שבע אגדות חז"ל/אגדה רביעית

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אגדה רביעית: אחדות ישראל תנאי לגילוי שכינה

תענית ל' ע"ב, ל"א ע"א

אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ: בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו'" דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל שנאמר "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה" מאי דרוש אמר רב ממנו ולא מבנינו <אמר> רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי" אלי היה הדבור.

רש"י
שכלו מתי מדבר: דתניא: כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור. והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור. ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים. וכל שהיה בו נפש חיים- היה עומד ויוצא. ובכל שנה היו עושין כן, ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים, וכיון שראו כך תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החדש? חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם- ידעו שחשבון חדש מכוון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב. דאמר מר וכו'- לפיכך יום טוב הוא.
לא היה הדיבור עם משה: ביחוד וחיבה, דכתיב "וידבר ה' אלי לאמר"- אלי נתייחד הדיבור. ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי בהו "וידבר". איכא דאמרי: לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה. גמגום.

עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה <תניא> [דתניא] רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף <יאסף> [יסיף] <תני רב יוסף> מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה. רש"י לאיזה שירצו שיעלו: הושע בן אלה רשע היה, דכתיב (מלכים ב', יז) "ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל", והיינו דקאמר "רק"- שבטל את הפרוסדאות, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.

תרגום

 אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:
 בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא
 אמר רב יהודה אמר שמאל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה
 אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה מאי דרוש אמר רב 
 ממנו ולא מבנינו
 (אמר) רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה 
 למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור
 עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו
 רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה
 רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים 
 למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל
 מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף (יאסף) (תני רב יוסף) מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה.

(תענית ל' ע"ב)


פרק א: המשותף ליוה"כ ולט"ו באב[עריכה]

אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ: בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' " דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה

הגמרא תמהה, מה כל כך מיוחד בט"ו באב, עד כדי כך שמשווים אותו ליוה"כ? הרי יוה"כ- יש לו סיבות נעלות להיות יו"ט גם במישור הפרטי וגם במישור הכללי. הוא נקבע כיום סליחה ומחילה וזה בהחלט יו"ט לפרט. כמו כן זה היום בו ניתנו לוחות שניים, זהו א"כ יו"ט לכלל עם ישראל.
עמ"י מקבל את המשמעות האמיתית שלו רק ע"י התורה. מעמד הר סיני הוא המשך גאולת מצרים, ושיא הגאולה. גאולת מצרים הינה גאולה פיזית- גשמית, ואינה אלא הכנה לגאולה הרוחנית. זו באה לידי ביטוי במעמד הר סיני וקבלת התורה. והנה חג השבועות, חג מתן תורה נפגם בגלל חטא העגל. 40 יום לאחר מכן בי"ז בתמוז העם חטא בעגל, ונשברו הלוחות. רק 80 יום לאחר מכן ביוה"כ, הקב"ה סלח לעמ"י, ויום זה נקבע לדורות כיום סליחה ומחילה. וביום זה נוצר החיבור החדש בין עמ"י לקונו, וניתנו בו הלוחות השניים.
על רקע יום מרומם ונשגב זה מתעוררת השאלה במלוא עוצמתה: במה ט"ו באב דומה ליוה"כ? עד כדי כך שרשב"ג משוה אותו ליוה"כ: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויוה"כ"
הגמרא לא עונה ישירות מה ייחודו של ט"ו באב. היא תענה על שאלה זו באופן עקיף. הגמרא מציינת אירועים משמחים, שאירעו בט"ו באב, ומשאירה לנו הקוראים להבין: מה המשותף לאירועים אלו, ומה מיוחד באירועים אלו, עד כדי כך שהם גורמים לט"ו באב להיות דומה ליוה"כ.
להלן נביא את האירועים לפי סדר הופעתם בגמרא, ואנו נדון בכל אחד ואחד לגופו. ולבסוף ננסה לענות על השאלה: במה ט"ו באב דומה ליום הכיפורים?

פרק ב: אירועים שארעו בט"ו באב[עריכה]

1. הותרו שבטים לבא זה בזה
אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' ". דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

בשנת הארבעים לפני כניסת בנ"י לא"י פונות בנות צלפחד למרע"ה בבקשת ירושה ונחלה: "ותקרבנה בנות צלפחד... בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה: ותעמדנה לפני משה...לאמר: אבינו מת במדבר... ובנים לא היו לו: למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו:" (במדבר, כ"ז, א-ה). משה מקריב את משפטן לפני ה', תשובת ה' היא: "כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן" (שם, שם, ז). דין זה אמור להיות ביחס לכל בת יורשת: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה".
צו זה יצר קושי טרם כניסת בנ"י לארץ: "ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד... לפני משה...: ויאמרו... ואדני צוה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנתיו: והיו לאחד מבני שבטי ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבתינו:" (במדבר ל"ו, א-ד). טענתם ברורה עד מאוד: אם בנות צלפחד ינשאו עם בנים משבט אחר, הרי שהנחלה שלהן ששייכת לשבט מנשה תעבור לעד לשבט האחר. טענת ראשי האבות למשפחת בני גלעד מתקבלת, והבעיה אכן נפתרת: "ויצו משה את בני ישראל על פי ה' לאמר כן מטה בני יוסף דברים: זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים: ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל:" (שם, שם, ה-ז).
צו זה תקף לאו דווקא לבנות צלפחד, אלא לכל מקרה של בת יורשת. ועל כן הכתוב חוזר ומדגיש את הצו כללית לכלל ישראל "וכל בת ירשת נחלה ממטות בנ"י לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בנ"י איש נחלת אבתיו: ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל:" (שם, שם, ח-ט).
צווי זה של התורה יוצר מחיצה בין השבטים. נוצר מצב שבנות משבט מסויים (כאשר הן היורשות) אינן יכולות להינשא, אלא לבנים בני השבט שלהן. יש לציין, שציווי זה הינו בעל משמעות רק לפני חלוקת הארץ. לאחר שהארץ תחולק לשבטים, נחלה כבר לא תעבור משבט לשבט. גם אם יבאו לנחלת השבט בנים משבט אחר, הרי האדמה על מקומה תיכון, והנחלה שייכת לעד לאותו שבט.
אשר על כן לאחר שבע שנות כיבוש ולאחר שבע שנות נחלה ביטל יהושע את האיסור הנ"ל ו "הותרו שבטים לבא זה בזה". ומהיכן למדו יהושע ובית דינו שאפשר לבטל את האיסור הנ"ל? הם דרשו זאת מהפסוק עצמו שאוסר לבנות צלפחד להינשא לבנים משבט אחר: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (שם, לו, ו). הם דרשו את המילה "זה" למיעוט: דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. (הכוונה לדור מדבר).
הגמרא מציינת שהחלטה זו של יהושע ובית דינו אירעה בט"ו באב. החלטה זו הינה בעלת משמעות רבה, שכן היא מבטלת חיץ שהיה בין השבטים.

