שבט מוסר/מט
יי' האלהים ואדוני האדונים בחמלתו על עמו וצאן מרעיתו חשב מחשבות לבלתי כלותם, ובראותו שהרבו לפשוע לפניו, הטיל כעסו על מקדשו ושילחם בגלות, ושלח שכינתו עמהם ללוותם ולהגין עליהם, לבל ישלוט עליהם צר ואויב לכלות אותם, וקבע להם זמן עד שיתקנו מה שקלקלו לפניו, ובהיות שהעולם נידון אחר רוב זכיות, למה לא יחשוב כל האדם לומר, כיון שברוב זכיות נקרא דור שכולו זכאי, ובזה בן דוד יכול לבא, איך אני חוטא, שאפשר חטא זה מכריע כף העונות, ונמצא אני גורם בגלות שכינה וישראל, וידבר עם לבו בינו לבין עצמו, ויאמר איך לא תחמול על גלות השכינה ועל חילול שמו הגדול, ועל חירוף תורתו וגידוף קדושיו וחסידיו בין העמים ככלב מוסרח, באומרם אליהם כל היום, עם בלי תורה, חסרי הדעת, אוהבי שקר, רודפי כזב; ואם עליכם משגיח, איך אין מציל אתכם מידינו, ואיך אין גואל אתכם מרשותנו, יש חלול השם גדול מזה, ולמה לא תחמול גם על חרבן ביתו ושוממות היכלו, ועל צעקת ארצו שבאו עליה זרים ובעלוה.
ולמה תגרום לאומה שלימה להלוך נעה ונדה בלי מלך וממלכה מעם לעם, דחופה וסחופה, ולמה לא תבכה על ביטול הוד הכהונה והקרבנות, והלוים בשירם, וישראל במעמדם, ועל בטול התורה והיופי וההוד וההדר והכבוד שהושפל.
ולמה בחטאתיך אתה גורם עיכוב הגאולה, שעם זה המתים צועקים עליך, בהיותך סבת איחור התחיה. וכל עקר ועקרה מעורר דין עליך על איחור פקידתם, לפי שבביאת הגואל יתפקדו, כאמרם רז"ל על פסוק ועלהו לתרופה (ודרשו חז"ל: לתרופה, להתיר פה של מטה, והם העקרות) וכן כל אילם וחיגר וסומא בקול מה מבקש ממך דין על איחור רפואתם, שאז הקב"ה מרפאם ואתה המעכב בעוניך. וכן כל אילן סרק צועק עליך בקול מר, כי אז עתיד לתת פרי ובך תלוי המניעה, ואין צריך לומר שמש וירח אשר לעתיד יתרבו באורם, כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. ועתה בסבתך בחשך ידמו בערך האור שעתידין לקבל, ולמה לא תשים נגד עיניך קצרות חיי האדם, ומיתת חתנים וכלות בחופתם, אשר מאורעות אלו בימי הגלות, כי אריכות ימים על האדמה כתיב, כמו שאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. ולמה לא תחמול על צער ישראל לבקשת מזונותיהם, הגורם להם בביטול תורה ומצות, ופוסק הדבקות בהקב"ה, כי בגאולה הקב"ה מוציא לחם מן הארץ, כאמרם רז"ל: עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות מן הארץ וכלי מילת. וכן כל חמדה, ואתה המונע בעונותיך הגאולה והדברים מתאחרים. ולמה תאחר נקמת חסידי עליון, וכל קדושים אשר בארץ המה אשר מסרו נפשם על קידוש השי"ת, ושפכו דמם כמים ואין קובר, והם צועקים על נקמת דמם תמיד לפני יוצר יצורים יומם ולילה, אין הפסק על צעקתם ואין ביטול בבכיתם, ומה מחילה יש לגורם מלכותו יתברך שלא יתפרסם, משום שאז בגאולת ישראל והיה ה' למלך על כל הארץ וגו'. ומה תקומה יש למי שהשכינה מבקש ממנו פורקן ואין פודה אותה, כי בשובו מחטאיו מקרב גאולתה, והוא מרבה לחטוא להאריך גלותה. גם ארץ ושמים אשר עתידין להתחדש, עומדים עליך בקללה על איחור התחדשם, ומפי עוללים ויונקים קללות בקלא דלא פסיק על מניעת חידושי תורה מפיהם, שאז ומלאה הארץ דעה את ה' כו'. ולא יהיה תינוק ותנוקת שלא ידעו את ה' ובחידושי סתרי תורתו. גם הרה ויולדת יחדיו תחיל תצעק על חבליה, שינוח על ראשיך על אשר אתה מעכבן בחילה, ולא תחמול עליהן למנוע עצמך מלחטוא, להביא הגאולה ולגרום הצלתן מרשת חבליהן. ומלאכי שלום ממרומים צועקים עליך בקול בכיה לאמר עד מתי לא תכניע יצרך, למנוע מלחטוא ולעכב שלימות עולם מלא, עליונים ותחתונים בחטאתיך, קום קרא אל אלהיך ושוב אליו בכל לבבך, ורפא ירפא מעשיך על קלקול ידיך, כל זה ידבר כל אדם אל לבו בכל יום, אולי יכנע לבבו הערל בהעלות על זכרונו רעות הגורם בחטאיו, ועל הצועקים עליו שגורם בצערם, ויטיב מעשיו לגרום גאולה עולם לכלם, ויפצחו ברינה כי אז ימלא פה כל עצב וכואב שחוק, כי ימחה ה' דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר, ויהיה עליון על כל מלכי ארץ, ויתקיים בו כל הברכות הכתבות בפ' תבא, אשר בכללם ברכת יקימך ה' לו לעם קדוש. דקשה מאי לו, אלא רוצה לומר שאעפ"י שהוא יתברך קדוש ואין למעלה מקדושתו, כדכתיב כי קדוש אני ה' אלהיכם. ודרשו רז"ל קדושתי למעלה מקדושתכם. עם כל זה לרומם לישראל קאמר יקימך ה' לו לעם קדוש, כלומר לו גם כן יהיה קדושתך לפניו כדבר גדול, אע"פ שבערך קדושתו קדושתך לאין יחשב, עם כל זה יקימך ה' לו לעם קדוש. שגם "לו" ולפניו תחשב לקדוש כמדובר.
ובהיות שכתבתי בפרק זה הרעות הגורם החוטא לכל הבריאה, בהיות מעכב הגאולה בחטאיו, כי בזמן הגאולה יתקיימו כל הטובות והברכות והישועות, והחוטא מאחרם מלבא, איייחד פרק שאחר זה, פרק קטן הכמות אמנם הוא רב האיכות, מדבר על הטובות שמונע האדם בעצמו מעליו בהיותו מאחר בחטאיו גלוי הגאולה.