שבע אגדות חז"ל/אגדה ראשונה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אגדה ראשונה: רבי אלעזר בן רשב"י(ב"מ פ"ג, ע"ב – פ"ה ע"א)

פרק א: ר' אלעזר בן רשב"י תופס גנבים בשרות המלכות[עריכה]

ר' אלעזר ב"ר שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי אמר ליה היכי יכלת להו לאו כחיותא מתילי דכתיב בו תרמוש כל חיתו יער איכא דאמרי מהאי קרא קאמר ליה (תהילים י) יארב במסתר כאריה בסוכו דלמא שקלת צדיקי ושבקת רשיעי א"ל ומאי אעביד הרמנא דמלכא הוא אמר תא אגמרך היכי תעביד עול בארבע שעי לחנותא כי חזית איניש דקא שתי חמרא וקא נקיט כסא בידיה וקא מנמנם שאול עילויה אי צורבא מרבנן הוא וניים אקדומי קדים לגרסיה אי פועל הוא קדים קא עביד עבידתיה ואי עבידתיה בליליא רדודי רדיד ואי לא גנבא הוא ותפסיה אישתמע מילתא בי מלכא אמרו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא אתיוה לרבי אלעזר ברבי שמעון וקא תפיס גנבי ואזיל שלח ליה ר' יהושע בן קרחה חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה שלח ליה קוצים אני מכלה מן הכרם שלח ליה יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו

תרגום:

     ר"א בן רשב"י פגש פקיד- ממונה ע"י המלך שתפקידו היה לתפוס גנבים. 
     א"ל: איך אתה יכול לתפוס אותם הרי הם משולים לחיות? שנאמר: "בו תרמוש כל חיתו יער". יש אומרים מפסוק זה הביא לו ראיה               
     "יארב במסתר כאריה  בסכה". 
     אולי אתה תופס צדיקים ועוזב את הרשעים.  
     א"ל: ומה אעשה, זהו צו המלך.
     א"ל: בא אלמדך מה תעשה, לך בשעה רביעית של היום לחנות (שבה מוכרים יין וכן שותים שם). כשתראה אדם ששותה יין,                    
     ואוחז את הכוס בידו ומנמנם, שאל 
    עליו. אם הוא תלמיד חכם, כנראה שהקדים ללימודו (לפני התפילה). אם הוא פועל (יום), כנראה שהוא הקדים מאוד לעבודתו. אם הוא פועל 
    לילה, כנראה שהוא 
    עובד עם חוטים (ועבודתו שקטה ולא שומעים אותה). ואם לא הרי הוא גנב, ותתפוס אותו. 
    הדבר נשמע בבית המלך, אמרו: "קורא האגרת הוא יהא השליח לביצועה". 
    הביאו את ר"א (והטילו עליו את התפקיד לתפוס גנבים).  
    ר"א היה תופס גנבים וממשיך.
    שלח לו ר' יהושע בן קרחה (ריב"ק): "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה?"
    שלח לו ר"א: קוצים אני מכלה מן הכרם.
    שלח לו ריב"ק: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו.

"חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה"
האגדה פותחת בארוע סוער עד מאוד. ר"א תופס גנבים ומוסר אותם למלכות רומי הרשעה, וזו מוציאה אותם להורג. חכמים אינם יכולים להבליג על כך. אומנם ר"א הינו דמות ענקית בתורה ובמעלותיו הרוחניות, אך מאידך אי אפשר להתעלם מכך שהתנהגותו הינה בניגוד לכל כללי ההלכה. אשר על כן הם מוסרים לו את מחאתם הנמרצת, וזאת באמצעות רבי יהושע בן קרחה. רבי יהושע בן קרחה (ריב"ק), זקן החכמים , הינו נציג חכמים. אלה מוסרים את דעתם לר"א דרך ריב"ק וזוהי כמובן דרך כבוד. כמו כן הם מכבדים אותו בכך שהם פונים אליו דרך שליח ולא באופן ישיר. אולם ביחס לתוכן הדברים, הרי שחכמים מביעים את התנגדותם בצורה נחרצת. הם נוזפים בו קשות ואף מכנים אותו "חומץ בן יין". עמ"י משול לכרם . הטובים שבו משולים ליין, הגרועים שבו משולים לחומץ. רש"י מסביר "חומץ בן יין" רשע בן צדיק. אולם לעומתו הבן איש חי (הבא"ח) מרכך את טענת חכמים ומסביר זאת באופן שונה:

"שלח ליה חומץ בן יין". הנה בודאי אין כוונתו כמ"ש רש"י ז"ל, אלא כונתו בזה על דרך מה שאמר (שמואל) [מר עוקבא] בגמרא דחולין [דף ק"ה ע"א] בענין אכילת חלב אחרי בשר, אנא חלא בר חמרא בהא לגבי אבא, והיינו בעבור שהיה אביו מתנהג בחסידות יתרה בעניין זה, והוא לא נהג באותה חסידות, לכן קרא עצמו חומץ לגבי אביו, וכן הענין כאן דאמר לו בענין זה אתה חשוב חומץ בן יין לגבי אביך, כי אביך היה משתדל להחיות את ישראל, שביטל כמה גזרות רעות מעליהם, אף על פי שהיו חייבין בדין, ואתה עושה להפך שמוסר אותם להריגה" (בן איש חי, בן יהוידע)
היחס לרומאים
קשה לנו להבין כיצד ר"א משתף פעולה עם הרומאים, כאשר אלה רצו להרוג את אביו רשב"י ועל כן הוא ואביו נאלצו להסתתר במערה במשך 13 שנה. הגמרא אינה מתייחסת לכך כלל ואף לא מצאתי לכך התייחסות בפרשני הגמרא. נראה לאמר, כי ר"א מתעלם מכך שהוא מוסר את הרשעים לרומאים דווקא. ואכן הגמרא בעצמה לא מסרה במפורש אף לא פעם אחת שמדובר ברומאים, ולא בכדי. נ"ל כי הגמרא לא רצתה להתייחס לנקודה זו, מאחר שאין זה הרעיון העיקרי באגדה. וכדי לא להסיח דעתנו מהמסרים העיקריים שבאגדה. לר"א היה חשוב לפעול לפי מידת הדין ולבער את הרשעה מן העולם, כלומר, למצות את הדין עם הגנבים, המייצגים את הרשעים שבעולם, אשר על כן מבחינתנו אין זה משנה כלל למי הוא מוסר אותם.

"קוצים אני מכלה מן הכרם"
חכמים דברו עם ר"א במשל הכרם, ור"א עונה להם באותה מטבע: "קוצים אני מכלה מן הכרם". אכן עמ"י משול לכרם. אומנם כן אבי רשב"י נמשל ליין, כלומר משובח שבכרם. אולם ר"א טוען כי גם פעולתו היא למען הכרם. "קוצים אני מכלה מן הכרם", ובכך אני משבח את הכרם . הגנבים הנתפסים והנמסרים להריגה הם הם הקוצים הגורמים לכרם להיות חומץ. אם יש חומץ זה בגללם. החומץ הוא התוצאה של הרשעים. משום כך יש לטפל בשורש הבעיה . לר"א אין שמץ של ספק בדרכו. הוא עונה לחכמים בביטחון מלא. לפי דברי הבא"ח יש לו על מה לסמוך. להלן דברי הבא"ח:

והשיב לו מה שאני עושה הוא טובה לישראל, כי "קוצים אני מכלה מהכרם", שאני יודע ורואה ברוח הקודש, ואבודם הנאה להם והנאה לישראל, ולכל העולם, וכמו שאמרו בגמרא כל זמן דהרשעים בעולם חרון אף בעולם, ושאל בגמרא מאן הרשעים, ואמר רב יוסף גנבי, ואם כן אלו הגנבים שאני תופס אותם הוא קוצים מכאיבים, וכאשר אבערם אני גורם חיות לכל ישראל, וטובה גדולה, כי ודאי טוב לכרם אם יבערו את קוציו ממנו... הא דלא אמר לו הרמנא דמלכא הוא כאשר השיב אותו פרהגונא, וכאשר השיב רבי ישמעאל לאליהו זכור לטוב, ונ"ל בס"ד, דאף על פי שהיה עושה חקירה ודרישה כשהיה תופסם ומתברר לו רשעתם מתוך דבריהם ועניינם, עם כל זה לא היה סומך על בירור זה למסרם למלכות, אלא עד שיראה בפרצוף שלהם אשר בו ידע ויבין בחכמה האלקית אשר בקרבו, שזה האדם הוא ראוי להכריתו מן העולם, והוא כקוץ שאין לו תקנה אלא שריפה, שאין בו לחלוחית של מצוה, ואינו עתיד לצאת מידו פועל טוב, על דרך שאמרו חז"ל על פסוק [שמות ב', יב] ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויהרוג את המצרי, כי ר' אלעזר בן ר' שמעון היה לו כח השגה זאת, והיה לו רוח הקודש לידע נסתרות ונעלמות ומה שעתיד להיות, וכאשר נמצא בזוהר הקדוש מעשיות המעידים עליו בהשגת רוח הקודש, שידע נסתרות כמראה הנביא, וכמו שאמרו במעשה דההוא גברא ואותו נחש, ולכן השיב לו בפה מלא "קוצים אני מכלה מן הכרם", כלומר אני יודעם ומכירם שהם כקוצין שאין להם תקנה אלא בשריפה.

נראה לומר כי ר"א תקיף בדעתו משתי סיבות:
א. הרשעים בעולם מזיקים וכשהם בעולם "חרון אף בעולם" על כן יש מצווה לכלותם. וכאשר מבערים אותם זהו בבחינת תוספת "חיות לכל ישראל", בדיוק הפוך מטענתם של חכמים. הם מאשימים אותו, "עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה", כלומר אתה הורג בעמ"י. לעומ"ז ר"א משיב אני מוסיף חיים לעמ"י ע"י כליון הרשעים. יתר על כן, לפי דברי הרב קוק, כליון הרשע בעולם הריהו בבחינת חסד עם הרשעה עצמה:

" 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה'. הרע הגמור המוחלט, שאין בו שום ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו. ואבודו ואפסותו זוהי שלמות התפתחותו היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למידת חסד מקיפה כזאת, עד אשר נשאף להיטיב לכל, וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו, 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה' " .

ב. ר"א מכיר בכוחותיו הרוחניים וברוח קודשו. על כן הוא בטוח בדרכו.

ר"א פועל ולא נפעל
ר"א מציג את עצמו כפועל ולא נפעל. ר"א מתחילת דרכו יוזם ופועל. בראשית, הוא מיוזמתו פונה לשוטר שתופס גנבים, ושואל אותו, איך הוא תופס גנבים? אח"כ ר"א ביוזמתו, מבלי שהתבקש, מציע לו הצעה ומנחה אותו איך לתפוס גנבים. בהמשך ר"א מקבל על עצמו את התפקיד "ותופס גנבים וממשיך". לבסוף בתשובת ר"א לחכמים "קוצים אני מכלה מן הכרם" , אכן ר"א מביע הזדהות עם תפקידו, ויתר על כן הוא מביע נחרצות ודבקות בשיטתו להיות פועל ויוזם .


"יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו"
חכמים מכירים בכוחותיו הרוחניים של ר"א. אכן הבא"ח מדגיש זאת בפירושו:

"ר' יהושע בן קרחה ידע שיש לו השגה, וידיו רב לו בחכמה האלוקית ורוח הקודש, וקבל דבריו אלו שבני אדם אלו הם קוצין שאין להם תקנה אלא רק בשריפה, ורק אמר לו למה יהיה דבר זה על ידך, וכי מן השמים אפקדוך לעשות כליון זה על ידך, הנה דבר זה הוא ביד בעל ההשגחה שהוא בעל הכרם, והוא יכלה את קוציו, ולמה אתה מכניס עצמך בעובי הקורה, דאף על פי שאין אתה טועה להמית את הזכאי, אין אתה ממונה על כך מן השמים"

חכמים אכן מסכימים עם ר"א שכל גנב שהוא תופס הוא רשע שמגיע לו עונש מיתה מכל מיני סיבות. חז"ל מכירים ברוח קודשו של ר"א וביכולותיו הרוחניים לזהות בחכמת הפרצוף את הרשעים. משום כך הם לא טוענים כלפי ר"א שהוא טועה, ושהוא אולי מוסר צדיקים להריגה, כפי שר"א עצמו טען כלפי השוטר הראשון שמילא תפקיד זה. אלא חכמים טוענים כלפי ר"א שזהו תפקיד בעל הכרם. הם חייבים מיתה בידי שמים, אך לא בידי אדם .

נקודת המחלוקת בין ר"א לבין חכמים
אנו עדים למחלוקת עקרונית בין יחיד לרבים, בין ר"א לחכמים. ר"א סובר שצריך להיות יוזם ופועל ודווקא בגלל האחריות לכלל ישראל, ובגלל הערבות ההדדית. מאחר שיש לו רוח קודש, ובאפשרותו לזהות רשעים לפי חכמת הפרצוף, ר"א טוען שיש להענישם. במקרה שלנו למוסרם למלכות וזו מוציאה אותם להריגה. חכמים סוברים לעומתו כי בארץ יש בי"ד. רק לבי"ד יש סמכות לדון למיתה ולפי כל כללי תורה שבכתב ותורה שבע"פ, גנב דינו תשלום וקנס, אך ודאי לא מיתה. אם הוא ראוי למיתה בגלל עבירות נוספות שבידו, הרי הוא חייב מיתה בידי שמים, ולא בידי אדם. כלומר, "יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו". נראה אם כן כי עומק המחלוקת הוא עד כמה יש זכות להיות פעיל ולהעניש בהצדקה של ערבות הדדית ובניגוד לכללי החוק והדין.

חכמים מכבדים את ר"א אך חולקים עליו
חכמים רוחשים לר"א את כל הכבוד הראוי.
א. הם פונים אליו דרך גדול הדור, ריב"ק, ולא דרך אחד מן השורה.
ב. גם ריב"ק פונה לר"א דרך שליח ולא באופן ישיר.
מאידך אפשר לאמר כי חכמים עמדו בפני בעיה קשה מאוד, מי החכם אשר יכול לבוא לר"א ולאמר לו בצורה הכי בוטה "חומץ בן יין"? והפיתרון שהם מצאו- ריב"ק מאחר שהוא היה קרוב אליו, כאמור לעיל.

הגמרא נוטה לדברי חכמים
הדו שיח בין ר"א לריב"ק מסתיים בדברי ריב"ק "יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו", כלומר הגמרא נתנה את זכות הסיום, את זכות המילה האחרונה, לחכמים. בכך הגמרא רומזת כי דעתה נוטה לדברי חכמים, ולו רק מפני שיחיד ורבים הלכה כרבים. כמובן, חכמים אינם מתייאשים מהרשעים הכי גמורים ומצפים שיחזרו בתשובה . ובנימה זו כותב הרב קוק בספרו "עין אי"ה" ומדגיש כי אפילו רשע גמור, יש סיכוי שיחזור בתשובה:

"...אין לך רשע בעולם שלא היה בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו. על כן הוא אומלל והולך בדרכי רשע. אבל אין לך אדם שיהיה נשחת לגמרי שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה... על כן אין להתייאש מלבקש רחמים שישובו לשמור אורחות צדק גם הפושעים היותר גדולים"

פרק ב: הכובס ורבי אלעזר[עריכה]

יומא חד פגע ביה ההוא כובס קרייה חומץ בן יין אמר מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא אמר להו תפסוהו תפסוהו לבתר דנח דעתיה אזל בתריה לפרוקיה ולא מצי קרי עליה (משלי כא) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו זקפוהו קם תותי זקיפא וקא בכי אמרו ליה רבי אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי שישו ומה ספיקות שלכם כך ודאית שלכם על אחת כמה וכמה מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם

תרגום:

    יום אחד פגש את ר"א כובס אחד וקרא לעברו: "חומץ בן יין" .
    אמר (ר"א): מאחר שהוא כל כך חצוף, משמע שהוא רשע.
    אמר להם: תפסוהו.
    - תפסו אותו.
    - לאחר שנחה דעתו (נרגע מכעסו), הלך וחיפש אחריו (אחרי הכובס) 
    כדי לפדותו ולהצילו. 
    לא הצליח (כי כבר היה מאוחר, הרומאים כבר תלו אותו).
    קרא עליו: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"
    - (המלכות) תלתה אותו (את הכובס). עמד (ר"א) מתחת לתלוי ובכה.
    אמרו לו (אנשי המקום לר"א): רבי, אל ירע בעיניך, שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכיפורים.
    הניח ידו על בני מעיו ואמר: "שישו בני מעי שישו", ומה ספיקות שלכם כך, ודאית שלכם על אחת כמה וכמה.                              
    מובטח אני בכם שאין רימה ותולעה שולטת בכם.


"פגע בו ההוא הכובס"
הכובס מגיב ופועל בניגוד מוחלט לריב"ק. בעוד שריב"ק הינו זקן החכמים, מייצג את חכמים ונשלח על ידם, הרי שהכובס מסמל את האיש הפשוט בעם והוא מייצג את עצמו, הוא אינו נשלח ע"י גוף כל שהוא.
אמנם הכובס מטיח אותם דברים שאמר ריב"ק "חומץ בן יין". אולם מה רב ההבדל. הכובס פוגע בר"א באופן ישיר. לעומ"ז ריב"ק פנה לר"א דרך שליח. מאידך, ריב"ק קורא לר"א "חומץ בן יין" ומסביר גם מדוע: "עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה". לעומתו הכובס קורא את אותו ביטוי חמור: "חומץ בן יין" אך ללא ההסבר מדוע. רצתה הגמרא להדגיש את חוצפתו של הכובס: העיקר לגנות את ר"א, חשוב לכובס לגנות, להטיח דברים, בלי להסביר למה.

אם בארזים נפלה שלהבת
נמצאנו למדים דרך האגדה בעניין הכובס וחוצפתו, כי "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר". אם חכמים מתבטאים בחריפות ובכינויי גנאי כנגד ר"א, לא יפלא בעינינו שאחרון התלמידים, הכובס הפשוט, יעז לומר אותם מילים קשות כלפי רבי אלעזר, ונמצא שם שמים מתחלל.