2. הותר שבט בנימין לבא בקהל

אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה". מאי דרוש? אמר רב: ממנו ולא מבנינו.

בעת מלחמת שבטי ישראל נגד שבט בנימין, האירוע המוכר בשם "פילגש בגבעה" (שופטים י"ט – כ"א), כמעט הוכחד שבט בנימין, ורק 600 גברים הצליחו להימלט. עמ"י בלהט הקרב ומתוך נאמנות למטרה להשמיד את הרשעה מישראל נשבע: "...איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה" (שופטים כ"א, א). שבועה זו כמובן יצרה חיץ גדול בין שבטי ישראל ומנעה את האיחוד בין השבטים לשבט בנימין. בשוך הקרבות בנ"י נרגעו והתעשתו והבינו את חומרת התוצאות של הקרבות. שבטי ישראל חיפשו מוצא איך להתיר את נדרם, "כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן" (שם, שם, יח). אכן הם מצאו פתח והתירו את נדרם. הם דרשו את שבועתם ומצאו בה פתח "איש ממנו"- ממנו ולא מבנינו. משמע שבניהם אינם בכלל השבועה, ובניהם כן יכולים להינשא עם שבט בנימין.
לאחר התרת הנדר הותר שבט בנימין לבא בקהל ישראל, ואירוע זה נעשה בט"ו באב. אירוע זה כמו הקודם מדגיש את אחדות ישראל. משני המקרים הראשונים שהביאה הגמרא ניתן לאמר, כי ט"ו באב נקבע ליו"ט מפני שאירעו בו אירועים משמחים הקשורים לאחדות ישראל.

3. כלו מתי מדבר וחזר הדיבור למשה

(אמר) רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה. שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי", אלי היה הדבור.
רש"י: לא היה הדבור עם משה: ביחוד וחיבה, דכתיב "וידבר ה' אלי לאמר"- אלי נתייחד הדיבור. ואף על גב דמקמי הכי כתיבי קראי בהו "וידבר". איכא דאמרי: לא היה פה אל פה, אלא בחזיון לילה. גמגום.

רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: מוסיף עוד אירוע חשוב שאירע בט"ו באב: כלו מתי מדבר וחזר הדיבור אל משה. הגמרא לומדת זאת מסמיכות הפסוקים: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם: וידבר ה' אלי לאמר:" (דברים, ב', טז- יז). הגם שיש פסקא (פרשה סתומה) בין פסוק ט"ז לי"ז, בכל זאת ניתן ללמוד מסמיכות הפסוקים , ולאמר כי, "וידבר ה' אלי" מפני ש"תמו כל אנשי המלחמה למות...".

"חזר אלי הדיבור" לשיטת רש"י רש"י על הגמרא מדגיש כי תמיד היה דיבור למשה במשך כל ה-40 שנה. אלא שבמשך 38 שנה כאשר העם נענש, היה הדיבור למשה ב"חזיון לילה", אולם לאחר שהסתיים העונש, והקב"ה כבר סלח לעם, חזר הדיבור למשה בדרגת נבואה הישירה ביותר: "פה אל פה".
רש"י סיים את פירושו במילה "גמגום", כלומר רש"י מטיל ספק בפירושו שהובא ב"איכא דאמרי", וממנו משמע שה' דיבר 38 שנה עם משה בחזיון לילה כמו עם שאר הנביאים ולא "פה אל פה".

"חזר אלי הדיבור" לשיטת הבן איש חי הבן איש חי יוצא כנגד פירוש זה של רש"י, וסובר כי תלמיד טועה כתב זאת. כמו כן הוא שולל את שיטת הרשב"ם על הגמרא בבבא בתרא, שהדיבור עם משה היה באמצעות מלאך או אורים ותומים במשך כל ה- 38 שנה:

"לא היה הדיבור עם משה". עיין פירוש רש"י כאן, שפירש שהיה בחזיון לילה, ורשב"ם בבתרא פירש שהיה ע"י מלאך או באורים ותומים ע"ש, ובאמת דברים אלו לא נתנו להאמר ודחויים הם מכמה מאמרים של חז"ל, וגם מכמה מקראות בפרשת קרח, ועוד ועוד, ועל כן ודאי דברים אלו לא יצאו מפי רש"י ורשב"ם ז"ל, אלא תלמיד טועה הוסיף זה בדבריהם (בן איש חי/ בן יהוידע ב' עמ' רס"ו).

מאידך הבן איש חי מציע הסברים אחרים להבדלים בין נבואת משה לתקופה בה העם היה נזוף לבין התקופה שלפני ואחרי. בכל אופן גם לפי שיטתו בט"ו באב של שנת הארבעים חזר הדיבור אל משה בדרגה הישירה והגבוהה אליה היה רגיל לפני חטא המרגלים:

(1) אך פירוש שני של רשב"ם, שכתב לא היה מדבר כי אם ע"י צורך מעשה הצריך להם, זה ניתן ליאמר.
(2) ואנא עבדא נראה לי, דאפשר דאותה המעלה שהיתה לו דשכינה מדברת מתוך גרונו, נפסקה בזמן שהיו ישראל נזופים, מפני שבזה נמצא ישראל שומעין הדברים מן אור השכינה, כשהיה משה רבינו ע"ה מדבר עמהם, ואומר זה הדבר אשר צוה ה', ולכך נפסקה מעלה זו בזמן שהיו נזופים, ואח"כ כשכלו מתי מדבר חזרה מעלה זו, שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו, ולכן אמר אלי היה הדיבור, רצה לומר דיבור השכינה יוצא מפי.
(3) ועוד נראה לי כי נודע דמשה רבינו ע"ה היה רואה באספקלריא המאירה, ושאר נביאים באספקלריא שאינו מאירה, וזו נסתלקה כשהיו נזופים, וכשכלו מתי מדבר חזרה אליו מעלה זו, ולכך אמר אלי היה הדבור רצה לומר דבור הראוי אלי.
(4) או אפשר לפרש דקאי על שאר מעלות הגדולות שהיו לו במדריגת נבואתו, כי היה מתלבש קול בקול ושניהם שלו, וזה לא זכה לה שום נביא. (בן איש חי, בן יהוידע ב' עמ' רס"ו)
לפנינו אם כן שני אירועים חשובים. א. "כלו מתי מדבר", כלומר בוטלה הגזרה של "מתי מדבר" ובשנת הארבעים לא מתו אנשים כמו בכל שנה. ב. חזרה הנבואה של משה ובדרגה, כפי שהיתה לפני חטא המרגלים.
ודאי יש קשר בין שני הדברים: כל עוד והעם נזוף, השכינה מתרחקת מן העם. הדיבור אל משה הינו ביטוי לקשר בין ה' לעם. כל עוד והקשר הדוק וחיובי הוא בא לידי ביטוי באופן הכי ישיר, ולכן הדיבור אל משה יהא "פה אל פה"- הדרגה הגבוהה ביותר של נבואה. אך כאשר העם נזוף, והוא בשלבי ענישה, הרי שהקשר של ה' עם עמ"י נפגם, וממילא ה' יתגלה אל משה ברמה אחרת.
אירועים אלה: כלו מתי מדבר וחזר הדיבור אל משה, כאמור ארעו בט"ו באב. הם ודאי משמחים, אך נשאלת השאלה מה המשותף בין אירועים אלו לבין הקודמים, אשר מסמלים את אחדות ישראל?
יש להניח שכאשר נסקור את כל האירועים, שאירעו בט"ו באב, יקל עלינו למצוא את המכנה המשותף לכולם.

