באיסור עבודת קרקע, מפני שדעת רבי היא ששמיטה ויובל תלויים הם זה בזה מן התורה.

ולפי מה דקיימא לן כסוגיא דגיטין (ל"ו.) דתקנתא דהלל בפרוזבול, שהיא הלכה פסוקה ולכולי עלמא אתיא היא אליבא דרבי, כדמתרץ שם אביי וע"ז מודה גם רבא, שהרי שניהם יחד עסוקין שם בקושיא השניה שמקשה שם הגמרא: "ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקינו רבנן דתשמט?" - ותירץ ע"ז רבא תירוץ אחר, "הפקר ב"ד הפקר", דלא כאביי שאמר משום דשוא"ת הוא, - עכ"פ הלא לכולי עלמא ההלכה פסוקה כרבי. שכן מורה באמת הרצאת לשון הסוגיא שעל תירוצו של אביי: "בשביעית בזמן הזה ורבי היא" לא פליג רבא כלל, ומה שחלק רבא אח"כ על תירוצו דשב ואל תעשה הוא, והוא אמר דמשום הפקר ב"ד - הלא אין זה רק על הקושיא השניה. וכן נראה מתוך התכת הלשון, שגם רבא מסכים לדינא דשביעית בזמן הזה דרבנן, מתוך שהוא מתרץ את הקושיא הנופלת על דעה זו.

א"כ, משתי הסוגיות האלו ביחד אנו מוצאים, שהלכה פסוקה היא כרבי, דשביעית בזמן הזה, גם בעבודת הארץ, היא רק מדרבנן.

וכך היא שיטת התוספות שם בסוגיאן, בד"ה מי איכא מידי, שכתבו שם: השתא לא בעי רבא לשנויי אהך קושיא: דהפקר ב"ד הפקר, כדמשני בתר הכי, משום דקשיא ליה דלא הי' לו להלל לעקור שביעית שהיא דאורייתא; ואף ע"ג דדרשינן בספרי: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך - ולא של אחיך בידך, מכאן אמרו: המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמטין" - מ"מ לא הי' לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן, שבטל בכך השמטת כספים שצותה תורה.