"תפסוהו"
ר"א מסיק שאם הכובס כל כך חצוף, משמע שהוא גם רשע. ר"א מוציא רק מילה אחת מפיו "תפסוהו". מילה אחת זו מספיקה בשביל המלכות הרומית הרשעה להוציא את הכובס להורג. האגדה מדגישה לנו בזאת את אכזריותם של הרומאים, את הצימאון שלהם לדם, ועוד דם יהודי. עניין זה מחמיר עוד יותר את מעשיו של ר"א כמסייע בידי מלכות רשעה זו.

"שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"
לאחר שנחה דעתו של ר"א מהמפגש עם הכובס, יצא ר"א להציל את הכובס מידי המלכות. אלא שהדבר היה מאוחר מידי, ומתברר שהוא כבר נתלה. אמר ר"א: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". בפשט נראה כי הדברים מכוונים כלפי הכובס שאמר "חומץ בן יין". אילו שמר את פיו ולשונו, היה מונע מעצמו את העונש.
אולם המשפט נאמר מפי ר"א באופן כללי וסתום. זאת כדי שנוכל להבינו גם ביחס לר"א עצמו שאמר "תפסוהו" . ואכן בהמשך ר"א גוזר על עצמו ייסורין. כלומר, ר"א בזאת שלא נזהר ואמר "תפסוהו", גרם לעצמו צרות. כמו כן אפשר לאמר, כי העמידה והבכיה תחת התלוי רומזת אולי שהדברים: "שומר פיו ולשונו..." מיוחסים לר"א עצמו.

"עמד תחת התלוי ובכה"
בליבו של ר"א מקנן החשש, שההוראה "תפסוהו" היתה חפוזה, היתה מתוך כעס. משום כך ר"א הולך למקום הענישה, עומד מתחת לכובס התלוי ובוכה. הבא"ח מסביר מדוע קינן חשש בליבו של ר"א ומסיים שכל עניין הכובס הינו בבחינת אות משמים כי ר"א צודק בדרכו:

"ומה שהיה רוצה להציל לאותו הכובס, וסוף דבר עמד תחת הזקיפה ובכי, היינו כי לאותו כובס לא ראה בפרצוף שלו ולא ידע עניינו, ומה הוא, אלא תכף כשאמר לו אותו דבר, החליט בדעתו שזה ראוי להשחיתו מן העולם, ואמר לממונים המשחיתים תפסוהו, וכיון שאמר לאלו יצא הדבר ידוע שאינו יכול לחזור בו, ולכך הוה בכי שמא חס ושלום טעה בו, ועל זה נאמר פרי המהירות חרטה, כי עתה אינו יכול לראות בפרצוף שלו, ואחר ששמע דבריו שאמר לו אל ירע בעיניך שדרך לראות בהם הפרצוף ולא ראית, כי הנה אני מבשר אותך שלא טעית ולא שגית בדבר זה, כי הוא באמת אין לו תקנה אלא הכרתה מן העולם, ותשמע דבר אחד ממעשיו הרעים, ומזה תבין כמה מלא עבירות וכמה היה הוא רע וקשה בעולם, כי הוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכיפורים אשר בו כל הרשעים בטלים מן העבירות, ומזה תבין אם ביום הכיפורים עשה כך, כמה וכמה מעשים רעים עושה בכל יום, ואם כן זו הצליבה היא תקנתו ואל תצטער מעתה בעבור זאת, וכל זה מן השמים הניחו בלב אותו אדם, לומר בפיו הודעה זו לר' אלעזר, כדי לשכך דעתו דר' אלעזר ולא יצטער"

"הוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביום הכיפורים"
בעודו עומד תחת התלוי ובוכה, באים אנשים המכירים את הכובס ומעודדים את ר"א שמעשהו היה צודק. הם מעידים בפני ר"א כי הכובס אכן היה רשע גמור וראוי לעונש מיתה: "הוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ". זוהי דרכה של האגדה: במקום להכביר במילים על רשעותו של אותו כובס, האגדה משתמשת בסמלים המציינים ומדגישים את גודל חטאיו של הכובס: א. בעל נערה מאורסה. ב. הוא ובנו. ג. ביום הכיפורים.

עדות ראשונה משמים לצדקתו של ר"א
אין ספק כי מעשה הכובס בא כאות מן השמים להוכיח שאצל ר"א אין ספיקות. אצל ר"א יש רוח קודש וממילא אינו טועה. ר"א מבין כי מעשה הכובס אכן בבחינת אות מן השמים. לכן הוא מיד מגיב ואומר: "שישו בני מעי שישו ומה ספיקות שלכם כך ודאית שלכם על אחת כמה וכמה".


"שישו בני מעי שישו ומה ספיקות שלכם כך ודאית שלכם עאכ"ו"
הבא"ח בפירושו לאגדה זו חוזר ומדגיש כי לר"א היתה ראיה רוחנית, ורק על פיה הוא מסר את הגנבים למלכות:

"הניח ידו על בני מעיו, ואמר שישו בני מעי שישו , ומה ספיקות שלכם כך ודאות שלכם על אחת כמה וכמה. פירוש אם זה הכובס שלא ראיתי בפרצוף שלו קודם שמסרתיו דעל כן הייתי מסתפק שמא שגיתי בו כך, דנתברר לי עתה שלא שגיתי, הודאות שלכם שהם בבני אדם שלא מסרתים אלא עד שראיתי בפרצוף שלהם, ונתבררו אצלי בראיה רוחנית, על אחת כמה וכמה שיהיה לבי בטוח שלא יצא תקלה מתחת ידי כלל"

ר"א מגלה לנו, כי מבחינתו תפיסת הגנבים זהו דבר ודאי. אין לו צל של ספק שכל גנב שנתפס ונמסר להריגה, היה ראוי לעונש מיתה. אולם הכובס נכנס לגדר של ספק. זאת משום שר"א לא בחן אותו באמות מידה הרגילות שלו. ר"א לא בדק אותו בחכמת הפרצוף . עכשיו כשמתברר כי הכובס היה רשע גמור ובן מות: בעל נערה מאורסה הוא ובנו ביוה"כ, דווקא מקרה זה, שהוא בבחינת ספק, בא להעיד על המקרים האחרים- אשר הם בחזקת ודאי.

"מובטח אני בכם שאין רימה ותולעה שולטת בכם"
ר"א מודע לדרגתו הרוחנית, ומבין שהוא נטול חטאים לחלוטין. חטאים אחרים ודאי אין לו. החטא היחיד שאולי היה לו ספק ביחס אליו, זהו- מסירת הכובס לשלטונות. עתה משנתברר הדבר שהכובס רשע גמור, בטוח ר"א שרימה ותולעה לא תשלוט בו.
מלמדת אותנו הגמרא כי רימה ותולעה שולטת בבשר מאחר והוא גוף וחומר. החטא גורם לגוף להיות חומר. אולם מי שנטול חטא, מי שהצליח להגיע לדרגות רוחניות כאלה, שגופו מצליח להתעלות לדרגה רוחנית, אדם כזה אין סיבה שתשלוט בו רימה ותולעה, כי רימה ותולעה לא שולטת ברוח, אלא רק בגוף. ר"א אכן הצליח להעלות את בשרו לרמה רוחנית. אצלו גם הגשמיות הפכה לרוחניות .
אין ספק כי הגמרא רצתה ללמדנו על עוצמתם של התנאים ושל ר"א בפרט. ר"א היה 13 שנה במערה בעודו צעיר. כלומר, 13 שנה שיבר את יצרו. 13 שנה חי וחווה את התורה ללא הסח דעת כלשהו. זהו "צער מערה" אשר הביא אותו לדרגות רוחניות מיוחדות .

פרק ג: ניתוח להוצאת שומן[עריכה]

ואפי' הכי לא מייתבא דעתיה אשקיוהו סמא דשינתא ועיילוהו לביתא דשישא וקרעו לכריסיה הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא בתמוז ואב ולא מסרחי כל תרבא נמי לא סריח כל תרבא לא סריח שורייקי סומקי מסריח הכא אף על גב דאיכא שורייקי סומקי לא מסריח קרי אנפשיה (תהילים טז) אף בשרי ישכון לבטח

תרגום:

    למרות זאת לא נחה דעתו של ר"א. 
    השקו אותו סם שינה, והכניסוהו לחדר הניתוחים. 
    עשו לו ניתוח בבטנו והוציאו ממנו סלים סלים של שומן . 
    שמו בשמש בחודשים תמוז אב (והשומן) ולא הסריח. 
    הרי כל שומן אינו מסריח? 
    אכן שומן אינו מסריח, אך הגידים האדומים שבו כן עלולים להסריח. 
    כאן אצל ר"א אע"ג שהיו גידים אדומים, השומן לא הסריח. 
    קרא על עצמו: "ואף בשרי ישכון לבטח"

"למרות זאת לא נחה דעתו"
גם לאחר שהודיעו לו כי הכובס הינו רשע גמור, עדיין לא נחה דעתו של ר"א. הרי ר"א כבר אמר על עצמו: "שישו בני מעי שישו, מובטח אני בכם שאין רימה ותולעה שולטת בכם". א"כ מדוע עדיין ר"א חושש שמא יש בו ספק חטא? עד כדי כך שהוא נאלץ להוציא שומן מכריסו ולבדוק שאינו מעלה רימה ותולעה. ניתן לומר שלושה הסברים לכך:
א. אולי, עדיין יש לר"א ספק ספיקא שמא נהג בחומרא ושלא כדין עם הכובס .
ב. שמא, אחד מהגנבים שנתפסו ונמסרו להריגה, לא היה ראוי לעונש מיתה.
ג. נראה לאמר כי דווקא המחלוקת עם חכמים היא הספק אצלו. שמא התנהגות בניגוד לדעת חכמים, זהו חטא כשלעצמו. הגם שר"א בטוח שקוצים הוא מכלה מן הכרם, בכ"ז הדבר נעשה בניגוד לדעת חכמים.

"קרעו את כריסו והוציאו שומן, ולא הסריח"
"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כלומר, כל אדם באשר הוא עלול לחטוא. בעוון החטא הבשר מעלה רימה ותולעה. האדם נוצר מגוף גשמי, הגוף נשאר כזה עד מותו. לאחר מותו הגוף הופך רימה ותולעה. אולם אם הגוף הופך לרוחני בהשפעת הנשמה , הרי שהגוף לא הופך לרימה ותולעה. גופו של ר"א הפך להיות רוחני. ר"א בטוח שהוא ללא חטא. ר"א הינו מיוחד בכך, מאחר שהוא שהה במערה 13 שנה. בתקופה זו הוא חי חיים רוחניים בלבד. תקופה זו השפיעה עליו. ר"א מודע לרמתו ודרגתו. אין לו ספק ביחס לגופו הרוחני, וביחס לכך שהוא ללא חטא. יש לו רק ספק אחד, כאמור לעיל. ר"א מוסר עצמו לניתוח. מוציאים מכריסו שומן ומעמידים זאת בשמש בחודשים תמוז ואב. הבדיקה מעלה כי השומן אינו מסריח. כלומר זהו סימן שרימה ותולעה לא שולטת בו ולא תשלוט בו.

לשון גוזמא
בהרבה מקרים אנו קוראים את האגדה ועומדים בפני פרטים הנראים מוגזמים. כגון: "הוציאו ממנו דליים דליים של שומן", וכמו כן: "צמד שוורים יכול לעבור מתחת כרסם ולא נוגע בהם" (להלן). אנו תמהים ביחס לפרטים ולדוגמאות. המהר"ל מעיר פעמים רבות בפירושו לאגדות כי פרטים רבים לא באו אלא להסב תשומת לב ולהדגיש את הריבוי. הוא עושה זאת בעיקר כאשר האגדה משתמשת במס' 60, 300 וכיו"ב. גם הבא"ח התייחס באגדה זו לפרטים הנראים כמוגזמים והעיר כי "לשון זה לאו דווקא, אלא הוא לשון גוזמא". להלן דברי הבא"ח:

"הוו מפקי מיניה דקולי דקולי. נראה דאע"ג דאפשר להיות שומן רב בדורות הראשונים שהיו גדולים באיכותן ובכמותן, מכל מקום אפשר לשון זה לאו דוקא, אל הוא לשון גוזמא כמו שאמרו בגמרא על תפוח וגפן ופרוכת דברו חכמים לשון הבאי, וכמו שאמרו במסכת מדות ותמיד (כ"ט ע"א), וכן אמרו (שם) דברה תורה לשון הבאי, כמ"ש (דברים א' כ"ח, ט' א) ערים גדולות ובצורות בשמים, וכן דברו בנביאים ותבקע הארץ לקולם (מלכים א' א' ח'), ועל כן גם הכא אפשר דנקיט הגמרא כלשון בני אדם, לומר על דבר שהוא רב משיעור הנהוג, לשון המורה רבוי עצום מאוד, ואינו כך ממש, ואפשר לפי זה דגם מה שאמר תלמודא (לקמן פ"ד ע"א) דהוה עייל בקרא דתורי בנייהו, לאו דוקא, אלא הוא לשון גוזמא כלשון בני אדם.


הוכחה משמים שר"א צודק
אין ספק כי עניין זה הינו הוכחה נוספת משמים שר"א צודק בדרכו בעניין תפיסת הגנבים וכן בעניין הכובס, למרות שחכמים חולקים עליו.

פרק ד: ר' ישמעאל ב"ר יוסי[עריכה]

ואף ר' ישמעאל ברבי יוסי מטא כי האי מעשה לידיה פגע ביה אליהו אמר ליה עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה אמר ליה מאי אעביד הרמנא דמלכא הוא אמר ליה אבוך ערק לאסיא את ערוק ללודקיא

תרגום:

  גם ר' ישמעאל ב"ר יוסי הגיע לידו מעשה כזה. 
  (גם הוא קיבל תפקיד מהמלכות לתפוס גנבים ומוסרם למלכות להריגה). 
  פגש אותו אליהו
  א"ל: עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה?
  א"ל: מה אעשה, זהו צו המלך.
  א"ל: אביך ברח לאסיא, אתה ברח ללודקיא.

פגש אותו אליהו
פסקה קצרה זו, העוסקת במקרה דומה שאירע לר' ישמעאל ב"ר יוסי, לא באה ללמדנו על ר' ישמעאל, אלא ללמדנו על ר' אלעזר. ר' ישמעאל מקבל אות מן השמים להפסיק את תפקידו. אליהו הנביא גוער בו ואומר לו: "עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה" בדיוק באותו מטבע לשון שפנו חכמים לר' אלעזר. מכלל הן אתה לומד לאו. לר' ישמעאל פנו מן השמים להפסיק את תפקידו. אולם מהשמים לא פנו לר' אלעזר להפסיק את תפקידו. מכאן אנו לומדים כי בשמים כן מסכימים עם ר' אלעזר. זוהי א"כ הוכחה נוספת כי בשמים מצדיקים את ר"א.

שלוש הוכחות לצדקת דרכו של ר"א
נראה לסכם ולאמר, כי הגמרא הביאה שלוש הוכחות להראות כי ר"א צודק. הוכחות אלה באות בהדרגה. יותר חזקות ויותר ניסיות.
א. ההוכחה הראשונה: בני אדם מאשרים כי ר"א צודק, והם אומרים לו כי הכובס רשע שחייב מיתה: הוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ.
ב. ההוכחה השניה הינה בבחינת נס. ניתוח הוצאת השומן. מוכיח כי שומנו של ר"א אינו מסריח, כלומר בשרו נקי מכל חטא כלשהו .
ג. הוכחה שלישית היא משמים. אליהו מתגלה לר"י ומוכיח אותו שיחדל מתפקידו. עניין זה מבליט ומדגיש כי משמים לא נוזפים בר"א ולא מורים לו להפסיק את תפקידו כתופס גנבים .

למהות ההבדל בין ר"א לבין ר' ישמעאל
הבא"ח מדגיש כי ר"א היה מפורסם בהשגת רוח הקודש, ותולה בזאת את עיקר ההבדל בין ר"א לר"י ב"ר יוסי:

"אמר ליה מאי אעביד הורמנא דמלכא הוא. (פ"ד ע"א) הא דלא אמר ליה כמו שאמר ר' אלעזר קוצין אני מכלה מן הכרם, ומפני כי ר' אלעזר ידוע ומפורסם בחכמה האלוקית בידיעת הפרצוף ובהשגת רוח הקודש, ולכן גם אליהו זכור לטוב לא הוכיחו על דבר זה, כי בוודאי קוצין מכלה, אך ר' ישמעאל היה עושה מהשערת השכל, ואפשר (שישנה) [שישגה] חס ושלום... ובזה מובן הטעם, כי אליהו זכור לטוב דהוה שכיח אצל ר' אלעזר בר' שמעון טפי מן רבי ישמעאל, ולא אמר לו כלום על דבר זה, כמו שאמר לרבי ישמעאל, והיינו משום שהוא יודעו ומכירו שיש לו רוח קודש וראיה נבואית..." (בן יהוידע) זה שר"י מקבל גילוי אליהו, זה כשלעצמו בא ללמדנו על רמתו הגבוהה של ר"י. דא עקא, אליהו בא לאמר לו, כי הוא לא בדרגת ר"א. זאת מפני שר"א היה ב"צער מערה", זיכך את גופו 13 שנה, והתעלה רוחנית. משום כך הוא בבחינת קטגוריה אחרת .

"מה אעשה זהו צו המלך"
ר' ישמעאל עונה לאליהו "מה אעשה זהו צו המלך". תשובה כזו ענה השוטר בתחילת האגדה לר' אלעזר. גם תשובת השוטר וגם תשובת ר' ישמעאל מורות על חוסר ביטחון במילוי התפקיד. כלומר ר' ישמעאל לא בטוח במאת האחוזים שאכן הוא תופס גנבים הראויים למיתה, ר' ישמעאל מגלה כי הוא ממלא את תפקידו מתוך חוסר ברירה.
לעומ"ז ר"א עונה לחכמים: "קוצים אני מכלה מן הכרם". ר"א מביע ביטחון ודאי כי הגנבים שהוא תופס הינם בבחינת "קוצים" וראויים לביעור. אכן חכמים אינם מערערים על כך, אלא לטענתם, "יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו".