4. ביטול המחיצות בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה

עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו. רש": לאיזה שירצו שיעלו: הושע בן אלה רשע היה, דכתיב (מלכים ב', יז) "ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל", והיינו דקאמר "רק"- שבטל את הפרוסדאות, ואמר: לאיזה שירצו יעלו.

עולא מביא אירוע רביעי שאירע בט"ו באב, והוא קשור מאוד לאחדות ישראל כמו שני האירועים הראשונים. "עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל".
ירבעם בן נבט היה המלך הראשון של ממלכת עשרת השבטים. הוא הקים עגלים ומזבחות בדן שבצפון ובבית אל שבדרום הממלכה. זאת כדי למנוע מעשרת השבטים לעלות לרגל ליהודה . אולם ירבעם פעל גם בדרך הישירה למנוע את העליה לרגל לירושלים שבממלכת יהודה. הוא "הושיב פרוסדיות" (משמרות) בדרכים ליהודה כדי למנוע משבטי הממלכה הצפונית לעלות לרגל לבית המקדש שבירושלים.
הושע בן אלה היה המלך האחרון בממלכת ישראל, מלכות שומרון, ובימיו בא שלמנאסר מלך אשור והגלה את עשרת השבטים . והנה מלך זה מצא לנכון לבטל את המשמרות שמנעו מישראל לעלות ליהודה לרגל. בכך הוא איפשר לעמ"י כולו לעלות לרגל לבית המקדש. מה חבל שצעד זה נעשה מאוחר מידי, ערב חורבן ממלכת שומרון וגלות עשרת השבטים. כמובן, אפשר לראות בצעד זה סמליות של סגירת מעגל: המלך הראשון ירבעם נולד למציאות של ממלכה מאוחדת. אולם הוא פילג את הממלכה לשניים, ומלך על עשרת השבטים בשומרון ובצפון א"י. יתר על כן הוא פעל בכוח כדי להנציח פירוד זה: הוא הקים עגלים ומזבחות בדן ובבית אל, מעין תחליף לבית המקדש, ומאידך הוא "הושיב פרוסדיות" כדי למנוע עליה לרגל ליהודה. לעומ"ז המלך האחרון לממלכת ישראל, הושע בן אלה, אמנם נולד למציאות של ממלכה מפולגת, אך הוא פעל לאיחוד סמלי של כל עמ"י. הוא ביטל את המשמרות שהושיב ירבעם, ואיפשר בכך לשבטי ישראל לעלות לרגל ליהודה. פעולה זו לא עשתה הדים, ולא נשאה פרי, שהרי בימיו של הושע בן אלה גלתה שומרון וכל עשרת השבטים. אולם בצעדו זה של הושע בן אלה יש סמליות רבה: עם ישראל שוב התאחד. הגם שחלק מהעם גלה, אך הגלות נעשתה מתוך מצב של אחדות. ממילא התקוה לחזרה מהגלות היא התקוה לחזרה לאחדות. ואולי נראה להוסיף ולאמר, כי יש כאן סמליות בצעדו זה של הושע בן אלה, בבחינת הקדמת תרופה למכה, או בבחינת "המשיח שנולד מיד עם תחילת הגלות": בטרם יוצאים עשרת השבטים לגלות נוצר איחוד סמלי של עמ"י. האיחוד הוא בבחינת פיתרון למכותיו של העם, והוא בבחינת הגורם להחזרת שכינה בעמ"י, כפי שנראה להלן. ובכן מצאנו עד כאן שלושה אירועים, הקשורים ישירות לאחדות ישראל, ואילו אחד חריג: "כלו מתי מדבר...". נעבור לדון באירוע החמישי שאירע בט"ו באב, ולאחר מכן נחפש את המכנה המשותף לכולם.

5. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה

רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה

רב מתנה מוסיף לנו את האירוע החמישי בט"ו באב: "נתנו הרוגי ביתר לקבורה" אירוע זה כשלעצמו אינו מתקשר בראיה ראשונית עם אחדות ישראל, או עם "כלו מתי מדבר...", אולם הגמרא מוסיפה פרט נוסף חשוב מאוד. ואולי פרט זה הוא הוא שייסייע בעדנו לפתור את חידת הקשר בין כל האירועים.
"ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו הרוגי בית"ר לקבורה, תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב- שלא הסריחו, והמטיב- שנתנו לקבורה".
לסיכום, הגמרא הביאה שלושה אירועים הקשורים ישירות ובאופן ברור לאחדות ישראל (הותרו שבטים לבא זה בזה, הותר שבט בנימין לבא בקהל, והושע בן אלה ביטל את המחיצות בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל).
שני המקרים האחרים נראים על פניו ללא קשר ביניהם וללא קשר לשלושה האחרים: האחד- כלו מתי מדבר וחזר הדיבור למשה, והשני- נתנו הרוגי ביתר לקבורה ותיקנו את ברכת "הטוב והמיטיב".

פרק ג: למהות הקשר בין כל אירועי ט"ו באב[עריכה]

נ"ל כי פתרון הקשר בין כל האירועים שאירעו בט"ו באב טמון דווקא בתקנת חכמי יבנה להוסיף לברכת המזון את ברכת "הטוב והמיטיב". תקנו ביבנה הטוב והמיטיב
מדוע הוסיפו חכמי הדור דאז ברכה רביעית לברכת המזון, היא ברכת "הטוב והמיטיב"? מה כל כך היה חשוב באירוע זה, ס"ה "נתנו לקבורה"? נכון שכבוד המת- הוא דבר חשוב בתורה ואפילו כהן גדול מטמא למת מצוה, אך עד כדי כך שתיקנו תוספת לברכת המזון?! זה לא ברור! אין כאן מעשה גבורה או ניצחון. האם יש במעשה זה תפנית היסטורית בעמ"י כדוגמת נצחון החשמונאים, או נצחון מרדכי בשושן הבירה? (לאור אירועים אלה, אכן תיקנו תוספות בברכת המזון).
כידוע בברכת המזון ארבע ברכות.