פרק ה: על הדמיון בין ר' ישמעאל ור' אלעזר[עריכה]

כי הוו מקלעי ר' ישמעאל ברבי יוסי ור' אלעזר בר' שמעון בהדי הדדי הוה עייל בקרא דתורי בינייהו ולא הוה נגעה בהו

תרגום:

    כאשר ר' ישמעאל ב"ר יוסי ור"א היו נפגשים זה עם זה צמד בקר היה יכול לעבור תחת כרסם ולא היה נוגע בהם.

"צמד בקר היה יכול לעבור תחת כרסם ולא היה נוגע בהם"
ודאי אין הדברים כפשוטם. לא באה הגמרא ללמדנו על מימדי גופם של גדולי עולם, תנאים קדושים, אשר האמוראים העידו עליהם: "אם ראשונים כמלאכים הרי אנחנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו כחמורים...". אם כן מה באה האגדה ללמדנו?

סמלים באגדה
הכרס הינה סמל לגשמיות, ולתאוות האדם וליצריו. הכרס זהו החלק הכי גשמי באדם. האדם חייב לאכול ובזאת הוא דומה אף לבהמה. מאידך השור מסמל את החטא, מאז חטא העגל. הגמרא אומרת כי צמד השוורים יכולים לעבור "תחת כרסם" מבלי לנגוע בהם. ניתן לאמר כי הביטוי "תחת כרסם" בא ללמדנו שהכרס המסמלת גשמיות נמצאת מעל השוורים המסמלים את החטא. כלומר, הגשמיות של ר"י ושל ר"א אינו נוגעת בחטא. גם מעשיהם הגשמיים הינם רוחניים. לא היה צד חטא, ולא שמץ חטא במעשיהם היומיומיים והגשמיים. שניהם הצליחו להגיע לדרגה רוחנית עצומה, עד כדי כך שהם העלו את גופם לדרגה רוחנית . בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו". הצדיק אוכל בדיוק לצורך כוחותיו לעבודת ה'. הצדיק האוכל ופועל, כל כולו, כל כוחותיו מגוייסים אך ורק לעבודת ה'. כל כוחותיו הגשמיים מיועדים לצורך לימוד תורה וקיום מצוות. ממילא אדם כזה הגשמיות שלו היא רוחניות. ובלשון האגדה: השור אינו נוגע בכרסו. קרי: הכרס אינה נוגעת בחטא, כלומר הגשמיות והיצריות אינם מגיעים לידי חטא.

הדמיון בין ר"י לר"א
את ר"א כבר פגשנו כזך ונקי. ללא רבב. ללא ספק ספיקא של חטא כלשהו. משמים אף שלחו לו שלשה סימנים שהוא צודק בדרכו והוא ללא שמץ של חטא. כבר הוכח כי אצל ר"א "בשרו ישכון לבטח" ואין רימה ותולעה שולטת בו. אלא שחלק זה של האגדה משווה את ר"י לר"א, ודווקא בכריסם. המסקנה העולה מכך היא: כפי שר"א יכול לאמר "שישו בני מעי שישו" כך גם ר"י. גם ר"י הינו בעל עוצמות רוחניות ורוח קודש אדירה. גם הוא באפשרותו כנראה לתפוס גנבים ולהיות בטוח שהוא תופס את הרשעים.
אם כך, נשאלת השאלה, מדוע מן השמים הסכימו עם ר"א, אך לא עם ר"י? מדוע בא אליהו לר"י והורה לו להפסיק את תפקידו ולברוח?!

דרגה מעל דרגה בזכות צער מערה
ברור לאורך כל האגדה כי היא מתמקדת בר"א. כל שאר הדמויות באו לחדד את דמותו ולהעצים אותה. אכן רצתה האגדה לומר, כי יכולים להיות עוד תנאים וחכמים בדרגות גבוהות של יראת ה', ותיקון המידות, יראת שמים ומעלות רוחניות כמו ר"א. אך יחד עם זאת ר"א ימשיך להיות קבוצה בפני עצמה, מאחר שהיה לו "צער מערה". 13 שנה במערה, 13 שנה של לימוד תורה במנותק מכל הויות העוה"ז, 13 שנה של כמעט העדר כל גשמיות . תקופה זו מאפשרת לר"א לעלות לרום המעלה הרוחנית, להגיע לדרגה גבוהה של רוח קודש, ואין להשוות בינו לבין צדיקים אחרים, הגם שגם הם הגיעו לדרגות גבוהות, אלא "צער מערה" מקנה לר"א דרגה יותר גבוהה.

פרק ו: ר' יוחנן וריש לקיש[עריכה]

יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה אמר ליה חילך לאורייתא אמר ליה שופרך לנשי א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה משעת גמר מלאכתן ומאימתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצחצחן במים א"ל לסטאה בלסטיותיה ידע אמר ליה ומאי אהנת לי התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי אמר ליה
אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה חלש דעתיה דרבי יוחנן חלש ריש לקיש אתאי אחתיה קא בכיא אמרה ליה עשה בשביל בני אמר לה (ירמיהו מט) עזבה יתומיך אני אחיה עשה בשביל אלמנותי אמר לה (ירמיהו מט) ואלמנותיך עלי תבטחו נח נפשיה דר' שמעון בן לקיש והוה קא מצטער ר' יוחנן בתריה טובא אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה] בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה תרגום:

  יום אחד ר' יוחנן היה שוחה בירדן. ראה אותו ריש לקיש. קפץ לירדן אחריו.
  א"ל ר' יוחנן: חילך לאורייתא.
  א"ל ר"ל: יופיך לנשים.
  א"ל: אם תחזור בך, אתן לך את אחותי לאישה, והיא יפה ממני.
  ר"ל קיבל על עצמו (לחזור בתשובה). רצה ר"ל לחזור (בשחיה לצד השני של הנהר) כדי להביא את בגדיו ולא יכול היה לחזור. 
  ר' יוחנן לימד אותו תורה ומשנה ועשה אותו לאיש גדול.
  יום אחד היו חלוקים בבית המדרש: הסיף, הסכין, הפגיון, הרומח, מגל יד ומגל קציר- מאימתי כלים אלה מקבלים טומאה? כמובן משעת גמר מלאכתן.                 
  ומאימתי גמר מלאכתן?
  ר' יוחנן אומר: משצרפם בכבשן.
  ר"ל אומר: משצחצחן במים.
  א"ל ר"י לר"ל: לסטים מתמצא בלסטיות.
  א"ל ר"ל לר"י: ומה הועלת לי? שם קרו לי רבי, וכאן רבי קראו לי. (מדוע מזכירים לי את עברי כלסטים?)
  א"ל ר' יוחנן: הועלתי לך שקרבתיך תחת כנפי השכינה. 
  חלשה דעתו של ר' יוחנן (ר' יוחנן הקפיד על ר"ל) ר"ל חלה (מאוד ועמד למות).
  באה אחותו של ר' יוחנן (אשתו של ר"ל) בכתה (לפניו). 
  אמרה לו: עשה בשביל בָנַי.
  א"ל: עזבה יתמיך אני אחיה.
  א"ל: עשה בשביל אלמנתי.
  א"ל: ואלמנותיך עלי תבטחו.
  מת ר"ש בן לקיש. ר' יוחנן הצטער על מותו הרבה.
  אמרו חכמים: מי ילך ויישב את דעתו (וירגיע אותו) נשלח לו את רבי אלעזר בן פדת, מפני ששמועותיו מחודדות. הלך ר"א בן פדת וישב לפני ר"י.
  כל דבר שהיה ר"י אומר א"ל ר"א בן פדת: יש ברייתא שמסייעת לך.
  א"ל ר"י: האם אתה כבר לקיש? בר לקיש, כשהייתי אומר דבר היה מקשה לי 24 קושיות ומתרץ 24 תירוצים ומתוך כך הלימוד היה מתבאר.
  ואתה אומר: "הברייתא מסייעת לך?" וכי איני יודע שאני אומר דברים נכונים?
  היה ר"י הולך וקורע את בגדיו. היה בוכה ואומר: היכן אתה בן לקיש, היכן אתה בן לקיש. היה צועק עד שדעתו ניטלה ממנו. 
  חכמים ביקשו עליו רחמים, והוא נפטר.

מעשה ר' יוחנן וריש לקיש- נקודת התפנית אצל ר"א רבו המפרשים באגדה זו. נראה, כי בפשט הדברים ברורים, וכי המסר העיקרי הוא חזרתו בתשובה של ר"ל, ולאיזה דרגה יכול להגיע בעל תשובה: ר"ל הפך להיות חברותא לרבו ר' יוחנן. סיומה של האגדה נראה יותר סתום. ממה בדיוק נפגע ר"ל, האם היתה הצדקה לכך שהוא נפגע? מה פשר תשובת ר"ל? "שם קראו לי רבי, וגם כאן קוראים לי רבי?" האם ר"י התכוון לפגוע בר"ל? מדוע ר"י הקפיד כל כך על ר"ל? מדוע ר"י לא נעתר להפצרותיה של אחותו, היא אשת ר"ל. נראה כי אנו לא נשיב לשאלות אלה. כל השאלות האלה מתמקדות באגדה על ר"י ור"ל, אולם אנו בעיצומו של דיון ובעיצומה של אגדה על ר' אלעזר. משום כך אנו נשאל שאלה אחרת לחלוטין והיא קשורה לענייננו: מדוע אגדת ר"י ור"ל חוצצת וקוטעת את רצף האגדות על ר"א?! נראה כי המעשה בר"י ור"ל, מהווה נקודת תפנית אצל ר"א וזהו הקשר לאגדה שלנו על ר"א. כלומר אגדת ר"י ור"ל היא בבחינת חוליה חשובה ובעלת משמעות מכרעת ברצף האירועים באגדה של ר"א, כפי שיבואר להלן.

ממידת הדין למידת הרחמים
אפשר לומר כי נקודת המחלוקת היסודית בין חכמים לר"א היא: מהו היחס לרשעים. אמנם לפי מידת הדין הם חייבים מיתה, אולם יש הגיון רב ב"ארך אפיים", באורך רוח, בסבלנות עצומה, כלומר- מידת הרחמים. אולי לפעול ע"י תפילה כדי שיחזרו בתשובה (כפי שמופיע במחלוקת בין ר' מאיר לאשתו ברוריה). סייעתא לדיעה זו אפשר למצוא בדברי המהרש"א בהמשך, כאשר הוא מסביר מדוע בתקופת הייסורים של ר"א לא מתו אנשים קודם זמנם, ואילו בתקופת רבי לא הצטרכו לגשמים הגם שלא חסרו מים.

"...אבל בשני יסורי דרבי הרשעים שבהם ודאי מתו בלא זמנם דאין יסורין אלא בצדיקים ובבעלי תשובה. אבל לא אצטרך עלמא למטרא שלא היה דינא בעלמא ולא היה מידת הדין שולט בעולם, שלא להבחין בין צדיק לרשע... ורבי שתפס מידת אכזריות וע"ז קיבל יסורים, אח"כ כשנתכפר לו זכה למידת הרחמים שיהיה בעלמא ולא יומא דדינא"

והנה דווקא סיפורו של ריש לקיש שהיה סמל של השודדים והבריונים, הוא עצמו חזר בתשובה. יש במעשה זה של ר"ל ור' יוחנן תשובה ניצחת לר"א. אמנם בשמים ראינו כי מעידים לאורך כל הדרך שר"א צודק, אך בארץ המציאות מוכיחה שגם ראש השודדים חוזר בתשובה. ואולי עניין זה, רעיון זה הוא הוא שגורם לר"א לחזור בו. (כידוע ר' יונן וריש לקיש חיו שני דורות אחרי ר"א. יש להניח שר"א לא היה עד למקרה זה של ר"י ור"ל. אולם עורך האגדה מצא לנכון לשבץ אגדה זו באמצע האגדה על ר"א בכוונת מכוון. ללמדך שר"א חזר בו מדרכו בגלל הרעיון העולה מן האגדה על ר' יוחנן וריש לקיש).


היחס לרשעים משתנה בעקבות ר"ל
עניין זה מסיט אם כן את כל האגדה לאפיקים אחרים לגמרי. הנושא המרכזי של כל האגדה על ר"א הוא: היחס הנכון והמתאים לרשעים. האם הדרך היא מיצוי הדין אתם ולמסור אותם להריגה, או לגייס את כל הסבלנות ואורך הרוח, לפעול למענם, ולהתפלל עבורם שיחזרו בתשובה. ברור כי הגמרא סוברת שיש לפעול במידת הרחמים כלפי הרשעים. משום כך היא מביאה את סיפורו של ר"ל, ומשום כך ר"א משנה את דרכו ומסכים עם שיטה זו. לפיכך ר"א מקבל על עצמו ייסורים ומפסיק למלא את התפקיד של מוסר גנבים- רשעים למלכות.

ר"י ור"ל פעלו לפי מידת הדין
מהאגדה של ר"י ור"ל, במחלוקת ביניהם ביחס למאימתי הסיף וכו' מקבלים טומאה, במחלוקת ההלכתית ר"י מודה לר"ל שאכן הוא צודק. אולם בויכוח ביניהם בעקבות הדיון ההלכתי נראה ששניהם צדקו. ר"ל צדק שנפגע, וצדק בתשובתו: "שם קראו לי רבי, כאן קוראים לי רבי". ר"י צדק שהקפיד על תלמידו. שניהם צדקו ולבסוף שניהם נענשו. שניהם נהגו לפי מידת הדין. ללא פשרה, ללא סלחנות, ללא ותרנות, לא היה ניסיון להבין האחד את זולתו. שניהם הקפידו זה על זה. מאחר שר' יוחנן הוא הרב, הקפידא שלו פעלה, ור"ל מת. אלא שמידת הדין חזרה ופעלה כנגד ר' יוחנן. בבחינת מידה כנגד מידה. או במידה שאדם מודד- בה מודדין לו. האדם מכין את עצמו ככלי להשגחה. מאחר שר"י פעל לפי מידת הדין, זו חזרה כלפיו, עד שלבסוף ר"י- דעתו נטרפה עליו, וחכמים נאלצו לבקש עליו רחמים, ולהתפלל עליו שימות. אם כן, מאגדת ר"י ור"ל נמצאנו למדים שני רעיונות חשובים:
א. קפידא של רב כלפי תלמידו פועלת ומשאירה רושם- עונש!
ב. מי שפועל במידת הדין, זו חוזרת ופועלת כלפיו.

נקודת התפנית אצל ר"א
ועתה נחזור לר' אלעזר ולרצף האגדה. ר' אלעזר מבין כי הוא נהג לפי מידת הדין, ובניגוד לדעת חכמים. ר"א מבין כי בדרך זו הוא צפוי לקפידא של חכמים כלפיו, וכמו כן הוא צפוי שמן השמים יתנהגו עמו במידת הדין. משום כך ר"א מחליט להפסיק בדרכו. הוא עוזב את תפקידו, ומפסיק לתפוס גנבים. ר"א עושה זאת ע"י כך שהוא מקבל על עצמו יסורין . כלומר, נמצאנו למדים כי אגדת ר"י ור"ל מהווים את נקודת התפנית החשובה באגדה של ר"א. א"כ אגדת ר"י ור"ל לא רק שאינה קוטעת את אגדת ר"א, אלא שהיא חוליה חשובה ומשמעותית באגדה על ר"א.
לסיכום, אפשר לומר כי ר"א מקבל על עצמו יסורין, לפני שהם יבואו עליו. מאחר שלפי מידת הדין, ומאחר שחכמים הקפידו עליו, הוא צפוי למידת הדין- לעונש. אלא שר"א מעדיף לקבל את הייסורים באהבה, בבחינת "חביבין יסורין" שממרקין. בהחלט אפשר להוסיף ולאמר, כי העובדה שר"י הצליח להחזיר בתשובה את ר"ל, עובדה זו כשלעצמה גורמת לר"א לשנות את דעתו ביחסו לרשעים.

פרק ז: ר"א מקבל על עצמו ייסורין[עריכה]

ואפילו הכי לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון אדעתיה קביל עליה יסורי באורתא הוו מייכי ליה שיתין נמטי לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא למחר עבדה ליה דביתהו שיתין מיני לפדא ואכיל להו וברי ולא הות שבקא ליה דביתהו למיפק לבי מדרשא כי היכי דלא לדחקוהו רבנן באורתא אמר להו אחיי ורעיי בואו בצפרא אמר להו זילו מפני ביטול תורה יומא חד שמעה דביתהו אמרה ליה את קא מייתית להו עילויך כלית ממון של בית אבא אימרדה אזלה לבית נשא סליקו ואתו הנך [שיתין] ספונאי עיילו ליה שיתין עבדי כי נקיטי שיתין ארנקי ועבדו ליה שיתין מיני לפדא ואכיל להו יומא חד אמרה לה לברתה זילי בקי באבוך מאי קא עביד האידנא אתיא אמר לה זילי אמרי לאמך שלנו גדול משלהם קרי אנפשיה (משלי לא) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה אכל ושתי וברי נפק לבי מדרשא אייתו לקמיה שיתין מיני דמא טהרינהו הוה קא מרנני רבנן ואמרי סלקא דעתך לית בהו חד ספק אמר להו אם כמותי הוא יהיו כולם זכרים ואם לאו תהא נקבה אחת ביניהם היו כולם זכרים ואסיקו להו ר' אלעזר על שמיה תניא אמר רבי כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו מישראל

תרגום:

  ואפילו כך ר"א בן רשב"י לא סמך על דעתו (ולא היה שלם עם מעשיו), וקיבל על עצמו ייסורין .
  בערב היו מקפלים מתחתיו שישים מצעים, ובבוקר היו מוציאים מתחתיו שישים כלים מלאים דם ומוגלה. למחרת בכל בוקר,
  אשתו היתה מכינה לו שישים מיני לפתן. היה אוכל אותם ומבריא. אשתו לא הניחה לו ללכת לבית המדרש, מחשש שחכמים ידחקוהו (יצערוהו).
  בערב היה אומר לייסורים: אחי ורעי בואו.
  בבוקר היה אומר לייסורים: לכו מפני ביטול תורה.
  יום אחד אשתו שמעה (אותו מזמין את הייסורין).
  אמרה לו: אתה מביא עליך את היסורין? כילית את ממונו של בית אבא.
  (למחרת) מרדה בו וחזרה לבית אביה. 
  באו לביתו של ר"א שישים ספנים והביאו לו שישים עבדים(לטפל בו) ובידם היו שישים ארנקים(כדי להביא לו) 
  והם עשו לו שישים מיני לפתן והיה אוכלם.
  יום אחד אמרה אשת ר"א לבתה: לכי בדקי מה אביך עושה עכשיו? 
  באה בתו. אמר לה ר"א: לכי אמרי לאמך, שלנו גדול משלהם.
  קרא ר"א על עצמו: "היתה כאוניות סוחר ממרחק תביא לחמה" . 
  אכל שתה והבריא ויצא לבית המדרש. 
  הביאו לפניו שישים מיני דם, וטיהר את כולם.
  חכמים רננו אחריו ואמרו: וכי יעלה על דעתך שאין בהם אחד שהוא ספק?
  א"ל: אם צדקתי, נשים אלו ילדו כולן בנים זכרים. ואם תהיה ביניהם אחת שתלד נקבה, משמע שטעיתי.
  אכן בבוא העת כולם ילדו זכרים, וקראו לכולם אלעזר על שמו.
  שנינו בבריתא, אמר רבי: כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו מישראל.

"בואו אחי ורעי"
ר"א קיבל על עצמו יסורין. הגמרא מתארת את יסוריו והריפוי ומשתמשת שבע פעמים במס' שישים. גם המספר שישים וגם המספר שבע נועדו להדגיש את הריבוי . בדרך זו האגדה מדגישה כי יסוריו של ר"א היו קשים מאוד.

"לכו מפני ביטול תורה"
ר"א- כל עולמו הוא התורה. מאז שהוא קטן הגמרא מספרת על חריפותו , בהמשך הוא מבלה 13 שנה במערה ולומד תורה עם אביו רשב"י. לאחר מכן הוא תנא בבית המדרש של התנאים. ובסוף ימיו גם כשהוא מקבל על עצמו יסורין, אלה מוזמנים ללילה, ובבוקר ר"א אומר להם "לכו מפני ביטול תורה", ובין יסורין של הערב של אתמול ליסורין של הערב של מחר, ר"א ממשיך את משנת חייו, מסכת חיים של לימוד תורה. נראה להעיר כי מסכת חייו של ר"א מסתיימת כפי שהיא נפתחה. 13 שנה של לימוד תורה ב"צער מערה", ולבסוף יסורים קשים מאוד, יסורים שר"א הזמין על עצמו.

מדוע ר"א מזמין על עצמו יסורין?
הגמרא אומרת "ואפילו הכי לא התיישבה דעתו עליו". למרות שר"א הוציא שומן מכרסו ובדק שאין רימה ותולעה שולטת בו, והוכיח כי הוא נקי מכל חטא, למרות זאת ר"א לא נרגע וקיבל על עצמו יסורין. רש"י מציין כי ר"א חושש שמא אחד מן האנשים שיצאו להורג בגללו, שמא אחד מהם היה צדיק. אולם אנו נסביר אחרת, מאחר שהגמרא מדגישה כי ר"א לא טעה ואפילו משמים הראו כי ר"א צודק . לכן נראה לומר כפי שכתבנו לעיל בסוף * פרק ו'. ר"א חושש מקפידא של חכמים כלפיו, וכן חושש ממידת הדין שתפגע בו, מאחר שהוא עצמו התנהג לפי מידת הדין.

"באו לביתו שישים ספנים"- עוד אות משמים לצדקת דרכו של ר"א
אשת ר"א החליטה לעוזבו, מפני שהתברר לה כי ר"א מזמין על עצמו את הייסורים. אולם כאשר היא עוזבת את ביתה ומשאירה אותו לבד עם יסורייו, הנה הקב"ה מזמן שישים ספנים ובידם ששים ארנקים. אלה באים ומטפלים בר"א ומכינים לו ששים מיני לפתנים. אפשר לראות בעניין זה עוד אות משמים כי מסכימים עם ר"א, וכי הוא צודק לאורך כל הדרך.

לדרכי ההשגחה
אחד הרעיונות החשובים המופיעים באגדות חז"ל הוא עניין ההשגחה. הקב"ה לא עוזב את יראיו. אשת ר"א מבינה שהיא היא המטפלת בר"א. אך היא אינה מבינה שהיא בעצם שליחה של המקום. והרבה שלוחים לו למקום. כאשר היא עזבה את ר"א לבד בביתו, והלכה לבית אביה, הקב"ה שלח ששים ספנים אשר שלחו ששים עבדים כדי לטפל בר"א. הרבה שלוחים לו למקום.

"וחזרה לבית אביה"- גדולתה של אשת ר"א
לכאורה בפשט הדברים, אפשר לומר כי האגדה רצתה להראות את אשת ר"א בקלקלתה, בחוסר כוחותיה ובחוסר מסירות נפש לטפל בר"א, אולם הגמרא מורה לנו בדיוק להיפך. האגדה תראה לנו שלוש פעמים את גדולתה של אשת ר"א:
א. כאשר אשת ר"א טיפלה בו, היא לא אפשרה לו ללכת ללמוד בבית המדרש מחשש שמא ידחקוהו (יצערוהו) רבנן. כלומר היא חוששת שבגלל מעמדו וגדולתו בתורה, לא יתנו לו מנוח, וממילא הוא לא יבריא. (אולי הכוונה- ידחקוהו כפשוטו, יישבו צפוף אליו ויגרמו לו צער מחמת הפצעים שיש לו). כלומר ללא ספק היא דואגת לו דאגה אמיתית לבריאותו.
ב. לאחר שאשת ר"א עזבה את הבית באו 60 עבדים כדי לטפל בר"א. עובדה זו "צועקת עד השמים". כלומר, ששים אנשים מילאו את מקומה של אשתו. זאת אומרת שעבודה רבה היתה מוטלת על כתפיה, היא עשתה עבודה של שישים אנשים. אין זה כי אם טבעי, שכאשר היא תשמע שהוא מזמין את הייסורין על אף העמל הרב הכרוך בכך, היא תתנהג ברפיון, דווקא בגלל העומס הכבד שהיה מוטל עליה.
ג. לאחר מות ר"א ולאחר קבורתו, כאשר רבי יהודה הנשיא, רבנו הקדוש, ביקש להינשא לאשת ר"א, היא דוחה את הצעתו בטענה שרבינו הקדוש הינו בבחינת "חול" לעומת ר"א שהוא "קודש".
לסיכום, ניתן לומר אם כן שאשת ר"א דאגה לו רבות, וגם ידעה להעריך את גדולתו ועוצמתו הרוחנית .


"הביאו לפניו 60 מיני דם וטיהר את כולם"
עניין זה של טהרת הדמים כולם, והעובדה שר"א צדק בכולם, עובדה זו באה להראות לנו את דרגתו של ר"א. באה הגמרא ללמדנו כי אצל ר"א אין ספקות, וכל מעשיו בבחינת ודאי. בעצם, לפנינו עוד הוכחה משמים כי ר"א אינו טועה . ר"א רואה ברוח קודשו- נכון. והדבר נכון ביחס לכל מעשיו בעבר באשר לתפיסת הגנבים.
לסיכום אפשר לומר, כי הגמרא הביאה בפנינו חמש סייעתות- חיזוקים לצידקת דרכו של ר"א. 1. הכובס שהיה בבחינת ספק, מוכח שהיה רשע גמור וראוי למיתה.
2. בניתוח הוצאת שומן מכריסו של ר"א הוכח, כי הדבר אינו מסריח. כלומר ר"א ללא שמץ של חטא, משום כך בשרו אינו מעלה רימה ותולעה.
3. אליהו הנביא פונה לר' ישמעאל להפסיק את תפקידו כתופס גנבים. אולם אליהו אינו פונה בדרישה כזו לר"א.
4. נעשה נס לר"א ו- 60 ספנים באו לעזרתו כאשר היה חולה.
5. ר"א מטהר 60 כתמים, והוכח כי הוא צדק בכולם.

"כמה פריה ורביה בטלה רשעה זו מישראל"
בא"ח מעיר כי אי אפשר לפרש כאן "רשעה" במשמעות של רשעות. שהרי רבי עצמו ביקש לשאת אותה לאישה לאחר מותו של ר"א. להלן דברי הבא"ח:

"כמה פריה ורביה בטלה רשעה זו מישראל. לל"א שפירש רש"י על אשתו אשר עכבתו מלבא לבית המדרש, אי אפשר לקרותה רשעה חס ושלום, דאשת חבר היא, והיתה צדקת בודאי, והראיה שרצה רבי לישאנה אח"כ, ונראה הכונה אין זה לשון רשעות אלא לשון חרדה, וכמו והוא ישקיט מי ירשיע, באיוב ל"ד כט, שפירש המצודות ירשיע יחריד ויבלבל, וכן בכל אשר יפנה ירשיע בשמואל א' יד מ"ז ע"ש, וכן פירש השרש, וכתב דכן הוא ענין אל תרשע הרבה בקהלת ז יז, כלומר אל תחרד הרבה לעסקי העולם ע"ש, וכן הענין, אמר כמה פריה ורביה בטלה רשעה זו, רוצה לומר חרדה שחרדה אשתו לבלתי תנחהו לילך לבית המדרש. כי היכי דלא לדחקוה רבנן."

כלומר אשת ר"א לא שלחה אותו לבית המדרש, דווקא, מתוך חרדה למצבו. כלומר שגם באירוע זה מדגישה האגדה את גדולתה וצידקותה של אשת ר"א.

ר"א מוסיף חיים
עם הולדת 60 הזכרים מסיימת האגדה * פרק חשוב במסכת חייו של ר"א. מכאן ואילך תעסוק האגדה במסכת מותו. אכן העניין האחרון אצל ר"א הינו "תוספת חיים". ר"א מואשם לאורך כל הדרך בכך שהוא "מוסר עמו של אלוקינו להריגה", כלומר שר"א ממעט חיים. אולם ר"א טוען שהוא מכלה קוצים מן הכרם. כלומר, אלה אנשים שאינם זכאים לחיים, אנשים שהם רק מזיקים, בבחינת "רשעים במותם טוב להם וטוב לעולם". והנה כדי לאשש את דעתו זו מסיימת האגדה * פרק זה בכך שר"א מוסיף חיים, חיים של 60 נשמות שהיו מוטלות בספק אם לבא לעולם או לא. ר"א התיר 60 מיני כתמים ובכך גרם לכל אותן 60 נשים כן להביא ילדים לעולם. העובדה שר"א לא טעה בספקות באה לאשש ולחזק את דרכו, שאצלו אין בעיה של ספקות. ואם כבר יש ספקות הוא מוסיף חיים ולא להיפך.

הצדיק ביסוריו מביא חיים לעולם
כאשר אדם מתייסר בייסורים הרי שמתמעטת ממנו חיות. אולם כאשר צדיק מתייסר בייסורים הרי שליסורים אלו יש משמעות נוספת. הצדיק הסובל, בעצם זה שהוא סובל והחיים מתמעטים ממנו, הרי שבכך הוא מעניק חיים לאחרים. לכן כאשר ר"א סובל נולדים 60 תינוקות. החיים המתמעטים ממנו עוברים לעם. המס' 60 הינו סמלי לריבוי. וילודת ילדים זהו סמל לתוספת החיים בעולם. כלומר, יש להבין כי האגדה באה להדגיש את הרעיון, שהצדיק בייסוריו מביא חיים לעולם. בהמשך כותבת הגמרא, כי במשך כל תקופת היסורים של ר"א, לא מתו אנשים קודם זמנם. אין ספק שהאגדה רצתה להדגיש כי הצדיק מעניק חיים. זאת גם בתחילת ימיו של האדם- 60 תינוקות נולדו. וגם בסוף ימיו, אף אחד לא מת קודם זמנו. כלומר הצדיק גורם להארכת ימים ולתוספת חיים. (אפשר להסביר זאת גם על ידי כך שבייסוריו הצדיק מכפר על הדור וממילא אנשים אינם מתים ע"י עונש אלא ממשיכים לחיות).

גם במסירת הגנבים להריגה- ר"א מוסיף חיים
בסוף האגדה ר"א מוסיף חיים לעולם. בתחילת האגדה ר"א לכאורה גורם לדבר הפוך "מוסר עמו של אלוקינו להריגה". דווקא הסיום בא להעיד על ההתחלה. כפי שבסיום ודאי ר"א הוסיף חיים, כך גם בהתחלה ר"א אינו ממעט חיים, כי רשעים גם בחייהם נקראים מתים. יתר על כן, כאשר רשעים אובדים מן העולם העולם נהיה יותר טוב כי החיים הנותרים מתעלים, נמצאים בעולם יותר טוב. ממילא מסירתם של הרשעים להריגה, כמוה כתוספת חיים לנותרים. הנותרים זוכים בתוספת חיות בזכות העולם היותר איכותי, יותר רוחני, בהעדר הרשעים .

פרק ח: מותו של ר"א[עריכה]

כי הוה קא ניחא נפשיה אמר לה לדביתהו ידענא בדרבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר אוגנין בעיליתאי ולא תידחלין מינאי א"ר שמואל בר נחמני אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון לא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה חלש דעתאי איתחזי לי בחלמא אמר לי לא מידי הוא יומא חד שמעי בזילותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי כי הוו אתו בי תרי לדינא הוו קיימי אבבא אמר מר מילתיה ומר מילתיה נפיק קלא מעיליתיה ואמר איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי

תרגום:

  כאשר עמד למות אמר לאשתו: אני יודע כי חכמים כועסים עלי ולא יטפלו בי יפה (בקבורתי). השכיבי אותו בעליית הגג שלי ולא תפחדי ממני.
  אמר רבי שמואל בר נחמני: ספרה לי אמו של רבי יונתן שספרה לה אשתו של ר"א: לא פחות מ-18 שנה ולא יותר
  מ-22 שנה השכיבה אותו בעלית הגג.
  כאשר הייתי עולה הייתי בודקת בשערותיו. כאשר היתה נתלשת שערה היה יוצא דם. 
  יום אחד ראיתי תולעת שיוצאת מאוזנו.
  חלשה דעתי.
  נראה לי ר"א בחלום.אמר לי: זה שום דבר (וזהו עונש על כך) שיום אחד שמעתי שזלזלו בתלמיד חכם ולא מחיתי כראוי לי.
  כאשר היו באים שניים לדין (בבית ר"א) היו עומדים ליד הדלת.
  היה כל אחד מבעלי הדין שוטח את טענותיו.
  היה יוצא קול מעלייתו של ר"א 
  והיה אומר: איש פלוני אתה חייב.
  איש פלוני אתה זכאי.

הגוף הגשמי- בר חלוף
לחומר יש סוף, יש חידלון. לעומתו החלק הרוחני שבאדם הוא נצחי. כדברי הכתוב: "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" . מי שחי חיים גשמיים ממילא גופו- גשמי ושייך אצלו מיתה. מאחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הרי שהאדם באשר הוא צפוי לחידלון, למיתה, ז"א לרימה ותולעה. אולם ר"א התעלה בצעירותו, ושהה 13 שנה במערה. חי 13 שנה בקדושה ובטהרה, ובסוף ימיו חי בייסורים. אצלו לא שייך מיתה, גם גופו הפך להיות רוחני, וממילא לא שלטה בו רימה ותולעה. כלומר אצל ר"א הנשמה הרוחנית השפיעה על הגוף והפכה אותו לרוחני. (רמח"ל דרך ה' חלק ראשון).

18-22 שנה שהה בביתו ללא קבורה
עניין זה של מותו של ר"א ואי קבורתו במשך שנים רבות, 18-22 שנה, הינו ייחודי. ודאי, לא רצו חז"ל ללמדנו על הזלזול בכבוד המת. (יתר על כן נראה כי חכמים לא ידעו על מותו של ר"א. הרי גם בסוף ימיו בתקופה שקיבל על עצמו יסורים, נשאר ר"א בביתו. אשתו לא הניחה לו ללכת לבית המדרש. אולי חכמים חשבו שעדיין ר"א חי ביסוריו בביתו. כמו כן, העובדה שעדיין באים לשאול אותו שאלות מעידה על כך שחכמים לא ידעו שהוא מת). אם כן מה לימוד מלמדת אותנו הגמרא? לאורך כל האגדה ר"א מפגין את בטחונו שלא יקרהו מקרה המתים. כלומר שבשרו לא יעלה רימה. ואכן האגדה מסתיימת בכך שלאחר מותו ר"א מעמיד את עצמו במבחן ואכן בשרו אינו מעלה רימה ותולעה. מתברר כי האגדה סובבת סביב ציר מרכזי אחד: ר"א הינו אדם ללא חטא. התנא ר"א בעל רוח קודש. כל מעשיו בבחינת ודאי, וכל פסיקותיו בבחינת ודאי. הוא תמיד היה בטוח שצדק בדרכו , ומשמים תמיד נתנו סימנים שאכן הוא צודק, והוא אדם ללא רבב. האגדה מסיימת בהוכחה חד משמעית וברורה של עדות נוספת משמים על צדקת דרכו של ר"א, בכך שגם לאחר מותו בשרו לא העלה רימה. בסופו של דבר באה האגדה להדגיש ולהבליט את דמותו המיוחדת של ר"א ואת גדולתו של התנא הקדוש בעל רוח הקודש.

"חכמים לא יטפלו בי יפה (בקבורתי)"
אכן ר"א הוא הוא המבקש לא להיקבר. הבא"ח מסביר זאת, כי ר"א רצה להוכיח לחכמים כי בשרו לא יעלה רימה, וממילא משמע שהוא צדיק, וממילא יקברוהו עם אביו רשב"י באותה המערה:

"ולא מעסיק בי שפיר. נראה דחשש פן לא ירצו החכמים להכניסו במערה של אביו רשב"י ע"ה, כי יחשבו שאינו ראוי חס ושלום, ודבר זה קשה עליו מאוד, וחשב דאחר שישאר בעלייתו שנים הרבה, ולא ישלט בו רימה וסרחון אז יתברר אצלם שהוא אדם קדוש דומה לאביו, ואז יקברוהו במערת אביו וכאשר היה כן לבסוף". (בא"ח, בן יהוידע על אתר).