  • ברכה ראשונה תיקן משה רבינו.
  • ברכה שניה תיקן יהושע עם כניסתנו לארץ. אין ספק כניסת עמ"י לארץ, זהו שינוי משמעותי בתולדות עמ"י וזוהי התקדמות במהלך האלוקי של עם ישראל המקבל תורה ונכנס לא"י.
  • דוד ושלמה תיקנו את ברכת בונה ירושלים. בעקבות קביעת ירושלים כבירת כל מלכות ישראל ובעקבות בנית בית המקדש בירושלים . שוב, אין ספק שבחירת ירושלים ע"י דוד, ובנית בית המקדש בירושלים, מהווים נקודת תפנית חשובה מאוד בתולדות עמ"י ומהווים נדבך חשוב מאוד במהלך האלוקי הארוך של עמ"י בארצו. אשר על כן לא יפלא שהוסיפו ברכה שלישית לברכת המזון: "בונה ירושלים".
  • השאלה אם כן רק הולכת ומחריפה מה כל כך מיוחד ב "נתנו הרוגי ביתר לקבורה" שראו חכמי יבנה לקבוע עבור אירוע זה ברכה רביעית בברכת המזון?


פרק ד: הרוגי ביתר הרקע ההסטורי- עלית הנצרות[עריכה]

כדי להבין את חכמי יבנה שבאותו הדור, אשר הוסיפו את ברכת "הטוב והמיטיב" בברכת המזון, עלינו להבין את הרקע למרד בר כוכבא, חורבן ביתר והרוגי ביתר. כידוע מרד בר כוכבא אירע כ- 60 שנה אחרי חורבן בית שני. בסופו של מרד זה נחל עמ"י מפלה קשה מאוד. החילות הרומאים בראשות אדריאנוס, שחיק עצמות, טבחו ביהודים שנותרו ביהודה טבח קשה ומר, שכמותו לא ארע אפילו בחורבן בית שני. הגמרא מתארת את המפלה בצורה מזעזעת, ומציינת שמס' ההרוגים הגיע למאות אלפים:
תני א"ר יהודה בן ר' אלעאי: הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידי עשו בביתר.
א"ר יוחנן קול אדריאנוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף רבוא.
...והיו הורגים בהם והולכין עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו והיה הדם מגלגל סלעים משאוי מ' סאה עד שהלך הדם בים ארבעת מיל.
...אמרו שלוש מאות מוחות תינוקות מצאו על אבן אחת.
תני' רשב"ג אומר: חמש מאות בתי סופרים היו בביתר והקטן שבהן אין פחות מחמש מאות תינוקות... ומכולם לא נשתייר אלא אני.
כרם היה לאדריינוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמו טבריא לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קמה ופישוט ידיים. ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו.
(ירושלמי, תענית, פ"ד, ה"ה)
"הקל קול יעקב והידיים ידי עשו". הקול- זה אדריאנוס קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים שישים רבוא על שישים רבוא כפליים מיוצאי מצרים. "קול יעקב" זה אספסינוס קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא. "והידים ידי עשו" זו מלכות הרשעה שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
(בבלי, גיטין נ"ז, ע"ב).
ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחת ואחת היו ארבע מאות מלמדי תינוקות וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותן בחוטריהן, וכשגבר האויב ולכדום כרכום בספריהם והציתום באש .
(בבלי, גיטין נ"ח ע"א)
בתקופה זו של מרד בר כוכבא הדת הנוצרית עולה ומתחזקת. תפיסת העולם של הנצרות בנויה על נפילתה של ירושלים. הנחת היסוד של הדת הנוצרית היא כי הברית של ה' עם עמ"י היא בבחינת "הברית הישנה". זו הופרה, לדעתם, ע"י עמ"י לכן ה' העניש אותם ולכן הוא ביטל את הברית. מאידך יש "ברית חדשה" עם הנוצרים . מצבו של עמ"י לאחר מרד בר כוכבא, עם ללא מקדש, ללא ארץ, ללא עצמאות, מפוזר בין העמים נתון לביזה ולמשיסה, מצבו זה בבחינת הוכחה לצידקת טענתם של הנוצרים.
לסיכום, דווקא בפריחתה של הנצרות, דווקא בתקופה זו מתקיים מרד בר כוכבא, ובו הרומאים מכריעים ומדכאים את המרד ביהודה. טובחים והורגים ללא רחם מאות אלפי יהודים, ובעצם כמעט מחריבים כליל את א"י.
התמונה העולה מדיכוי העם היהודי היא שעמ"י נענש עונש קשה מאוד ע"י ה'. הנוצרים ירצו לראות בכך חיזוק לאמונתם: ה' ביטל, כביכול את הברית עם עמ"י, ה' נטש את עמו, ובחר לו עם אחר, ובמקום הברית שבוטלה קיימת עתה "הברית החדשה".



פרק ה: הרוגי ביתר כגדרות לכרמים של אדריאנוס[עריכה]

אדריאנוס, שחיק עצמות, היה המצביא הרומאי האחראי על דיכוי המרד. לאחר דיכוי המרד, הוא מצא לנכון להנציח את הדיכוי ואת שפלותם של היהודים. הוא לא נתן לקבור את הרוגי ביתר, ואף יתר על כן הוא שם את גופותיהם כגדרות לכרמיו, כאמור לעיל (ירושלמי תענית פ"ד, ה"ה).
מהו הרקע למעשה זוועתי זה? אם כל רצונו היה להרתיע מפני מרד חוזר, יכול היה לצלוב או לתלות את הרוגי המלכות ברחובה של עיר. במקום ששם הרבים מצויים, דבר זה מרתיע יותר. וכי כמה אנשים מסתובבים בכרמים, כדי שיראו וייראו?

עם ישראל כרם ה' צבאות במעשהו זה של אדריאנוס, שחיק עצמות, יש המון מן הסמליות. בדברי הנביאים עם ישראל משול לכרם . והנה הצורר הרומאי מחליט להכניע את עמ"י לא רק פיזית, אלא גם רוחנית. כביכול במעשהו זה הוא אומר: אתם כבר לא כרם ה', אתם פגרים סביב כרמי שלי.

המתים סמל לטומאה יתר על כן המת הינו סמל לטומאה. במעשהו זה רצה אדריאנוס, שחיק עצמות, להנציח את הטומאה בא"י. כביכול, ברצונו לאמר כי בארץ ישראל כבר לא תחזור השכינה. הרי השכינה אינה שורה במקום של טומאה. ואם המתים אינם נקברים, הרי שאין לך עדות גדולה מכך שהשכינה עזבה את עמ"י ואת א"י. ואכן ה"ברית הישנה" בוטלה.

מלח שהסריח מעשה זה של הרוגי ביתר כגדרות לכרמיו של אדריאנוס נועד להדגיש ולהכריז שהברית עם עמ"י אכן הופרה ובוטלה. מעשה זה מקבל את משמעותו ואת מסריו העמוקים לאור הויכוח בין הקיסר לבין ר' יהושע בן חנניה:

 הקיסר: במה מתקנין מלח שהסריח.
 ר' יהושע בן חנניה: בשלית הפרדה.
 הקיסר: הרי לפרדה אין שליה?!
 ר' יהושע בן חנניה: והרי מלח אינו מסריח?! (בכורות ח').

גם הקיסר וגם ר' יהושע יודעים היטב שהמלח אינו מסריח, ומאידך ברור לשניהם שלפרדה אין שליה . לפנינו ויכוח דתי נוקב, כאשר שניהם מדברים בקודים: מלח זהו סמל לברית בין ה' לעמ"י. חז"ל מכנים את הברית הזו "ברית מלח" . כמו שהמלח אינו מתקלקל, כך הברית בין ישראל לקונו אינה פגה ואינה בטלה.
מאידך המצב במציאות מורה, לכאורה, אחרת. הרומאים שולטים, רומי למעלה וירושלים למטה. היהודים מבוזים, נמכרים לעבדים. ביהמ"ק חרב, העם בגלות ונתונים למשיסה בארצות גלותם.
הקיסר אם כן טוען, ובצדק לפי מראית עיניו ולפי קריאת המציאות באופן שטחי ובאופן רגעי, הברית המכונה "ברית מלח" כבר לא קיימת. המציאות מוכיחה זאת באופן חד משמעי לפי ראות עיניו. לכן הקיסר שואל בלגלוג: "במה מתקנים מלח שהסריח?".
ר' יהושע עונה לקיסר במשל: מתקנים מלח שהסריח ע"י שלית הפרדה . כלומר, אתם הרומאים אכן חזקים מאוד כמו הפרדה, אך כפי שלפרדה אין המשך, היא לא יולדת, כך גם אתם הרומאים- לא יהא לכם המשך. ובאשר למלח, ולברית מלח, ובאשר לעם ישראל, אכן הקב"ה מייסר אותנו, וזאת ע"י הרומאים והדבר בבחינת תיקון. אתם הרומאים בראיה מסויימת מענישים את עמ"י, אך בו בזמן אפשר לראות זאת כייסורים הממתיקים את הדין, כעונש המכפר על העוון, ועי"כ יתוקן העניין. במקום לראות את המצב הנוכחי שעמ"י בשפל המדרגה ורומי למעלה, במקום לראות מצב זה כביטול הברית, אפשר לראות בירידה זאת, ירידה לצורך עליה.
לסיכום אתם הרומאים בעיניכם מענישים את עמ"י, אך בעיניים אחרות אתם בבחינת מתקנים את "ברית המלח".
על רקע הויכוח בין הקיסר לר' יהושע ברור אם כן מדוע אדריאנוס, שחיק עצמות, שם את הרוגי ביתר כגדרות לכרמים. הוא רוצה להביע את דעתו ואת עמדתו כי "ברית המלח" אכן בוטלה. עובדה, המתים לא ניתנים לקבורה. הארץ אם כן טמאה, וממילא עמ"י וא"י לא יזכו שוב לגילוי שכינה.

מה חושב על כך המון העם
יש להניח שבנקודת שפל שכזו, המון עמ"י מרגיש לא רק נחות, מבוזה ומושפל, אלא שניצנוצי כפירה עלולים ח"ו לבצבץ ולעלות. ה"רוח המודרנית" של הרומאים ושל הנוצרים עלולה לעשות את שלה ולכרסם באמונה התמימה והפשוטה של "עמך ישראל". והנה לאחר ביטול גזרת אדריאנוס, שחיק עצמות, עמ"י רואה אור בקצה המנהרה, הוא רואה את האמפריה הרומאית החזקה כעלה נידף. אחיזתה בארץ אינה אלא יחס ישיר של חילותיה העצומים. אך עם עזיבתם את הארץ, אין להם השפעה. כגודל העריץ כן גודל המיסים והלחצים, אך עם מותו של העריץ, כמו חציר וציץ נובל. כך העריץ המושל וכך כל ממלכת רומא.
מאידך, אנו נמצאים בעיצומו של דור רביעי של תנאים, תלמידיו של רבי עקיבא, אותם חמישה תלמידים שמהם נבנה העולם. מוקדי התורה היהודיים בגליל מתחזקים. אומנם מבחינה כלכלית המצב אינו קל, אך התורה פורחת ומשגשגת. תלמידי רבי עקיבא מפריחים את השממה הרוחנית, ומהם נבנה מחדש עולם התורה, ואתו העולם כולו.
הנה כי כן ביטול גזירת אדריאנוס, וקבורתם של הרוגי ביתר הפך להיות סמל: אדריאנוס מת, גזרותיו בטלו, אך עמ"י קיים לנצח.

הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה
לא לחינם נקטה הגמרא בביטוי "הטוב שלא הסריחו" הרי הקיסר טען ש"המלח הסריח". כלומר "ברית המלח" של עם ישראל התקלקלה נמוגה ובוטלה. והנה חכמים רואים בעובדה, שהרוגי ביתר נתנים לקבורה, הוכחה לכך שהמלח לא הסריח, הברית לא בוטלה, זו חיה וקיימת לעד. הגופות שלא הסריחו מסמלות זאת.

הרוגי ביתר נתנו לקבורה- תפנית הסטורית בעמ"י ראינו לעיל שכל ברכה שהתווספה בברכת המזון תוקנה על רקע הסטורי רב משמעות, המסמן ציון דרך חשוב ותפנית בתולדות עמ"י.

  • ברכה שניה תוקנה לאחר הכניסה לארץ בתקופת יהושע.
  • ברכה שלישית תוקנה לאחר יסוד מלכות בית דוד, קביעת י-ם כבירה, ובנית בית המקדש.
  • ברכת הטוב והמטיב תוקנה כאלף שנה לאחר תקנה ברכת "בונה ירושלים" (לאחר יסוד ביהמ"ק הראשון).