חששו של ר"א הינו אחד ויחיד, הוא חושש שחכמים לא יקברוהו במערה עם אביו. הרי בתחילת האגדה חכמים יצאו חוצץ כנגדו, וכינוהו "חומץ בן יין". כלומר חכמים הדגישו את ההבדל העצום בין ר"א לבין אביו רשב"י. בעוד שרשב"י אביו קרא תיגר כנגד הרומאים, הרי שבנו ר"א פועל ממש הפוך מאביו ומוסר יהודים לידי הרומאים (הגם שהוא מוסר רשעים). מאחר שכך ודאי שלשיטת חכמים ר"א אינו ראוי להיקבר עם אביו באותה המערה. הגם שר"א קיבל על עצמו יסורין, ובעצם הביע בכך חרטה על מעשיו, בכל זאת עדיין הוא חושש שחכמים לא סלחו לו. גם אם הם סלחו לו, הרי שעדיין הם חושבים שר"א אינו ראוי להיקבר במערת אביו, כי הוא אינו בדרגת אביו.

"כאשר היו באים שנים לדין" אין זה מקרה ולא מפתיע שר"א פוסק הלכה גם לאחר מותו. ר"א חי כל ימיו את התורה ולימודה. זהו פתיל חייו. אך מאחר שהמוות אצלו אינו ככל אדם, גם גופו קיבל מימדים רוחניים, ממילא הרוחניות שבו לא פסקה, והוא ממשיך לפסוק הלכה.

מושג המוות שונה אצל ר"א
אצל ר"א מושג המוות אינו קיים.
א. בשרו אינו מעלה רימה, מאחר שגופו הינו רוחני ולא גשמי. משום כך ביחס לגוף זה אין מיתה ואין חידלון.
ב. ר"א גם במותו נקרא חי בבחינת "צדיקים במותם נקראים חיים". לכן הוא יכול להמשיך לדון ולפסוק הלכה גם לאחר מותו.

"יום אחד ראיתי תולעת יוצאת מתוך אוזנו" לאור כל המסופר באגדה זו על גופו של ר"א אשר אינו מעלה רימה ותולעה, היינו עלולים לחשוב, כי גופו של ר"א היה מיוחד במינו. שמא גופו מבחינה פזיולוגית מחוסן נגד רימה ותולעה. שמא היה עם פוטנציאל של חניטה. אשר על כן הדגישה האגדה כי בשרו בשר רגיל ואכן בגלל שמץ חטא אחד וקטן רוחשת תולעת באוזנו של ר"א. תולעת זו באה בבחינת היוצא מן הכלל אשר מוכיח על הכלל. והיא היא המעידה כי ר"א גופו מבחינה פיזית היה כגופו של כל אדם. העובדה שלא שלטה בו רימה ותולעה נובעת מכך שר"א היה זך ונקי מכל חטא.

"כאשר היתה נתלשת שערה היה יוצא דם" אשתו של ר"א מעידה כי לאחר מותו היתה נוהגת לבדוק ולבקר ולראות את מצבו. וכאשר שערה היתה נתלשת היה יוצא דם. כלומר בשרו נשאר כמנהג החיים ולא כמנהג המתים. או כפי שהאגדה התבטאה לאורך כל הדרך: לא שלטה בו רימה ותולעה. גם עניין זה בא להדגיש, כמו עניין התולעת באוזנו של ר"א, כי ר"א היה אדם נורמלי ורגיל מבחינה פיזית. שהרי כשתלשו שערה ממנו יצא דם. אולם למרות הגוף הגשמי שלו, כמו כל אדם, הוא הצליח להתעלות לרמה רוחנית. עד כדי כך שבמותו נשאר גופו רוחני, ולא העלה רימה ותולעה. יש לראות בכל הפרשה הזו עוד עדות משמים השישית במספר על כך שר"א זך ונקי מכל חטא, ואכן צדק בדרכו לאורך כל הדרך.

פרק ט: קבורתו של ר"א[עריכה]

יומא חד הוה קא מינציא דביתהו בהדי שבבתא אמרה לה תהא כבעלה שלא ניתן לקבורה אמרי רבנן כולי האי ודאי לאו אורח ארעא איכא דאמרי רבי שמעון בן יוחאי איתחזאי להו בחלמא אמר להו פרידה אחת יש לי ביניכם ואי אתם רוצים להביאה אצלי אזול רבנן לאעסוקי ביה לא שבקו בני עכבריא דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר ברבי שמעון בעיליתיה לא סליק חיה רעה למתייהו יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה הוו טרידי שדרו רבנן לבני בירי ואסקוהו לערסיה ואמטיוה למערתא דאבוה אשכחוה לעכנא דהדרא לה למערתא אמרו לה עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו פתח להו

תרגום:

  יום אחד רבה אשת ר"א עם שכנתה.
  א"ל: תהיה כמו בעלה שלא ניתן לקבורה.
  אמרו חכמים: עד כדי כך, ודאי אין זה דרך ארץ.
  יש אומרים: רשב"י נראה להם בחלום.
  א"ל: פרידה אחת יש לי ביניכם ואי אתם רוצים להביאה אצלי.
  הלכו חכמים כדי להתעסק בקבורתו.
  אנשי עכבריא לא הניחו להם לקוברו. מפני שבמשך כל השנים 
  שהיה ר"א "ישן" בעלייתו 
  לא באה חיה רעה לעירם .
  יום אחד בערב יוה"כ, היו אנשי המקום עסוקים.
  שלחו חכמים לאנשי המקום בירי (כדי שיתעסקו בקבורתו).
  הם הוציאו את מטתו והביאו אותה למערה בה קבור אביו, רשב"י.
  הם מצאו נחש המקיף את המערה.
  א"ל: נחש נחש פתח פיך ויכנס בן אצל אביו.
  הנחש פתח להם. (וקברו את ר"א במערת אביו רשב"י).

אמרו חכמים: "עד כדי כך ודאי אין זה דרך ארץ"
חכמים מתעוררים בסופו של דבר להתעסק בקבורתו של ר"א. אך לא ברור אם הם עושים זאת מתוך התפייסות מושלמת עם ר"א והכרה בצדקת דרכו או שמא רק מתוך אין ברירה. במידה מסויימת אפשר לומר שהם עושים זאת בלית ברירה. הרי מדבריהם אפשר להבין כך: "עד כדי כך, ודאי אין זה דרך ארץ". כלומר כל כך הרבה שנים ור"א ללא קבורה! זה כבר לא דרך ארץ. מאידך העובדה ששנים רבות חכמים לא עסקו בקבורתו מלמדת שחכמים הקפידו על ר"א ולא התפייסו ולא סלחו. (הגם שאפשר לומר כי הם לא ידעו שהוא מת.) אולם יש אומרים, כי רשב"י התגלה להם בחלום, והוא שדרבן אותם לקבור את ר"א.לפי היש אומרים, ודאי חכמים אינם מתעוררים מעצמם לעסוק בקבורתו של ר"א אלא רק בגלל ה"נזיפה" שקיבלו מרשב"י.
אולם בסופו של דבר חכמים מתעסקים בקבורתו ואף משתדלים מאוד, כפי שנראה להלן.

על חבל דק
נראה לומר כי כל פרשת ר"א, הינה הליכה על חבל דק. ההתייחסות של חכמים לר"א אינה פשוטה כלל וכלל. מצד אחד כל ההוכחות מראות ומעידות שר"א צדק בדרכו (כפי שהראנו לעיל) וה"מכה בפטיש" היא העובדה שלאחר מותו בשרו אינו מעלה רימה. כלומר, אין ספק שר"א זך ונקי, צדיק בעל רוח קודש אשר כל מעשיו היו לפי הדין, האמת והצדק ואין בו רבב של חטא. מאידך חכמים אינם יכולים להסכים עם העובדה שיחיד יחלוק על רבים וינהג בניגוד לדעת חכמים. עד כדי כך שהוא מוסר אנשים להריגה.
התלבטות זו באה לידי ביטוי בכך שהגמרא מונה שתי סיבות לקבורתו של ר"א ע"י חכמים: חכמים מודים שאין זה דרך ארץ שלא לקוברו, אך מצד שני רק רשב"י מעורר אותם לכך. כלומר, הם מעצמם לא היו מתעוררים לכך.

כל השנים שהיה "ישן" בעלייתו לא באה חיה רעה לעירם
בני היישוב עכבריא, שבו שכן ר"א ובו היה "ישן" בעלייתו לאחר מותו, לא הניחו לחכמים להוציא את ר"א מהיישוב לצורך קבורה במערת אביו רשב"י. זאת מאחר שבמשך כל השנים שר"א היה מונח מת בעלייתו לא באה חיה רעה ליישוב עכבריא. הבא"ח רואה בכך עוד אות משמים שלא חטא ולא נכשל בתפיסת הגנבים:

"לא סליק חיה רעה למתייהו. נ"ל בס"ד רמזו להם מן השמים בזה הנס, שלא חטא ולא נכשל באותם הגנבים שתפס, אשר נמשלו לחיות כמו שאמר ולאו כחייתא מתלי." (בא"ח/ בן יהוידע על אתר).

ר"א בראשית האגדה המשיל את הגנבים לחיות. והנה במותו חיה רעה לא הגיעה לעיר בו הוא שהה. הבא"ח רואה בכך רמז ועדות לכך שר"א צדק. כלומר, מאחר שר"א מסר את הגנבים שנמשלו לחיות להריגה, העיר נותרה ללא חיות רעות.
אין ספק אם כן שהאגדה ממשיכה בדרכה ומביאה עוד עדות משמים לצדקת דרכו של ר"א. (השביעית המספר).

"יום אחד בערב יו"כ..."
חכמים ניצלו את העובדה כי בערב יו"כ אנשי המקום עכבריא היו עסוקים, וחכמים התעסקו בקבורתו בערב יו"כ וקברוהו במערת רשב"י. מדוע זכה ר"א לקבורה דווקא בערב יו"כ? נראה להסביר זאת בכמה אופנים.
א. ערב יו"כ הינו יום המסמל את המעבר והגשר מעולם גשמי לעולם רוחני. ואין כמוהו אם כן לסמל את קבורתו של ר"א הזך והנקי מכל רבב שבמותו עובר לעולם שכולו טוב. בקבורתו נפרד ר"א מהעולם הגשמי ועובר לעולם הרוחני.
ב. יו"כ הינו יום סליחה ומחילה. יום בו הקב"ה מתרצה לעמו, יום בו שכינה מתחברת לעמ"י. לכן זהו יום שנועד כולו לתפילות ועמ"י צם ומשתדל להתקרב לאלקיו. מאחר וכך זהו יום מתאים לר"א לעלות לעולמות העליונים כי זה יום מסוגל לאדם להתקרב ולהתחבר לקונו.
ג. לפני יוה"כ יש עניין להתפייס בן אדם לחברו. לכן רצו חכמים לפייס את ר"א וכן את רשב"י ע"י שיקברוהו כראוי במערת רשב"י.
ד. ומזוית אחרת לגמרי, ר"א מסר את הכובס למלכות והכובס נתלה. אנשי המקום העידו על הכובס שהיה רשע גמור והוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ. והנה ר"א שקינא את קנאת יוה"כ זוכה לקבורה ביוה"כ כמעין גמול למעשהו.

א"ל: נחש נחש פתח פיך ויכנס בן אצל אביו
כאשר חכמים הולכים לקבור את ר"א במערת אביו רשב"י, הם מוצאים נחש בפתח המערה, אשר מונע מהם להכניס את ר"א למערה . הנחש מסמל את החטא ואת היצר הרע. כלומר למערת רשב"י לא יכנס מי שיש בו שמץ של חטא. החטא הוא הוא הדבר היחיד, המסוגל למנוע כניסה למערת רשב"י. אנו עומדים א"כ בפני מבחן גדול האם ר"א נקי מכל חטא? האם הוא כמו אביו?

חכמים מודים בצדקתו ובייחודו של ר"א
אכן הפלא ופלא, חכמים הם הם העומדים על כך שר"א יכנס ויקבר במערת אביו. כלומר חכמים קוראים לנחש לפתוח פיו כדי שיכנס בן אצל אביו. קריאתם זו של חכמים לסיום אגדת קבורתו של ר"א הינה בבחינת "מכה בפטיש". חכמים מודים ומסכימים כי ר"א אכן זך ונקי ללא רבב. הם שחלקו עליו והרי הם שמודים לו. הם היו הקטגורים שלו, וכעת הם הופכים להיות הסניגורים שלו. חכמים פותחים את הקשר שלהם עם ר"א בביטוי "חומץ בן יין" כלומר חד משמעית אינו נוהג כאביו ואינו כמו אביו. אך הקשר בין חכמים לר"א מסתיים בדיוק ההיפך. הם כן מודים שהוא כמו אביו והם הם הפועלים שהוא יקבר במערה עם אביו.
כמובן, אפשר לומר כי חכמים שינו את יחסם לר"א לא בגלל שהם מודים ששיטתו נכונה, אלא מפני שר"א חזר בו. ר"א קיבל את דעת חכמים והפסיק לתפוס גנבים, ר"א חזר בו, התחרט על מעשיו ואפילו קיבל על עצמו יסורים, ומשום כך חכמים פועלים לקבור אותו ובמערת אביו. אך הדבר נראה דחוק. אם אכן הדברים הם כך, חכמים היו אמורים להתייחס אליו בסלחנות כבר בתחילת תקופת הייסורים, ובוודאי מיד עם מותו, אולם הם נאלצים לפעול לקבורתו, רק לאחר שנים רבות, לאחר שהם מגיעים לכך שזה כבר לא דרך ארץ, או לפי גירסא אחרת רק לאחר שרשב"י מתגלה אליהם ומעיר להם על כך.
אשר על כן ניתן לומר כי הבנה בין חכמים לר"א לא היתה. והעובדה שהם מטפלים בקבורתו רק מראה כי הם מעריכים את תורתו וקדושתו.

רבי יהודה הנשיא בהשוואה לר"א

פרק י: רבי מציע נישואין לאשת ר"א[עריכה]

שלח רבי לדבר באשתו שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול תמן אמרין באתר דמרי ביתא תלא זייניה כולבא רעיא קולתיה תלא שלח לה נהי דבתורה גדול ממני אבל במעשים טובים מי גדול ממני שלחה ליה בתורה מיהא גדול ממך לא ידענא במעשים ידענא דהא קביל עליה יסורי

תרגום:

  שלח רבי לדבר באשתו (של ר"א).
  שלחה לו: כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?
  שמה אומרים: במקום שבעל הבית תולה את חרבו הרועה הנבל תולה שם את סלו.
  שלח לה: אכן בתורה הוא גדול ממני אבל במעשים טובים האם הוא גדול ממני?
  שלחה לו: לא ידעתי שבתורה הוא גדול ממך, אך במעשים, כן אני יודעת, שהרי הוא קיבל על עצמו יסורים.

הקדמה לאגדת רבי
עם סיום אגדת ר"א, סיום מסכת חייו, מותו וקבורתו, עוברת הגמרא לדבר באגדת רבי יהודה הנשיא. אין ספק כי יש קשר הדוק בין שתי האגדות. ואכן יש היבטים שונים והסברים שונים לכך. א. אגדת רבי מאירה את דמותו של ר"א
בהיבט מסויים אפשר לקרא את כל אגדת רבי ולראות כי הגמרא רצתה רק לחזק ולהדגיש ולהבליט את דמותו של ר"א. זאת ע"י השוואה לרבי. הבנה זאת בולטת בעיקר על רקע השוואת הייסורים של שניהם וההשפעה של הייסורים על העולם. ב. הדגשת המחלוקת באשר ליחס לרשעים
מאידך אפשר לומר כי המטרה העיקרית שלשמה הביאו את כל אגדת רבי היא להדגיש את המחלוקת באשר ליחס הראוי לרשעים. ר"א סבר שיש להתייחס אליהם במידת הדין, לכן הוא מסר אותם למלכות להריגה. הוא כינה אותם "קוצים", ואם הם קוצים ועמ"י הוא כרם, הרי ש"קוצים אני מכלה מן הכרם". לעומתו חכמים סברו שיש להתייחס אליהם במידת הרחמים. ניגוד זה בא לידי ביטוי בסוף האגדה על רבי. רבי יהודה הנשיא בכבודו ובעצמו פועל להחזיר בתשובה את בנו של ר"א. עובדה זו (עוד נדבר על כך בהמשך) ללא ספק באה להראות כי הגמרא מסכימה עם שיטת חכמים. שכן לר"א יש בן רשע ואפילו רשע גמור, לעומ"ז רבי בעצמו פועל להשיבו בתשובה.

שילוב שתי הדיעות
אפשר לומר כי הגמרא חותרת לשלב בין שתי הדיעות הנ"ל נכון שבסופו של דבר דמותו של ר"א מקבלת הארה עוד יותר גדולה בעקבות האגדה על רבי. אולם מאידך הגמרא מדגישה כי במחלוקת ביחס לרשעים חכמים צדקו. ואילו דרכו של ר"א אינה מקובלת.

"שלח רבי לדבר באשתו (של ר"א)"
רבינו הקדוש פונה לאשת ר"א בהצעת נישואין. רבי מתגלה כיוזם ופועל. בדבר זה הוא דומה לר"א שאף הוא התגלה כפועל ויוזם.

"כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?"
אשת ר"א עונה להצעת הנישואין של רבי בשלילה. אלא שהיא אינה מסתפקת בתשובה "לא". אלא היא עורכת השוואה בין שניהם. ר"א- קודש, לעומתו רבי- חול. בכך נפתחת מסכת שלימה של השוואה בין שני התנאים, גדולי עולם אשר שניהם היו ייחודיים במעלתם ובדרגתם. אשת ר"א מעידה בתשובתה על בעלה ר"א שהוא היה בבחינת קודש, ולעומתו אפילו "רבינו הקדוש" יקרא- חול. יתר על כן כדי לחדד את דבריה היא ממשיכה במשל ובכך נותנת לדבריה משנה תוקף: "במקום שבעל הבית תולה את חרבו, הרועה הנבל תולה שם את סלו"
אין ספק כי אשת ר"א ידעה מי הוא רבי יהודה הנשיא, מה דרגתו ומה מעלתו. ואעפ"כ תשובתה ברורה, חדה, ומעמידה את רבי כ"חול" ביחס לר"א. מן הסתם, לא יעלה על הדעת שהיא רצתה לפגוע ברבי. אלא שהיא היתה כל כך בטוחה בקדושתו של בעלה ר"א, לכן היא היתה נחרצת בתשובתה. היא חיה איתו שנים רבות וודאי הכירה אותו לפני ולפנים, ואכן אם יש מישהו שיכול להעיד על זולתו כקדוש הרי זו רק אשתו.

שנים מעידים על קדושתו של אדם
משל עממי אומר, כי רק שניים יכולים להעיד על אדם עד כמה הוא באמת צדיק וקדוש: הקב"ה ואשתו, ואם אשת ר"א אומרת על בעלה שהוא "קודש" ומכנה את רבי "חול", משמע שזו עדות בעלת משקל רב, שהגמרא ראתה צורך להביא עדות זו כהמשך למסכת חייו של ר"א.

"אכן בתורה הוא גדול ממני"
רבי יהודה הנשיא, דור שביעי להלל הזקן, היה ידוע ומפורסם בענותנותו . אשר על כן אין זה מפתיע שרבי ינמיך עצמו כלפי ר"א.

"במעשים טובים האם הוא גדול ממני?"
תשובתה של אשת ר"א כי ר"א קודש ורבי חול, אינה סוף פסוק. רבי מנסה לשכנע ולהסביר שגם הוא קודש. רבי מודה שר"א גדול ממנו בתורה, אך רבי סבור שבעולם המעשה הצדקות והחסד הוא גדול מר"א: "במעשים טובים האם הוא גדול ממני?" רבי מודה שר"א גדול ממנו בתורה, אך עדיין רבי דבק בעמדתו כי הוא קדוש יותר (או כמו ר"א). זאת בזכות "מעשים טובים". מכאן נמצאנו למדים כי לדרגת קדושה אפשר להגיע גם ע"י מעשים טובים. יתר על כן ניתן אולי לאמר כי רבי סובר שמעלת עולם המעשה, קרי מעשים טובים, יותר חשובה ויותר גדולה ממעלת התורה. זאת מאחר שרבי ממשיך בדו שיח עם אשת ר"א, ועומד על כך שהוא קדוש כמו או יותר מר"א, וזאת דווקא בזכות המעשים (ולא בזכות דרגת התורה, שכן ביחס לדרגת התורה מודה רבי כי ר"א גדול ממנו).

"במעשים טובים הוא כן גדול ממך, שהרי קיבל על עצמו יסורים"
לכאורה לא ברור, מה הקשר בין מעשים טובים לקבלת ייסורים? שהרי מעשים טובים זה כלפי הזולת (=בין אדם לחברו). ואילו קבלת ייסורים זה כלפי עצמו (=בין אדם לעצמו). נראה לאמר, כשאדם עושה מעשים טובים הוא מראה בכך את מידת ההקרבה שהוא מוכן להקריב. ובזה טוענת אשתו של ר"א, ר"א גדול מרבי שהרי היה מוכן להקרבה הגדולה ביותר- קבלת ייסורים. מאידך אפשר לאמר כי אשת ר"א עונה לו במישור אחר: רבי רצה לזקוף לזכותו מעשים טובים, כלומר הנהגת העם ומעשי צדקה רבים שנהג לעשות . אולם אשת ר"א עונה לו במישור אחר לחלוטין. כדי שאדם יהא קדוש, נכון שיש שתי אמות מידה: תורה ומעשים טובים, קרי לימוד תורה וחיי המעשה. אך כנראה, יש דרגה אחת יותר מכך והיא קבלת ייסורים מאהבה. כדי להגיע לדרגת קדוש צריך להתנתק מהעולם הגשמי. נכון, תורה מביאה לידי כך, אך כנראה שיסורין זוהי דרך נוספת. ור"א קיבל על עצמו יסורין מאהבה.


פרק יא: ר"א גדול מרבי בתורה[עריכה]

בתורה מאי היא דכי הוו יתבי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה אספסלי יתבי קמייהו רבי אלעזר בר' שמעון ורבי אארעא מקשו ומפרקו אמרי מימיהן אנו שותים והם יושבים על גבי קרקע עבדו להו ספסלי אסקינהו אמר להן רבן שמעון בן גמליאל פרידה אחת יש לי ביניכם ואתם מבקשים לאבדה הימני אחתוהו לרבי אמר להן רבי יהושע בן קרחה מי שיש לו אב יחיה ומי שאין לו אב ימות אחתוהו נמי לרבי אלעזר ברבי שמעון חלש דעתיה אמר קא חשביתו ליה כוותי עד ההוא יומא כי הוה אמר רבי מילתא הוה מסייע ליה רבי אלעזר ברבי שמעון מכאן ואילך כי הוה אמר רבי יש לי להשיב אמר ליה רבי אלעזר ברבי שמעון כך וכך יש לך להשיב זו היא תשובתך השתא היקפתנו תשובות חבילות שאין בהן ממש חלש דעתיה דרבי אתא א"ל לאבוה אמר ליה בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל והיינו דאמר רבי שלשה ענוותנין הן ואלו הן אבאובני בתירה ויונתן בן שאול רבן שמעון בן גמליאל הא דאמרן בני בתירה דאמר מר הושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהן יונתן בן שאול דקא"ל לדוד (שמואל א כג) ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה ממאי דלמא יונתן בן שאול דחזא דגריר עלמא בתר דוד בני בתירה נמי דחזו להלל דעדיף מינייהו אלא רבן שמעון בן גמליאל ודאי ענוותן הוה

תרגום:

  בתורה מה הוא (המעשה המעיד כי ר"א גדול מרבי?).
  כאשר היו יושבים רשב"ג ורבי יהושע בן קרחה על הספסלים (בבית המדרש), ישבו לפניהם על הארץ ר"א בן רשב"י ורבי, והיו מקשים ומתרצים.
  אמרו: מימהם אנו שותים והם יושבים על הקרקע? עשו להם ספסלים, והעלו אותם.
  אמר להם רשב"ג: בן אחד יש לי ביניכם ואתם מבקשים לאבדו ממני (ע"י עין הרע).
  הורידו את רבי שוב (לקרקע).
  א"ל ריב"ק: מי שיש לו אב יחיה, ומי שאין לו אב ימות? הורידו גם את ר"א (לקרקע).
  חלשה דעתו של ר"א (על כך שהורידוהו לקרקע).
  אמר ר"א: האם אתם חושבים שאני כמוהו(כרבי)?
  עד אותו יום כאשר רבי היה אומר דבר, היה ר"א מסייע לו, מכאן ואילך כאשר היה רבי אומר: "יש לי להשיב", 
  היה אומר לו ר"א:"כך וכך יש לך להשיב? זו היא תשובתך? עכשיו היקפתנו תשובות כחבילות שאין בהן ממש!"
  חלשה דעתו של רבי. בא לפני אביו (רשב"ג).
  א"ל רשב"ג לרבי: בני אל ירע (בעיניך), שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל.
  ועל זה אמר רבי: שלושה ענוותנין הם: אבא, ובני בתירה ויונתן בן שאול.
  רשב"ג, מה שאמרנו עכשיו.
  בני בתירה- שלמדנו: בני בתירה הושיבו את הלל בראש, ומינו אותו לנשיא במקומם.
  יונתן בן שאול: כאשר אמר לדוד "ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה".
  למה? אולי יונתן בן שאול ראה שהעם נמשך אחרי דוד, ובני בתירה ג"כ ראו שהלל עדיף מהם. אלא מסקנה, רשב"ג ודאי ענותן היה.

בחלק זה של האגדה מדגישה הגמרא שני רעיונות חשובים.
א. ענוותנותו של רשב"ג.
ב. ר"א ארי בן ארי .

ענוותנותו של רשב"ג ושל רבי אחד המוטיבים המרכזיים באגדות חז"ל היא הענוה. הענוה כיסוד לקניין תורה. ללא ענוה אין ואי אפשר לקנות חכמה. ורבים דברי חז"ל בנושא זה . גם אגדה זו מקדישה מקום לנושא הענוה. הסיפור על תקופת צעירותם של רבי ושל ר"א בא ללמדנו על גדולתו של ר"א וחריפותו. אך מאידך היא נועדה ללמדנו על ענותנותו של רשב"ג. ניחא שמתברר שר"א יותר גדול בתורה מרבי. אך מדוע רשב"ג צריך להסביר זאת ע"י הקטנת עצמו? "שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל". כל עניין זה בא בעיקר לצורך סופו. ללמדנו על שלושה ענותנין. אך בעצם על אחד מהם אין עוררין שהיה ענו באמת, על רשב"ג.
דיון זה על ענוותנותו של רשב"ג בא ללמדנו את השורשים של רבי. רבנו הקדוש גם הוא היה ענו גדול וכאשר אשת ר"א אומרת לו: "כלי שנתמש בו קודש ישתמש בו חול?!" כלומר אשת ר"א אומרת לרבי שהוא רבי נקרא "חול" לעומת ר"א שנקרא "קודש". הוא אכן מודה שר"א גדול ממנו. האגדה הארוכה מתמקדת בר"א וברבי ועניין רשב"ג בא להבליט את דמותו של רבי שהיה ענותן בן ענותן (לעומת ר"א שהיה ארי בן ארי). באשר לדמותו של רשב"ג, זו ודאי אינה מוקד האגדה בה אנו עוסקים. אלא רצתה הגמרא כן ללמדנו כי רבי הינו ענותן בן ענותן. דור שביעי להלל שהיה סמל הענוה, מידה יקרה וחשובה מאין כמותה. מידה שאפיינה את כל שושלת הלל, כאשר אביו של רבי מצטיין בה באופן מיוחד.

ארי בן ארי
באשר לר"א האגדה קידמה אותנו עוד צעד בהכרת דמותו. אפילו רשב"ג מכנה אותו "ארי". כלומר כפי שמידת הענוה הינה המאפיין של הלל וצאצאיו, כך קניין תורה זהו המאפיין של רשב"י וצאצאיו.

פרק יב: אמר רבי: חביבין יסורין[עריכה]

אמר רבי חביבין יסורין קבל עליה תליסר שני שית בצמירתא ושבע בצפרנא ואמרי לה שבעה בצמירתא ושית בצפרנא אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא כד הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי הוה מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל רבי לבית הכסא ואפי' הכי מעבר ליה קליה לקלייהו ושמעו ליה נחותי ימא ואפ"ה יסורי דר' אלעזר בר' שמעון עדיפי מדרבי דאילו ר"א בר"ש מאהבה באו ומאהבה הלכו דרבי ע"י מעשה באו וע"י מעשה הלכו ע"י מעשה באו מאי היא דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי אמר ליה זיל לכך נוצרת אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין וע"י מעשה הלכו יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו אמר לה שבקינהו כתיב (תהילים קמה) ורחמיו על כל מעשיו אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה

תרגום:

  אמר רבי: חביבין יסורין
  קיבל על עצמו 13 שנה של יסורים   
  שש שנים בחולי כליות ושבע בצפירנא (חולי בפה).   
  ויש אומרים שבע שנים בחולי כליות ושש שנים בצפירנא.
  הרפתן של רבי היה עשיר יותר משבור מלך פרס. (היו לו בהמות רבות).
  כאשר היה שם תבן לפני הבהמות היה הולך הקול של געייתם, עד שלושה מילים.
  היה הרפתן מכוון לתת לבהמות אוכל בזמן שרבי הולך לבית הכיסא.
  (כדי שלא ישמעו את קול צעקותיו של רבי מרוב יסורים).
  ואעפ"כ היה קולו של רבי גובר על קול הבהמות. ואפילו יורדי הים היו שומעים את קולו.

ואפילו כך היסורים של ר"א עדיפים משל רבי. כי היסורים של ר"א באו עליו מאהבה והלכו מאהבה. ואילו היסורים של רבי באו ע"י מעשה והלכו ע"י מעשה. מהו סיפור בואם של היסורים ע"י מעשה? מעשה בעגל שהיו מובילים אותו לשחיטה. הלך העגל והכניס את ראשו בתוך כנף המעיל של רבי. א"ל רבי: לך כי לכך נוצרת. אמרו (בשמים): הואיל והוא אינו מרחם, שיבואו עליו יסורים. וע"י מעשה הלכו: יום אחד שפחתו של רבי היתה מטאטאת את הבית. היו מונחים שם בני חולדה, והיא היתה מטאטאת אותם. א"ל רבי: עזבי אותם הרי כתוב: "ורחמיו על כך מעשיו" אמרו בשמים: הואיל והוא מרחם, אנחנו נרחם עליו. (ופסקו היסורים של רבי).

קיבל על עצמו 13 שנה ייסורים
כבר הזכרנו כי כל האגדה על רבי באה כאן לצורך השוואה עם ר"א. ואכן בחלק זה של האגדה ההשוואה כבר שקופה וברורה. ייסוריו של רבי לעומת ייסוריו של ר"א.

רבינו הקדוש זעק בייסוריו
בהמשך להשוואה בין רבי לר"א בולטת העובדה כי רבי סבל ייסורים וזעק מרוב ייסורים. לעומתו ר"א סבל בשקט. יש לראות בכך סמליות: כשרבי סבל כולם ידעו על כך, לעומ"ז כשר"א סבל הדבר היה עניין אישי מאוד. רבי כנשיא הדור מקושר לעם לכן בכאביו יש שיתוף של העם ע"י צעקותיו. ואולי צעקותיו נועדו לעורר את העם לאבינו שבשמים. הרי זהו בסופו של דבר תפקידו של נשיא הדור.
כמו כן, בהמשך להשוואה, רבי סובל יומם ולילה, כיאה למנהיג הדור, המשועבד לצאן מרעיתו יומם ולילה. לעומתו ר"א סובל רק בלילה.

ייסוריו של הצדיק והיחס לרשעים כאמור אחד הרעיונות העיקריים של אגדה זו הוא היחס לרשעים. גם ר"א לבסוף חוזר בו ומסכים עם חכמים, שצריך לפעול במידת הרחמים. משום כך הוא קיבל על עצמו ייסורים והפסיק למסור את הגנבים למלכות.
כלומר האגדה באה ללמדנו כי תפקידו של החכם, של הצדיק, לפעול למען הרשעים ובאופן חיובי. אחת הדרכים היא ע"י תפילות וזעקות, ואולי נראה לומר גם ע"י צומות וייסורים. רק גדול הדור יכול להרים את העם, ולהשיב את הרשעים בתשובה ע"י קבלת ייסורים על עצמו. הייסורים של הצדיק מועילים לכל העם. משום כך ר"א קיבל על עצמו ייסורים. לסברתו צריך לפעול למען העם ולמען החלשים שבו, קרי הרשעים, וקבלת הייסורים זוהי אחת הדרכים שהצדיק פועל למען העם. משום כך גם רבי יהודה הנשיא מקבל על עצמו ייסורים.
כאמור, אשת ר"א דוחה את הצעת הנישואין של רבי בטענה שר"א היה קדוש יותר ממנו, כי הוא קיבל על עצמו ייסורים מאהבה. אולי אפשר לומר כי דבריה של אשת ר"א מהווים מעין הערה לרבי, שהוא רבי, כנשיא הדור, אמור לקבל על עצמו ייסורים. ואכן רבי קיבל על עצמו ייסורים.

"אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל"
נראה שהאגדה באה להבליט שתי גישות קיצוניות ביחסם של גדולי הדור לרשעים שבדור. גישה ראשונה לתפוס אותם, למסור אותם למלכות להריגה, ובכך להאביד רשעים מן הארץ ולקיים "באבוד רשעים רינה". גישה זו ננקטה ע"י ר"א אולם לבסוף הוא חזר בו. הגישה השניה אף היא מיוצגת ע"י ר"א והיא תפילה למען הרשעים שיחזרו בתשובה ואפילו קבלת יסורים כדי לכפר על הדור. כפי שר"א קיבל על עצמו ייסורים הרי שגם רבינו הקדוש נשיא הדור אף הוא קיבל על עצמו יסורים. היטיב לסכם גישה זו בעל ה"מסילת ישרים":

"ותראה שזהו רצונו של מקום, שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם. והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה ל, יב), יבואו אלה ויכפרו על אלה, שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו וגם בתפלתו בפעל, דהינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריא על הדור כלו. וכבר אמרו ז"ל על הפסוק (דניאל י', ב) "ואני באתי בדבריך", שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד, אלא כשלמד סנגוריא על ישראל. וגדעון נאמר לו (שופטים ו', יד), "לך בכחך זה", לפי שלמד סנגוריא על ישראל, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזרות הקשות, ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו. והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות יא, א), שהיה להם (לכהנים הגדולים) לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם), ההוא גברא דאכלה אריא ברחוק תלתא פרסי מנֵיה דרבי יהושע בן לוי, ולא אשתעי אליהו בהדֵיה תלתא יומי. הרי לך החובה המטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם" .

הייסורים של ר"א עדיפים משל רבי
כאן הגמרא מדגישה ומגלה במפורש כי כל מטרת האגדה על רבי אינה אלא לצורך השוואת שני התנאים: ר"א ורבי. אכן בעניין הייסורים הגמרא קובעת כי הייסורים של ר"א עדיפים מאלה של רבי מאחר שר"א קיבל אותם מאהבה. כלומר הזמין אותם: "בואו אחי ורעי". לעומתו רבי קיבל את הייסורים כתגובה למעשה, או ליתר דיוק כתגובה לדבריו. אצל רבי הייסורים באו כעונש (בדרגתו של רבי) ומידה כנגד מידה.

עוד הוכחה לצדקותו של ר"א
כידוע ייסורים ממרקים. חז"ל מציינים תמיד כי "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא". חז"ל תמיד ראו את הייסורים כעונש על עבירותיו של האדם. משום כך הם תמיד מציינים כי ייסורים ממרקים. אולם במקרה שלנו, ר"א הוא עצמו הזמין את הייסורים. נראה לומר בעקבות זאת, כי לפנינו עוד רמז של האגדה כי ר"א ללא חטא וללא רבב. כלומר, אפילו ייסורים שבאים עליו, במפורש הם באים כי הוא הזמין אותם ולא מפני החטא. הדבר כמובן בולט יותר על רקע הייסורים של רבי, אשר באו בגלל מעשה ("חטא" כמובן בדרגתו של רבי).
כאמור, כל האגדה באה ללמדינו על דרגתו הרוחנית הגבוהה של ר"א, צדיק עליון ללא חטא וללא רבב שאינו טועה, רואה בחכמת הפרצוף, בשרו אינו מעלה רימה ותולעה, הגיע לדרגה הגבוהה ביותר שאדם מסוגל להגיע. והנה כולנו יודעים מהי דרגתו של רבי, רבי יהודה הנשיא המכונה רבינו הקדוש. באה הגמרא להעצים את דמותו של ר"א דווקא על רקע דמותו של רבי. מוסכם על הכל כי רבי הינו "קדוש" וזהו אכן הכינוי שלו "רבנו הקדוש". אולם אשת ר"א מעידה על בעלה שהוא קדוש ולעומתו רבי אינו אלא חול. יתר על כן מהשמים מעדים כי רבי בבחינת "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואפילו הוא מקבל יסורין 13 שנה, בגלל חטא קל שבקלים שרק אדם בדרגת רבי יכול להיענש בגללו. בבחינת "וסביביו נשערה מאוד", הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. אולם על רקע זאת ר"א בדרגה יותר גבוהה הוא מזמין על עצמו יסורין. כדי להדגיש שאצלו אין חטא ולא אף שמץ של חטא, אשר מצדיק יסורים.