ואכן גם ההתאוששות ממרד בר כוכבא (המסומל ע"י קבורת הרוגי ביתר) מסמלת ציון דרך משמעותי ותפנית בתולדות עמ"י כפי שנסביר להלן: לסיכום עד כאן, הבהרנו והראינו כי תקופת מרד בר כוכבא הינה תקופת משבר נוראה, ואחד השיאים בשפל של עמ"י בכל הדורות. כאשר הגויים מצביעים על מצבינו הירוד, ורוצים להוכיח בכך שבוטלה הברית בין עמ"י לאביו שבשמים.
והנה כאשר הרוגי ביתר ניתנו לקבורה חז"ל מתעוררים להבין כי עמ"י אכן עובר ציון דרך משמעותי בתולדותיו. עמ"י עובר תפנית שכמוה לא נהייתה. כעת עמ"י ללא נביא לא ביהמ"ק, ללא ארץ ומפוזר בין הגויים. עמ"י מתחיל תקופה של גלות ארוכה. (ומתברר שזו תקופה של גלות ארוכה מאוד בתולדותיו- 2000 שנה) . אך יחד עם זאת העם מתחזק ע"י התורה ומחזק את התורה שבע"פ. דווקא בתקופה זו התושב"ע פורחת ומקבלת את העוצמות הכי גדולות שלה.
חכמי יבנה בדור אחרי מרד בר כוכבא זכו להארה מיוחדת להבין ש"נצח ישראל לא ישקר". למרות השינוי הגדול בדמוגרפיה של עמ"י: רובו בגולה, והמעט שבארץ נתון תחת השלטון הרומאי העריץ, למרות זאת יש קיום לעמ"י ותפקידו העיקרי לא פג אלא מקבל תנופה. הייעוד של עמ"י נשאר כפי שהיה: המשך הקשר בין ישראל לאלוקיו. אלא שבעבר הדבר נעשה ע"י גילוי שכינה ישיר יותר: נביאים ובית מקדש ועתה גילוי שכינה ממשיך, אולם באופן העקיף ביותר: ע"י לימוד תורה. זהו הקשר החדש בין העם לבוראו. גילוי שכינה (הביטוי לקשר בין ה' לעם) תמיד היה ונשאר, אלא שעתה הוא שינה "מצב צבירה". תחושה זו שעמ"י ממשיך את הקשר האמיץ עם הקב"ה, והפעם דרך התורה, היא שהביאה את חכמי יבנה לתקן ברכה נוספת בברכת המזון.

גילוי שכינה במשך כל הדורות מאז אברהם אבינו, אבי האומה, ישנו קשר אמיץ בין הקב"ה לבין עמ"י. קשר זה הינו הקשר לאהבה השוררת בין עמ"י לקב"ה, והוא בעצם המגמה והתכלית שבקיומו של עמ"י. קשר זה משנה צורה בהתאם לרמתו של הדור. בתקופת האבות הקשר היה התגלות נבואית ישירה לאבות. ביצי"מ הקשר היה ע"י אותות ומופתים: עשר המכות קריעת ים סוף וניסי המדבר. לאחר מכן עמ"י הגיע לשיא שלא היה כדוגמתו בכל הזמנים, וגם אצל עמ"י זהו אירוע חד פעמי: מעמד הר סיני זוהי התגלות ישירה של הקב"ה לכל העם. לאחר מעמד הר סיני התגלה הקב"ה ע"י נביאים, מרע"ה, יהושע, ושאר נביאים. כמו כן עמ"י זכה לגילוי שכינה ע"י משכן ומקדש.
אולם לאחר חורבן בית שני עמ"י מוצא את עצמו ללא מקדש וללא נביאים. א"כ איך ימשך הקשר בין ישראל לקונו? מעתה ואילך הקשר הוא ע"י התורה: תורה שבכתב ותורה שבע"פ. לימוד התושב"ע והמשך פיתוחה של התושב"ע: משנה, גמרא, הלכה הם הם המשך גילוי שכינה לאחר חורבן הבית. הם הם המהווים את המשך הקשר בין עמ"י לקב"ה. וכדברי חז"ל: "מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" . המהרש"א על הגמרא כותב בצורה ברורה וחד משמעית כי התורה בימינו כמו ביהמ"ק אז:

 "במקום שכל תלמיד חכם קובע מקום לגירסתו בתלמוד המביאה לו הלכה פסוקה וקאמר עלה מיום שחרב ביהמ"ק וכו'. דבזמן שביה"מ קיים היה שם לשכת הגזית 
 שמשם יוצאת הלכה פסוקה ע"פ סנהדרין ועמהם ודאי שכינה שרויה. ועכשיו שחרב ביהמ"ק, אותן ארבע אמות של הלכה שכל ת"ח קובע לו גירסתו בתלמוד היא 
 תחתיה להיות השכינה עמו..."

כלומר, המהרש"א אומר במפורש שלימוד התורה כיום הוא הוא המשך הקשר בין עמ"י לקב"ה והוא הוא המשך גילוי שכינה לו זוכה עם ישראל מאז היותו לעם.

הקשר בין "כלו מתי מדבר" לנתנו הרוגי ביתר לקבורה
עתה מתברר שיש קשר הדוק בין שני אירועים אלה: האחד- כלו מתי מדבר. והשני- נתנו הרוגי ביתר לקבורה. בעקבות "כלו מתי מדבר" חזר הדיבור אל משה, כלומר חזר הקשר של עמ"י עם הקב"ה, כאשר משה רבנו הוא הנביא המסמל קשר זה. ומאידך בעקבות "נתנו הרוגי ביתר לקבורה", חזרה הקדושה לא"י ולעמ"י, ובכך יש הוכחה שה' שוכן בציון, השכינה שוב בקרב עמ"י. בעוד שבמקרה הראשון גילוי שכינה נעשה דרך הנבואה, משה רבינו, אבי הנביאים, הרי שבמקרה השני גילוי שכינה נעשה ע"י לימוד התורה .

גילוי שכינה בכל הדרגות
בשני המקרים הנ"ל של אופני גילוי שכינה אנו מוצאים את שתי הדרכים הקיצוניות ביותר של גילוי שכינה.
חזר הדיבור אל משה: זוהי דרגת גילוי שכינה הגבוהה ביותר והישירה ביותר. משה רבינו, אבי הנביאים, זכה להתגלות ה' בבחינת "פה אל פה" באופן ישיר. נתנו הרוגי ביתר לקבורה: בתקופה לאחר מרד בר כוכבא, לא מצויין שום אופן של גילוי שכינה. אלא יש רמז של תקוה לגילוי שכינה. יש רקע מתאים, כביכול הוכשרו התנאים: המתים נתנו לקבורה, חזרה הקדושה לארץ ויש אפשרות לקדושה ושכינה. אולם קשר זה לא יהא ע"י נביא אלא ע"י לימוד התורה. אפשר לאמר שזהו הקצה השני של גילוי שכינה. לעומת הדרגה הכי ישירה- הדיבור עם משה, הרי שכאן מדובר בדרגה הכי עקיפה- לימוד תורה .