"לכך נוצרת"
כאשר העגל המובל לשחיטה בא וחוסה בכנף מעילו של רבי, הוא עונה לו "לך כי לכך נוצרת". ובבחינת מידה כנגד מידה, אומרת הגמרא, כי בשמים אמרו: הואיל והוא אינו מרחם, שיבואו עליו ייסורים.
אין ספק, רק בדרגתו של רבי אמירה כזו נחשבת כחטא של "אינו מרחם". בעיקר, מפני שרבי הינו מנהיג, נשיא הדור. המנהיג חייב לסגל לעצמו באופן מיוחד את מידת הרחמים כלפי צאן מרעיתו, העגל הופיע כאן בבחינת משל ודוגמא.
ועוד יש לומר כי אמירתו של רבי לעגל "לכך נוצרת" נראית כהתנהגות לפי מידת הדין. אשר על כן ההשגחה מתנהגת עם רבי במידת הדין. ואולי אפשר להוסיף כי ההשגחה מוסיפה ואומרת לו גם אתה לכך נוצרת. כלומר נשיא הדור נועד בין יתר תפקידיו לכפר על צאן מרעיתו. אשר על כן המנהיג יקבל ייסורים ובכך יכפר על הדור, כלומר "לכך נוצרת", אתה רבי נשיא הדור.

העגל- סמל לחטא
כבר אמרנו כי העגל (וכן השור) הוא סמל לחטא. מאחר שכך צריך אם כן "לשחוט את החטא", כלומר לשחוט את העגל. לכן כאשר העגל בא לרבי לחסות בכנף מעילו בדרכו לשחיטה, רבי אומר לו "לכך נוצרת". והנמשל הוא: צריך לשלוח להריגה את החטא, צריך למצות את הדין עם החוטא. כפי שבעצם נהג ר"א, כאשר תפס גנבים ומסרם למלכות להריגה אלא שר"א נהג כך בפועל, לעומתו רבי רק הביע את הרעיון.

"היו מונחים שם בני חולדה"- תשובת המשקל
אחד הנושאים והרעיונות השכיחים באגדות חז"ל הוא ההשגחה הפועלת מידה כנגד מידה. אכן במציאות, העגל נוצר לשחיטה. אך מרבי, נשיא הדור, מצפים לדרגה גבוהה של רחמים, ולא לתשובה "כי לכך נוצרת". משום כך דנים את רבי בשמים במידה כנגד מידה ואומרים: "הואיל והוא אינו מרחם, שיבואו עליו יסורים". תיקונו של רבי נעשה ע"פ "תשובת המשקל". בני חולדה אין מקומם בבית כלל וכלל. על כן מדרך העולם לסלקם מן הבית. והנה שפחתו של רבי מסלקת את בני החולדה מן הבית כפי שראוי ומקובל, רבי פונה אליה בבקשה להשאירם בבית מפני ש- "ורחמיו על כל מעשיו". אכן בשמים שוב דנים אותו מידה כנגד מידה ומהשמים אומרים: "הואיל והוא מרחם, נרחם עליו". ואכן הייסורים הסתיימו.

הנמשל: היחס לחוטאים
נמצאנו למדים כי כל סיפור העגל ורבינו הקדוש בא כמשל בדבר היחס לחטא, וליתר דיוק לחוטא. האם למצות עם החוטא את מידת הדין או לא. רבי בדבריו- תגובתו לעגל סבר כי יש למצות אתו את הדין ולמוסרו לשחיטה, לכן הוא אומר לו: "לכך נוצרת". משמים מגיבים מיד במידת הדין, ומדקדקים עם רבי כחוט השערה והוא מקבל ייסורים. מאחר שרבי לא מרחם, מהשמים לא מרחמים עליו. מאחר שרבי מתנהג במידת הדין, מתנהגים אתו במידת הדין. בעצם אנו יכולים לקרוא את כל החלק הזה של האגדה כתגובה משמים לרבי על יחסו לחוטאים. הדבר אינו מקובל בשמים. יש לפעול לתיקון החוטא, יש לפעול אתו ברחמים, יש לפעול להשיב אותו בתשובה. אכן לאחר 13 שנים של ייסורים רבינו הקדוש חוזר בו ומגלה רחמים אפילו על בני חולדה ומשיב נידחים בתשובה, כפי שנראה להלן.

משמים מסכימים עם ר"א וגם עם רבי
לאור הבנת דברי הגמרא עד כאן, סיכמנו והראנו כי משמים מסכימים עם ר"א. אך יש לדייק. כל הסימנים הראו כי בשמים מסכימים עם ר"א, אין לו ספקות בשיפוט שלו, יש לו רוח הקודש, אך לא הראו בשמים שמסכימים עם מידת הדין. לא מסכימים עם השיטה של הלכה למעשה, לתפוס גנבים ולמוסרם למלכות להריגה. לעומ"ז באשר לרבינו הקדוש מאוד ברור, בשמים מיד מגיבים ולא מסכימים עם השיטה של לדון במידת הדין. כאשר רבי מרחם על בני חולדה מיד מסכימים אתו והוא מתרפא. יתר על כן הגמרא בסוף תראה כי רבי משיב בתשובה את נדחי ישראל. ללא ספק, דבר זה בא ללמד כי בשמים רואים זאת כשיטה, וכשיטה נכונה: לאמץ את מידת הרחמים והסבלנות כלפי החוטאים.

פרק יג: ייסוריו של המנהיג משפיעים על העם[עריכה]

כולהו שני יסורי דר' אלעזר לא שכיב איניש בלא זמניה כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא דאמר רבה בר רב שילא קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא ואמר אמימר אי לאו צריך לעלמא בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה אפי' הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא

תרגום:

  בכל אותם שנים של יסורי ר"א לא מת איש טרם זמנו.
  בכל אותם השנים של יסורי רבי העולם לא הצטרך לגשם .
  שאמר רבה בר שילא: קשה יום המטר כיום הדין.
  ואמר אמימר: אם הגשם לא היה נחוץ לעולם, היו חכמים מבקשים ומבטלים אותו.
  למרות שלא ירד גשם, כאשר היו עוקרים צנון היו מוצאים במקומו גומה מלאה מים.

ביאור
ראינו עד כאן כי לאורך כל הדרך האגדה עורכת השוואה בין ר"א לרבינו הקדוש. אכן הגמרא ממשיכה ומשווה ביניהם באשר להשפעת הייסורים של שניהם על בני דורם: בתקופה שר"א סבל ייסורים, לא מת אדם קודם זמנו. לעומ"ז כאשר רבי סבל ייסורין לא ירד גשם, שהרי הגשם גם מזיק. מאידך לא חסרו מים, האדמה היתה רוויה במים מאוד, עד כדי כך שכאשר הוציאו צנון מהאדמה, מצאו גומה מלאה מים. המהר"ל מסביר מדוע בתקופת ר"א לא מת איש קודם זמנו. לדבריו ר"א הצליח להשפיע על העם, ובתקופתו העם הִיה דבק בהקב"ה ומתוך אהבה:

"דבר זה מופלג כאשר אמרנו כי יסורי דר"א מצד האהבה, ומצד האהבה היא הדבקות בו יתברך. וכאשר יש דבקות בו "לא שכיב איניש בלא זמניה". ודבר זה מבואר שהרי כתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני. והדיבוק הוא ע"י האהבה, ולכך יסורין של ר"א היו גורמים שלא מת אחד שלא בזמנו כי היה אל העולם הדביקות בו יתברך אשר היא מצד האהבה" (חידושי אגדות חלק ג' עמ' לח).

לעומתו המהרש"א הולך בכיוון אחר לחלוטין: הרשעים כבר מתו כי ר"א מסרם להריגה, ואלו הצדיקים נתכפרו ביסורים.

"דכולי שני יסורי דר"א לא שכיב איניש בלא זמניה דהיינו שלא היה מת על מטתו שום אדם בידי שמים בלא זמניה. שהצדיקים נתכפרו ביסורים והרשעים הרי כלו על ידו. אבל בשני יסורי דרבי הרשעים שבהם ודאי מתו בלא זמנם, דאין יסורים אלא בצדיקים ובבעלי תשובה." (מהרש"א)

ר"א מעניק חיים לעולם
בימי הייסורים של ר"א בני אדם לא מתו קודם זמנם. הגמרא מציינת במפורש כי ר"'א הוסיף חיים לעולם ובאופן ישיר. זאת בניגוד לטענתם של חכמים בראש האגדה: "עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה". כלומר, חכמים האשימו אותו שהוא ביטל חיים, והנה הגמרא מעידה שהוא מוסיף חיים.
לאור זאת ניתן לאמר, כי סיום פרשת חייו ומותו של ר"א בא להדגיש, כי כשם שהוא הוסיף חיים בסוף ימיו, כך הוא הוסיף חיים בראשית ימיו. בבחינת סופו מעיד על תחילתו . הסגרתם של הגנבים למלכות, הריגתם וביעורם מן העולם, בדרך זו ר"א הוסיף חיים לשאר העם. "קוצים אני מכלה מן הכרם", זוהי הדרך לשבח את הכרם ולהוסיף לו חיות.

גם רבי מעניק חיים לעולם'
הגמרא משווה בין רבי לר"א ומציינת שבימי יסוריו של רבי לא ירדו גשמים. אך יחד עם זאת האדמה היתה רוויה והיו מים בשפע. המים הם בבחינת סמל לחיים. והנה כאשר רבי סובל יסורים, בעולם היה שפע של מים. ז"א שגם רבי ביסוריו מעניק חיים לעולם. אולם הגמרא מדגישה שהחיים שרבי הביא, המים שהיו בעולם, מים אלה באו רק במידת הרחמים. שכן מים אלה לא באו ע"י ירידת גשמים. מאחר שגשמים הם סמל למידת הדין .

פרק יד: רבי משיב בתשובה את בנו של ר"א[עריכה]

איקלע רבי לאתריה דר' אלעזר בר' שמעון א"ל יש לו בן לאותו צדיק אמרו לו יש לו בן וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה אתייה אסמכיה ברבי ואשלמיה לר' שמעון בן איסי בן לקוניא אחות דאמיה כל יומא הוה אמר לקרייתי אנא איזיל אמר ליה חכים עבדו יתך וגולתא דדהבא פרסו עלך ורבי קרו לך ואת אמרת לקרייתי אנא איזיל אמר ליה מומי עזובה דא כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי שמעיה לקליה אמר הא קלא דמי לקליה דר' אלעזר בר' שמעון אמרו ליה בריה הוא קרי עליה (משלי יא) פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם פרי צדיק עץ חיים זה ר' יוסי בר' אלעזר בר' שמעון ולוקח נפשות חכם זה ר' שמעון בן איסי בן לקוניא כי נח נפשיה אמטוהו למערתא דאבוה הוה הדרא לה עכנא למערתא אמר ליה עכנא עכנא פתח פיך ויכנס בן אצל אביו לא פתחא להו כסבורים העם לומר שזה גדול מזה יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה.

תרגום:

  רבי הזדמן למקומו של ר"א.
  א"ל: יש לו בן לאותו צדיק?  
  א"ל: יש לו בן, וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמונה.
  רבי הביא אותו והסמיך אותו בתואר רבי, ומסרו לר' שמעון בן איסי בן לקוניא אחי אמו. כל יום היה (בנו של ר"א) אומר לעירי אני הולך.
  א"ל (ר' שמעון בן איסי בן לקוניא): חכם עשו אותך, טלית של זהב פרסו עליך, ורבי קוראים לך, ואתה אומר לעירי אני הולך?!
  א"ל: אני נשבע שיותר לא ארצה לחזור לעירי.
  כשגדל בא וישב בישיבתו של רבי. רבי שמע את קולו.
  אמר: הקול הזה דומה לקול של ר"א בן רשב"י.
  אמרו לו: זה בנו.
  קרא עליו רבי: "פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם" (משלי י"א ל')
  "פרי צדיק עץ חיים"- זה ר' יוסי בן ר"א בן רשב"י.
  "ולוקח נפשות חכם"- זה ר' שמעון בן איסי בן לקוניא.
  כאשר נפטר ר' יוסי בן ר"א, הביאו אותו למערת אביו.
  היה נחש שהקיף את המערה.
  א"ל: נחש פתח פיך ויכנס בן אצל אביו.
  לא פתחה להם (לא הניחה להם להכניסו).
  העם היו סבורים לומר שזה (ר"א) גדול מזה (ר"י).
  יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה.

זהו אם כן הפרק האחרון באגדה ארוכה וסוערת, אגדה אשר עסקה בר"א בן רשב"י ועברה לעסוק ברבנו הקדוש מתוך השוואה לר"א. רבנו הקדוש הולך ומחפש את בנו של ר"א. הוא מוצא אותו, ומתברר שהוא רשע, ויצא לתרבות רעה לפי כל קנה מידה, ואולי אף הפך לסמל הרשעה. הגמרא נוקטת בתיאור קשה מאוד ונוקב כדי להבליט לאיזה עברי פי פחת הגיע בנו של ר"א: "כל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמונה". לפי שיטתו של ר"א, הרי בנו הינו בבחינת "קוצים" שצריך לכלותו מן הכרם. ודווקא רבי המייצג את חכמים מתנהג אתו במידת הרחמים ולא במידת הדין. רבי פועל ומשתדל להשיבו בתשובה ואכן מצליח בכך . הגמרא מציינת כי מי שמחזיר בתשובה זוכה לישיבה של מעלה. לכן רבי משתדל להשיב בתשובה את בנו של ר"א. מאידך הגמרא מציינת ששלושה דורות של לומדי תורה במשפחה זוהי הבטחה שהתורה תשאר במשפחה לדורי דורות. לכן רשב"י ובנו רבי אלעזר ונכדו רבי יוסי זוהי יצירת שלושה דורות של לומדי תורה שרבי אחראי להם. משום כך רבי עצמו זוכה לישיבה של מעלה גם משום שזכה והחזיר בתשובה, וגם שזכה ויצר שלושה דורות של לומדי תורה.

היחס לרשעים לשיטת חכמים
הנושא שעמד על ה* פרק בתחילת האגדה היה: מהו היחס הראוי לרשעים? אלה הרשעים יוצגו באגדה ע"י הגנבים. ר"א נקט במידת הדין ומסרם למלכות, הגם שהיה ברור כי המלכות מוציאה אותם להורג. ר"א טען "קוצים אני מכלה מן הכרם". הוא ראה בכך שיטה ועשה זאת לכתחילה ולא בדיעבד, מבחינתו זוהי הדרך היעילה ביותר לשבח את הכרם, זוהי הדרך הטובה והמוצלחת שהכרם יהא משובח והענבים יוציאו יין ולא חומץ. משום כך ר"א מוסר את הגנבים להריגה. מאידך חכמים יצאו חוצץ נגד דרכו זו של ר"א. הם כינו אותו "חומץ בן יין" ולטענתם: "יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו". לדעת חכמים, אין זה מתפקידנו להוציא להריגה את הרשעים. יתר על כן אין לדון אותם במידת הדין, אלא יש להתייחס אליהם במידת הרחמים. יש לפעול ולקרב אותם. ואכן רבי פועל הלכה למעשה ומתייחס לבנו של ר"א במידת הרחמים ומשיב אותו בתשובה שלמה. לסיכום, האגדה מסיימת במעשהו של רבי הנוגד את שיטתו של ר"א. בכך הביאה האגדה זה מול זה שתי גישות מנוגדות באשר ליחס לרשעים.

  • שיטת ר"א: מידת הדין, לכלות קוצים מן הכרם.
  • שיטת רבי: מידת הרחמים, לפעול ולהשיבם בתשובה.

ריש לקיש ורבי יוסי בן ר"א
הגמרא בדרכה שלה מגלה לנו מהי השיטה הרצויה. היא עושה זאת על ידי כך שהיא מביאה שתי דוגמאות של יחס חיובי לרשעים, כאשר בשניהם ההצלחה היתה כבירה.
א. רבי יוחנן השיב בתשובה את ריש לקיש. "הכניס אותו תחת כנפי השכינה", והכרם השתבח אם כי לא ע"י ביעור קוצים, אלא בדיוק להיפך. רבי יוחנן הפך את ה"קוצים" לפרחים.
ב. רבי משתדל ומצליח להשיב בתשובה את בנו של ר"א הוא רבי יוסי בן ר"א. (כמו כן רבי השיב בתשובה את רבי טרפון).

דווקא בנו של ר"א
הגמרא מסיימת את האגדה במעשה המנוגד לחלוטין לשיטת ר"א. בעוד שר"א נקט במידת הדין הרי שהוא עצמו נזקק למידת הרחמים. דווקא בנו יוצא לתרבות רעה. כביכול חכמים עונים לר"א, אנו איננו הולכים בשיטתך. בנך עכשיו הוא הנדון כרשע, אנו פועלים בשיטה שלנו דווקא ביחס אליך, ביחס לבנך, הוא יוסי בן ר"א, -ובעתיד רבי יוסי בן ר"א .
אין ספק, הגמרא מסיימת את האגדה דווקא במעשה זה כדי לציין את דעתה באופן ברור וחד משמעי: דרכו של ר"א לכלות קוצים מן הכרם אינה מקובלת ואינה הדרך הרצויה והיעילה. להיפך שיטתם של חכמים, שיטה של יחס חיובי, מידת הרחמים, לפעול ולהשיב בתשובה, היא היא הדרך הרצויה והמקובלת.

פרק ט"ו: ר"א האיש הבודד והמבודד[עריכה]

מסכת חייו של ר"א הינה מיוחדת במינה, ואין לה אח ורע. מתברר שר"א חי כל חייו בבידוד ומהעבר השני של המתרס. בניגוד לכל העולם ולכל החכמים, ר"א חי באופן מיוחד ומבודד.
א. בצעירותו נאלץ ר"א להצטרף לאביו רשב"י ולהיחבא במערה 13 שנה. מתברר כי 13 שנה אלה הפכו להיות סמל חייו. ברור ש- 13 שנה כאלה הופכות את ר"א התנא לאיש קדוש בעל רוח הקודש. ויתר על כן, הן הפכו אותו לסמל גם מבחינת האופי של חייו, חיי בידוד וניתוק.
ב. ר"א קיבל על עצמו תפקיד מטעם המלכות: לתפוס גנבים ולמסרם למלכות. חכמים מתנגדים לו, ומדברים אתו דרך שליח. ז"א שכל עוד ור"א המשיך בתפקידו הוא ניתק את עצמו מחכמים. אופי התפקיד ודאי בודד אותו מהעם.
ג. ר"א קיבל על עצמו ייסורים. אשתו טיפלה בו ודאגה לבריאותו. במסגרת דאגתה לבריאותו היא מנעה ממנו לבא לבית המדרש. כלומר, שוב ר"א נמצא בבית לבד ומבודד מבית המדרש ומחכמים.
ד. לאחר מותו ר"א לא זכה לקבורה והוא שהה מת-ישן בעליית ביתו במשך 18-22 שנה. שוב סמל לבידוד וניתוק מהעם ומחכמים. נמצא אם כן, שמסכת חייו ומותו מעמידה אותו בצד אחד של העולם, כאשר כל העולם מהעבר השני.

פרק ט"ז: "מוסר להריגה" או מוסיף חיים[עריכה]

אגדה מרתקת זו פותחת בכך שר"א תופס גנבים ומוסרם למלכות להריגה. ר"א מואשם ע"י חכמים "עד מתי אתה מוסר עמו של אלקנו להריגה". כלומר, חכמים מאשימים את ר"א בצורה ישירה, ברורה וחד משמעית כי הוא גורם למיתה, כי הוא מכלה בעמ"י. ר"א מתגונן ומתקיף, ר"א מגלה כי הוא ממלא את תפקידו לא בדיעבד ובלית ברירה בגלל צו המלכות, אלא לכתחילה מתוך כוונה יצירתית ומועילה: "קוצים אני מכלה מן הכרם". חכמים חלוקים עליו. לא יעלה על הדעת שיחיד יפסוק משפט מוות. ולכן תגובתם: גם אם הם רשעים וחייבים מיתה הרי: "יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו".
מפגש ראשון עם המחלוקת בין חכמים ובין ר"א גורם לנו לנטות כמובן לצד חכמים. גם מפני שיחיד ורבים הלכה כרבים. וגם מפני שלא יעלה על הדעת להעניש אדם רשע עונש מות שלא ע"פ דין ללא עדים וללא משפט. יתר על כן למסור יהודי למלכות הרשעה מלכות רומי?! הדבר נשמע חמור מאוד.
אולם מתברר שהגמרא לאורך כל האגדה באה לרמוז לנו ואולי לאמר במפורש, כי ר"א היה דמות ייחודית בעולם התנאים, אדם בעל רוח קודש אשר היה מסוגל לקרוא בחכמת הפרצוף ולקרוא את הפנימיות באדם, ובכך לדעת אם הוא זכאי או רשע גמור (בן איש חי). ר"א שהה 13 שנה במערה וזיכך עצמו מחיי עולם הזה, ומאידך קנה לו עשר ידות בחוכמת התורה, וזה וגם זה הביאו אותו לידי רוח הקודש. והנה הגמרא לאורך כל האגדה מראה כי רבי אלעזר לא רק שלא פוגע בחיים אלא שהוא עושה טוב בעולם ומוסיף חיים לעולם.
להלן כל ההוכחות שהוזכרו באגדה להוכחת צידקותו של ר"א ובהם הדגשה רבה על כך שהוא בעצם מוסיף חיים ולא "מוסר להריגה":
א. מעשה הכובס: ר"א מסר את הכובס החצוף לידי המלכות וזה נתלה. מתברר כי כובס זה הוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ. כלומר ר"א במעשהו עשה צדק בעולמו של הקב"ה, וביער את הרע, וניקה את העולם מרשע מרושע.

ב. מעשה הספנים: הספנים שחזרו ממסע מסחר בים, מודים לר"א ומביאים לו שישים עבדים ושישים ארנקים. ניתן להסביר כי הסוחרים מודים לר"א שבזכותו לא נשדדו. מאחר שר"א פעל למניעת הפשיעה בכלל, הדבר השפיע ונתן אותותיו, ואנשים הכירו תודה לר"א על כך.

ג. שישים ילדים נולדים בזכותו: שישים נשים באו לבית המדרש עם כתמים. ר"א פסק לכל הנשים שהכתמים טהורים. חכמים רננו ואמרו, האפשר שאין בכולם ספק אחד?! ר"א אמר כי אם הוא צודק, כל הנשים תלדנה זכרים. אכן נולדו שישים ילדים. מעשה זה בא ללמדנו כי אצל ר"א אין בעיה של ספק ואצלו כל פסיקותיו הן בבחינת ודאי, ומכאן אפשר ללמוד על כל פעילותו באשר לתפיסת גנבים. יתר על כן מעשה זה בא ללמדנו כי ר"א מוסיף חיים בפועל. זאת כנגד טענת חכמים "עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה". נראה שהאגדה הראתה בעליל כי כל אלה שנמסרו להריגה אכן בבחינת קוצים שהפריעו בכרם, שהרי דרכו של ר"א רק להוסיף חיים. ובמעשהו ובמסירתו את הרשעים להריגה, ר"א כן הוסיף חיים לעמ"י הנותר. הכרם יותר משובח ללא הקוצים. עם ביעור הקוצים נעשה יותר טוב בכרם, ויותר טוב בעולם.

ד. חיה רעה לא באה ליישוב: אשתו של ר"א מעידה כי 18-22 שנה הוא שהה לאחר מותו בעלית הגג, ולא קרהו מקרה המתים, ובשרו לא העלה רימה ותולעה. כאשר חכמים רצו לעסוק בקבורתו אנשי עכבריא, היישוב בו שהה ר"א, התנגדו לכך. זאת מאחר ובמשך כל תקופת היותו של ר"א "ישן" בעלית הגג לא באה חיה רעה ליישוב. שוב אנו רואים כי ר"א מסוגל רק להוסיף לאיכות החיים. ע"י כך שלא באה חיה רעה ליישוב נמנע מות, ובעקיפין ר"א מוסיף חיים.

ה. אנשים לא מתו קודם זמנם: בהמשך האגדה, כאשר הגמרא משוה בין ר"א לרבי היא מציינת כי במשך כל התקופה שר"א סבל מיסוריו, לא מתו אנשים קודם זמנם. ז"א ר"א מונע מיתה ובעצם מוסיף חיים. זאת כמובן בניגוד להאשמה שהוא מקפד חיים: "מוסר עמו של אלקינו להריגה". עניין זה אפשר לראותו בשני אופנים. ראשית, ניתן לראות זאת כ"תיקון". בעוד שבתחילה ר"א גרם להריגתם של יהודים, הרי לאחר שר"א עושה תשובה ומקבל על עצמו יסורין הרי שהוא מונע מיתה ומוסיף חיים, בבחינת "תשובת המשקל".

שנית, ניתן לאמר כי האגדה באה ללמדנו בבחינת סופו מעיד על תחילתו. כפי שבסוף ימיו ר"א מנע מיתה והוסיף חיים עלי אדמות, אף אדם לא מת קודם זמנו, הרי שבדיוק כך גם כאשר הוא מסר גנבים למלכות, אין במעשה זה "מוסר להריגה", אלא בבחינת "קוצים אני מכלה מן הכרם".

דמותו של ר"א לעומת שיטתו של ר"א
לאורך כל האגדה הדגישה הגמרא את דמותו העילאית והענקית של ר"א ללא עוררין. קדוש שאין יותר קדוש ממנו. האגדה הוכיחה מעל לכל ספק שאין אצלו טעויות, רוחו רוח קודש ובשרו הפך לרוח. גם מן השמים מעידים שאין בו רבב של חטא, ואכן "בשרו אינו מעלה רימה ותולעה".
למרות הצגת דמותו המיוחדת הרי שהגמרא מציגה את שיטתו, שיטת מידת הדין, וכאן הגמרא בהחלט לא מסכימה עם שיטתו.

פרק י"ז: ההשוואה בין רבי לבין ר"א[עריכה]

במהלך אגדה ארוכה זו אנו מוצאים השוואה מערכתית בין רבי לבין ר"א. רבי נקרא "רבינו הקדוש", ולעומתו ר"א הוכח בפועל כקדוש. (השיא בהוכחת קדושתו: לאחר מותו בשרו אינו מעלה רימה שנים רבות). הגמרא אם כן משווה בין שני קדושי עליון.
ראשית נערוך את ההשוואה ביניהם כפי שהיא מופיעה בגמרא, לאחר מכן ננסה לעמוד על המסקנה הנובעת מהשוואה זו.
1. ר"א גדול מרבי בתורה: רבי יהודה הנשיא ור"א למדו בצעירותם יחד בבית המדרש של גדולי התנאים מהדור הרביעי. הגמרא מראה בעליל כי ר"א גדול מרבי בתורה. יתר על כן רבי שמעון אביו של רבי אומר זאת לבנו במפורש: "שהוא (ר"א) ארי בן ארי ואתה (רבי) ארי בן שועל".

כמו כן לאחר מות ר"א, כאשר רבי נפגש עם אשת ר"א ומציע לה נישואין, רבי אומר במפורש שהוא מודע לכך כי ר"א גדול ממנו בתורה . 2. ר"א גדול מרבי במע"ט: ר"א קיבל על עצמו יסורים. מאידך גם רבי סבל יסורים במשך 13 שנה. הגמרא מציינת כי הייסורים של ר"א עדיפים מאלה של רבי. זאת מאחר שר"א קיבל על עצמו את היסורים מאהבה, ואילו רבי- היסורים באו עליו כמעין עונש .

3. התועלת שביסורים: הגמרא משווה בין שני התנאים הקדושים גם בתוצאות של הייסורים שבאו עליהם. בתקופת הייסורים של ר"א לא מת איש קודם זמנו. לעומ"ז בתקופת היסורים של רבי היו מים בשפע הגם שלא ירדו גשמים. המים הינם סמל לחיים, וא"כ שניהם הוסיפו חיים לעולם בתקופת ייסוריהם. אולם נראה כי הגמרא שוב באה להראות כי אצל ר"א הייסורים היו יותר מועילים, שכן הוא הוסיף חיים לאנשים באופן ישיר.

4. קודש לעומת חול: לכשנפטר ר"א ונקבר, פנה רבי לאשת ר"א והציע לה נישואין. אשת ר"א דחתה הצעה זו בטענה: "כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול"? ואכן הגמרא ממשיכה ומוכיחה כי ר"א היה גדול מרבי גם בתורה וגם במעשים טובים, ומשום כך ר"א קדוש יותר מרבי. נמצאנו למדים שוב, כי הגמרא ממשיכה בדרכה להוכיח כי ר"א גדול מרבי.

5. היחס לרשעים: האגדה מסתיימת בכך שרבי משיב בתשובה את בנו של ר"א, אשר יצא לתרבות רעה, (וכן את בנו של רבי טרפון). מעשה זה בא להשוות את יחסם של רבי ושל ר"א לרשעים. בעוד שר"א נקט בתחילת האגדה במידת הדין בבחינת "קוצים אני מכלה מן הכרם", הרי שרבי פועל במידת הרחמים, פועל, יוזם, משתדל ומצליח להשיב בתשובה את הרשעים.

אין ספק בתחום זה הגמרא באה להבליט את החיוב שבשיטתו של רבי לעומת ר"א.

ר"א קדוש מעל קדוש
רבי יהודה הנשיא נקרא "רבנו הקדוש". ללא ספק רבי הינו סמל לקדושה וסמל לגדלות בתורה. העובדה שההשגחה בחרה בו לחתום את המשנה מעידה כאלף עדים, כי רבי הינו דמות ייחודית במינה, הן בתורה והן במידות , עד כדי כך שאנו משוכנעים שאין גדול ממנו. והנה הגמרא ראתה לנכון להראות לנו ולהדגיש, כי ר"א גדול מרבי גם בתורה, גם במע"ט וגם בקדושה. בדרך זו רצתה הגמרא להביע את עוצמתו וגדולתו של ר"א, דווקא לאור ההשוואה עם רבי. לסיכום, נמצאנו למדים כי ר"א גדול בתורה וקדוש בכל קנה מידה. ואולי ניתן לסכם ולאמר כי לגמרא אין עניין אמיתי כלל וכלל לאמר מי גדול ממי, ולא לאמר שר"א גדול מרבי. אלא כל עניינה לאמר לנו עד כמה ר"א דמות ייחודית במינה, גדול בתורה וקדוש בהליכותיו.

בזכות צער מערה
נשאלת השאלה: בזכות מה? כיצד זכה ר"א לדרגה זו? באשר לרבי הדבר ברור. רבי זכה לדרגתו הגבוהה בין היתר מפני שהיתה לו זכות אבות. רבי הינו דור שביעי להלל הזקן . בן לשושלת נשיאים, כולם ענוותנים באופן מיוחד וכולם גדולים בתורה. ור"א בזכות מה? בעצם, חתימת כל האגדה היא היא תשובת הגמרא: בזכות "צער מערה". בסיומה של האגדה, כאשר רבי יוסי בנו של ר"א אינו זוכה להיקבר במערת אבותיו- ר"א ורשב"י, יוצאת בת קול ואומרת: "לא מפני שזה גדול מזה, אלא מפני שזה היה בצער מערה, וזה לא היה בצער מערה".

קניין תורה וקדושה
אחת המסקנות מאגדה ארוכה זו היא, כי חז"ל רצו ללמדנו את הדרך לקניין תורה ואת הדרך להיות קדוש. תורה נקנית בעמל, תורה אינה נקנית מתוך פינוק ומותרות . אלא תורה נקנית ביגיעה כדברי התנא בפרקי אבות : "זוהי דרכה של תורה פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ אתה ישן". ר"א קיים זאת 13 שנה במערה. הסתפקות במועט שבמועט, ניתוק מושלם מחיי העוה"ז, קדושת העיניים, קדושת הגוף, הכנעת היצרים, ובס"ה התמסרות מלאה לחיי תורה. בשתי מילים: "צער מערה". זוהי הדרך, מעבר לכל ספק, להגיע לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר, כפי שהגיע אליהן ר"א.

פרק י"ח: דרגתו של ר"א מחד ושיטתו מאידך[עריכה]

אין ספק רצתה הגמרא בהשוואה זו ללמדנו דבר נוסף. אמנם דרגתו של ר"א מוכחת מעבר לכל ספק: קדוש, בעל רוח-קודש, גופו הפך לקודש, ללא רבב ושמץ של חטא. אולם מאידך באה הגמרא להדגיש כי שיטתו ביחס לרשעים אינה מקובלת כשיטה! אין להתנהג במידת הדין אפילו עם רשעים גמורים. ואין לך הוכחה יותר חזקה לכך: בנו של ר"א בבחינת רשע ורבי פועל איתו במידת הרחמים ומשיבו בתשובה. בנוסף לכך האגדה משלבת את סיפורו של ריש לקיש שחזר בתשובה. כלומר רבי יוחנן פעל במידת הרחמים והצליח להשיב בתשובה את ריש לקיש. וזה חזר וחסה תחת כנפי השכינה כדברי רבי יוחנן. הגמרא חידדה שר"א הינו בבחינת קדוש עליון. קדוש מעל קדוש. ובכל זאת שיטתו אינה מקובלת. רצתה הגמרא להדגיש ששיטת מידת הדין אינה מקובלת. וכדי להדגיש זאת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ובצורה הברורה ביותר והחזקה ביותר, הראתה הגמרא שהתנהגותו במידת הדין אינה מקובלת כלל וכלל. על אחת כמה וכמה אנשים מן השורה אינם אמורים לנהוג במידת הדין .


"חומץ בן יין"
ביטוי זה בא להדגיש כי הבן אינו כאביו ומשום כך אינו ראוי להיות במחיצת אביו.
יותר מאוחר בסופה של האגדה חכמים רוצים לקבור את רבי יוסי בנו של ר"א במערה בה קבורים אבותיו. שוב אנו עדים למחזה של הנחש הכרוך בפתח המערה ואינו מאפשר להם להכניסו.
הפעם חכמים נאלצים להיכנע לנחש אשר אינו מוותר. לבסוף יוצאת בת קול ואומרת לא שזה גדול מזה, אלא שזה היה בצער מערה וזה לא. במילים "צער מערה" נחתמת כל האגדה הארוכה על ר"א, על רבי ועל רבי יוסי בן ר"א. נראה לאמר, כי דווקא הסיום "צער מערה" הוא המפתח להבנת המסר העיקרי שבכל האגדה.

פרק י"ט: מי ראוי להיקבר במערת רשב"י[עריכה]

לפני מותו פונה ר"א לאשתו ואומר לה, כי הוא חושש שחכמים לא יטפלו בו כראוי לאחר מותו. נראה לפי ההמשך כי חששו הגדול והיחיד היה שמא לא ירצו לקוברו במערת אביו.
אכן לאחר שנים (18-22), כאשר חכמים בעצמם טורחים לקוברו הם מגיעים למערת רשב"י. והנה נחש כרוך סביב המערה ולא מניח להם לקבור את ר"א במערה. חכמים עומדים בתוקף שהבן יקבר אצל אביו. לבסוף הנחש נעתר לחכמים ומאפשר להם לקבור את ר"א במערת אביו. כלומר חכמים בעצמם מודים כי ר"א ראוי לכך. משמעות הדבר שהם מודים כי ר"א אכן בדרגת אביו, ראוי להיות במחיצת אביו. אפשר לראות בכך מעין התנצלות וחזרה מדבריהם ממה שכינו את ר"א "חומץ בן יין".