תורה: המשך של גילוי שכינה בעולם
מבחינת ה"נס הגלוי", או "שכינה גלויה" ברור שלימוד תורה הינה דרגה עקיפה של גילוי שכינה בעולם. אולם מאידך דווקא לימוד תורה זוהי העוצמה החזקה ביותר של הקשר בין ישראל לבורא עולם. זאת מפני שכל אחד יכול ללמוד תורה ולהרגיש את הקשר עם ה'. יתר על כן קשר זה אינו מוגבל לזמן או למקום, ובנוסף לכך עמ"י מפתח וממשיך את התושב"ע. ואכן, גם בגלות לימוד התורה פרח, וכל התורה שבע"פ צמחה דווקא בגלות. ואולי זו היתה ההארה הגדולה ביותר של חכמי יבנה לאחר מרד בר כוכבא. הם הבינו כי המציאות של עמ"י בגלות וניתוקו מארצו ומשלטון עצמי, מציאות זו מאפשרת להפנות את כל הכוחות הרוחניים והגאוניים של עמ"י אך ורק לאפיק אחד. אפיק של תורה. ומשום כך דווקא הגלות הופכת להיות העריסה המתאימה ביותר לעולם המשנה , לעולם הגמרא ולעולם ההלכה.

הקשר בין חמשת האירועים של ט"ו באב- סיכום לסיכום, מצאנו כי שלושה מתוך חמשת האירועים שאירעו בט"ו באב עוסקים באחדות ישראל.

  • הותרו שבטים לבא זה בזה (ביחס לבנות יורשות כדוגמת בנות צלופחד).
  • הותר שבט בנימין לבוא בקהל לאחר מלחמת "פילגש בגבעה".
  • הושע בן אלה ביטל את המשמרות, והתיר לשבטי ישראל לעלות לרגל לירושלים בממלכת יהודה.

מאידך שני האירועים האחרים שאירעו בט"ו באב קשורים לגילוי שכינה בעמ"י.

  • לאחר שכלו מתי מדבר, חזר הדיבור למשה. מכאן ואילך שוב משה קיבל נבואה בדרגה של "פה אל פה" (רש"י).
  • הרוגי ביתר נתנו לקבורה, וממילא חזרה הקדושה לא"י וחזרה התקוה להמשך הקשר בין עמ"י לאביו שבשמים. קשר שילך ויתחזק ע"י לימוד תורה. (כלומר גם כאן חוזר גילוי שכינה, אלא שבאופן עקיף).

עתה ברור אם כן הקשר בין כל חמשת האירועים: אחדות ישראל מחד, וגילוי שכינה מאידך. הדבר פשוט עד מאוד: אחדות ישראל הינה בבחינת תנאי לגילוי שכינה בעמ"י.
ידוע ומפורסם מדרש המכילתא אותו מביא רש"י על הפסוק "...ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, ב). רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". נראה שהבעל "מעם לועז" הטיב להבליט את הקשר בין אחדות ישראל לבין גילוי שכינה במעמד הר סיני:

"ומכאן אפשר לדעת מה גדולה מעלת השלום, שבכל המקומות נאמר ויסעו ויחנו לשון רבים. ר"ל שמסעיהם וחנייתם היו במחלוקות ולא באו יחד. אלא כל אחד בא נפרד. אבל משבאו למדבר סיני אומר הכתוב: ויחן שם ישראל נגד ההר, שכולם מאוחדים בלי שום איבה בניהם. אומר הקב"ה: לפי שישראל שונאים את המחלוקת והם שרוים בשלום וכולם מאוחדים, הגיע הזמן ליתן להם התורה הקדושה. וזהו שאומר הכתוב ויחנו במדבר, בא לרמוז אע"פ שמאז בואם מרפידים חזרו בתשובה, זה היה רק לגבי התורה, שבאו בחשק רב לקבל התורה. אבל עדיין היו בהם מריבות בינם לבין עצמם כל אותה הדרך מרפידים עד מדבר סיני. ומשבאו למדבר סיני היתה בהם אחדות. ולכן חוזר הכתוב ואומר: ויחן שם ישראל נגד ההר. שאז בחנותם נגד ההר נתאחדו וחנו כאיש אחד, לכן זכו לקבלת התורה, שכן אומר הכתוב:ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום,כלומר: עיקר הדבר שנתן הקב"ה התורה לישראל, מפני השלום שהיה שרוי בהם. (מעם לועז י"ט, ב)

פרק ו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה[עריכה]

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה. (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, לפי שאינן יבשין. אמר רב מנשיא: וקרו ליה יום תבר מגל.

רבה ורב יוסף מוסיפים מימד נוסף לט"ו באב: "יום שפסקו מלכרות עצים למערכה". עד כאן בחודשי האביב והקיץ כרתו והביאו עצים לבית המקדש לצורך המזבח. מכאן ואילך הפסיקו לכרות עצים, והשתמשו בעצים הקיימים במחסנים. אירוע זה אינו אירוע חד פעמי השייך לתולדות עם ישראל, כמו כל חמשת האירועים הקודמים. האירוע הנוסף קשור לכל תקופת בית המקדש, והוא קשור ללוח השנה.
רבי אליעזר מסביר את הסיבה מדוע הפסיקו לכרות עצים למערכה בט"ו באב: "תניא רבי אליעזר הגדול אומר מחמישה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשים". ידוע, כי היום הארוך ביותר תלוי בלוח השמש ולא בלוח הירח. אולם חז"ל, נאמנים ללוח הלבנה, נתנו את נקודת הציון של שיא הקיץ כט"ו באב. זאת מאחר שחודשי הקיץ הם: תמוז אב אלול. (בכפוף לשינויים הקלים התלויים בעיבור השנה). אם כן ט"ו באב הוא שיא הקיץ. מכאן ואילך הימים מתקצרים והלילות מתארכים, וממילא "תשש כוחה של חמה" ולפי הסברו של רש"י: "לפי שהן לחין (העצים), ומאותו הזמן אין כח בחמה ליבשן וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה"

פרק ז: תשש כוחה של חמה[עריכה]

לכאורה האירוע השישי שהוזכר בט"ו באב, הינו נקודת מפנה בתאריך השנה ותו לא. יום התפנית בקיץ לקראת החורף, מכאן ואילך הימים מתקצרים, ומשום כך צריך להפסיק לכרות עצים למערכה.
נשאלת השאלה: מה מוסיף לנו עניין זה של עצי המערכה? מה כל כך היה חשוב לציין שט"ו באב הוא נקודת השיא, ולכן גם נקודת התפנית בלוח השנה? מה קשור עניין זה לכל הקודמים? כלומר, מה קשור "תשש כוחה של חמה" לאחדות ישראל וגילוי שכינה בעמ"י?

כוחה של חמה- סמל ליצרים
נ"ל כי החמה והחום הם סמל ליצרים באגדה זו . "תשש כוחה של חמה" יהא פירושו: היצרים הולכים ופוחתים. ט"ו באב הוא נקודת תפנית בלוח השנה, לאחר שיא הקיץ, מכאן ואילך החום פוחת ודועך. ובעומק הדברים, הכוונה היא שהיצרים פוחתים והולכים, האדם נהיה פחות יצרי ויותר רוחני.
כמו שבט"ו באב לא מסתיים הקיץ, ועדיין "שלהי דקייטא קשיא מקייטא" (סוף הקיץ קשה מהקיץ), הכוונה היא שהאדם לא איבד את יצריו. עדיין היצרים שולטים, אך יש נקודת מפנה והם מתחילים להיחלש, וממילא החלק הרוחני שבאדם הולך ומתחזק.
ניתן אם כן להסביר זאת כך: לאחר שיא הייצריות, יש נקודת תפנית, ולאחר השיא תשש כוחו של היצר, ומכאן ואילך האדם פנוי יותר לחלק הרוחני שבו. אשר על כן יש יותר אפשרויות להשגות רוחניות.

מדוע ט"ו באב מסוגל לגילוי שכינה
עד כאן הבנו כי ט"ו באב הינו שיא הקיץ, ונקודת המפנה בחום, מכאן ואילך תשש כוחה של חמה. הבנו כי הנמשל הוא- היצרים. לאחר שיא היצרים, היצר נחלש והחלק הרוחני הולך ומתחזק.
ומה לזאת ולגילוי שכינה בט"ו באב? נ"ל כי רבה ורב יוסף הוסיפו לנו בדבריהם את הסיבה מדוע תאריך זה- ט"ו באב הוא יום המסוגל לאחדות ישראל ולגילוי שכינה. מפני שמכאן ואילך "תשש כוחה של חמה". בפועל ט"ו באב מסמל את היום של "תשש כוחה של חמה". כלומר, נקודת התפנית אצל האדם לאחר שיא היצרים- תהיה הנקודה בה הרוחניות מתגברת, ובה האדם מסוגל יותר לקבלת פני שכינה.
כמובן יש היגיון רב ששיא הקיץ מסמל למעשה את שיא היצרים. ומכאן ואילך החום בעולם דועך וגם החום אצל הפרט דועך. ועל כן האדם פנוי יותר לרוחניות ולגילוי שכינה, הווי אומר- לימוד תורה. אולם אפשר לאמר שכל עניין התאריך של ט"ו באב אינו אלא משל וסמל בלבד. והאדם באשר הוא, כל אחד לפי מזגו ולפי טבעו, צריך לדעת שכאשר הוא עובר את נקודת השיא ביצריות, הרי שהוא מסוגל יותר לגילוי שכינה, כלומר- לימוד תורה.

ניצול נקודת התפנית
לפי דברינו עד כה, ט"ו באב הוא שיא הקיץ ונקודת התפנית בחום השמש, הגם שבהחלט הימים שאחרי ט"ו באב יכולים להיות עדיין חמים מאוד. ובכל זאת מפסיקים לכרות עצי מערכה.
וביחס לעניין היצרים אותו דבר. ישנה נקודת תפנית בעניין דעיכת היצרים, אך אין הדבר מחייב שמכאן ואילך היצרים נעלמו, אלא שזו נקודת תפנית בלבד, מכאן ואילך הם נחלשים. נ"ל אם כן שחז"ל רצו ללמדנו לנצל את נקודת התפנית. היא היא שעת הכושר לשינוי ולהתחדשות. אם יש נקודת תפנית בדעיכת היצר ובהתגברות הרוחניות צריך לנצל זאת לעבודה בתחום הרוחניות, ומכאן ואילך צריך להוסיף תורה.

פרק ח: מכאן ואילך דמוסיף יוסיף- ודלא מוסיף- יאסף[עריכה]

מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף (יאסף) (תני רב יוסף) מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה:

סיום האגדה שופך אור על כל ההגדה. כבר אמרנו שט"ו באב הינו יום המסוגל לאחדות ישראל ולהשראת שכינה, כלומר חיבור בין ה' לעמ"י. כמו כן ראינו שגילוי שכינה יכול לבוא לידי ביטוי באופנים שונים: הדרגה הכי ישירה, זוהי דרגת משה רבנו, "פה אל פה". הדרגה הכי עקיפה היא דרגת לימוד תורה. אומנם עקיפה אך יתרונות רבים לה: כל אחד יכול להשיג זאת בדרגה אחרת, כמו כן אפשר להשיג קשר זה ללא הגבלת זמן ומקום. אם כן מאחר שט"ו באב מסוגל להשראת שכינה, כלומר לחיבור בין עמ"י לבין אביו שבשמים, ומאחר שהימים האלה מתקצרים והלילות מתארכים (רש"י). א"כ יש משמעות גדולה מכאן ואילך להוסיף תורה בלילות.
מאחר שהתורה היא היא הדרך לקשר עם הקב"ה, היא היא גילוי שכינה של ימינו, ומאחר שט"ו באב הוא היום המסוגל הרי חובה עלינו לנצל זאת ולהתחבר לאבינו שבשמים. לא יתכן שזהו ייעודו ותכליתו של היום, ואנו לא נפעל בהתאם. כפי שיום כיפורים מסוגל לצום ולתפילה- ואנו פועלים בהתאם, וכן ביחס לכל חג וחג, כך גם ביחס לט"ו באב.
ובכן, מדוע עונשו של מי שלא מוסיף תורה- יאסף (כלומר מיתה)? נ"ל כי מאחר שכבר השוינו את ט"ו באב ליוה"כ, ההשואה ממשיכה. מי שלא ממצה את מהותו של יוה"כ- כלומר הצום, דינו מיתה. כך מי שאינו ממצה את מהותו של ט"ו באב- כלומר לימוד תורה, דינו ג"כ מיתה. כאמור אפשר להתייחס לט"ו באב בסמליות. זהו יום שבו תשש כוחה של חמה, כלומר יום שבו היצרים תש כוחם. ולכן האדם באשר הוא צריך לדעת את נקודת התפנית ביצר'יו ולנצל זאת לתוספת תורה. לנצל את נקודת הדעיכה של היצרים, נקודת ההתגברות של הרוחניות, ומיד למלא את הפנוי בקדושה ובטהרה, בתורה ובגמ"ח (אחדות ישראל) וכך יתקדם לקראת גילוי שכינה פרטי.